ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- רפואה ושמירת הנפש
- שיעורים נוספים ברפואה
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
תני סיעות בני אדם שהיו מהלכין בדרך פגעו להן גוים ואמרו 'תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו, ואם לאו הרי אנו הורגים את כולכם'. אפילו כולן נהרגים לא ימסרו נפש אחת מישראל.
ייחדו להן אחד כגון שבע בן בכרי [עיין להלן ציטט מהמקרא] ימסרו אותו ואל ייהרגו.
א"ר שמעון בן לקיש והוא שיהא חייב מיתה כשבע בן בכרי. ורבי יוחנן אמר אע"פ שאינו חייב מיתה כשבע בן בכרי.
עולא בר קושב תבעתיה מלכותא ערק ואזיל ליה ללוד גבי ר' יהושע בן לוי. אתון [=חיילי המלכות] ואקפון מדינתא. אמרו להן: אין לית אתון יהבון ליה לן, אנן מחרבין מדינתא. סלק גביה ריב"ל ופייסיה ויהביה לון.
והוה אליהו זכור לטוב יליף מתגלי עלוי, ולא אתגלי. וצם כמה צומין ואיתגלי עלוי. אמר ליה [אליהו] 'ולמסורות אני נגלה?' א"ל ולא משנה עשיתי? א"ל וזו משנת החסידים? [עכ"ל הירושלמי]
להלן מקור שהוזכר הנ"ל מהמקרא בענין שבע בן בכרי (שמואל-ב כ, טו-
ספר שמואל-ב (פרק כ, טו-כב):
(טו) וַיָּבֹאוּ וַיָּצֻרוּ עָלָיו בְּאָבֵלָה בֵּית הַמַּעֲכָה וַיִּשְׁפְּכוּ סֹלְלָה אֶל הָעִיר וַתַּעֲמֹד בַּחֵל וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אֶת יוֹאָב מַשְׁחִיתִם לְהַפִּיל הַחוֹמָה:
(טז) וַתִּקְרָא אִשָּׁה חֲכָמָה מִן הָעִיר שִׁמְעוּ שִׁמְעוּ אִמְרוּ נָא אֶל יוֹאָב קְרַב עַד הֵנָּה וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ:
(יז) וַיִּקְרַב אֵלֶיהָ וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַאַתָּה יוֹאָב וַיֹּאמֶר אָנִי וַתֹּאמֶר לוֹ שְׁמַע דִּבְרֵי אֲמָתֶךָ וַיֹּאמֶר שֹׁמֵעַ אָנֹכִי:
(יח) וַתֹּאמֶר לֵאמֹר דַּבֵּר יְדַבְּרוּ בָרִאשֹׁנָה לֵאמֹר שָׁאוֹל יְשָׁאֲלוּ בְּאָבֵל וְכֵן הֵתַמוּ:
(יט) אָנֹכִי שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתָּה מְבַקֵּשׁ לְהָמִית עִיר וְאֵם בְּיִשְׂרָאֵל? לָמָּה תְבַלַּע נַחֲלַת יְדֹוָד?:
(כ) וַיַּעַן יוֹאָב וַיֹּאמַר חָלִילָה חָלִילָה לִי אִם אֲבַלַּע וְאִם אַשְׁחִית:
(כא) לֹא כֵן הַדָּבָר כִּי אִישׁ מֵהַר אֶפְרַיִם שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי שְׁמוֹ נָשָׂא יָדוֹ בַּמֶּלֶךְ בְּדָוִד תְּנוּ אֹתוֹ לְבַדּוֹ וְאֵלְכָה מֵעַל הָעִיר וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל יוֹאָב הִנֵּה רֹאשׁוֹ מֻשְׁלָךְ אֵלֶיךָ בְּעַד הַחוֹמָה:
(כב) וַתָּבוֹא הָאִשָּׁה אֶל כָּל הָעָם בְּחָכְמָתָהּ וַיִּכְרְתוּ אֶת רֹאשׁ שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי וַיַּשְׁלִכוּ אֶל יוֹאָב וַיִּתְקַע בַּשֹּׁפָר וַיָּפֻצוּ מֵעַל הָעִיר אִישׁ לְאֹהָלָיו וְיוֹאָב שָׁב יְרוּשָׁלַם אֶל הַמֶּלֶךְ:
-
