^ 1.. בגמ' כתוב שהמיתה הקשה שמתו בה היא אסכרה, ובאגרת רב שרירא גאון כתב שמתו בגזרת שמד. כהמשך לזה שמעתי פירוש מעניין, שמתו בעת מרד בר כוכבא, והיו תלמידים שיצאו להילחם ברומאים, והיו שהמשיכו בתלמודם. והחיילים ותלמידי הישיבה היו מבזים אלו את אלו, וכל אחד אומר: אני גדול מחברי, שמה שאני עושה חשוב ומועיל, ואילו בחברי אין תועלת כלל. ומפני שנאת חינם זו שהיתה בין הלוחמים והלומדים, ניגפו לפני אויביהם, ובפרק אחד מתו כולם. ואכן התאריך איננו מקרי, הוא בין חג הפסח המבטא את הלאומיות הישראלית לבין חג השבועות המבטא את התורה הרוחנית, ואותם תלמידים שלא כיבדו זה את זה, הפרידו וחילקו בין חג הפסח לחג השבועות, בין הלאומיות לתורה, ועל כן כולם מתו בתקופה זו. ויש גורסים בברא"ר: "שהיתה עיניהם צרה בתורה אלו באלו", ולפי זה עיקר התיקון צריך להיות מכוון כדי להרבות בכבוד בין לומדי התורה מהחוגים השונים. (ועי' בהמשך סוף הערה 13 שיש גם צד חגיגי בימים אלו, שהם כחול המועד שבין פסח לשבועות).
^ 2.. מקורות: א) כתבו רב נטרונאי גאון, רב האי גאון ורי"ץ גיאות, שמאז מיתת תלמידי ר"ע אין נושאים אשה בין פסח לעצרת, וכך מובא בטור תצג בדעה הסתמית. וכ"כ באורחות חיים לעניין נישואין ותספורת (מנהגי ישראל ח"א עמ' קא-קב). בשבולי הלקט וברי"ו כתבו שני טעמים נוספים למנהגי האבלות במשך כל ספירת העומר: א' עפ"י דעת ר' יוחנן בן נורי שמשפט רשעים בגיהנם מפסח עד עצרת. ב' שהם ימי הדין על התבואה.
ב-ג) מבוסס על המסורת שתלמידי ר"ע פסקו למות בל"ג בעומר, וכ"כ כמה ראשונים וביניהם המאירי יבמות סב, ב: "וקבלה ביד הגאונים שביום ל"ג בעומר פסקה המיתה, ונוהגים מתוך כך שלא להתענות בו, וכן נוהגים מתוך כך שלא לישא אשה מפסח עד אותו זמן". גם בגמרא יבמות הגירסה שונה, וכפי שכתב המנהיג בשם הרז"ה שלפי גירסה ספרדית, תלמידי ר"ע מתו עד 'פרוס העצרת', ולפי החשבון שפרוס הוא חצי חודש - 15 יום, יוצא שצריך לנהוג אבלות עד ל"ד בעומר. וקשה שלפי מסורת זו פסקו למות בל"ג ואילו לפי חשבון 'פרוס' צריך לנהוג אבלות עד ל"ד. ואכן יש בזה שתי דעות. יש אומרים שצריך לנהוג אבלות עד ל"ד, וכ"כ אבן שועיב ותשב"ץ ח"א קעח (הובאו בב"י תצג), וכ"כ בשו"ע תצג, ב: "נוהגים שלא להסתפר עד ל"ג לעומר שאומרים שאז פסקו מלמות, ואין להסתפר עד יום ל"ד בבוקר". ואולי יבארו שבכל יום ל"ג עדיין מתו, ולכן רק בל"ד מסתיימת האבלות. לעומת זאת מדברי המנהיג (הל' אירוסין סו"ס קו), משמע שאכן בל"ג בעומר מסתיימת האבלות, וכ"כ עוד ראשונים ואחרונים. ולדעתם צריך לפרש שהתכוונו ב'פרוס' לחצי חודש בקירוב, כי באמת 16 יום לפני חג השבועות האבלות מסתיימת, וכ"כ מהריק"ש בערך לחם (ועי' בהמשך הערה 3).
