- משנה וגמרא
- בבא בתרא
בבא בתרא דף ד ע"ב
מקיף וניקף
הצגת הסוגיא
משנתנו עוסקת באדם שהשדה שלו מקיפה את שדות חברו והמקיף בנה גדר, האם יכול לדרוש השתתפות בהוצאות הגדר מהניקף. אם בנה רק משלוש רוחות אינו יכול ואילו במקרה שבנה או שהניקף בנה גם את הגדר הרביעית נחלקו התנאים וכן האמוראים בביאור דברי התנאים.
מבין השיטות השונות עולה:
יש מי שאומר שרק אם הניקף גדר את הרביעית ניתן לחייבו אך אם המקיף גדר גם את הרביעית לא ניתן לחייב כלום ויש מי שאומר שאין הבדל בין גדר מקיף לגדר ניקף ובשניהם חייב.
לגבי היקף הגדרות שניתן לדרוש תשלום: יש מי שאומר שמשתתף בתשלום רק על הגדר הרביעית ויש מי שאומר שמשתתף בתשלום על כל הגדרות.
ולגבי איכות הגדר, יש מי שאומר שניתן לחייב כאיכות הגדר שגדר בפועל, יש מי שאומר שרק דמי קנים בזול ויש מי שאומר שמספיק שכר שמירה.
יש לברר באיזו מציאות מדובר במשנה – היכן הגדר ממוקמת? וכן מהו תפקיד הגדר – היזק ראייה או הגנה מחיות? ובעיקר, מהי סיבת התשלום ומהם גדריו? האם על כל הנאה שאני מהנה מישהו הוא מתחייב לשלם לי תמורתה? לאור זאת יש להבין את השיטות השונות בסוגייתנו ביחס לגובה התשלום.
מיקום הגדר ותפקידה
הגמרא בבבא קמא כ ע"ב דנה בסוגיא אם זה נהנה וזה לא חסר חייב או פטור, ומנסה להוכיח מתנא קמא במשנתנו שחייב, ודוחה שאצלנו נחשב חסר משום שיכול לומר לניקף "אתה גרמת לי להיקף גדול יותר".
רש"י (אצלנו על המשנה וכן בבבא קמא ד"ה וגדר) מפרש שמדובר בגדר שגדר בין שדותיו לשדות הניקף, ומנמק (ד"ה אין מחייבין) שאם לא גדר את הרביעית לא מחייבים משום שסתם בקעה מקום שנהגו לא לגדור ולכן לא יכול לדרוש השתתפות בהקמת הגדר. המשנה עוסקת בגדר למניעת היזק ראייה ולכן מתלייתו בדברי המשנה משמע שגם כאן מדובר בגדר שתפקידה לסייע למניעת היזק ראייה. ולכאורה קשה לדבריו מדוע כשהקיף גם ברביעית כן חייב לשלם הרי סוף סוף נהגו שלא לגדור מצד היזק ראייה, וכפי שכתב לגבי שלוש רוחות במקום שלא נהגו לא ניתן לחייב 1 , וכן יש להקשות מדברי הגמרא שיש אומרים שיכול לדרוש ממנו דמי שמירה, משמע שתפקיד הגדר הוא למניעת כניסת חיות.
לגבי הקושיא הראשונה ניתן ליישב שבגדר רביעית ניתן לחייב על ההנאה למרות שלכתחילה אינו יכול לכפותו לבנות משום שמדובר ששתק ולא מיחה. אם היה מוחה באמת היה פטור מלשלם שהרי אי אפשר לכפותו על גדר זו, אך בדיעבד אם נבנה ולא מחה הרי שגילה בדעתו שנח לו ולכן ניתן לחייבו בדמי ההנאה. כשבנה רק שלוש גדרות כתב רש"י שפטור משום שמדובר במקום שלא נהגו לבנות, ולכאורה קשה הרי לדברינו סוף סוף שתק ולא מיחה. ויש לומר שאין כל כך הנאה בשלוש רוחות הואיל ואפשר לראותו מהרוח הרביעית, ורש"י שטרח לציין שלא נהוג לבנות בבקעה נזקק לומר זאת כי אחרת היה ניתן לכפותו שישתתף יחד עם המקיף בהוצאות שלוש הגדרות כדי למנוע היזק ראייה משותף ביניהם, ונראה שמדובר במקרה זה שאין למקיף שדה ברוח הרביעית ולכן יכול לומר לו שלגבי הרוח הרביעית אין זה עניינו אלא יבנה יחד עם השכן הדר ברוח הרביעית, אך את הגדרות שביניהם מחוייב לבנות יחד עמו 2 . לכן ביאר רש"י שבבקעה אין המנהג לבנות ולכן לא יכול לכופו לבנות עמו, וכאמור, אף בדיעבד אם בנה והלה שתק ולא מיחה לא יכול לדרוש תשלום כי אין עדיין הנאה. אולם הקושי מהדעה בגמרא שיכול לדרוש דמי שמירה עדיין קשה, ונראה דחוק לומר שמדובר בשמירה מהיזק ראייה כמו הדין של בני חצר הכופים על בית שער, כי אין דרך יחידים להשקיע בדמי שמירה עבור זה 3 .
אכן ב הגהת הרשב"ם (המובאת בתוך דברי רש"י) חלק על הסברו ונימק שהטעם שאינו חייב כל עוד לא גדר את הרביעית היא שלא הועיל בכך כלום הואיל ועדיין יכולים להיכנס חיות מהרוח הרביעית, וביאר שאם גדר גם את הרביעית יכול לחייבו למרות שבסתם בקעה לא נהגו לגדור משום שדווקא גדר בגובה ארבע אמות משום היזק ראייה לא נהגו אך כן נהגו בעשרה טפחים למניעת כניסת בהמות. ונראה שחלק בגלל הקושיות הנזכרות.
אמנם מפאת הקושיות הללו יתכן לבאר את דברי רש"י שלא כפי שהבינו הרשב"ם, אלא שרש"י סובר גם כן כדברי הרשב"ם שהנאת הניקף היא ממניעת כניסת החיות, אולם רש"י בא לענות על קושי מדוע כשגדר משלוש רוחות לא יוכל על כל פנים לחייבו להשתתף עימו מצד היזק ראייה, ועל כך תירץ שסתם בקעה מקום שלא נהגו לגדור מצד היזק ראייה ולפיכך אין לו לחייבו אלא על הנאת השמירה מחיות. אמנם לגבי המקיף עצמו לכאורה לא שייך לומר שהתועלת היא בשמירה מחיות, שהרי אם השדה שלו מקיפה את הפנימי מכל צדדיו החיות לא יכולות לבוא מהפנימי אלא רק מבחוץ, אך הביאור הוא שהמקיף עצמו אכן עשה זאת כדי למנוע היזק ראייה מהפנימי, אלא שהתביעה כלפי הפנימי היא שישתתף מכח הנאתו בשמירה מחיות.
אולם יש להקשות על הסבר זה מדברי רש"י בבבא קמא. רש"י שם (ד"ה וגדר) כותב שמדובר שכבר יש מחיצות סביב שדותיו של המקיף וכעת הוא גודר את הצד הפנימי. וקשה, אם כבר יש מחיצות חיצוניות שוב אין היזק מחיות ואין תועלת לעניין זה מהגדר הפנימית, ואם כן משמע שהתביעה היא כן מצד ההנאה של היזק הראייה. ואולי יש לומר שכעת אומר לו שישלם ממה-נפשך על השמירה מחיות, או על הגדר החיצונית או על הפנימית שהרי גם את החיצונית הוא זה שגדר וההנה בכך את הניקף. אך תמוה מדוע רק כעת כשגודר את הפנימית בא לתובעו ולא עשה כן כבר כשגדר את החיצונית, ודוחק. שוב הראוני שאכן ישנה מחלוקת בהבנת רש"י. הרמב"ן והרשב"א הבינו בדעתו שהחיוב בגדר גם הרביעית הוא משום ההנאה ממניעת היזק החיות ואילו הנחלת דוד הבין בדעתו שההנאה היא ממניעת היזק ראייה.
בדעת הרשב"ם יש מקום לעיין היכן מיקום הגדר. לכאורה משמע שמדובר בגדר הנמצאת ביניהם כי אילו היה מדובר בגדר חיצונית לא היה נאלץ לחלק באותה גדר בין ארבע אמות שמטרתן להיזק ראייה שלא נהוג לגדור בבקעה לבין עשרה טפחים שמטרתם לשמירה מחיות שכן נהוג אלא היה מחלק בפשטות בין גדר פנימית שמטרתה להיזק ראייה שלא נהוג לגדר חיצונית שמטרתה לשמירה מחיות שכן נהוג, אך בחידושי רבי נחום הבין שהואיל ולשיטתו מטרת הגדר לשמירה מחיות ודאי מדובר לדעתו בגדר חיצונית 4 .
לשיטת רש"י מובנת היטב סברת הגמרא בבבא קמא שהניקף גרם לו היקף מרובה, שהרי בלעדיו לא היה נזקק כלל לגדור את גבולותיו הפנימיים, אך אדרבה יש להתקשות מה הייתה ההווה-אמינא של הגמרא שזה אינו חסר, וצריך לומר שהואיל ועשה זאת לצורך עצמו הרי שהנאת הפנימי לא גרמה לו לחיסרון נוסף, ואף שהיזק הראייה של הפנימי גרם לו לחיסרון זה מכל מקום לא הנאת השני גרמה לכך ולא שייך לחייב מדין נהנה לשיטה שזה נהנה וזה לא חסר פטור. הרמב"ן לא קיבל תירוץ זה והקשה שהואיל וסוף סוף ההיזק של הפנימי גרם לחיסרון נחשב שחסר מחמתו, ותירצו באופן אחר, שהואיל ובסתם בקעה לא נהגו לגדור אין היזק הראייה חשוב היזק וממילא אם רצה בכל זאת לבנות מעצמו אינו נחשב חסר בגלל הניקף.
הרמב"ן וכן התוס' בבבא קמא (ד"ה את) דחו את הסבר רש"י מכך שהגמרא בבבא קמא התבטאה למסקנה "את גרמת לי היקפא יתירה" ולרש"י היה לה לומר שהניקף גרם לו לעצם הגדר ולא רק להיקף גדול יותר.
לכן הרמב"ן והתוס' מפרשים שמדובר בגדר המקיפה את כל שדותיו של המקיף מבחוץ, ומטרת הגדר אינה משום היזק ראייה אלא משום הגנה מחיות, והטענה שגרם לו היקף גדול פירושה שאילו שדות המקיף היו צמודות ללא השדה של הניקף באמצע היה ההיקף קטן יותר. לשיטתם יש כאן חידוש בדברי הגמרא, שאיננו מסתכלים על השדה של המקיף כפי שהיא כעת אלא אומרים שאילו לא היה הניקף קונה את השדה שלו, המקיף היה קונה אותה במקום חלק מהשדה שלו וכך היה היקפה מצומצם יותר.
הרמב"ם (שכנים ג, ג-ד) הולך בדרכו של רש"י, ובנוסף לכך מדגיש שמדובר דווקא במקרה שהוא בנה את הכותל על שטח שניהם, "אבל אם היה הכותל של זה שבנה ובחלקו בנה יראה לי שאין מגלגלין עליו אלא דבר מועט כמו שיראו הדיינין שהרי אינו יכול להשתמש בכתלים 5 ".
שורש החיוב
הגמרא בבבא קמא כ ע"ב ניסתה להביא ראייה ממשנתנו לדין זה נהנה וזה לא חסר, משמע ששורש החיוב הוא דין נהנה.