והנה במחלוקת הנ"ל בין ריש לקיש ור' יוחנן, למרות שבדרך כלל יש לפסוק כמו ר' יוחנן, כאן רמב"ם פסק כר' שמעון בן לקיש. זו לשונו (הלכות יסודי התורה פרק ה, הלכה ה):
נשים שאמרו להם עובדי כוכבים 'תנו לנו אחת מכן ונטמא אותה, ואם לאו נטמא את כולכן'. יטמאו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל. וכן אם אמרו להם עובדי כוכבים 'תנו לנו אחד מכם ונהרגנו, ואם לאו נהרוג כולכם', יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל. ואם יחדוהו להם ואמרו תנו לנו פלוני או נהרוג את כולכם, אם היה מחוייב מיתה כשבע בן בכרי יתנו אותו להם. ואין מורין להם כן לכתחלה. ואם אינו חייב מיתה יהרגו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל: [עכ"ל]. הרי שפסק כר' שמעון בן לקיש.
מפרשים רבים התלבטו כאן מדוע פסק רמב"ם כר' שמעון בן לקיש, עיין שמות ספריהם ב"ספר המפתח" בסוף מהד' פרנקל לרמב"ם, שם עמ' שסט, טור ג' הביאו 42 (!) אחרונים שדנו בזה. רובם אינם בהישג ידי, ובמקצתם שראיתי הולכים בדרך ארוכה ולא פשוטה.
ודומני שיש ללמוד כאן פשט פשוט. הרי יש להתפלא מדוע חז"ל נקטו דוגמא משבע בן בכרי? כאשר יש במקרא מעשה הקודם אליו הרבה, שבני ישראל מסרו את שמשון לידי הפלשתים (שופטים טו, ט-יג). ולכאורה גם הוא היה חייב מיתה, ע"פ שלטונות הפלשתים? (ספר שופטים פרק טו, פסוקים ט-יא):
(1) ספר שופטים פרק טו
(ט) וַיַּעֲלוּ פְלִשְׁתִּים וַיַּחֲנוּ בִּיהוּדָה וַיִּנָּטְשׁוּ בַּלֶּחִי:
(י) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ יְהוּדָה לָמָה עֲלִיתֶם עָלֵינוּ וַיֹּאמְרוּ לֶאֱסוֹר אֶת שִׁמְשׁוֹן עָלִינוּ לַעֲשׂוֹת לוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לָנוּ:
(יא) וַיֵּרְדוּ שְׁלשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ מִיהוּדָה אֶל סְעִיף סֶלַע עֵיטָם וַיֹּאמְרוּ לְשִׁמְשׁוֹן הֲלֹא יָדַעְתָּ כִּי מֹשְׁלִים בָּנוּ פְּלִשְׁתִּים וּמַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ וַיֹּאמֶר לָהֶם כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ לִי כֵּן עָשִׂיתִי לָהֶם:
(יב) וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֶאֱסָרְךָ יָרַדְנוּ לְתִתְּךָ בְּיַד פְּלִשְׁתִּים וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְשׁוֹן הִשָּׁבְעוּ לִי פֶּן תִּפְגְּעוּן בִּי אַתֶּם:
(יג) וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֵאמֹר לֹא כִּי אָסֹר נֶאֱסָרְךָ וּנְתַנּוּךָ בְיָדָם וְהָמֵת לֹא נְמִיתֶךָ וַיַּאַסְרֻהוּ בִּשְׁנַיִם עֲבֹתִים חֲדָשִׁים וַיַּעֲלוּהוּ מִן הַסָּלַע:
אלא ממה שחז"ל לא הזכירו המסירה של שמשון בידי הפלשתים יש לי ראיה לתמוך בדברי פרשנות שהמאירי (על סנהדרין עב ע"ב) הביא, למרות שבכל זאת בחר בפירוש אחר, יותר מרווח לפי דעת המאירי (ולכן הוא גם חולק על רמב"ם, וסבור לפסוק כמו ר' יוחנן!).