ד) מובאת בראשונים מסורת בשם התוספות (לא נדפס בגמרתנו), שמחשבים ל"ג ימי חול שאינם מיוחדים לשמחה, שבהם מתו תלמידי ר"ע. שאם נפחית מארבעים ותשעת ימי ספירת העומר 7 ימים של פסח עם איסרו חג, 6 שבתות, 3 ימי ראש חודש, ישארו ל"ג ימים שבהם מתו תלמידי ר"ע, וכנגדם צריך לנהוג אבלות במשך ל"ג ימים רצופים. ויש שנהגו בהם בתחילת הספירה ויש בסופה. מסורת זו כתב אבן שועיב שהובא בב"י, וכ"כ הרמ"א תצג, ג, וביארו דיניה הב"ח ומ"ב תצג, יג, ובאו"ה שם. ורבים באשכנז נהגו לעשותם דווקא בסוף הספירה, מפני שבחודש אייר ותחילת סיוון החל מסע הצלב שבמהלכו ביצעו הרשעים רציחות נוראות. בח' באייר אירעו הרציחות בקהילת שפירא, ובכ"ג באייר בקהילת ורמייזא, ובג' בסיוון במגנצא, ובו' בסיוון בקולוניא. והמנהג הקדום בזה היה להתחיל לנהוג אבלות מיום ב' אייר עד ערב חג השבועות. ומ"מ אפשר למנהג זה לקיים את האבלות גם בתחילת הספירה, ואף שבימי חול המועד פסח אין מנהגי אבלות באים לידי ביטוי, שכן מצווה לשמוח, מ"מ אין זה פוגע במספר ל"ג, כמו שימי השבתות שאין בהם אבלות עולים לחשבון ל"ג בספירת העומר ולחשבון שבעה ימים באבלות רגילה.
ועי' בסידור פסח כהלכתו יב, א-ג, ובהלח"ב ז, כא, ובס' מנהגי ישראל ח"א עמ' קא-קיא, שם מבאר מנהג ספרד ואשכנז. ובהשלמות בח"ד רלז-רמא, מביא ראיות ש'פרוס' בדרך כלל אינו חצי אלא סמוך, ועל פי זה כוונת הגירסה עד פרוס העצרת היינו עד ערב חג השבועות. יש לציין כי היה עוד מנהג, לפיו נוהגים אבלות בכל ספירת העומר, אולם בימי ראש חודש ול"ג בעומר הכל מותר. ואין נוהגים כן (הובא במ"א תצג, ה, ומ"ב טו).
^ 3.. מנהג ספרדים מובא בשו"ע תצג, א-ב, ויסודו מבואר בהלכה הקודמת במנהג ג' על פי הגירסה 'פרוס העצרת', שפירוש הדבר עד ל"ד. וכן נהגו בארץ ישראל, סוריה ואלג'יר (בג'רבא החמירו עד ערב חג השבועות). ובשעת הצורך אפשר להקל מליל ל"ד בעומר (כשיטת רמב"ן, שמקצת הלילה ככולו, להלן הערה 5). אמנם ברוב קהילות הספרדים נהגו להפסיק את מנהגי האבלות כבר מל"ג בעומר (בדרך כלל בליל ל"ג), ובאר בערך לחם ש'פרוס' לאו דווקא חצי חודש בדיוק. וכך נהגו ברוב קהילות צפון אפריקה, תוניס (עלי הדס יג, א), לוב (ר"י רקח, השומר אמת לד, יח), רוב קהילות מרוקו (עטרת אבות כג, יב), מצרים (מהריק"ש, נהר מצרים דיני העומר כו-כז), טורקיה (ר' חיים פלאג'י במועד לכל חי ו, א). וכן מובא בספרי מנהגים מבבל, פרס, כורדיסטאן ובוכרה. וכל העולים מקהילות אלו רשאים להמשיך במנהגם. ואף הנוהגים כשו"ע, בשעת הצורך רשאים להקל מל"ג בעומר עפ"י הוראת חכם (עי' יבי"א ה, לח).