לכאורה קשה, כי לפי זה לכאורה תובן רק הדעה בגמרא שצריך לשלם דמי שמירה שכן זוהי הנאתו אולם מהי סברת החולקים וסוברים שצריך ממש להשתתף בהוצאות הגדר ולשלם חציים, הרי צריך לשום את הנאתו ולא את הוצאות המהנה. אולי אפשר לומר שתמחור ההנאה כאן אינו רק דמי שמירה אלא שווי גידולי השדה שעלולים להינזק, שהרי לולא הגדר הם יינזקו, אך לא מסתבר לומר כך כי סוף סוף יכול היה להגיע להנאה גם על ידי דמי שמירה. ונראה ליישב ששמירת גדר טובה יותר משומר ולכן סברה דעה זו שיכול לדרוש ממנו את דמי השמירה המעולה דהיינו גדר.
אולם מצאנו בדברי חלק מן הראשונים שהחיוב במשנתנו הוא מדין יורד לשדה חברו.
הרמב"ן אצלנו מסביר שסיבת החיוב בניקף היא מטעם יורד לשדה חברו, והשדה נחשבת עשויה ליטע משום שצריך לשומרה מבהמות שלא ייכנסו. ומבאר ששורש מחלוקת האמוראים על גובה התשלום היא אם נחשבת כעשויה לגידור בבניין אבנים או רק בקנים בזול או שכלל אינה עשויה לגידור אלא רק לשמירה על ידי שומר. אם נחשבת כאינה עשויה לבניין אבנים הרי שרשאי הניקף לומר טול עציך ואבניך וממילא אינו חייב לשלם על גדר של אבנים.
התוס' (ד"ה דמי) אצלנו הסבירו את המחלוקת באופן מעט שונה. הם הקשו על השיטה שמספיק דמי קנים בזול למה לא יהא חייב לפי מה שבנה בפועל הרי בסוגיא בבבא מציעא נאמר שאפילו בשדה שאינה עשויה ליטע משלם כל הוצאותיו, ומתרצים שכאן הואיל ויכול לטעון כנגד שמספיק לו שמירה בזול בלבד אינו יכול לחייבו בכל הוצאות הכותל אלא רק בדמי קנים בזול לפי שאנן סהדי שאם היה מוצא בזול היה משקיע בכך 6 . מכל מקום גם מדבריהם משמע בפשטות שהחיוב כאן הוא מדין יורד לשדה חברו, או לכל הפחות שניתן לחייב בסוגייתנו גם מטעם יורד לשדה חברו.
כך מוכח גם מדברי התוס' בבבא קמא (נח ע"א סוף ד"ה א"נ). התוס' שם דנים בדברי הגמרא שבמבריח ארי פטור הנהנה מלשלם וכותבים שמשביח נכסי חברו אינו דומה כלל למבריח ארי, כגון יורד לתוך שדה חברו ונטעו שלא ברשות ומקיף את חברו משלוש רוחותיה.
לאור זאת יש לדון מהו היחס בין דין יורד לדין נהנה. אם נאמר שהחיוב בדין יורד הוא מדין נהנה הרי שיתורץ הקושי בין דברי הראשונים הנזכרים לגמרא בבבא קמא ממנה משמע שהחיוב בסוגיא הוא מדין נהנה.
היחס בין דין נהנה לדין יורד לשדה חברו
דין נהנה מופיע פעמיים במשניות בבבא קמא. המקרה הראשון הוא בהמה שאכלה ברשות הרבים מפירות חברו, ושם חודש שלמרות שפטור מדיני נזקים כי שן ורגל פטור ברשות הרבים מכל מקום חייב לשלם את הסכום בו נהנה. המקרה השני הוא בהמה שנפלה באונס לחצר חברו והזיקה בכך לפירות. גם שם פטור מדיני נזקים הואיל ונפלה באונס אך בכל זאת בגלל שבזכות הפירות של חברו ניצלה בהמתו מלהיפצע הרי שנהנה והרוויח ועליו לשלם את דמי ההנאה.
דין יורד לשדה חברו מובא בגמרא בבבא מציעא קא ע"א. הגמרא שם מחלקת לגבי יורד שלא ברשות בין שדה העשויה ליטע שחייב לשלם על פי אומדן כמה אדם רוצה לשלם על שדה זו כדי לנוטעה, לבין שדה שאינה עשויה ליטע שמשלם לו רק הוצאות (ואם השבח קטן יותר מההוצאות משלם רק כשיעור השבח).
באופן פשוט נראה שיש חילוק מהותי שמאפיין את המקרים של יורד ומחלק ביניהם לשאר המקרים של נהנה. בשני המקרים של דין נהנה הנזכרים במשניות לא נותר חפץ קיים בעולם אלא הפירות ניזוקו או נאכלו. לעומת זאת ביורד לשדה חברו, חברו נטע אילנות וכד' בשדה שלו והם נותרים וקיימים בשדהו, וכאשר הוא משלם לחברו הם הופכים להיות שלו, ואם כן יש כאן כעין מקח שהוא קונה מחברו.
לפי ביאור רש"י והרמב"ם בסוגיא יובן מאוד להגדיר את המקרה בסוגייתנו כיורד לשדה חברו, אולם לפי התוס' והרמב"ן שהגדר כלל אינה בשטח של הניקף לכאורה לא יובן. המנחת אשר (סימן ה) ביאר שיש לניקף רווח וסיבה לרצות לקנות חלק בגדר והיא שהמקיף לא יוכל ברצותו לשבור את הגדר אלא יהיה מחוייב להשאירה. רווח זה שייך גם בגדר שאינה סמוכה לשדה הניקף ואם כן לפי טעמו נוכל ליישב גם את שיטת התוס' והרמב"ן ולומר שגם לדעתם הניקף קונה חצי מן הגדר ושותף בה.
עדיין יש לברר אם שורש החיוב ביורד לשדה חברו הוא דין נהנה או שיש כאן גורם חיוב אחר. לצורך בירור זה נעיין בדברי התוס' שסייגו את החיוב מדין נהנה.
סייגי התוס' בדין נהנה
התוס' בבבא קמא (קא ע"א ד"ה או) מביאים סייגים לחיוב מדין נהנה. הגמרא שם מסתפקת במקרה שקוף לקח צבע של אחד וצבע צמר של אחר, האם אומרים שיש שבח סמנים על גבי הצמר ויכול לדרוש את הצבע, כלומר, את דמיו, או שאין שבח ואינו יכול. מבואר בגמרא שהשאלה היא האם "חזותא מילתא", כלומר האם יש ממשות למראה. התוס' מקשים, מדוע על הצד שאין שבח אינו יכול לדרוש תשלום מדין נהנה הרי מחיר צמרו עלה כעת.
בתירוצם הראשון עונים שחייבים מדין נהנה רק אם ההנאה באה על ידי מעשה של הנהנה או על ידי בהמתו או שגופו נהנה כמו בתחב לו חברו אוכל בעל כרחו לבית הבליעה. בתירוץ השני מתרצים שנוי בעלמא לא מוגדר כהנאה המחייבת תשלום ולכן כאן שצבע צמרו והנאתו היא רק הנוי אינו חייב לשלם. האחרונים מקשים על תירוצו הראשון מסוגייתנו, שבמקיף וניקף ההנאה לא נעשתה על ידי מעשה של הניקף או בהמתו וכן לא גופו נהנה אלא ממונו. לפני שנביא את תירוץ האחרונים לכך נעמוד על הטעם שבסייגים שהביאו התוס'.
הגר"ש שקופ (סי' ד ס"ק ה) מתקשה מה הטעם בחילוקים המובאים בתירוץ הראשון, הרי התשלום הוא על ההנאה, וההנאה ישנה בין אם הגיע על ידי מעשיו בין אם לאו. ומיישב שאם יש שבח סמנים על גבי הצמר הרי שממונו ממש מעורב עם ממון חברו ולכן יכול לתובעו אולם אם אין שבח ממון הרי שממון המהנה אינו נמצא שם כלל אלא הוא רק מהווה סיבה להשבחת ממון הנהנה, ובמקרה זה יש לחייב רק אם הוא בלבד מהווה את הסיבה בלי אמצעים אחרים. כאשר קוף צבע את הצמר הרי שיש שתי סיבות שרק צירופם יחד גרם להנאה, הצבע והקוף, ולכן הנהנה פטור מלשלם לבעל הצבע, שכן הוא לא מקור ההנאה הבלעדי. במקרה שבהמתו אכלה אין לומר שנגרם גם על ידי האוכל וגם על ידי בהמתו הואיל ומדובר בבהמה שלו בעצמו ואם כן נחשב שההנאה הגיעה ישירות לבהמתו.
מהרב אשר אריאלי שליט"א שמעתי שביאר את התירוץ הראשון שמשמעות שלושת הסייגים היא שהנהנה 'לקח' את ההנאה. סתם אדם שההנו אותו אינו חייב לשלם על כך אלא רק אם עשה מעשה של לקיחת ההנאה מתחייב בהשבה, וזאת על ידי שהוא או בהמתו יעשו מעשה או שגופו עצמו נהנה שאז גם נחשב כמעשה של לקיחה.
הדבר יעקב (על התוס' שם) מנמק שאדם לא חייב לשלם על כל הנאה המגיעה אליו מאדם אחר אלא רק כאשר הוא משתמש בהנאה.
נשוב כעת לדיוננו מהי סיבת החיוב במשנתנו ולקושי מדברי התוס'. כאמור, האחרונים מקשים מסוגייתנו, שבמקיף וניקף ההנאה לא נעשתה על ידי מעשה של הניקף או בהמתו וכן לא גופו נהנה אלא ממונו. ומתרצים על פי הש"ך המוסיף אופן נוסף בו יש חיוב תשלום. הש"ך (שצא ס"ק ב) כותב שלדברי התוס' אם הבהמה לא תאכל את פירות חברו מעצמה אלא יבוא אדם אחר ויתחוב לפיה יהא פטור, ומסייג שאם בעל הפירות עצמו יתחוב לתוך פיה יהא חייב משום שלא גרע מיורד שלא ברשות וביורד שלא ברשות טעם החיוב הוא בגלל שהיורד מתכוון להשביח 7 (הש"ך עצמו סובר שהעיקר כתירוץ השני של התוס', ולפי זה כלל אינו סובר סייגים אלו, למרות שמביא שהרא"ש והרש"ל הביאו רק את תירוצם הראשון של התוס').
לדברי הש"ך תובן סוגייתנו שהרי אצלנו בעל האבנים (המקיף) עצמו בנה את הגדר, וצריך לומר שאף שעשה זאת בעיקר עבור עצמו בכל זאת הוא ודאי התכוון להשביח ולסייע גם לניקף.
למעלה העלנו שאלה, האם גם בדין יורד סיבת החיוב היא דין נהנה. בשאלה זו יש לדון גם לגבי האופן הנוסף שהעלה הש"ך, שכתב לגביו "לא גרע מיורד", האם חיובו מדין יורד ממש או מדין נהנה, ועל הצד שמדין יורד עדיין קיימות שתי האפשרויות שבשאלה הקודמת – האם החיוב בדין יורד הוא מדין נהנה או דין בפני עצמו. אם נאמר שהחיוב מדין יורד וזהו דין בפני עצמו תחזור הקושיא הנזכרת לעיל כיצד הביאה הגמרא בבבא קמא הוכחה ממשנתנו לדין נהנה. בפשטות נראה יותר מלשון הש"ך שחיובו ממש מדין יורד, אך לגבי השאלה הראשונה נחלקו האחרונים.
האם החיוב בדין יורד הוא מדין נהנה?
מכח הקושיא הנזכרת מהגמרא בבבא קמא כתב המנחת אשר (סי' ה) שנראה שגם יורד לשדה חברו הוא מדין נהנה אלא שהתוס' סייגו שלושה אופנים שרק בהם חייב בדין נהנה: או שהנהנה עשה מעשה או בהמתו או שגופו נהנה, ולכאורה ביורד לשדה חברו לא מתקיימים תנאים אלו, אלא שהואיל והשדה עשויה ליטע נחשב כעושה זאת בשליחות הנהנה וממילא נחשב כאילו עשה הנהנה מעשה. (אך סיים שיש לפקפק על כך וצריך עיון).
