- מדורים
- קול צופיך - הרב שמואל אליהו
- פרשת שבוע ותנ"ך
- בא
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
עליית ה"אביר יעקב" לארץ ישראל
רבי יעקב אבוחצירא זיע"א היה מנהיג הקהילה היהודית בתאפיללת שבמרוקו. חמש פעמים רצה לעלות לארץ ישראל, ובגלל תחינות הציבור שם לא עלה. בפעם השישית לא שעה לבקשתם, ובעקבות "הודעה" שקיבל משמים החליט לעלות. בשנת תר"מ יצא בשיירה גדולה לכיוון ארץ ישראל, יחד עם רבים מבני משפחתו. בדרכו עבר בקהילות רבות, שהידיעה כי פניו מועדות לארץ הקודש עוררה אותן לאהבת הארץ ולתשוקת הגאולה.
רבי יעקב זיע"א לא הגיע לארץ ישראל. במצרים הוא חלה והשיב את נשמתו לבוראו. עם פטירתו חזרו חלק מבני המשפחה למרוקו, וחלק אחר המשיך והגיע לארץ ישראל.
נבואה לצורך עלייה
בדיוק בשנים שבהן נסע רבי יעקב לארץ ישראל, הייתה התעוררות גדולה גם בתימן. מאות משפחות עלו לארץ ישראל במסירות נפש. באותן שנים עלו מרוסיה משפחות רבות שנקראו ביל"ויים. גם מרומניה עלו חובבי ציון אחרי אלפי שנים של גלות קשה.
קול צופיך - הרב שמואל אליהו (627)
הרב שמואל אליהו
243 - גאולה מתוך עין טובה, תיקון שובבי"ם – דיבור נכון
244 - קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר
245 - אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג
טען עוד
במקרה זה החלו ארבע קבוצות לעלות לארץ ישראל באותה תקופה בדיוק, וזה פלא גדול. ממש בחינת "תְּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל לְחֵרוּתֵנוּ". כעין זה ממש היה עם מרן רבי יוסף קארו זיע"א, שעלה לארץ ישראל בעקבות דברי המגיד שנאמרו לו בתיקון ליל שבועות. באותן שנים עלה ממצרים גם רבנו האר"י ז"ל מאותה סיבה. במקביל עלו לארץ גם רבי חיים ויטאל, הרמ"ק ואחרים.
נבואת שוטים בדרך לעלייה
בהמשך הגמרא (ב"ב שם) נאמר כי גם שוטים ותינוקות מרגישים בדבר ה' הזה. במקרה זה התעוררו הגויים לגרש את היהודים מתחומם במקביל להתעוררות העלייה. בימים ההם היו גזרות על היהודים גם בתימן, גם ברוסיה וגם ברומניה. בתימן נגזר על היהודים לנקות את כל מחראות העיר. נגזר לאסלם את היתומים היהודים ועוד. גם ברוסיה היו בשנים אלו מאות התפרעויות של גויים, ובהן נרצחו יהודים רבים (סופות בנגב). כך היה גם ברומניה. כל זה הוא בחינת נבואת שוטים שמבינים כי היהודים צריכים לעלות לארץ ישראל, ומובילים את הידיעה הזו למחוזות רעים.
והודעתם לבניך ולבני בניך
נכדו של רבי יעקב זיע"א היה הבבא סאלי זיע"א, שיום פטירתו חל השבוע. גם הוא ראה בעלייה לארץ ישראל משימה קדושה. בצעירותו עלה בשנת תרפ"ב ללמוד ולהתקדש בארץ ישראל, אך כעבור זמן מה הוא נאלץ לחזור למרוקו, בהוראת מורו הרה"ג תורג'מן, כדי להנהיג את קהילתו וללמדה תורה. עם זאת לא יכול היה להרחיק מדי מארץ ישראל, ובשנת תרצ"ג הוא עלה בפעם השנייה. גם הפעם הוא נקרא לחזור לעירו, כשם שהיה עם סבו, ואולם בשנת תש"י הוא הצליח לעלות ולהשתקע בארץ.
פדיון בכורות
בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל
גאולת העתיד היא בתבנית גאולת מצרים. לקב"ה היה חשוב לצוות על בני ישראל ביום יציאתם ממצרים: "קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא". הייתה חשיבות לכך שהמצווה הזאת תיאמר דווקא באמצע החיפזון הגדול, כדי לקשר אותה ליציאה ולמכת בכורות שהייתה באותו לילה. כמו שכתוב: "וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג ה' כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה. עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לה' כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה".