ולדעת רדב"ז ופר"ח, מי שלא קיים פריה ורביה אינו צריך כלל להימנע מנישואין בימים אלו, וכך היה מנהג תימן (שתילי זיתים תצג, ד, ומהרי"ץ ח"ב קיא). אבל למעשה אין מקילים בזה אלא בשעת הדחק עפ"י הוראת חכם. (גם עולי תימן אינם מקילים, עי' לרב קאפח בהליכות תימן עמ' 52, ושו"ע המקוצר צב, ז).
^ 4.. מנהג עולי אשכנז בארץ ישראל לעניין נישואין מבואר בס' מנהגי א"י סימן יח, ב, וכ"כ בספ"כ יב, ג. ובמנהג זה יוצאים ידי כל המסורות. ראשית יש בו ל"ג ימי אבלות בתחילת הספירה, ויוצאים בזה ידי המסורת המובאת מהתוספות ברמ"א. והוא גם מתאים למסורת שהמגפה פסקה בל"ג בעומר. וכך אפשר לבאר גם את הגירסה שמתו עד 'פרוס העצרת', שהכוונה בערך חצי חודש. ועל ידי כך גם אין הבדל גדול בין מנהגי יוצאי ספרד לפי השו"ע ומנהג אשכנז. ומ"מ ממשיכים להימנע משמחות גדולות גם אחר ל"ג, לפי המסורת שבכל ספירת העומר עדיין מתו תלמידי ר"ע שהחלו לחלות לפני כן. ולפי מה שכתב הט"ז תצג, ב, הוא מבוסס גם על המאורעות הקשים שהתרחשו אחר ל"ג. ועוד, שהוא מתאים לגירסת הגמרא (יבמות סב, ב) שלפנינו, שמתו בין פסח לעצרת, אלא שמנהג האבלות שכתבו הגאונים הוא שלא לישא אשה, ולכן אין נושאין אשה בכל התקופה (למעט מר"ח סיוון, שבזה אינו תואם). אולם איסור תספורת ונגינה הם מנהגים מאוחרים יותר, ולכן נהגו בהם איסור רק עד ל"ג בעומר. עוד הסבר, למנהג אשכנז צריך ל"ג יום, ואם כן מונים ל"ג ימים מאחרי איסרו חג ועד כ"ט אייר (ואין מחשיבים את ראש חודש אייר ול"ג בעומר), ולכן מר"ח סיוון הכל מותר. ורבים מתירים כיום נישואין מל"ג בעומר, ורק שמחות גדולות של רשות אוסרים עד חג השבועות. וכך נכון להורות, מפני גודל מצוות הנישואין. וכך נהגו בפועל באשכנז, להגביל את הנישואין רק ל"ג יום.
ובאשכנז נהגו כמנהג ד' שהובא לעיל, לפיו העיקר לנהוג ל"ג ימי אבלות, בסוף הספירה או בתחילתה. ואף הוא מתפצל לכמה אפשרויות. האחת, בתחילת הספירה (כמנהג אשכנז בא"י); השנייה, מיום ל' בניסן שהוא א' דר"ח ועד ג' בסיוון בבוקר; השלישית, מיום ב' באייר עד ערב חג השבועות (רמ"א תצג, ג, מ"ב טו. ועי' בהלח"ב ז, 73-75).