לכאורה לפי דבריו בשדה שאינה עשויה ליטע שאינו נחשב כשליחו החיוב לא יהיה מדין נהנה, ולפי זה אמנם יובן מדוע פטור מלשלם על כל ההנאה אך צריך עיון מדוע על ההוצאות כן מחוייב לשלם. ויש לומר שגם באינה עשויה ליטע נחשב כשליחו משום שאנן סהדי שמעוניין בכך, אלא שבעשויה ליטע אנן סהדי שמסכים אפילו תמורת תשלום כאריס ואילו באינה עשויה יש אנן סהדי רק תמורת הוצאות ושכר שכירי יום בלבד.
כעין זה שמעתי מהרב אשר אריאלי , שגם היורד לשדה חברו הוא מטעם נהנה אולם הוא ביאר שזהו אופן נוסף של נהנה בנוסף לשלושת האופנים המובאים בתוס'. התוס' הביאו שלושה אופנים בהם נחשב הנהנה ש'לקח' את ההנאה ומטעם זה יש זכות תביעה ואילו הש"ך הוסיף אופן נוסף, שכאשר המשביח 'נותן' את ההנאה במטרה להשביח נכסי חברו, נתינה זו גם נותנת זכות תביעה על ההנאה. הקושי בדרך זו הוא שאת הסברא בתנאי התוס' שמעשה לקיחה של הנהנה נותן זכות תביעה על ההנאה ניתן להבין, כי אם יש מעשה לקיחה ניתן לראות זאת כמקח שהנהנה עשה ולפיכך עליו לשלם תמורת ההנאה, אולם סברת הש"ך שגם נתינת המשביח יוצרת זכות תביעה אינה מובנת.
לעומת זאת, הגר"ח שמואלביץ זצ"ל (הובא בחידושי רבי נחום אות עא) הבין שאלו שני דינים שסיבות חיוביהם שונות. ביורד לשדה חברו התביעה היא מצד "ממוני גבך", שהוצאותיו וטירחתו של המשביח גלומה ונמצאת בתוך השבח, וכאילו השבח שלו מעורב עם שאר השבח של בעל הבית. סייגי התוס' נאמרו לגבי דין נהנה ועל גבי זה הוסיף הש"ך שכאשר המשביח עשה זאת בכוונת תחילה על מנת להשביח בכל מקרה מקבל הוצאותיו. הטעם לכך הוא שכאן אנו רואים כאילו שבחו מעורב בשבח בעל השדה ולפיכך יכול לדרוש את שבחו.
נראה להסביר על פי זה את החילוק בסוגיא בבבא קמא קא ע"א, שהגמרא תלתה את חיוב התשלום בשאלה אם יש שבח סמנים על צמר, ובעצם השאלה היא אם יש כאן שבח בעין וניתן לחייב מדין יורד לשדה חברו, ועל גבי זה שאלו התוס', אף אם אין שבח מכל מקום מדוע לא נחייבו מטעם דין נהנה, הואיל וסוף סוף ממונו השביח בזכות ממון המהנה, ותירצו שלגבי דין נהנה ישנם סייגים כנזכר. סייגים אלו אינם חלים על דין יורד ברשות ולכן אם יש שבח סמנים בצמר חייב בכל מקרה. ואמנם כאן לא מתקיים האופן שהביא הש"ך שהמשביח התכוון להשביח ממונו, אך יש לומר שצורך זה קיים רק במקרה שהשבח לא נמצא בעין, אך על הצד שיש שבח סמנים בצמר יש חיוב מדין יורד לשדה חברו אף כשלא נתכוון להשביח, כגון שקוף עשה זאת.
אולם הגר"ח שמואלביץ התקשה מהקושי שהבאנו למעלה, כיצד הגמרא בבבא קמא רצתה ללמוד מסוגייתנו שבדין נהנה חייב גם כשלא חסר, הרי בדין יורד שהוא לוקח את שבחו אין סברא לחלק בין יש חיסרון לאין כי סוף סוף לוקח את ממונו.
ב חידושי רבי נחום (אות עא) הלך בדומה לדרכו של ר' חיים חמיו, שסיבות החיוב שונות, אולם כדי להינצל מקושייתו ביאר באופן מעט שונה וכתב שסיבת החיוב אינה "ממוני גבך" ומעורב בשבח אלא הריהו תובע את הוצאותיו משום שנחשב כאילו הביאם לידו. נראה לבארו שהואיל ותולים שבעל השדה היה רוצה בכך נחשב כנוטע ברשותו וממילא כאילו השקיע בשדהו את הוצאותיו וכעת הרי הם כעין חוב שחייב להשיבם לו (אף אם אינם נחשבים גלומים בשבח). כיוון שכך יש לדמות לדין נהנה, שכמו ששם למרות שההנהו אינו רשאי לתבוע הנאתו הואיל ולא נחסר כך כאן אף שהביא לו ההוצאות, הואיל ולא נחסר אינו רשאי לתובעם (ההוצאות אינן נחשבות כקיימות וכממונו בידו).
על פי זה מיישב גם קושי בדברי הש"ך הנזכרים. הש"ך כתב שאם המהנה התכוון להשביחו חייב הנהנה לשלם, ולפום ריהטא נראה כוונת הש"ך כדברי הגר"ח שמואלביץ שביורד לשדה חברו, בשונה מדין נהנה, סיבת החיוב היא שגוף השבח שייך לו ולפיכך לא זקוקים לתנאים המובאים בתוס', שכן את ממונו הוא נוטל. אך קשה כי בפשטות הש"ך עוסק גם בבהמה שהאכילוה רק באופן חד פעמי ולא פוטמה לאורך זמן, וכשאין פיטום בבהמה לא שייך לומר "ממוני גבך". אולם אם נאמר שסיבת החיוב אינה משום "ממוני גבך" אלא היא עבור עצם ההוצאות, שנחשב כאילו נתנם לבעל השדה - יובן.
למעלה כתבנו שנראה בפשטות שיש חילוק מהותי המאפיין את דין יורד והוא שנותר חפץ ביד הנהנה ויש כאן כעין מקח שהנהנה קונה מן המהנה. לפי זה תובן מאוד שיטת הסוברים שזהו דין בפני עצמו ויש כאן "ממוני גבך" ולא רק חיוב על ההנאה. לפי הגר"ח שמואלביץ צריך שהחפץ ישאר בעין, או כפי שהרחיב רבי נחום בדעתו אין צורך שדווקא החפץ עצמו ישאר אלא מספיק שנותר בעקבותיו שבח בעין כגון בהמה מפוטמת, ואילו לפי רבי נחום עצמו אין צורך שיישאר שבח, וכך עולה מדברי הש"ך. לכאורה לדברי הש"ך ורבי נחום נראה שאין חילוק מציאותי המאפיין את המקרים של יורד אלא החילוק היחיד הוא אם המהנה עשה את הפעולה שמכוחה הגיעה ההנאה או שהנהנה עשה אותה (או במקרים שההנאה הגיעה ללא חיסור ממון בפועל, כגון דר בבית חברו, שאז ודאי נחשב לנהנה ולא ליורד). אך נראה יותר שגם לדעתם אף שאין צורך שיהיה חפץ שיישאר בכל זאת יש צורך שיהיה חפץ וכד' שהגיע לידי הנהנה וכאמור יש כאן כעין מקח, ואם כן יש חילוק מהותי המאפיין את יורד, ולדוגמא במקרה שאדם בונה בתוך שלו ובכך חוסך הוצאות שמירה מחברו לא יהיה שייך דין יורד אלא רק דין נהנה, וכן בבהמה שנפלה על פירות והזיקה אותם ובזכותם לא ניזוקה. גם כשהגיע חפץ וכד' לידי הנהנה לא תמיד מתקיים דין יורד אלא רק אם נעשה בכוונת היורד, ולכן בבהמה שאכלה מעצמה פירות חברו אין דין יורד אלא רק דין נהנה.
הקונטרסי שיעורים (ב"ק יט ע"ב קונטרס בדיני מה שנהנית אות יט) מבאר את מחלוקת האמוראים המשולשת בסוגייתנו לגבי גובה התשלום, שנחלקו מהו שורש התשלום. הסובר שחייב לשלם דמי גדר אבנים סובר שהחיוב הוא מדין יורד לשדה חברו בשדה העשויה ליטע. הוא חייב לשלם מדין פועל ולכן משלם את ההוצאות אפילו במקרה שהן יתירו מן השבח. הסובר שחייב לשלם דמי קנים בזול סובר שהחיוב הוא מדין נהנה. וביאר שנראה שלדעתו אי אפשר לחייב מטעם יורד מכח קושיית הר"ן כיצד ניתן לחייב הרי בקעה אינה עשויה לגדור ויכול לומר לו טול עציך ואבניך. אמנם הר"ן תירץ שאף שאינה עשויה לגדור ודאי ראויה וצריכה לגדר ולכן כל שלא מיחה גילה דעתו שנח לו בכך וניתן לחייבו, אך תירוץ זה דחוק ויתכן שאמורא זה חלק על כך. הסובר שחייב רק דמי שמירה סבר שהחיוב הוא מדין משתרשי, ונראה שלדעתו אי אפשר לחייב מטעם נהנה משום שלדעתו הטענה "את גרמת לי היקפא יתירה" אינה מחשיבה את המקרה כזה נהנה וזה חסר 8 , ולכן אפשר לחייב רק מדין משתרשי, שזהו חיוב מיוחד במקרה שברור לגמרי שלולא ממון המהנה היה הנהנה מפסיד ממונו. חיוב משתרשי קיים גם כשזה נהנה וזה לא חסר משום שגם אז יכול לטעון "ממוני גבך".
השוואת גובה התשלום בין דין נהנה לדין יורד
כאמור, הגמרא בבבא מציעא קא ע"א מביאה את דינו של היורד שלא ברשות ומחלקת בין שדה העשויה ליטע שחייב לשלם על פי אומדן כמה אדם רוצה לשלם על שדה זו כדי לנוטעה, לבין שדה שאינה עשויה ליטע שמשלם לו רק הוצאות (ואם השבח קטן יותר מההוצאות משלם רק כשיעור השבח).
לפי השיטות שהחיוב בדין יורד הוא מדין נהנה יש להבין מדוע וכיצד תמחור זה נובע מדין נהנה. לצורך כך יש לעיין למה דומה דין נהנה הרגיל, האם לעשויה ליטע או לשאינה עשויה. גם בשאינה עשויה ליטע מדובר שמעוניין בנטיעה כעת ומשאיר אותה, ופשוט שהאומדן הוא שהיה מסכים לשלם עליה סכום מסויים, אחרת לא היה עולה על הדעת לחייבו בהוצאות, ואם כן גם שדה העשויה ליטע וגם שאינה עשויה מקבילות לאדם שעביד למיגר והנאתו נחשבת לממונית, ומכיוון שכך יש להסתפק מדוע לא מחייבים אותו מדין נהנה על כל ההנאה אלא רק על ההוצאות. וכן יש להעיר על כך שבדין נהנה הרגיל לא מצאנו בשום מקום חלוקה בין עשוי ליטע ללא עשוי ליטע, ועיין בהערה 9 . לכאורה נראה מכך שטעם חיוב השבת ההוצאות אינו קשור לדין נהנה.
