^ 1.וזוהי סברא פשוטה, שכן לא יעלה על הדעת שנוכל לחייב כל אדם בעל כרחו להנות ולשלם על כך אלא מסתבר שניתן לחייב רק במקום שהאומדנא היא שהיה מסכים ורוצה לשלם סכום זה על הנאה זו. וכן מוכח מהגמרא בבבא קמא, שאם אדם שלא עביד למיגר נכנס לביתו ודר שם פטור, והרי ודאי שהייתה לו הנאה יותר מאשר לישון ברחוב, אלא שאדם זה לא היה מוציא ממון כדי לישון בבית ולכן אין זו הנאה ממונית עבורו. ועוד, שאם לא נאמר כך יצא דבר אבסורדי, שבמקום שלא נהגו לא ניתן לכפות לבנות גדר יחד, אך הוא יוכל לבנות מעצמו ואז ידרוש למפרע שישלם הנאתו, ונמצא שניתן לכפות.
^ 2.וכן מדוייק בדברי רש"י בבבא קמא כ ע"ב. בד"ה משלש רוחותיו כותב: "שהיה לו לראובן שלש שדות אצל שדה שמעון משלש רוחותיו". וכן על דיוק הגמרא שאם גדר גם את הרביעית כן יש חיוב כותב רש"י (ד"ה הא רביעית): "הא אם היה לו לראובן ד' שדות" משמע שעד כה היה מדובר שהיו לו רק שלוש שדות.
^ 3.אולם יש להעיר שרש"י (ד"ה יהב ליה) כותב לגבי דמי שמירה: "דבר מועט שהיה צריך ליתן לשומר בכל שנה כשהיא בקמותיה", ונראה שכתב כן בעקבות הגמרא לעיל ב ע"ב שאסור לאדם לעמוד בשדה חברו בשעה שהיא עומדת בקמותיה משום עין הרע, שהרי זמן קמותיה הוא זמן מצומצם כמבואר בתוס' שם (ד"ה גינה) שהוא רק חודש אחד, והרי זמן גידול היבול והזמן שיכול להינזק מבהמות הוא ודאי ארוך יותר.
^ 4.ובאמת נוסח הרשב"ם אינו בהיר כל כך כי הוא מחלק לגבי המנהג לא לגדור ש"הני מילי בין בקעה לבקעה וכותל גבוה ד' אמות... אבל בשביל היזק בהמות... צריך עשרה טפחים". במילים "הני מילי בין בקעה לבקעה" משמע לכאורה שבא לחלק גם לגבי מיקום הגדר אולם בסיום דבריו לא חזר וציין חילוק זה "אבל בשביל היזק בהמות צריך מסביב לבקעה, אלא ציין רק את החילוק בגובה, ועוד שלא ברור מהי כוונתו "בין בקעה לבקעה" הרי לכאורה גדר להיזק ראייה היא בין שדה לשדה בתוך הבקעה, ואם כן צריך עיון בכוונת דבריו.
^ 5.הרמב"ם לא העמיד כשאר הראשונים שמדובר בשדה בבקעה, כפי הסיפור המובא לקמן לגבי רוניא, אלא העמיד בחורבה. המגיד משנה ביאר שרצה להינצל מקושיית הרמב"ן על רש"י שאם מדובר בבקעה ולעניין היזק ראייה אין לשלם מדין נהנה כי הואיל ואינה עשויה לגדור כלל אין זו הנאה לניקף אם גדרה המקיף. מאידך נראה שלא יכול היה להעמיד בבתים ממש שהרי אז היה ניתן לכוף גם על בניית הגדירות הראשונות. לכן העמיד בחורבה שכעת אין בה היזק ראייה אך היא עשויה להיבנות ודומה לשדה העשויה ליטע, ולכן ניתן לחייב מדין יורד לשדה חברו.