כתב הרמ"א תצג, ג, שאין לנהוג במקום אחד כשני מנהגים שונים, משום לא תתגודדו. אבל כאשר מתקבצים למקום אחד בני קהילות שונות - מותר, וכ"כ באג"מ או"ח א, קנט. ולפי מנהג אשכנז (שהוא מנהג ד' בהלכה ב), כאשר אין מנהג קבוע בעיר רשאים לבחור באחד המנהגים, רק שלא ינהגו כקולי שני המנהגים. ואף יכולים לנהוג שנה אחת ל"ג יום בתחילת הספירה ושנה אחרת מר"ח אייר, מפני שאין אלו מנהגים שונים אלא העיקר לנהוג ל"ג יום רצופים מנהגי אבלות. וכ"כ חת"ס או"ח קמב, ובאר דבריו באג"מ או"ח א, קנט. עוד כתב חת"ס, שאפשר לנהוג לעניין נישואין כמנהג אחד ולעניין תספורת כשני. ע"כ. כיום בארץ ישראל, מעטים מאוד מעולי אשכנז נוהגים להתחתן עד ר"ח אייר, ולכן לכתחילה אין לנהוג כן מחשש לא תתגודדו, ובשעת הצורך אפשר להקל.
^ 5.. מפשט דברי הרמ"א תצג, ב, משמע שרק בבוקר ל"ג מותר לישא אשה ולהסתפר, אבל בלילה אסור. והטעם, כי צריך לנהוג ל"ג ימי אבלות, ונפסק בשו"ע יו"ד רצה, א, שרק מקצת מהיום נחשב ככולו, כדעת מהר"ם מרוטנבורג, ולא כדעת הרמב"ן שסובר שגם מקצת הלילה נחשב ככולו. וכ"כ הגר"א, ולכך נוטה במ"ב י. אולם רבים סוברים שכל יום ל"ג מותר, וכ"כ מעי"ט, חק יעקב, מור וקציעה ועוד. והטעם כי ל"ג בעומר, לילו ויומו, הוא זמן שמחה שבו פסקו למות. אלא שקשה היאך יצא שינהגו ל"ג ימי אבלות. ולפי המנהג שנמנעים מנישואין אחר ל"ג בעומר עד ר"ח סיון, לא קשה, שכן יש יותר מל"ג ימי אבלות. וכן לא קשה לפי הגירסה שלפנינו במהרי"ל, שכתב לעניין תספורת שצריך להימנע רק ל"ב ימי אבלות, מפני שלעניין נישואין כתב שנמנעים בכל ספירת העומר. ובשועה"ר תצג, ה, תלה דין זה בשאלה אם אומרים תחנון במנחה שלפני ל"ג בעומר, שלסוברים שאין אומרים תחנון, האבלות נמשכת ל"ב ימים. ונוהגים שלא לומר תחנון (עי' להלן ה, 1). ואם נאמר שבכל זאת צריך ל"ג ימי אבלות ולא נחשיב את הימים שאחר ל"ג בעומר, אפשר לסמוך על הרמב"ן שסובר שמקצת הלילה ככל היום, ומכמה רגעים אחר תחילת ליל ל"ג מותר לישא אשה ולהסתפר (וכ"כ פר"ח).
^ 6.. לעניין האיסור שנוהגים בנישואין עד ר"ח סיוון, עי' בהערה 4. ומ"מ ביום כ"ח באייר, יום שחרור ירושלים, על פי תקנת הרבנות הראשית, מותר לפי כל מנהגי האשכנזים להינשא. לגבי ליל ל"ג בעומר עי' בהערה 5. ואם הנישואין היו בל"ג בעומר ביום, יכולים להמשיך את הסעודה והריקודים בליל ל"ד בעומר (עי' פס"ת תצג, יא). ועי' ב'הנישואין כהלכתם' פרק ה' יט-לד. ובס' מצא טוב עמ' רעד-רעט.
כשחל ל"ג ביום ראשון, יש מהפוסקים האשכנזים שמקילים בשעת הדחק לישא אשה ביום שישי כשם שהתיר הרמ"א לעניין תספורת, ויש אוסרים (עי' הנישואין כהלכתם ה, כג, ופס"ת תצג, יא). ולמנהג יוצאי ספרד אין להקל בזה.