והנה רש"י (בבא מציעא קיז ע"ב ד"ה אם) לגבי צבע שקלקל וצבע בצבע אחר כותב שדברי הגמרא שנוטל הוצאה כוללים גם שכר טירחה כשכיר יום, כלומר שהוא מקבל גם הוצאותיו וגם שכר טירחה, ולפי זה יש לומר שאכן שומה זו שקולה כנגד הנאתו, שאילו היה רוצה ליטע היה צריך להוציא סכום זה כדי לשכור אדם שייטע, וכפי שכתבנו למעלה לגבי ניקף שאם הנהנה יכול להגיע להנאה על ידי השקעה מסויימת פשוט שלא שייך להגדיר את שומת ההנאה מעבר לסכום ההוצאות. ואולם הרמב"ם (שכירות י, ד) והשולחן ערוך (שו, ג) כתבו שנוטל הוצאותיו ולא ציינו שמקבל גם שכר טירחה אך הש"ך (ס"ק ה) כתב שנראה שיודו לכך. אם נבינם כפשוטם ולא כדברי הש"ך, נצטרך לומר שהחיוב אינו מדין נהנה.
לשיטת הגר"ח שמואלביץ ולשיטת ר' נחום יובנו דברי הרמב"ם והשולחן ערוך לפי פשטם, שמשלם לו רק ההוצאות בלי שום שכר טירחה הואיל ולדעתם החיוב כאן כלל אינו מדין נהנה כי לא מתקיימים סייגי התוס', אלא החיוב הוא מדין ממוני גבך שהשקעותיו נחשבים כגלומים בשבח או מדין תביעת ההוצאות שנחשב כהביאם לו. אולם כאמור, הש"ך כתב שאף לדעתם משלם שכר טירחה, וצריך לומר שאף שכר הטירחה נחשב כהוצאה הנמצאת וגלומה כעת בתוך השדה. מכל מקום דרכם ודאי מחודשת היא, שיש יסוד חיוב נוסף שאינו מדין נהנה אלא "ממוני גבך" או שנחשב כאילו הביא לו הוצאותיו.
גם לגבי עשויה ליטע יש מקום להתבונן, האם התשלום של אומדן כמה היה רוצה אדם לשלם כדי לנוטעה מקביל לשומת ההנאה, והסיבה שלא משלמים מדין נהנה את כל השבח היא כפי שכתבנו למעלה שאם הנהנה יכול להגיע להנאה על ידי השקעה מסויימת פשוט שלא שייך להגדיר את שומת ההנאה מעבר לסכום ההוצאות, או שמא יש כאן חיוב מעבר לדין נהנה, שהואיל וודאי היה רוצה בכך נחשב כאילו עשה זאת בשליחותו וכאילו שכרו, והחיוב הוא מדין שכר פועל. ונראה שנחלקו בכך הראשונים. רש"י בבבא מציעא מבאר שהתשלום "אומדים אותו כמה היה רוצה ליטע" משמעותו כדין שתל כמנהג המדינה. הרשב"א שם מסבירו שמקבל כאריס, אך הרשב"א עצמו מקשה מדוע יקבל יותר ממה שההנה אותו, ולכן מביא את פירוש הרז"ה שמשלם לו כמעולה שבשכירות פועלים, כלומר, כשכר גבוה של פועלים טובים, שכן ודאי ההנה אותו הנאה מעולה. משמע שלדברי הרז"ה החיוב הוא מדין הנאה ולכן הואיל ויכול היה לשכור שכירי יום ולא אריסים כך חייב לשלם לו, ואילו לפי רש"י החיוב מדין פועל ולכן לא משלם רק מה שההנהו אלא כמנהג המצוי שהפועלים הם אריסים.
^ 1.וזוהי סברא פשוטה, שכן לא יעלה על הדעת שנוכל לחייב כל אדם בעל כרחו להנות ולשלם על כך אלא מסתבר שניתן לחייב רק במקום שהאומדנא היא שהיה מסכים ורוצה לשלם סכום זה על הנאה זו. וכן מוכח מהגמרא בבבא קמא, שאם אדם שלא עביד למיגר נכנס לביתו ודר שם פטור, והרי ודאי שהייתה לו הנאה יותר מאשר לישון ברחוב, אלא שאדם זה לא היה מוציא ממון כדי לישון בבית ולכן אין זו הנאה ממונית עבורו. ועוד, שאם לא נאמר כך יצא דבר אבסורדי, שבמקום שלא נהגו לא ניתן לכפות לבנות גדר יחד, אך הוא יוכל לבנות מעצמו ואז ידרוש למפרע שישלם הנאתו, ונמצא שניתן לכפות.
^ 2.וכן מדוייק בדברי רש"י בבבא קמא כ ע"ב. בד"ה משלש רוחותיו כותב: "שהיה לו לראובן שלש שדות אצל שדה שמעון משלש רוחותיו". וכן על דיוק הגמרא שאם גדר גם את הרביעית כן יש חיוב כותב רש"י (ד"ה הא רביעית): "הא אם היה לו לראובן ד' שדות" משמע שעד כה היה מדובר שהיו לו רק שלוש שדות.
^ 3.אולם יש להעיר שרש"י (ד"ה יהב ליה) כותב לגבי דמי שמירה: "דבר מועט שהיה צריך ליתן לשומר בכל שנה כשהיא בקמותיה", ונראה שכתב כן בעקבות הגמרא לעיל ב ע"ב שאסור לאדם לעמוד בשדה חברו בשעה שהיא עומדת בקמותיה משום עין הרע, שהרי זמן קמותיה הוא זמן מצומצם כמבואר בתוס' שם (ד"ה גינה) שהוא רק חודש אחד, והרי זמן גידול היבול והזמן שיכול להינזק מבהמות הוא ודאי ארוך יותר.
^ 4.ובאמת נוסח הרשב"ם אינו בהיר כל כך כי הוא מחלק לגבי המנהג לא לגדור ש"הני מילי בין בקעה לבקעה וכותל גבוה ד' אמות... אבל בשביל היזק בהמות... צריך עשרה טפחים". במילים "הני מילי בין בקעה לבקעה" משמע לכאורה שבא לחלק גם לגבי מיקום הגדר אולם בסיום דבריו לא חזר וציין חילוק זה "אבל בשביל היזק בהמות צריך מסביב לבקעה, אלא ציין רק את החילוק בגובה, ועוד שלא ברור מהי כוונתו "בין בקעה לבקעה" הרי לכאורה גדר להיזק ראייה היא בין שדה לשדה בתוך הבקעה, ואם כן צריך עיון בכוונת דבריו.
^ 5.הרמב"ם לא העמיד כשאר הראשונים שמדובר בשדה בבקעה, כפי הסיפור המובא לקמן לגבי רוניא, אלא העמיד בחורבה. המגיד משנה ביאר שרצה להינצל מקושיית הרמב"ן על רש"י שאם מדובר בבקעה ולעניין היזק ראייה אין לשלם מדין נהנה כי הואיל ואינה עשויה לגדור כלל אין זו הנאה לניקף אם גדרה המקיף. מאידך נראה שלא יכול היה להעמיד בבתים ממש שהרי אז היה ניתן לכוף גם על בניית הגדירות הראשונות. לכן העמיד בחורבה שכעת אין בה היזק ראייה אך היא עשויה להיבנות ודומה לשדה העשויה ליטע, ולכן ניתן לחייב מדין יורד לשדה חברו.
^ 6.הרמב"ן הבין שרק אם יוגדר כעשויה לגדור באבנים ניתן לחייב במחיר גדר אבנים ואילו התוס' הבינו שאף אם אינה עשויה ניתן הואיל וגם באינה עשויה משלמים הוצאות, ויש מקום לעיין במה נחלקו הרמב"ן והתוס'. מכל מקום גם התוס' מודים שהואיל ויכול להסתפק בגדר פחותה יותר מספיק לשלם פחות מן ההוצאות, ואולי טעמו הוא שאז השבח נחשב רק כשווי של הגדר הפחותה (והדין הוא שמשלמים הוצאות רק עד שווי השבח). את השיטה של דמי קנים בזול ביארו התוס' שסברה שמספיקה שמירה על ידי שומר. נראה שטעם התוס' הוא שאם סברה שצריך קנים היה לו לשלם דמים גמורים של קנים ולא דמי קנים בזול, ולכן ביארו שסברה שמספיק שמירת שומר אלא שאנו אומרים שאילו היה משיג קנים בזול ודאי היה מעוניין בכך. השיטה של דמי שמירה סברה שאין זה אומדן מוחלט ואי אפשר לחייב מכוחו. הרמב"ן ביאר את השיטה של דמי קנים בזול שלדעתה השדה עשויה לדמי קנים בזול. יש להבין מהי כוונתו, הרי לכאורה צריך לברר במציאות אם עשויה לקנים או לא ואין זה תלוי במחיר, ונראה שכוונתו כתוס' שמצד המציאות הרגילה אין הכרח ולא משתלם להשקיע בקנים ובכל זאת יש יתרון בקנים ומי שמוצא בזול בדרך כלל כן משקיע בכך.
^ 7.משמע מדבריו שחייב דווקא אם נתכוון להשביח. יתירה מזו כתב במלחמות אצלנו (בסוף דבריו). הוא נימק את השיטה שחייבים רק על הגדר הרביעית שיורד לשדה חברו חייב רק אם עשה כן על דעת להשתלם ממנו, אחרת תולים שעשה זאת להנאת עצמו והתכוון למחול לחברו. כמובן, דבריו שייכים דווקא במקרה כמו בסוגייתנו שגם היורד עצמו נהנה מכך. כעין זה מצאנו גם לגבי מלווה בשטר הנפרע משדה של לוקח שהוא גובה גם את השבח ולדעת הרא"ש (וכן פסק הרמ"א, שלא כשו"ע) אינו משייר ללוקח כשיעור הוצאותיו. הש"ך (קטו ס"ק י) מביא את נימוק הרא"ש שהואיל וכתוב בשטר המקח שיגבה את השבח מהמוכר הרי שלא ירד לשדה על דעת ליטול מהמלווה את הוצאותיו.
^ 8.נראה להסביר שאפילו לביאור רש"י שהגדר בין המקיף לניקף אין זו סברא פשוטה להחשיבו כ"זה חסר" כי המקיף עושה את הגדר להנאתו ולצרכיו כדי שלא יוזק וצורך כך נזקק להוציא את כל ההוצאות הללו, ואם כן הניקף לא מוסיף לו הוצאות בכך שגם הוא נהנה.
^ 9.ובאמת יש מקום להתבונן אם דין נהנה הרגיל עוסק בעשויה או באינה עשויה או שאין חילוק. ולכאורה נחלקו בכך התנאים והאמוראים בבבא קמא ע"א לגבי בהמה שאכלה מאכלים המשובחים יותר ממה שרגילה לאכול: "ואם נהנית משלמת וכו'. וכמה? רבה אמר: דמי עמיר, רבא אמר: דמי שעורים בזול. תניא כוותיה דרבה, תניא כוותיה דרבא. תניא כוותיה דרבה, רבי שמעון בן יוחי אמר: אין משלמת אלא דמי עמיר בלבד. תניא כוותיה דרבא: אם נהנית משלמת מה שנהנית, כיצד? אכלה קב או קביים, אין אומרים תשלם דמיהן, אלא אומדין כמה אדם רוצה להאכיל לבהמתו דבר הראוי לה אף על פי שאינו רגיל". כלומר, לפי רבה היא עשויה לאכול עמיר ולכן שמים רק בעמיר, ואילו לרבא אף שעשויה רק לעמיר מכל מקום הואיל ויש לה שבח יותר גדול בשעורים ואנו אומדים שאם היה יכול להשיג בזול היה משקיע בשעורים "אף על פי שאינו רגיל" חייב דמי שעורים בזול. מקרה זה מקביל למקרה שאינה עשויה ליטע אלא שאומדים שתמורת מחיר מסויים היה מתרצה בכך.