התורה גם מלמדת אותנו כי הריגת בכורות מצרים הייתה בגלל סירובו של פרעה להכיר בכך שעם ישראל הוא בנו האהוב של אלוקים. "וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה: כֹּה אָמַר ה' בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל: וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ. הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ" (שמות ד'). אנו מזכירים לעצמנו את פרעה שהעדיף לשכוח כי עם ישראל הוא בנו האהוב של ה' ונענש, כדי שאנחנו נזכור שאנחנו בניו האהובים של ה'. ליתר תוקף אנו גם קושרים את המילים הללו על ידינו ועל ראשנו בכל הנחת תפילין מדי יום.
דזבין אבא בשני זוזים
בספר במדבר (יח, טו-יז) התורה מפרטת את הלכות הפדיון: "וּפְדוּיָו֙ מִבֶּן חֹ֣דֶשׁ תִּפְדֶּ֔ה בְּעֶ֨רְכְּךָ֔ כֶּ֛סֶף חֲמֵ֥שֶׁת שְׁקָלִ֖ים בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ עֶשְׂרִ֥ים גֵּרָ֖ה הֽוּא". משקל חמישה שקלים הוא 96 גרם וקצת (שיעורי תורה לגר"ח נאה ע' פב). המנהג היום הוא לקחת 100 גרם כסף טהור, כי זו מצווה מדאורייתא ואיננו רוצים להיכנס לספק בעניין זה (גם אחוז הכסף הטהור בכסף 925 הוא 92.5% על כן מהדרין ליקח יותר מ-96 גרם. עיין כנה"ג וב"ח).
לפי דעת מרן הרב אליהו זצוק"ל נקבע המחיר לפי מחיר שמשלם הלקוח בחנות ולא לפי השער בבורסה. על כן יש להוסיף למחיר גם מע"מ וגם את רווח הסוכן המביאו לארץ. בטבת תשע"ו מחיר 100 גרם כסף בבורסה בלונדון הוא 190 שקל. בתוספת מע"מ ועמלת סוכן המחיר מגיע ל-250 שקל.
חמישה שקלים שמוזכרים בתורה הם חמישה הסלעים שמוזכרים בחז"ל. כל אחד מהם שווה לארבע זוזים. בימי המשנה היה אפשר לקנות גדי אחד בשני זוזים. בחמישה שקלים (שהם 20 זוז) אפשר לקנות עשרה גדיים. בסכום הזה היה אפשר לקנות שני דונם קרקע חקלאית (ויקרא כז). בימינו מחיר מתכת הכסף ירד בהרבה, אעפ"כ אנחנו פודים בערך המתכת ולא בשוויו הכלכלי.
גביע כסף במקום כסף
הגמרא (קידושין ח ע"א) מביאה את דברי רב יוסף שאומר כי אפשר לפדות גם בשווה כסף. ובלבד שיהיה ברור שהוא שווה ברגע זה למקבל חמישה סלעים ואין בו הונאה. ולכן האומר: "עגל זה לפדיון בני, טלית זה לפדיון בני – לא אמר כלום". כיוון שהם לא שווים באמת חמישה סלעים. אבל אם אמר: "עגל זה בחמש סלעים לפדיון בני. טלית זו בחמש סלעים לפדיון בני - בנו פדוי". כיוון שהוא אמר כי מטרתו להעריך את העגל או את הטלית בחמישה סלעים. ואפילו אם העגל או הטלית לא שווה בשוק חמישה סלעים, אם הוא שווה כך באותו רגע לכהן המקבלו – הריהו פדוי.
הגמרא מספרת כי פעם לרב כהנא לא היה סודר. מישהו ראה את חסרונו ונתן לו סודר במקום חמישה שקלים כתשלום לפדיון הבן, ואמר לו: "קח את הסודר כחמישה שקלים". רב כהנא הסכים, והבן נפדה.
מרן הרב אליהו זצוק"ל סיפר, כי בעבר היו נוהגים לתת לכהן גביע כסף ששוקל מאה גרם או יותר בתור תשלום על פדיון הבן. ובאמת גם אם הגביע שוקל פחות, אבל ערכו גדול בגלל הצורפות שהושקעה בו, מותר לתתו בתוך פדיון, אם הוא שווה את המחיר של חמישה סלעים (שולחן ערוך יורה דעה שה סעיף ג).