אם חל ראש חודש אייר ביום שבת, כיוון שהשמחה אז כפולה, לדעת המ"ב תצג, ה, מותר לישא אשה ביום שישי, ולקיים את הסעודה והשמחה בשבת שהוא ראש חודש. ולמנהג יוצאי ספרד מקילים בזה רק בשעת הדחק (כה"ח תצג, מב, עפ"י בית דוד והחיד"א).
^ 7.. ואף שיש במסיבת 'אירוסין' זו שמחה, יש בה קצת מצווה, שהיא מחזקת את ההתקשרות בין בני הזוג. אבל אין להשמיע בה מוזיקה, מפני שאינה נחשבת כסעודת מצווה ממש, וכמבואר במ"א תצג, א, ומ"ב ג, לגבי סעודת שידוכים. ועוד שלא נהגו להשמיע בה מוזיקה (עי' להלן בהלכה ט). אמנם בשנים האחרונות נהגו להחשיבה כשמחת מצווה ורבים נוהגים להשמיע בה מוזיקה ולרקוד, והרוצים להקל רשאים, ונכון שיחזקו את שמחת המצווה על ידי סיום מסכת.
^ 8.. כאשר ראש חודש אייר חל בשבת, לפי מנהג יוצאי אשכנז מותר להסתפר לקראתו (מ"ב תצג, ה). ולמנהג יוצאי ספרד רק בשעת הדחק מקילים בזה (כה"ח תצג, מב)
כאשר ל"ג בעומר חל ביום ראשון, למנהג יוצאי אשכנז מותר להתגלח ולהסתפר לכבוד שבת (רמ"א תצג, ב). ולמנהג יוצאי ספרד אין מסתפרים. אבל אם ל"ג חל בערב שבת, גם ליוצאי ספרד מותר להסתפר ולהתגלח בו (שו"ע תצג, ב).
^ 9.. רבים מחמירים שלא להתגלח כלל בימי האבלות שבספירה, וכ"כ בכה"ח תקנא, סו. ובסימן תצג, יט, כתב עפ"י אחרונים, שרק במקום הפסד פרנסה יכולים להתגלח. גם באג"מ או"ח ד, קב, התיר להתגלח במקום חשש הפסד ממון, כגון שמעסיקיו דורשים זאת ממנו. אמנם מנגד אפשר לומר שגילוח יומיומי אינו כתספורת, שכן לא היתה מציאות כזו בזמן שהחלו לנהוג אבלות בתספורת. וכמו שיש חילוק לעניין איסור רחיצה לאבלים, בין רחיצה של עונג ורעננות לרחיצה של הסרת זוהמא, כך אפשר לחלק בין תספורת חגיגית לגילוח של הסרת ניוול. וכל מה שנהגו בספירת העומר הוא להימנע מחגיגיות ולא להפגין אבלות, וזיפי הזקן מפגינים אבלות. ואמנם במשך אבלות שבעה ושלושים אין להקל בזה, אולם כשם שמקילים להתגלח בשנת האבל, כך אפשר להקל בספירת העומר ובשלושת השבועות עד ר"ח אב. וכ"כ הרב שכטר ב'נפש הרב' עמ' קצא בשם הרב סלובייצ'יק. ויותר מזה כאשר מדובר בגילוח לקראת שבת. שכן למדנו לגבי מנהג אשכנזים שאין מסתפרים בכל שלושת השבועות, שכתב במ"א תקנא, יד, בשם הגהות אשרי, שאין להסתפר אפילו לפני שבת הואיל ואין רגילים להסתפר כל שבוע, משמע שהרגילים להתגלח יכולים להתגלח לכבוד שבת. ועי' בבאו"ה תקנא, ג, שכך משמע מהירושלמי שמותר לכבוד שבת. ועל כל זה יש להוסיף, כי מתחילה מנהג האבלות בספירה היה רק שלא לישא אשה, ולפי דברי הגאונים החלו להימנע מנישואין כבר מזמן מיתת תלמידי ר"ע. ואילו המנהג שלא להסתפר נזכר לראשונה בדברי הראשונים: אורחות חיים, שבולי הלקט ועוד. ואולי החלו לנהוג בו אחר שנתווספו עוד צרות על ישראל (כגון במסעי הצלב, עי' בס' מנהגי ישראל ח"א