משנתנו עוסקת באדם שהשדה שלו מקיפה את שדות חברו והמקיף בנה גדר, האם יכול לדרוש השתתפות בהוצאות הגדר מהניקף. אם בנה רק משלוש רוחות אינו יכול ואילו במקרה שבנה או שהניקף בנה גם את הגדר הרביעית נחלקו התנאים וכן האמוראים בביאור דברי התנאים.
מבין השיטות השונות עולה:
יש מי שאומר שרק אם הניקף גדר את הרביעית ניתן לחייבו אך אם המקיף גדר גם את הרביעית לא ניתן לחייב כלום ויש מי שאומר שאין הבדל בין גדר מקיף לגדר ניקף ובשניהם חייב.
לגבי היקף הגדרות שניתן לדרוש תשלום: יש מי שאומר שמשתתף בתשלום רק על הגדר הרביעית ויש מי שאומר שמשתתף בתשלום על כל הגדרות.
ולגבי איכות הגדר, יש מי שאומר שניתן לחייב כאיכות הגדר שגדר בפועל, יש מי שאומר שרק דמי קנים בזול ויש מי שאומר שמספיק שכר שמירה.
יש לברר באיזו מציאות מדובר במשנה – היכן הגדר ממוקמת? וכן מהו תפקיד הגדר – היזק ראייה או הגנה מחיות? ובעיקר, מהי סיבת התשלום ומהם גדריו? האם על כל הנאה שאני מהנה מישהו הוא מתחייב לשלם לי תמורתה? לאור זאת יש להבין את השיטות השונות בסוגייתנו ביחס לגובה התשלום.
מיקום הגדר ותפקידה
הגמרא בבבא קמא כ ע"ב דנה בסוגיא אם זה נהנה וזה לא חסר חייב או פטור, ומנסה להוכיח מתנא קמא במשנתנו שחייב, ודוחה שאצלנו נחשב חסר משום שיכול לומר לניקף "אתה גרמת לי להיקף גדול יותר".
רש"י (אצלנו על המשנה וכן בבבא קמא ד"ה וגדר) מפרש שמדובר בגדר שגדר בין שדותיו לשדות הניקף, ומנמק (ד"ה אין מחייבין) שאם לא גדר את הרביעית לא מחייבים משום שסתם בקעה מקום שנהגו לא לגדור ולכן לא יכול לדרוש השתתפות בהקמת הגדר. המשנה עוסקת בגדר למניעת היזק ראייה ולכן מתלייתו בדברי המשנה משמע שגם כאן מדובר בגדר שתפקידה לסייע למניעת היזק ראייה. ולכאורה קשה לדבריו מדוע כשהקיף גם ברביעית כן חייב לשלם הרי סוף סוף נהגו שלא לגדור מצד היזק ראייה, וכפי שכתב לגבי שלוש רוחות במקום שלא נהגו לא ניתן לחייב 1 , וכן יש להקשות מדברי הגמרא שיש אומרים שיכול לדרוש ממנו דמי שמירה, משמע שתפקיד הגדר הוא למניעת כניסת חיות.
לגבי הקושיא הראשונה ניתן ליישב שבגדר רביעית ניתן לחייב על ההנאה למרות שלכתחילה אינו יכול לכפותו לבנות משום שמדובר ששתק ולא מיחה. אם היה מוחה באמת היה פטור מלשלם שהרי אי אפשר לכפותו על גדר זו, אך בדיעבד אם נבנה ולא מחה הרי שגילה בדעתו שנח לו ולכן ניתן לחייבו בדמי ההנאה. כשבנה רק שלוש גדרות כתב רש"י שפטור משום שמדובר במקום שלא נהגו לבנות, ולכאורה קשה הרי לדברינו סוף סוף שתק ולא מיחה. ויש לומר שאין כל כך הנאה בשלוש רוחות הואיל ואפשר לראותו מהרוח הרביעית, ורש"י שטרח לציין שלא נהוג לבנות בבקעה נזקק לומר זאת כי אחרת היה ניתן לכפותו שישתתף יחד עם המקיף בהוצאות שלוש הגדרות כדי למנוע היזק ראייה משותף ביניהם, ונראה שמדובר במקרה זה שאין למקיף שדה ברוח הרביעית ולכן יכול לומר לו שלגבי הרוח הרביעית אין זה עניינו אלא יבנה יחד עם השכן הדר ברוח הרביעית, אך את הגדרות שביניהם מחוייב לבנות יחד עמו 2 . לכן ביאר רש"י שבבקעה אין המנהג לבנות ולכן לא יכול לכופו לבנות עמו, וכאמור, אף בדיעבד אם בנה והלה שתק ולא מיחה לא יכול לדרוש תשלום כי אין עדיין הנאה. אולם הקושי מהדעה בגמרא שיכול לדרוש דמי שמירה עדיין קשה, ונראה דחוק לומר שמדובר בשמירה מהיזק ראייה כמו הדין של בני חצר הכופים על בית שער, כי אין דרך יחידים להשקיע בדמי שמירה עבור זה 3 .
אכן ב הגהת הרשב"ם (המובאת בתוך דברי רש"י) חלק על הסברו ונימק שהטעם שאינו חייב כל עוד לא גדר את הרביעית היא שלא הועיל בכך כלום הואיל ועדיין יכולים להיכנס חיות מהרוח הרביעית, וביאר שאם גדר גם את הרביעית יכול לחייבו למרות שבסתם בקעה לא נהגו לגדור משום שדווקא גדר בגובה ארבע אמות משום היזק ראייה לא נהגו אך כן נהגו בעשרה טפחים למניעת כניסת בהמות. ונראה שחלק בגלל הקושיות הנזכרות.
אמנם מפאת הקושיות הללו יתכן לבאר את דברי רש"י שלא כפי שהבינו הרשב"ם, אלא שרש"י סובר גם כן כדברי הרשב"ם שהנאת הניקף היא ממניעת כניסת החיות, אולם רש"י בא לענות על קושי מדוע כשגדר משלוש רוחות לא יוכל על כל פנים לחייבו להשתתף עימו מצד היזק ראייה, ועל כך תירץ שסתם בקעה מקום שלא נהגו לגדור מצד היזק ראייה ולפיכך אין לו לחייבו אלא על הנאת השמירה מחיות. אמנם לגבי המקיף עצמו לכאורה לא שייך לומר שהתועלת היא בשמירה מחיות, שהרי אם השדה שלו מקיפה את הפנימי מכל צדדיו החיות לא יכולות לבוא מהפנימי אלא רק מבחוץ, אך הביאור הוא שהמקיף עצמו אכן עשה זאת כדי למנוע היזק ראייה מהפנימי, אלא שהתביעה כלפי הפנימי היא שישתתף מכח הנאתו בשמירה מחיות.
אולם יש להקשות על הסבר זה מדברי רש"י בבבא קמא. רש"י שם (ד"ה וגדר) כותב שמדובר שכבר יש מחיצות סביב שדותיו של המקיף וכעת הוא גודר את הצד הפנימי. וקשה, אם כבר יש מחיצות חיצוניות שוב אין היזק מחיות ואין תועלת לעניין זה מהגדר הפנימית, ואם כן משמע שהתביעה היא כן מצד ההנאה של היזק הראייה. ואולי יש לומר שכעת אומר לו שישלם ממה-נפשך על השמירה מחיות, או על הגדר החיצונית או על הפנימית שהרי גם את החיצונית הוא זה שגדר וההנה בכך את הניקף. אך תמוה מדוע רק כעת כשגודר את הפנימית בא לתובעו ולא עשה כן כבר כשגדר את החיצונית, ודוחק. שוב הראוני שאכן ישנה מחלוקת בהבנת רש"י. הרמב"ן והרשב"א הבינו בדעתו שהחיוב בגדר גם הרביעית הוא משום ההנאה ממניעת היזק החיות ואילו הנחלת דוד הבין בדעתו שההנאה היא ממניעת היזק ראייה.
בדעת הרשב"ם יש מקום לעיין היכן מיקום הגדר. לכאורה משמע שמדובר בגדר הנמצאת ביניהם כי אילו היה מדובר בגדר חיצונית לא היה נאלץ לחלק באותה גדר בין ארבע אמות שמטרתן להיזק ראייה שלא נהוג לגדור בבקעה לבין עשרה טפחים שמטרתם לשמירה מחיות שכן נהוג אלא היה מחלק בפשטות בין גדר פנימית שמטרתה להיזק ראייה שלא נהוג לגדר חיצונית שמטרתה לשמירה מחיות שכן נהוג, אך בחידושי רבי נחום הבין שהואיל ולשיטתו מטרת הגדר לשמירה מחיות ודאי מדובר לדעתו בגדר חיצונית 4 .
לשיטת רש"י מובנת היטב סברת הגמרא בבבא קמא שהניקף גרם לו היקף מרובה, שהרי בלעדיו לא היה נזקק כלל לגדור את גבולותיו הפנימיים, אך אדרבה יש להתקשות מה הייתה ההווה-אמינא של הגמרא שזה אינו חסר, וצריך לומר שהואיל ועשה זאת לצורך עצמו הרי שהנאת הפנימי לא גרמה לו לחיסרון נוסף, ואף שהיזק הראייה של הפנימי גרם לו לחיסרון זה מכל מקום לא הנאת השני גרמה לכך ולא שייך לחייב מדין נהנה לשיטה שזה נהנה וזה לא חסר פטור. הרמב"ן לא קיבל תירוץ זה והקשה שהואיל וסוף סוף ההיזק של הפנימי גרם לחיסרון נחשב שחסר מחמתו, ותירצו באופן אחר, שהואיל ובסתם בקעה לא נהגו לגדור אין היזק הראייה חשוב היזק וממילא אם רצה בכל זאת לבנות מעצמו אינו נחשב חסר בגלל הניקף.
הרמב"ן וכן התוס' בבבא קמא (ד"ה את) דחו את הסבר רש"י מכך שהגמרא בבבא קמא התבטאה למסקנה "את גרמת לי היקפא יתירה" ולרש"י היה לה לומר שהניקף גרם לו לעצם הגדר ולא רק להיקף גדול יותר.
לכן הרמב"ן והתוס' מפרשים שמדובר בגדר המקיפה את כל שדותיו של המקיף מבחוץ, ומטרת הגדר אינה משום היזק ראייה אלא משום הגנה מחיות, והטענה שגרם לו היקף גדול פירושה שאילו שדות המקיף היו צמודות ללא השדה של הניקף באמצע היה ההיקף קטן יותר. לשיטתם יש כאן חידוש בדברי הגמרא, שאיננו מסתכלים על השדה של המקיף כפי שהיא כעת אלא אומרים שאילו לא היה הניקף קונה את השדה שלו, המקיף היה קונה אותה במקום חלק מהשדה שלו וכך היה היקפה מצומצם יותר.
הרמב"ם (שכנים ג, ג-ד) הולך בדרכו של רש"י, ובנוסף לכך מדגיש שמדובר דווקא במקרה שהוא בנה את הכותל על שטח שניהם, "אבל אם היה הכותל של זה שבנה ובחלקו בנה יראה לי שאין מגלגלין עליו אלא דבר מועט כמו שיראו הדיינין שהרי אינו יכול להשתמש בכתלים 5 ".
שורש החיוב
הגמרא בבבא קמא כ ע"ב ניסתה להביא ראייה ממשנתנו לדין זה נהנה וזה לא חסר, משמע ששורש החיוב הוא דין נהנה.
לכאורה קשה, כי לפי זה לכאורה תובן רק הדעה בגמרא שצריך לשלם דמי שמירה שכן זוהי הנאתו אולם מהי סברת החולקים וסוברים שצריך ממש להשתתף בהוצאות הגדר ולשלם חציים, הרי צריך לשום את הנאתו ולא את הוצאות המהנה. אולי אפשר לומר שתמחור ההנאה כאן אינו רק דמי שמירה אלא שווי גידולי השדה שעלולים להינזק, שהרי לולא הגדר הם יינזקו, אך לא מסתבר לומר כך כי סוף סוף יכול היה להגיע להנאה גם על ידי דמי שמירה. ונראה ליישב ששמירת גדר טובה יותר משומר ולכן סברה דעה זו שיכול לדרוש ממנו את דמי השמירה המעולה דהיינו גדר.