כותב המאירי: "ומכל מקום יש מפרשים שלא על מדת חסידות לבד היה מתרעם עליו [אליהו] אלא מן הדין. וממה שלא היה חייב מיתה בדיני ישראל. ומכאן פסקו [=כן פסק רמב"ם הנ"ל] כריש לקיש שאמר והוא שנתחייב מיתה כשבע בן בכרי. ופירשו בו שיהא מחויב מיתה בדיני ישראל [=כלומר אם מדובר שמלכות הגוים תובעים למסור אליהם איש מסוים, אין למסור אותו בידיהם, אפילו אם ע"י כן יצילו חייהם של כל בני העיר]. והדברים ברורים כדעת ראשון [=שהביא המאירי לפני הציטט הנ"ל, שם פסק כר' יוחנן].
הויכוח הזה בין ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש נעוץ בכך מה עומק ענין לשונה של הברייתא "ייחדו להן אחד כגון שבע בן בכרי". פירש "פני משה" ריש לקיש סבור "חייב מיתה" כמו שבע בן בכרי, שהיה מורד במלכות בית דוד, ור' יוחנן סבור כי די ב"ייחדוהו", בין חייב מיתה בין אינו חייב מיתה [ע"כ מהפני משה]. ונ"ל כי רמב"ם הכריע כריש לקיש מפני מעשה רב שהביא הגמרא "סלק גביה ר' יהושע בן לוי ופייסיה ויהביה לון". יש לשאול, לפי ר' יוחנן לא היה חייב ריב"ל לפייס אותו, כי הרי מן הדין יש למסור אותו, בין חייב מיתה בין אינו חייב מיתה? אלא ודאי ריב"ל בקש מן עולא בר קושב שיעשה לפנים משורת הדין, ימסור את עצמו להריגה כדי להציל כל שאר בני העיר.
ומכאן ראיה לפסוק כריש לקיש. ועוד יש מכאן ראיה שכאשר הנידון נתבע ע"י מלכות הגוים, אין לנו להקל ולמסור אותו, אפילו הוא חייב מיתה. כי דין זה כמעט מפורש בברייתא "ייחדו להם אחד כגון שבע בן בכרי". יש לשאול מפני מה לא הביאו ראיה ממעשה שמשון, שגם הוא נתבע ע"י המלכות? אלא בכוונה רבה ובדייקנות מצויינת ציינו כאן חז"ל כי אך ורק במחויב מיתה ע"פ דיני ישראל יש למסור אותו. וכן גם רמב"ם, בלשונו הזהב האריך והביא "אם היה מחויב מיתה כשבע בן בכרי" ולא קיצר לומר "אם היה מחויב מיתה" ובלי להביא דוגמאות. ולכן נטש רמב"ם לשון הברייתא "ייחדו להן אחד כגון שבע בן בכרי ימסרו אותו ואל ייהרגו", אלא כתב "מחויב מיתה כשבע בן בכרי".
מניין לו לרמב"ם לשנות לשונם של חז"ל? אלא מגוף המעשה של ר' יהושע בן לוי, שהיה צריך לפייס את עולא בר קושב, ולא מסר אותו להדיא גם בלי לפייס אותו, מזה למד רמב"ם פשט במשנה. וכך מפורש ב"אנצקלופדיה תלמודית" כרך ט, ערך הלכה, עמ' רעא הערה 427, "במחלוקת של חכמים כשאנו רואים שתנא או אמורא עשה מעשה כדעת אחד מהם להקל, סומכים עליו ואומרים 'מעשה רב'.