עמ' קה, ועמ' קיב-קיז). ובתשובות רדב"ז ח"ב תרפ"ז כתב שיש נוהגים להסתפר כל חודש ניסן שאסור בהספד ותענית, ויש נוהגים להסתפר כל ערב שבת. וכן היקל להסתפר בר"ח אייר, שלא כדעת המחבר בשו"ע תצג, ג. ומדבריו עולה שבמנהג זה אפשר לילך אחר מנהג המקילים. ומנהג תימן הקדום היה שלא להימנע מתספורת כל הספירה, ואח"כ החלו להחמיר בזה, והורו הרב משרקי בעל שתילי זיתים, ומהרי"ץ בשו"ת פעולת צדיק ב, עו, להסתפר בערב שבת. ואם כן כשיש ספק האם גילוח כתספורת יש לצרף את דעת המקילים לגמרי. ועי' בשו"ת נר עזרא ח"ב עמ' קנה-קנח, שמסיק להקל להתגלח לקראת שבת, וכתב שכך דעת הרב מן ההר והרב ליכטנשטיין. והרב רבינוביץ ראש ישיבת מעלה אדומים ממליץ לכל אדם לנהוג כאביו, שלא יהיה האב מגולח והבן לא או להיפך, כי יש בזה פגיעה בכבוד האב.
עוד סברה להיתר, שלרגילים להתגלח יש בדרך כלל צער רב כשאינם מתגלחים כמה ימים, ואולי זה דומה להיתר לגזור את השפם שמפריע לאכילה, ולגזור שערות שגורמות לפצעים בראש או לכאבי ראש. ועי' בכה"ח תצג, טוב, שמיקל למי שסובל להסתפר לכבוד שבת. והחיד"א ביוסף אומץ מ' הזכיר הסברה שהרגילים להתגלח מצטערים ממניעת הגילוח מאוד, יותר מהצער של שער הראש.
ונלענ"ד שמעיקר הדין היה נכון להורות שהרגילים להתגלח בכל השנה יתגלחו לכבוד שבת, והרוצים להקל רשאים להתגלח כל השבוע, כי לא על גילוח יום יומי חל מנהג האבלות. אולם כפי שמבואר למעלה, יש לחוש שלא לפגוע במסורת של מנהג בולט כל כך. לפיכך נכון שכל אחד ינהג כאביו או כפי שרבו יורה לו. ועי' בכיוצא בזה להלן ח, יא, לעניין גילוח בשלושת השבועות.
^ 10.. אחרוני האשכנזים הסתפקו אם מותר לקיים שמחות גדולות, מעבר לל"ג הימים שנוהגים בהם עיקר מנהגי האבלות. ואף הסתפקו לגבי הימים שבין ראש חודש סיוון לחג השבועות, כמובא בשעה"צ תצג, ד, בשם א"ר ופמ"ג. והובא בספ"כ יב, 50. והורו רשז"א והרב וואזנר לאסור (פס"ת תצג, ו, 43). ואף שמנהג ארץ ישראל להתיר נישואין אחר ר"ח סיוון, לגבי ריקודים ומחולות של רשות יש מקום להחמיר במשך כל ימי הספירה. הטעם להמשך מנהגי האבלות אחר ל"ג בעומר מבוסס על שני יסודות, האחד המסורת שתלמידי ר"ע מתו בכל משך ספירת העומר, או בכל ימות החול שבו. השני, מפני המאורעות הקשים שפקדו את קהילות אשכנז בימים אלו. אלא שעד ל"ג בעומר נוהגים להחמיר יותר ואחריו פחות. וכל זה מבואר לעיל בהלכות: ב, ד, ובהערות: 2, 4. ההבחנה בין שמחה גדולה לשמחה רגילה אינו מוגדר, וערבי ריקוד נחשבים שמחה גדולה, וכן מסיבת סיום שנה חגיגית. וכאשר יש בדבר ספק, אם יצרפו סיום מסכת או עניין אחר של מצווה, יוכלו להקל. ולמנהגי ספרדים הכל מותר, וכאשר בתוך הקבוצה ישנם יוצאי ספרד רבים, אפשר לנטות לקולא כפי מנהגם, ואע"פ כן טוב לצרף סיום מסכת או צורך מצווה אחר.