אולם מצאנו בדברי חלק מן הראשונים שהחיוב במשנתנו הוא מדין יורד לשדה חברו.
הרמב"ן אצלנו מסביר שסיבת החיוב בניקף היא מטעם יורד לשדה חברו, והשדה נחשבת עשויה ליטע משום שצריך לשומרה מבהמות שלא ייכנסו. ומבאר ששורש מחלוקת האמוראים על גובה התשלום היא אם נחשבת כעשויה לגידור בבניין אבנים או רק בקנים בזול או שכלל אינה עשויה לגידור אלא רק לשמירה על ידי שומר. אם נחשבת כאינה עשויה לבניין אבנים הרי שרשאי הניקף לומר טול עציך ואבניך וממילא אינו חייב לשלם על גדר של אבנים.
התוס' (ד"ה דמי) אצלנו הסבירו את המחלוקת באופן מעט שונה. הם הקשו על השיטה שמספיק דמי קנים בזול למה לא יהא חייב לפי מה שבנה בפועל הרי בסוגיא בבבא מציעא נאמר שאפילו בשדה שאינה עשויה ליטע משלם כל הוצאותיו, ומתרצים שכאן הואיל ויכול לטעון כנגד שמספיק לו שמירה בזול בלבד אינו יכול לחייבו בכל הוצאות הכותל אלא רק בדמי קנים בזול לפי שאנן סהדי שאם היה מוצא בזול היה משקיע בכך 6 . מכל מקום גם מדבריהם משמע בפשטות שהחיוב כאן הוא מדין יורד לשדה חברו, או לכל הפחות שניתן לחייב בסוגייתנו גם מטעם יורד לשדה חברו.
כך מוכח גם מדברי התוס' בבבא קמא (נח ע"א סוף ד"ה א"נ). התוס' שם דנים בדברי הגמרא שבמבריח ארי פטור הנהנה מלשלם וכותבים שמשביח נכסי חברו אינו דומה כלל למבריח ארי, כגון יורד לתוך שדה חברו ונטעו שלא ברשות ומקיף את חברו משלוש רוחותיה.
לאור זאת יש לדון מהו היחס בין דין יורד לדין נהנה. אם נאמר שהחיוב בדין יורד הוא מדין נהנה הרי שיתורץ הקושי בין דברי הראשונים הנזכרים לגמרא בבבא קמא ממנה משמע שהחיוב בסוגיא הוא מדין נהנה.
היחס בין דין נהנה לדין יורד לשדה חברו
דין נהנה מופיע פעמיים במשניות בבבא קמא. המקרה הראשון הוא בהמה שאכלה ברשות הרבים מפירות חברו, ושם חודש שלמרות שפטור מדיני נזקים כי שן ורגל פטור ברשות הרבים מכל מקום חייב לשלם את הסכום בו נהנה. המקרה השני הוא בהמה שנפלה באונס לחצר חברו והזיקה בכך לפירות. גם שם פטור מדיני נזקים הואיל ונפלה באונס אך בכל זאת בגלל שבזכות הפירות של חברו ניצלה בהמתו מלהיפצע הרי שנהנה והרוויח ועליו לשלם את דמי ההנאה.
דין יורד לשדה חברו מובא בגמרא בבבא מציעא קא ע"א. הגמרא שם מחלקת לגבי יורד שלא ברשות בין שדה העשויה ליטע שחייב לשלם על פי אומדן כמה אדם רוצה לשלם על שדה זו כדי לנוטעה, לבין שדה שאינה עשויה ליטע שמשלם לו רק הוצאות (ואם השבח קטן יותר מההוצאות משלם רק כשיעור השבח).
באופן פשוט נראה שיש חילוק מהותי שמאפיין את המקרים של יורד ומחלק ביניהם לשאר המקרים של נהנה. בשני המקרים של דין נהנה הנזכרים במשניות לא נותר חפץ קיים בעולם אלא הפירות ניזוקו או נאכלו. לעומת זאת ביורד לשדה חברו, חברו נטע אילנות וכד' בשדה שלו והם נותרים וקיימים בשדהו, וכאשר הוא משלם לחברו הם הופכים להיות שלו, ואם כן יש כאן כעין מקח שהוא קונה מחברו.
לפי ביאור רש"י והרמב"ם בסוגיא יובן מאוד להגדיר את המקרה בסוגייתנו כיורד לשדה חברו, אולם לפי התוס' והרמב"ן שהגדר כלל אינה בשטח של הניקף לכאורה לא יובן. המנחת אשר (סימן ה) ביאר שיש לניקף רווח וסיבה לרצות לקנות חלק בגדר והיא שהמקיף לא יוכל ברצותו לשבור את הגדר אלא יהיה מחוייב להשאירה. רווח זה שייך גם בגדר שאינה סמוכה לשדה הניקף ואם כן לפי טעמו נוכל ליישב גם את שיטת התוס' והרמב"ן ולומר שגם לדעתם הניקף קונה חצי מן הגדר ושותף בה.
עדיין יש לברר אם שורש החיוב ביורד לשדה חברו הוא דין נהנה או שיש כאן גורם חיוב אחר. לצורך בירור זה נעיין בדברי התוס' שסייגו את החיוב מדין נהנה.
סייגי התוס' בדין נהנה
התוס' בבבא קמא (קא ע"א ד"ה או) מביאים סייגים לחיוב מדין נהנה. הגמרא שם מסתפקת במקרה שקוף לקח צבע של אחד וצבע צמר של אחר, האם אומרים שיש שבח סמנים על גבי הצמר ויכול לדרוש את הצבע, כלומר, את דמיו, או שאין שבח ואינו יכול. מבואר בגמרא שהשאלה היא האם "חזותא מילתא", כלומר האם יש ממשות למראה. התוס' מקשים, מדוע על הצד שאין שבח אינו יכול לדרוש תשלום מדין נהנה הרי מחיר צמרו עלה כעת.
בתירוצם הראשון עונים שחייבים מדין נהנה רק אם ההנאה באה על ידי מעשה של הנהנה או על ידי בהמתו או שגופו נהנה כמו בתחב לו חברו אוכל בעל כרחו לבית הבליעה. בתירוץ השני מתרצים שנוי בעלמא לא מוגדר כהנאה המחייבת תשלום ולכן כאן שצבע צמרו והנאתו היא רק הנוי אינו חייב לשלם. האחרונים מקשים על תירוצו הראשון מסוגייתנו, שבמקיף וניקף ההנאה לא נעשתה על ידי מעשה של הניקף או בהמתו וכן לא גופו נהנה אלא ממונו. לפני שנביא את תירוץ האחרונים לכך נעמוד על הטעם שבסייגים שהביאו התוס'.
הגר"ש שקופ (סי' ד ס"ק ה) מתקשה מה הטעם בחילוקים המובאים בתירוץ הראשון, הרי התשלום הוא על ההנאה, וההנאה ישנה בין אם הגיע על ידי מעשיו בין אם לאו. ומיישב שאם יש שבח סמנים על גבי הצמר הרי שממונו ממש מעורב עם ממון חברו ולכן יכול לתובעו אולם אם אין שבח ממון הרי שממון המהנה אינו נמצא שם כלל אלא הוא רק מהווה סיבה להשבחת ממון הנהנה, ובמקרה זה יש לחייב רק אם הוא בלבד מהווה את הסיבה בלי אמצעים אחרים. כאשר קוף צבע את הצמר הרי שיש שתי סיבות שרק צירופם יחד גרם להנאה, הצבע והקוף, ולכן הנהנה פטור מלשלם לבעל הצבע, שכן הוא לא מקור ההנאה הבלעדי. במקרה שבהמתו אכלה אין לומר שנגרם גם על ידי האוכל וגם על ידי בהמתו הואיל ומדובר בבהמה שלו בעצמו ואם כן נחשב שההנאה הגיעה ישירות לבהמתו.
מהרב אשר אריאלי שליט"א שמעתי שביאר את התירוץ הראשון שמשמעות שלושת הסייגים היא שהנהנה 'לקח' את ההנאה. סתם אדם שההנו אותו אינו חייב לשלם על כך אלא רק אם עשה מעשה של לקיחת ההנאה מתחייב בהשבה, וזאת על ידי שהוא או בהמתו יעשו מעשה או שגופו עצמו נהנה שאז גם נחשב כמעשה של לקיחה.
הדבר יעקב (על התוס' שם) מנמק שאדם לא חייב לשלם על כל הנאה המגיעה אליו מאדם אחר אלא רק כאשר הוא משתמש בהנאה.
נשוב כעת לדיוננו מהי סיבת החיוב במשנתנו ולקושי מדברי התוס'. כאמור, האחרונים מקשים מסוגייתנו, שבמקיף וניקף ההנאה לא נעשתה על ידי מעשה של הניקף או בהמתו וכן לא גופו נהנה אלא ממונו. ומתרצים על פי הש"ך המוסיף אופן נוסף בו יש חיוב תשלום. הש"ך (שצא ס"ק ב) כותב שלדברי התוס' אם הבהמה לא תאכל את פירות חברו מעצמה אלא יבוא אדם אחר ויתחוב לפיה יהא פטור, ומסייג שאם בעל הפירות עצמו יתחוב לתוך פיה יהא חייב משום שלא גרע מיורד שלא ברשות וביורד שלא ברשות טעם החיוב הוא בגלל שהיורד מתכוון להשביח 7 (הש"ך עצמו סובר שהעיקר כתירוץ השני של התוס', ולפי זה כלל אינו סובר סייגים אלו, למרות שמביא שהרא"ש והרש"ל הביאו רק את תירוצם הראשון של התוס').
לדברי הש"ך תובן סוגייתנו שהרי אצלנו בעל האבנים (המקיף) עצמו בנה את הגדר, וצריך לומר שאף שעשה זאת בעיקר עבור עצמו בכל זאת הוא ודאי התכוון להשביח ולסייע גם לניקף.
למעלה העלנו שאלה, האם גם בדין יורד סיבת החיוב היא דין נהנה. בשאלה זו יש לדון גם לגבי האופן הנוסף שהעלה הש"ך, שכתב לגביו "לא גרע מיורד", האם חיובו מדין יורד ממש או מדין נהנה, ועל הצד שמדין יורד עדיין קיימות שתי האפשרויות שבשאלה הקודמת – האם החיוב בדין יורד הוא מדין נהנה או דין בפני עצמו. אם נאמר שהחיוב מדין יורד וזהו דין בפני עצמו תחזור הקושיא הנזכרת לעיל כיצד הביאה הגמרא בבבא קמא הוכחה ממשנתנו לדין נהנה. בפשטות נראה יותר מלשון הש"ך שחיובו ממש מדין יורד, אך לגבי השאלה הראשונה נחלקו האחרונים.
האם החיוב בדין יורד הוא מדין נהנה?
מכח הקושיא הנזכרת מהגמרא בבבא קמא כתב המנחת אשר (סי' ה) שנראה שגם יורד לשדה חברו הוא מדין נהנה אלא שהתוס' סייגו שלושה אופנים שרק בהם חייב בדין נהנה: או שהנהנה עשה מעשה או בהמתו או שגופו נהנה, ולכאורה ביורד לשדה חברו לא מתקיימים תנאים אלו, אלא שהואיל והשדה עשויה ליטע נחשב כעושה זאת בשליחות הנהנה וממילא נחשב כאילו עשה הנהנה מעשה. (אך סיים שיש לפקפק על כך וצריך עיון).