^ 6.הרמב"ן הבין שרק אם יוגדר כעשויה לגדור באבנים ניתן לחייב במחיר גדר אבנים ואילו התוס' הבינו שאף אם אינה עשויה ניתן הואיל וגם באינה עשויה משלמים הוצאות, ויש מקום לעיין במה נחלקו הרמב"ן והתוס'. מכל מקום גם התוס' מודים שהואיל ויכול להסתפק בגדר פחותה יותר מספיק לשלם פחות מן ההוצאות, ואולי טעמו הוא שאז השבח נחשב רק כשווי של הגדר הפחותה (והדין הוא שמשלמים הוצאות רק עד שווי השבח). את השיטה של דמי קנים בזול ביארו התוס' שסברה שמספיקה שמירה על ידי שומר. נראה שטעם התוס' הוא שאם סברה שצריך קנים היה לו לשלם דמים גמורים של קנים ולא דמי קנים בזול, ולכן ביארו שסברה שמספיק שמירת שומר אלא שאנו אומרים שאילו היה משיג קנים בזול ודאי היה מעוניין בכך. השיטה של דמי שמירה סברה שאין זה אומדן מוחלט ואי אפשר לחייב מכוחו. הרמב"ן ביאר את השיטה של דמי קנים בזול שלדעתה השדה עשויה לדמי קנים בזול. יש להבין מהי כוונתו, הרי לכאורה צריך לברר במציאות אם עשויה לקנים או לא ואין זה תלוי במחיר, ונראה שכוונתו כתוס' שמצד המציאות הרגילה אין הכרח ולא משתלם להשקיע בקנים ובכל זאת יש יתרון בקנים ומי שמוצא בזול בדרך כלל כן משקיע בכך.
^ 7.משמע מדבריו שחייב דווקא אם נתכוון להשביח. יתירה מזו כתב במלחמות אצלנו (בסוף דבריו). הוא נימק את השיטה שחייבים רק על הגדר הרביעית שיורד לשדה חברו חייב רק אם עשה כן על דעת להשתלם ממנו, אחרת תולים שעשה זאת להנאת עצמו והתכוון למחול לחברו. כמובן, דבריו שייכים דווקא במקרה כמו בסוגייתנו שגם היורד עצמו נהנה מכך. כעין זה מצאנו גם לגבי מלווה בשטר הנפרע משדה של לוקח שהוא גובה גם את השבח ולדעת הרא"ש (וכן פסק הרמ"א, שלא כשו"ע) אינו משייר ללוקח כשיעור הוצאותיו. הש"ך (קטו ס"ק י) מביא את נימוק הרא"ש שהואיל וכתוב בשטר המקח שיגבה את השבח מהמוכר הרי שלא ירד לשדה על דעת ליטול מהמלווה את הוצאותיו.
^ 8.נראה להסביר שאפילו לביאור רש"י שהגדר בין המקיף לניקף אין זו סברא פשוטה להחשיבו כ"זה חסר" כי המקיף עושה את הגדר להנאתו ולצרכיו כדי שלא יוזק וצורך כך נזקק להוציא את כל ההוצאות הללו, ואם כן הניקף לא מוסיף לו הוצאות בכך שגם הוא נהנה.
^ 9.ובאמת יש מקום להתבונן אם דין נהנה הרגיל עוסק בעשויה או באינה עשויה או שאין חילוק. ולכאורה נחלקו בכך התנאים והאמוראים בבבא קמא ע"א לגבי בהמה שאכלה מאכלים המשובחים יותר ממה שרגילה לאכול: "ואם נהנית משלמת וכו'. וכמה? רבה אמר: דמי עמיר, רבא אמר: דמי שעורים בזול. תניא כוותיה דרבה, תניא כוותיה דרבא. תניא כוותיה דרבה, רבי שמעון בן יוחי אמר: אין משלמת אלא דמי עמיר בלבד. תניא כוותיה דרבא: אם נהנית משלמת מה שנהנית, כיצד? אכלה קב או קביים, אין אומרים תשלם דמיהן, אלא אומדין כמה אדם רוצה להאכיל לבהמתו דבר הראוי לה אף על פי שאינו רגיל". כלומר, לפי רבה היא עשויה לאכול עמיר ולכן שמים רק בעמיר, ואילו לרבא אף שעשויה רק לעמיר מכל מקום הואיל ויש לה שבח יותר גדול בשעורים ואנו אומדים שאם היה יכול להשיג בזול היה משקיע בשעורים "אף על פי שאינו רגיל" חייב דמי שעורים בזול. מקרה זה מקביל למקרה שאינה עשויה ליטע אלא שאומדים שתמורת מחיר מסויים היה מתרצה בכך.