^ 11.. עי' במ"א תצג, א, מ"ב ג, לגבי סעודת שידוכין שהיא נחשבת קצת סעודת מצווה. ועי' הלכה ה והערה 7. והמתירים לנגן בכלי זמר בסעודת מצווה הם: אג"מ או"ח ב, צה, ואבה"ע א, צז; משנה הלכות ו, קט; יחו"ד ו, לד. והאוסרים: מנח"י א, קיא, עפ"י דעת קדושים. ועי' בפס"ת תצג, ה. והלכה כמיקל בדינים אלו. כתב בספר שלמי מועד עמ' תנד, בשם רשז"א, שמותר לקיים סעודת בר מצווה ביום אחר, אבל בלא ריקודים ותזמורת. גם לנכים שדעתם צלולה אסור לקיים מסיבה שמחה בימים אלו. בדיעבד כאשר בר או בת המצווה אינם מסוגלים לערוך סיום בעצמם, אפשר שאחד ההורים או הקרובים יסיים מסכת ועל ידי כך יחזקו את השמחה ויוכלו להשמיע מוזיקה.
^ 12.. דעת האוסרים: אג"מ יו"ד ב, קלז, ובאו"ח א, קסו, נטה לחומרא, לאסור שמיעת כלי זמר בכל השנה, מפני אבלות החורבן, קל וחומר בימי ספירת העומר ושלושת השבועות. וביחו"ד ו, לד, אף שהתיר לשמוע כלי זמר בזמן הזה אסר לשמוע כלי זמר מרדיו וכדומה בספירת העומר ושלושת השבועות (אמנם בע"פ התיר לערוץ שבע כדי שיוכלו לקיים על ידי כך את הפינות התורניות). וכן דעת מנח"י א, קיא. גם רשז"א והרב אלישיב אסרו שמיעת כלי זמר דרך רדיו (שלמי מועד עמ' תנג). ובציץ אליעזר טו, לג, ושבט הלוי ח, קכז, אסרו אפילו בלי כלי זמר.
אולם הסברות להקל חזקות: ראשית, כלי זמר אינו בהכרח ביטוי של שמחה, וכבר מצינו שניגנו בחלילים לקינה בעת הלוויה, עי' שבת קנא, א. וכן התיר הפמ"ג לנגן לפרנסה, והובא בבאו"ה תקנא, ב. ומהר"ם שיק יו"ד שסח, התייחס לחילוק שבין ניגון של שמחה לניגון של עצב, שניגון של עצב אינו אסור בימי אבל. (אמנם אסר שם ללמד ילדים מסוימים נגינה בשנת אבלותם, משום שכל לימודם לשחצנות ולא לפרנסה). מ"מ מצינו שרק ניגונים של שמחה אסורים. וכן משמע מלשון הרמב"ם בהל' תעניות ה, יד, כשעוסק באיסור ניגון אחר החורבן: "וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר כולן. וכל מיני זמר... אסור לשמוח בהן ואסור לשומען מפני החורבן". הרי שעיקר האיסור לשמוע כלי זמר הוא בשירי שמחה השייכים לריקודים ומחולות, אבל שירים רגילים, וק"ו עצובים אינם אסורים. עוד סברה העלה בשו"ת חלקת יעקב א, סב, ששמיעת רדיו וטייפ אינה בכלל הגזירה (או מנהג האבלות), כיוון שלא היו באותם זמנים. ואולי כאשר מכשירים אלו היו נדירים, היתה בשמיעתם חגיגיות, ולכן רבים חלקו עליו. אבל כיום שמיעתם שגרתית ואין בה שום חגיגיות, ולכן אינה בכלל מנהג האיסור. וכך דעת אבי מורי. וכעין זה כתב הרב שמואל דוד בתחומין יג. ועוד עי' להלן ח, ד. וכיוון שכל האיסור מצד מנהג, במקום של ספק, הלכה כמיקל. וכן נהג ערוץ שבע לשדר בימי האבלות שבספירת העומר שירים רגילים ולהימנע משידור שירים שנועדו לשמחות וריקודים.