וגדול כוחו של ר' יהושע בן לוי, כדברי "אנצקלופדיה תלמודית" (שם, עמ' שיא, הערות 29-30) "ר' יהושע בן לוי, כתבו הגאונים שהלכה כמותו בכל מקום, ואפילו נגד ר' יוחנן (הביאו שם כי כן גם כתבו התוספות בעירובין סה, ב ד"ה איקלעו, וכן כתב הר"ן על ע"ז נז, ב, וכן הרא"ש נדרים פ"ד סי' יא). ואע"פ שההמשך (הערה 37) הביאו דברי "יד מלאכי" שאפילו כאשר ריב"ל סבור כריש לקיש, נגד ר' יוחנן, יש לפסוק כר' יוחנן מפני הכלל של: ר"ל ור' יוחנן, הלכה כר' יוחנן. אבל הזכירו כי בשו"ת מהרי"ט יו"ד סי' ג' לא כתב כן.
ועוד כתב הצל"ח על ברכות (כז, א) כי גדול כחו של ר' יהושע בן לוי, שהוא אחרון מדור התנאים, ולא שייך לומר עליו תיובתא מברייתא.
-
בסיכום: ממעשה זה שהצטרך ר' יהושע בן לוי לפייס את הנרדף, סמך רמב"ם שהלכה אינה כר' יוחנן. וממה שהוסיף רמב"ם מלים "מחויב מיתה כשבע בן בכרי", ולא ציין למעשה של שמשון, יש להבין שהדין הזה לא נאמר במלכות גוים. וכמו שלכאורה הבין גם המאירי הנ"ל בדברי רמב"ם.
בביאור הגר"א ליו"ד סי' קנז ס"ק טז הציע שהרמב"ם פסק כך משום ריב"ל. וכתב החזון איש (על סנהדרין סי' כ"ה ד"ה ולדינא) "ולא נתפרש כונתו ז"ל". ושמא בדברינו הגענו לבאר דברי הגר"א.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
הלכות ראש השנה הלכות ראש השנה שחל בשבת
הלכה למעשה
השיעור מאיר את מהות ראש השנה מתוך גישה של ביטחון, אהבה ושמחה לצד כובד הראש והרצינות הנדרשים ביום הדין. במרכזו הדרכה הלכתית ומעשית לקראת החג שחל בשבת, כולל התרת נדרים, הכנות מוקדמות, סדר התפילות והקידוש, והלכות החג והשבת בהרחבה.
כינוסי אברכים שו"ת בוגרים תשפ"ו
איך להמשיך לעלות בקודש גם כשרחוקים מהישיבה | הפער בין ההצלחה להתיישבות לבין מינוי רבני ערים
סליחות עומק הסליחה ומידות הרחמים
שיחה לפני סליחות תשפ"ו
השיעור עוסק במהות אמירת הסליחות לקראת הימים הנוראים, תוך בירור מקומו של הצדיק שאינו חוטא במזיד מול תביעת הווידוי והנפש. דרך דברי הזוהר ומידות הרחמים, מודגש כי כוחה האמיתי של התשובה נובע מהצנעת האדם בתוך הכלל ומהידמות מוסרית מעשית למידותיו של הבורא.
מידות הראי"ה שורשי האמונה ומשמעות החיים
אמונה כ"ג -כ"ה
השיעור עוסק בחשיבות החיבור לאמונת הילדות התמימה כבסיס עמוק הנשגב מכל תובנה שכלית מאוחרת. בנוסף, מוסבר כיצד הכרת האמת האלוקית מעניקה עוגן, משמעות וערך ממשי לכל פיתוחי התרבות וקנייני החיים של האדם.
עסקי גוג ומגוג הרמב"ם ותשובת החכמים המבזים
הרמב"ם כתב שכל חכמי דורו של רבי עקיבא סברו שבר כוכבא הוא מלך המשיח. מקור דבריו הוא תורה שלמד בהיכלו של דויד המלך, ולפיה החכמים שביזו מי ששילב ספרא וסייפא והתגייס לצבא בר כוכבא, חזרו בתשובה והסכימו עם רבי עקיבא.
נצבים עבודת הלב: מהשכל אל הרגש
שיחת מוצ"ש פרשת ניצבים - וילך
השיעור עוסק בתורתו של הרב אליהו לופיאן לקראת יום הדין, ומדגיש כי קיום מצוות ומעשי חסד מתוך חובה שכלית אינם מספיקים לאדם. עיקר העבודה הרוחנית היא להפנים את הדברים ברגש עמוק, לפתח אהבה ותענוג פנימי בעבודת השם, ולחבר בין המושכלות למורגשות.