לכאורה לפי דבריו בשדה שאינה עשויה ליטע שאינו נחשב כשליחו החיוב לא יהיה מדין נהנה, ולפי זה אמנם יובן מדוע פטור מלשלם על כל ההנאה אך צריך עיון מדוע על ההוצאות כן מחוייב לשלם. ויש לומר שגם באינה עשויה ליטע נחשב כשליחו משום שאנן סהדי שמעוניין בכך, אלא שבעשויה ליטע אנן סהדי שמסכים אפילו תמורת תשלום כאריס ואילו באינה עשויה יש אנן סהדי רק תמורת הוצאות ושכר שכירי יום בלבד.
כעין זה שמעתי מהרב אשר אריאלי , שגם היורד לשדה חברו הוא מטעם נהנה אולם הוא ביאר שזהו אופן נוסף של נהנה בנוסף לשלושת האופנים המובאים בתוס'. התוס' הביאו שלושה אופנים בהם נחשב הנהנה ש'לקח' את ההנאה ומטעם זה יש זכות תביעה ואילו הש"ך הוסיף אופן נוסף, שכאשר המשביח 'נותן' את ההנאה במטרה להשביח נכסי חברו, נתינה זו גם נותנת זכות תביעה על ההנאה. הקושי בדרך זו הוא שאת הסברא בתנאי התוס' שמעשה לקיחה של הנהנה נותן זכות תביעה על ההנאה ניתן להבין, כי אם יש מעשה לקיחה ניתן לראות זאת כמקח שהנהנה עשה ולפיכך עליו לשלם תמורת ההנאה, אולם סברת הש"ך שגם נתינת המשביח יוצרת זכות תביעה אינה מובנת.
לעומת זאת, הגר"ח שמואלביץ זצ"ל (הובא בחידושי רבי נחום אות עא) הבין שאלו שני דינים שסיבות חיוביהם שונות. ביורד לשדה חברו התביעה היא מצד "ממוני גבך", שהוצאותיו וטירחתו של המשביח גלומה ונמצאת בתוך השבח, וכאילו השבח שלו מעורב עם שאר השבח של בעל הבית. סייגי התוס' נאמרו לגבי דין נהנה ועל גבי זה הוסיף הש"ך שכאשר המשביח עשה זאת בכוונת תחילה על מנת להשביח בכל מקרה מקבל הוצאותיו. הטעם לכך הוא שכאן אנו רואים כאילו שבחו מעורב בשבח בעל השדה ולפיכך יכול לדרוש את שבחו.
נראה להסביר על פי זה את החילוק בסוגיא בבבא קמא קא ע"א, שהגמרא תלתה את חיוב התשלום בשאלה אם יש שבח סמנים על צמר, ובעצם השאלה היא אם יש כאן שבח בעין וניתן לחייב מדין יורד לשדה חברו, ועל גבי זה שאלו התוס', אף אם אין שבח מכל מקום מדוע לא נחייבו מטעם דין נהנה, הואיל וסוף סוף ממונו השביח בזכות ממון המהנה, ותירצו שלגבי דין נהנה ישנם סייגים כנזכר. סייגים אלו אינם חלים על דין יורד ברשות ולכן אם יש שבח סמנים בצמר חייב בכל מקרה. ואמנם כאן לא מתקיים האופן שהביא הש"ך שהמשביח התכוון להשביח ממונו, אך יש לומר שצורך זה קיים רק במקרה שהשבח לא נמצא בעין, אך על הצד שיש שבח סמנים בצמר יש חיוב מדין יורד לשדה חברו אף כשלא נתכוון להשביח, כגון שקוף עשה זאת.
אולם הגר"ח שמואלביץ התקשה מהקושי שהבאנו למעלה, כיצד הגמרא בבבא קמא רצתה ללמוד מסוגייתנו שבדין נהנה חייב גם כשלא חסר, הרי בדין יורד שהוא לוקח את שבחו אין סברא לחלק בין יש חיסרון לאין כי סוף סוף לוקח את ממונו.
ב חידושי רבי נחום (אות עא) הלך בדומה לדרכו של ר' חיים חמיו, שסיבות החיוב שונות, אולם כדי להינצל מקושייתו ביאר באופן מעט שונה וכתב שסיבת החיוב אינה "ממוני גבך" ומעורב בשבח אלא הריהו תובע את הוצאותיו משום שנחשב כאילו הביאם לידו. נראה לבארו שהואיל ותולים שבעל השדה היה רוצה בכך נחשב כנוטע ברשותו וממילא כאילו השקיע בשדהו את הוצאותיו וכעת הרי הם כעין חוב שחייב להשיבם לו (אף אם אינם נחשבים גלומים בשבח). כיוון שכך יש לדמות לדין נהנה, שכמו ששם למרות שההנהו אינו רשאי לתבוע הנאתו הואיל ולא נחסר כך כאן אף שהביא לו ההוצאות, הואיל ולא נחסר אינו רשאי לתובעם (ההוצאות אינן נחשבות כקיימות וכממונו בידו).
על פי זה מיישב גם קושי בדברי הש"ך הנזכרים. הש"ך כתב שאם המהנה התכוון להשביחו חייב הנהנה לשלם, ולפום ריהטא נראה כוונת הש"ך כדברי הגר"ח שמואלביץ שביורד לשדה חברו, בשונה מדין נהנה, סיבת החיוב היא שגוף השבח שייך לו ולפיכך לא זקוקים לתנאים המובאים בתוס', שכן את ממונו הוא נוטל. אך קשה כי בפשטות הש"ך עוסק גם בבהמה שהאכילוה רק באופן חד פעמי ולא פוטמה לאורך זמן, וכשאין פיטום בבהמה לא שייך לומר "ממוני גבך". אולם אם נאמר שסיבת החיוב אינה משום "ממוני גבך" אלא היא עבור עצם ההוצאות, שנחשב כאילו נתנם לבעל השדה - יובן.
למעלה כתבנו שנראה בפשטות שיש חילוק מהותי המאפיין את דין יורד והוא שנותר חפץ ביד הנהנה ויש כאן כעין מקח שהנהנה קונה מן המהנה. לפי זה תובן מאוד שיטת הסוברים שזהו דין בפני עצמו ויש כאן "ממוני גבך" ולא רק חיוב על ההנאה. לפי הגר"ח שמואלביץ צריך שהחפץ ישאר בעין, או כפי שהרחיב רבי נחום בדעתו אין צורך שדווקא החפץ עצמו ישאר אלא מספיק שנותר בעקבותיו שבח בעין כגון בהמה מפוטמת, ואילו לפי רבי נחום עצמו אין צורך שיישאר שבח, וכך עולה מדברי הש"ך. לכאורה לדברי הש"ך ורבי נחום נראה שאין חילוק מציאותי המאפיין את המקרים של יורד אלא החילוק היחיד הוא אם המהנה עשה את הפעולה שמכוחה הגיעה ההנאה או שהנהנה עשה אותה (או במקרים שההנאה הגיעה ללא חיסור ממון בפועל, כגון דר בבית חברו, שאז ודאי נחשב לנהנה ולא ליורד). אך נראה יותר שגם לדעתם אף שאין צורך שיהיה חפץ שיישאר בכל זאת יש צורך שיהיה חפץ וכד' שהגיע לידי הנהנה וכאמור יש כאן כעין מקח, ואם כן יש חילוק מהותי המאפיין את יורד, ולדוגמא במקרה שאדם בונה בתוך שלו ובכך חוסך הוצאות שמירה מחברו לא יהיה שייך דין יורד אלא רק דין נהנה, וכן בבהמה שנפלה על פירות והזיקה אותם ובזכותם לא ניזוקה. גם כשהגיע חפץ וכד' לידי הנהנה לא תמיד מתקיים דין יורד אלא רק אם נעשה בכוונת היורד, ולכן בבהמה שאכלה מעצמה פירות חברו אין דין יורד אלא רק דין נהנה.
הקונטרסי שיעורים (ב"ק יט ע"ב קונטרס בדיני מה שנהנית אות יט) מבאר את מחלוקת האמוראים המשולשת בסוגייתנו לגבי גובה התשלום, שנחלקו מהו שורש התשלום. הסובר שחייב לשלם דמי גדר אבנים סובר שהחיוב הוא מדין יורד לשדה חברו בשדה העשויה ליטע. הוא חייב לשלם מדין פועל ולכן משלם את ההוצאות אפילו במקרה שהן יתירו מן השבח. הסובר שחייב לשלם דמי קנים בזול סובר שהחיוב הוא מדין נהנה. וביאר שנראה שלדעתו אי אפשר לחייב מטעם יורד מכח קושיית הר"ן כיצד ניתן לחייב הרי בקעה אינה עשויה לגדור ויכול לומר לו טול עציך ואבניך. אמנם הר"ן תירץ שאף שאינה עשויה לגדור ודאי ראויה וצריכה לגדר ולכן כל שלא מיחה גילה דעתו שנח לו בכך וניתן לחייבו, אך תירוץ זה דחוק ויתכן שאמורא זה חלק על כך. הסובר שחייב רק דמי שמירה סבר שהחיוב הוא מדין משתרשי, ונראה שלדעתו אי אפשר לחייב מטעם נהנה משום שלדעתו הטענה "את גרמת לי היקפא יתירה" אינה מחשיבה את המקרה כזה נהנה וזה חסר 8 , ולכן אפשר לחייב רק מדין משתרשי, שזהו חיוב מיוחד במקרה שברור לגמרי שלולא ממון המהנה היה הנהנה מפסיד ממונו. חיוב משתרשי קיים גם כשזה נהנה וזה לא חסר משום שגם אז יכול לטעון "ממוני גבך".
השוואת גובה התשלום בין דין נהנה לדין יורד
כאמור, הגמרא בבבא מציעא קא ע"א מביאה את דינו של היורד שלא ברשות ומחלקת בין שדה העשויה ליטע שחייב לשלם על פי אומדן כמה אדם רוצה לשלם על שדה זו כדי לנוטעה, לבין שדה שאינה עשויה ליטע שמשלם לו רק הוצאות (ואם השבח קטן יותר מההוצאות משלם רק כשיעור השבח).
לפי השיטות שהחיוב בדין יורד הוא מדין נהנה יש להבין מדוע וכיצד תמחור זה נובע מדין נהנה. לצורך כך יש לעיין למה דומה דין נהנה הרגיל, האם לעשויה ליטע או לשאינה עשויה. גם בשאינה עשויה ליטע מדובר שמעוניין בנטיעה כעת ומשאיר אותה, ופשוט שהאומדן הוא שהיה מסכים לשלם עליה סכום מסויים, אחרת לא היה עולה על הדעת לחייבו בהוצאות, ואם כן גם שדה העשויה ליטע וגם שאינה עשויה מקבילות לאדם שעביד למיגר והנאתו נחשבת לממונית, ומכיוון שכך יש להסתפק מדוע לא מחייבים אותו מדין נהנה על כל ההנאה אלא רק על ההוצאות. וכן יש להעיר על כך שבדין נהנה הרגיל לא מצאנו בשום מקום חלוקה בין עשוי ליטע ללא עשוי ליטע, ועיין בהערה 9 . לכאורה נראה מכך שטעם חיוב השבת ההוצאות אינו קשור לדין נהנה.
והנה רש"י (בבא מציעא קיז ע"ב ד"ה אם) לגבי צבע שקלקל וצבע בצבע אחר כותב שדברי הגמרא שנוטל הוצאה כוללים גם שכר טירחה כשכיר יום, כלומר שהוא מקבל גם הוצאותיו וגם שכר טירחה, ולפי זה יש לומר שאכן שומה זו שקולה כנגד הנאתו, שאילו היה רוצה ליטע היה צריך להוציא סכום זה כדי לשכור אדם שייטע, וכפי שכתבנו למעלה לגבי ניקף שאם הנהנה יכול להגיע להנאה על ידי השקעה מסויימת פשוט שלא שייך להגדיר את שומת ההנאה מעבר לסכום ההוצאות. ואולם הרמב"ם (שכירות י, ד) והשולחן ערוך (שו, ג) כתבו שנוטל הוצאותיו ולא ציינו שמקבל גם שכר טירחה אך הש"ך (ס"ק ה) כתב שנראה שיודו לכך. אם נבינם כפשוטם ולא כדברי הש"ך, נצטרך לומר שהחיוב אינו מדין נהנה.