ונראה שלכל הדעות אסור לשמוע קונצרט, משום שבעצם ההתאספות לכך יש חגיגיות וממילא שמחה. וכן נלענ"ד ששמיעה בקול רם, גם של מנגינה בינונית, אסורה, מפני שעצמת הקול יוצרת חגיגיות מסוימת. ונראה שלכל הדעות מותר לנהג לשמוע מוזיקה כדי שלא להירדם בנסיעה. מפני שאין בכך כל כך שמחה, ומצד חשש פיקוח נפש. ולמי שסובל מעצבות, גם המחמירים מסכימים שישמע מוזיקה בצנעה, כמובא בהלח"ב ז, 39.
מותר לכתחילה לקיים בימים אלו ערבי שירה עם כלי זמר לשירי זיכרון והתעוררות, וכן לשלבם בימי עיון, כדי ליצור הזדהות עם ימי הזיכרון הלאומיים ולעורר את הלבבות לתקומת ישראל, לאהבת ישראל ולאהבת התורה.
^ 13.. בס' לקט יושר כתב בשם רבו מהרא"י בעל תרומת הדשן שאין לברך 'שהחיינו' בימי הספירה. וכ"כ עוד כמה ראשונים ואחרונים. והרבה אחרונים דחו מנהג חומרה זה, וביניהם בעל המאמר מרדכי תצג, ב, והביאו המ"ב תצג, ב. וכ"כ בכה"ח תצג, ד. ועי' ביבי"א או"ח ג, כו, ויחו"ד א, כד, שסיכם הדעות. לגבי כניסה לבית חדש, יש שהחמירו, מפני שיש בזה שמחה גדולה, מעין שמחת נישואין (שו"ת אבני צדק סיגעט יו"ד מד). וביחו"ד ג, ל, היקל. ועי' בפס"ת תצג, א, ב, ג, שהביא דעות לחומרא.
חשוב לציין שיש בימי ספירת העומר גם צד שמחה, וכפי שכתב הרמב"ן (פרשת אמור) שהם דומים לימים של חול המועד הנמשך מפסח ועד שבועות. אלא שיש בהם גם צד של מתח ודריכות, שצריך לעלות בהם מדרגה לדרגה עד לשיא של מתן תורה. וכאשר אין זוכים לעלות כסדר המדרגות עלולים להיגרם משברים ופורענויות, וכפי שאירע בתולדות ישראל, וזה טעם האבלות בימי הספירה. ואע"פ כן הקדושה שבהם לא זזה ממקומה. והם מסוגלים מאוד לעלייה והיטהרות לקראת מתן תורה ודבקות בהש"י.
^ 14.. עי' בספר 'בין פסח לשבועות' טו, י, יב, דעת המקילים. ובהלח"ב ז, יא, שנוטה להחמיר, ושם בהערה דעת מיקל. ועי' בהמשך ח, ו, לעניין טיולים בבין המיצרים.
^ 15.. הרדב"ז, הריק"ש, ומהר"ם לונזאנו סוברים שמותר להסתפר בראש חודש (גם כשאינו חל בשבת), אולם הב"י סובר שאסור, וכן המנהג הרווח. וכאשר ראש חודש חל בשבת, לעניין נישואין עי' לעיל בהערה 6, ולעניין תספורת בהלכה ו.