אור החיים על הפרשה הבחירה בחיים מתוך קיום רצון ה'
אור החיים על פרשת נצבים חלק א'
שלשה דברים כלליים במצוות ה' שמרומזים בפרשה. פירוש תיאור התורה על המצות שהם לא רחוקות להשגה. פירוש כפילות התורה "ראה נתתי לפניך...את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע...החיים והמוות...הברכה והקללה".
לנתיבות ישראל הופעת המלכות: מהכלל אל הפרט
לנתיבות ישראל א' , מאמר נ"א, נ"ה
השיעור עוסק בהופעת מלכות שמיים בעולם דרך כלל ישראל, וכיצד היא מתגלה בחיי הפרט באמצעות משמעת עצמית, תורה ומצוות. מתוך כך מוארים מועדי תשרי – מביטול הגבולות בראש השנה ויום הכיפורים ועד לחירות, שמחה והתעצמות מעשית בסוכות.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א כוח הרצון והתעלות העולמות
חלק ג' פסקה כ"ב , כ"ג
השיעור עוסק בהשפעתו העמוקה של היחיד על כלל מרחבי הבריאה, שבהם כל התעלות רוחנית אישית סוחפת ומרוממת את המציאות כולה. דרך בירור הרצון הפנימי, התפילה וחיבור המעשים הגשמיים לקדושה, האדם מגלה את כוחו לחבר את העולם למקורו האלוקי.
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א מקור הקודש: נשמת ישראל ואחדות החיים
אורות התחיה -פסקה ג'
השיעור עוסק בייחודו של עם ישראל כנושא שם ה' בעולם, תוך הדגשה כי שורש חייו וחוקיו נובעים מאחדות וממקור הקודש ולא מערכים מפורדים. מתוך כך מוסבר כיצד כל רובדי הקיום, המשפט והמעשה האנושי מתעלים בישראל לדרגת קדושה ומבטאים את רצון ה' השלם.
שמונה פרקים לרמב"ם מכוח המדמה אל האמת הפנימית
שיעור 3
השיעור עוסק באבחנה של הרמב"ם בין כוחות הנפש ובתעתועי "כוח המדמה", הנוטה להשוות בין דברים בעלי דמיון חיצוני אך בעלי מהות שונה לחלוטין. דרך עקרון זה וההבנה של "עולם הפוך", מוסבר כיצד השקר והדמיון של המציאות והתקשורת מסתירים את האמת העמוקה – מהגדרת האדם ועד לזכות על ארץ ישראל.
ענינו של ראש השנה שבת, ראש השנה, ומה עם ראש חודש?
כשראש השנה חל בשבת נפגשים שלושה מועדים במקביל, אך באופן מפתיע – ראש חודש נעלם לחלוטין מנוסח התפילה. המאמר חושף את הסוד שמאחורי ההעלמה הזו, ומגלה מדוע ביום הדין עדיף "להשתיק את הקטרוג" ולהתמקד בהמלכה ולא בחטאים
יסודות הש"ס הקדמה לכללי ספיקות בממון
בבא מציעא ב
הגדרת הספק אינה חוסר ידיעה גרידא, אלא חוסר ידיעה שיש בה ריעותא, או 'דררא דממונא'. הבחנה בין דררא דממונא למוחזקות, שבדרך כלל שתיהן הנהגות ולא ראיות, והיחס בין בירור להנהגה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכוח הרהור התשובה למימושה
אורות התשובה פרק ז, ב-ה
הרב מרחיב על כך שיש קול אלוקי באדם שקורא לו לחזור בתשובה אל ה' יתברך, וכאשר אדם מהרהר בתשובה הוא בעצם מצליח לשמוע את הקול הזה, ותפקידו להוציא מן הכוח אל הפועל את הרצון הזה להתקרב אל ה' במעשים, ואומר הרב 'ולפי גדלה של התשובה כך היא מידת החרות שלה'.