לשיטת הגר"ח שמואלביץ ולשיטת ר' נחום יובנו דברי הרמב"ם והשולחן ערוך לפי פשטם, שמשלם לו רק ההוצאות בלי שום שכר טירחה הואיל ולדעתם החיוב כאן כלל אינו מדין נהנה כי לא מתקיימים סייגי התוס', אלא החיוב הוא מדין ממוני גבך שהשקעותיו נחשבים כגלומים בשבח או מדין תביעת ההוצאות שנחשב כהביאם לו. אולם כאמור, הש"ך כתב שאף לדעתם משלם שכר טירחה, וצריך לומר שאף שכר הטירחה נחשב כהוצאה הנמצאת וגלומה כעת בתוך השדה. מכל מקום דרכם ודאי מחודשת היא, שיש יסוד חיוב נוסף שאינו מדין נהנה אלא "ממוני גבך" או שנחשב כאילו הביא לו הוצאותיו.
גם לגבי עשויה ליטע יש מקום להתבונן, האם התשלום של אומדן כמה היה רוצה אדם לשלם כדי לנוטעה מקביל לשומת ההנאה, והסיבה שלא משלמים מדין נהנה את כל השבח היא כפי שכתבנו למעלה שאם הנהנה יכול להגיע להנאה על ידי השקעה מסויימת פשוט שלא שייך להגדיר את שומת ההנאה מעבר לסכום ההוצאות, או שמא יש כאן חיוב מעבר לדין נהנה, שהואיל וודאי היה רוצה בכך נחשב כאילו עשה זאת בשליחותו וכאילו שכרו, והחיוב הוא מדין שכר פועל. ונראה שנחלקו בכך הראשונים. רש"י בבבא מציעא מבאר שהתשלום "אומדים אותו כמה היה רוצה ליטע" משמעותו כדין שתל כמנהג המדינה. הרשב"א שם מסבירו שמקבל כאריס, אך הרשב"א עצמו מקשה מדוע יקבל יותר ממה שההנה אותו, ולכן מביא את פירוש הרז"ה שמשלם לו כמעולה שבשכירות פועלים, כלומר, כשכר גבוה של פועלים טובים, שכן ודאי ההנה אותו הנאה מעולה. משמע שלדברי הרז"ה החיוב הוא מדין הנאה ולכן הואיל ויכול היה לשכור שכירי יום ולא אריסים כך חייב לשלם לו, ואילו לפי רש"י החיוב מדין פועל ולכן לא משלם רק מה שההנהו אלא כמנהג המצוי שהפועלים הם אריסים.
^ 1.וזוהי סברא פשוטה, שכן לא יעלה על הדעת שנוכל לחייב כל אדם בעל כרחו להנות ולשלם על כך אלא מסתבר שניתן לחייב רק במקום שהאומדנא היא שהיה מסכים ורוצה לשלם סכום זה על הנאה זו. וכן מוכח מהגמרא בבבא קמא, שאם אדם שלא עביד למיגר נכנס לביתו ודר שם פטור, והרי ודאי שהייתה לו הנאה יותר מאשר לישון ברחוב, אלא שאדם זה לא היה מוציא ממון כדי לישון בבית ולכן אין זו הנאה ממונית עבורו. ועוד, שאם לא נאמר כך יצא דבר אבסורדי, שבמקום שלא נהגו לא ניתן לכפות לבנות גדר יחד, אך הוא יוכל לבנות מעצמו ואז ידרוש למפרע שישלם הנאתו, ונמצא שניתן לכפות.
^ 2.וכן מדוייק בדברי רש"י בבבא קמא כ ע"ב. בד"ה משלש רוחותיו כותב: "שהיה לו לראובן שלש שדות אצל שדה שמעון משלש רוחותיו". וכן על דיוק הגמרא שאם גדר גם את הרביעית כן יש חיוב כותב רש"י (ד"ה הא רביעית): "הא אם היה לו לראובן ד' שדות" משמע שעד כה היה מדובר שהיו לו רק שלוש שדות.
^ 3.אולם יש להעיר שרש"י (ד"ה יהב ליה) כותב לגבי דמי שמירה: "דבר מועט שהיה צריך ליתן לשומר בכל שנה כשהיא בקמותיה", ונראה שכתב כן בעקבות הגמרא לעיל ב ע"ב שאסור לאדם לעמוד בשדה חברו בשעה שהיא עומדת בקמותיה משום עין הרע, שהרי זמן קמותיה הוא זמן מצומצם כמבואר בתוס' שם (ד"ה גינה) שהוא רק חודש אחד, והרי זמן גידול היבול והזמן שיכול להינזק מבהמות הוא ודאי ארוך יותר.
^ 4.ובאמת נוסח הרשב"ם אינו בהיר כל כך כי הוא מחלק לגבי המנהג לא לגדור ש"הני מילי בין בקעה לבקעה וכותל גבוה ד' אמות... אבל בשביל היזק בהמות... צריך עשרה טפחים". במילים "הני מילי בין בקעה לבקעה" משמע לכאורה שבא לחלק גם לגבי מיקום הגדר אולם בסיום דבריו לא חזר וציין חילוק זה "אבל בשביל היזק בהמות צריך מסביב לבקעה, אלא ציין רק את החילוק בגובה, ועוד שלא ברור מהי כוונתו "בין בקעה לבקעה" הרי לכאורה גדר להיזק ראייה היא בין שדה לשדה בתוך הבקעה, ואם כן צריך עיון בכוונת דבריו.
^ 5.הרמב"ם לא העמיד כשאר הראשונים שמדובר בשדה בבקעה, כפי הסיפור המובא לקמן לגבי רוניא, אלא העמיד בחורבה. המגיד משנה ביאר שרצה להינצל מקושיית הרמב"ן על רש"י שאם מדובר בבקעה ולעניין היזק ראייה אין לשלם מדין נהנה כי הואיל ואינה עשויה לגדור כלל אין זו הנאה לניקף אם גדרה המקיף. מאידך נראה שלא יכול היה להעמיד בבתים ממש שהרי אז היה ניתן לכוף גם על בניית הגדירות הראשונות. לכן העמיד בחורבה שכעת אין בה היזק ראייה אך היא עשויה להיבנות ודומה לשדה העשויה ליטע, ולכן ניתן לחייב מדין יורד לשדה חברו.
^ 6.הרמב"ן הבין שרק אם יוגדר כעשויה לגדור באבנים ניתן לחייב במחיר גדר אבנים ואילו התוס' הבינו שאף אם אינה עשויה ניתן הואיל וגם באינה עשויה משלמים הוצאות, ויש מקום לעיין במה נחלקו הרמב"ן והתוס'. מכל מקום גם התוס' מודים שהואיל ויכול להסתפק בגדר פחותה יותר מספיק לשלם פחות מן ההוצאות, ואולי טעמו הוא שאז השבח נחשב רק כשווי של הגדר הפחותה (והדין הוא שמשלמים הוצאות רק עד שווי השבח). את השיטה של דמי קנים בזול ביארו התוס' שסברה שמספיקה שמירה על ידי שומר. נראה שטעם התוס' הוא שאם סברה שצריך קנים היה לו לשלם דמים גמורים של קנים ולא דמי קנים בזול, ולכן ביארו שסברה שמספיק שמירת שומר אלא שאנו אומרים שאילו היה משיג קנים בזול ודאי היה מעוניין בכך. השיטה של דמי שמירה סברה שאין זה אומדן מוחלט ואי אפשר לחייב מכוחו. הרמב"ן ביאר את השיטה של דמי קנים בזול שלדעתה השדה עשויה לדמי קנים בזול. יש להבין מהי כוונתו, הרי לכאורה צריך לברר במציאות אם עשויה לקנים או לא ואין זה תלוי במחיר, ונראה שכוונתו כתוס' שמצד המציאות הרגילה אין הכרח ולא משתלם להשקיע בקנים ובכל זאת יש יתרון בקנים ומי שמוצא בזול בדרך כלל כן משקיע בכך.
^ 7.משמע מדבריו שחייב דווקא אם נתכוון להשביח. יתירה מזו כתב במלחמות אצלנו (בסוף דבריו). הוא נימק את השיטה שחייבים רק על הגדר הרביעית שיורד לשדה חברו חייב רק אם עשה כן על דעת להשתלם ממנו, אחרת תולים שעשה זאת להנאת עצמו והתכוון למחול לחברו. כמובן, דבריו שייכים דווקא במקרה כמו בסוגייתנו שגם היורד עצמו נהנה מכך. כעין זה מצאנו גם לגבי מלווה בשטר הנפרע משדה של לוקח שהוא גובה גם את השבח ולדעת הרא"ש (וכן פסק הרמ"א, שלא כשו"ע) אינו משייר ללוקח כשיעור הוצאותיו. הש"ך (קטו ס"ק י) מביא את נימוק הרא"ש שהואיל וכתוב בשטר המקח שיגבה את השבח מהמוכר הרי שלא ירד לשדה על דעת ליטול מהמלווה את הוצאותיו.
^ 8.נראה להסביר שאפילו לביאור רש"י שהגדר בין המקיף לניקף אין זו סברא פשוטה להחשיבו כ"זה חסר" כי המקיף עושה את הגדר להנאתו ולצרכיו כדי שלא יוזק וצורך כך נזקק להוציא את כל ההוצאות הללו, ואם כן הניקף לא מוסיף לו הוצאות בכך שגם הוא נהנה.
^ 9.ובאמת יש מקום להתבונן אם דין נהנה הרגיל עוסק בעשויה או באינה עשויה או שאין חילוק. ולכאורה נחלקו בכך התנאים והאמוראים בבבא קמא ע"א לגבי בהמה שאכלה מאכלים המשובחים יותר ממה שרגילה לאכול: "ואם נהנית משלמת וכו'. וכמה? רבה אמר: דמי עמיר, רבא אמר: דמי שעורים בזול. תניא כוותיה דרבה, תניא כוותיה דרבא. תניא כוותיה דרבה, רבי שמעון בן יוחי אמר: אין משלמת אלא דמי עמיר בלבד. תניא כוותיה דרבא: אם נהנית משלמת מה שנהנית, כיצד? אכלה קב או קביים, אין אומרים תשלם דמיהן, אלא אומדין כמה אדם רוצה להאכיל לבהמתו דבר הראוי לה אף על פי שאינו רגיל". כלומר, לפי רבה היא עשויה לאכול עמיר ולכן שמים רק בעמיר, ואילו לרבא אף שעשויה רק לעמיר מכל מקום הואיל ויש לה שבח יותר גדול בשעורים ואנו אומדים שאם היה יכול להשיג בזול היה משקיע בשעורים "אף על פי שאינו רגיל" חייב דמי שעורים בזול. מקרה זה מקביל למקרה שאינה עשויה ליטע אלא שאומדים שתמורת מחיר מסויים היה מתרצה בכך.
סודו החינוכי של חודש שבט
האם מותר לקנות בבלאק פריידי?
המסר לחינוך הילדים שכולנו חייבים לקחת ממצוות "הקהל"
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
אחדות זו מעבדה של בירורים
איך מכניסים את ה' אל תוך הלב?
איך ללמוד גמרא?
איך מגדירים כללי מלחמה?
למה אנחנו ממש דומים לשמן?
הלכות קבלת שבת מוקדמת
הפלונטר בצד ימין של הלוחות