אין פודים בשטרות
הגמרא (בכורות נא ע"א) אומרת שאין פודים בשטרות או במטבעות כיוון "שאין גופם ממון". כשם שהמחאה מבטאת התחייבות של בעל חשבון הבנק למקבל ההמחאה, כך שטר הוא התחייבות של המדינה כלפי מחזיק השטר (תשובה מאהבה ח"ב תד ועוד). יש חולקים ואומרים כי הם נחשבים ממש כמו מתכת הכסף. אבל מוטב לא להיכנס לספקות בעניין זה של פדיון בכור, שנעשה אולי פעם בחיים, ועל כן לא פודים בשטרות כלל (ערוך השולחן שה, יח). החברה הממשלתית למטבעות ייצרה מטבעות מיוחדים לפדיון הבן, ומשקל כל מטבע הוא 20 גרם כסף (עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל). ומנהג יפה לפדות בכורות בחמישה מטבעות כאלו.
מתנה על מנת להחזיר
הגמרא (בכורות נא ע"ב) מספרת כי "מנהגו של רבי טרפון שהיה נוטל ומחזיר". גם "רבי חנינא הוה רגיל ושקיל ומהדר". היה רגיל ליטול חמישה סלעים ולהחזיר. פעם קרה שאב שפדה את בנו הסתובב סביב רבי חנינא וציפה לקבל את דמי הפדיון חזרה. אמר לו רבי חנינא: לא נתת לי את המטבעות באמת. יש אומרים שהתכוון לומר לו כי בגלל זה אין בנו פדוי. ויש אומרים שהתכוון לומר לו כי אם יחזיר לו את המטבעות – בנו לא יהיה פדוי (רש"י).
ולכן יש להזהיר את האבות ואת הכוהנים שלא ייתנו כסף לצורך הטקס, וייקנו את מטבעות הכסף מהכוהן במחיר מלא וישלמו לו בהם כדי שתהיה הנתינה בלב שלם )שו"ע יו"ד שה, ח(. ואע"פ שמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה (רמב"ם פי"א הל' ח'), במקרה כמו של רבי חנינא אין מתנה על מנת להחזיר אלא טקס בלבד (הגר"א ס"ק י"ד).
זמן הפדיון
מתי פודים? התורה אמרה: "וּפְדוּיָו֙ מִבֶּן־חֹ֣דֶשׁ תִּפְדֶּ֔ה" (במדבר יח, טו-יז), ויש בחישוב החודש שתי שיטות. ב"ספר היראים" כתוב כי חודש הוא מהלך התחדשות הלבנה, דהיינו כ"ט ימים וי"ב שעות ותשצ"ג חלקי שעה. וחישוב חודש לפדיון הוא מעת לעת לפי שעות. "וטוב לאחר מלהקדים. שאם מאחר - אינו מפסיד, אלא שלא קיים מצוה מן המובחר שמצותו ביום ל', אבל הקדים בתוך ל' - אין בנו פדוי".
הרמב"ם כותב כי הפדיון הוא אחרי שלושים יום מלאים ולא לפי שעות. "מאימתי יתחייב בפדיון? משישלים שלשים יום שנאמר 'ופדויו מבן חדש תפדה'" (רמב"ם ביכורים פרק יא הלכה יז). ועל כן ביום ה-31 הוא יכול להיפדות. הדרך הקלה לחישוב יום הפדיון לפי הרמב"ם היא לפי ימי השבוע. אם הבן נולד בשבת לפני השקיעה, יהיה פדיונו ביום שני או בליל שני, ארבעה שבועות אחרי הלידה.
הב"ח (כאן ובתשובותיו קכה) פסק כמו היראים. וכן הסכים הש"ך (ס"ק י"ב וס"ק י"ט). לדבריהם יכול הבן להיפדות אפילו אחרי 29.5 יום ועוד שעה. בדרך כלל לשיטה זו הבן נפדה מוקדם יותר מאשר לפי שיטת הרמב"ם. אמנם יש מקרה שהפדיון יהיה לפי שיטתם מאוחר מחישוב הרמב"ם, וכגון שהבן נולד שעה לפני השקיעה ביום שבת. לפי תחשיב הרמב"ם אפשר לפדותו בליל שני, כי הוא כבר ביום ה-31 שלו. לפי תחשיב היראים אי-אפשר לפדותו, כי לא עברו מספר הימים והשעות שבהם הלבנה משלימה את חודשה.
רבי עקיבא איגר (יו"ד סי' שה) כתב כי מהסיבה הזאת לא עושים סעודה בליל 31 "משום דלפעמים לא יהיו עדיין כלו כ"ט י"ב ותשצ"ג באם נולד סוף היום". ולכן הנהיגו לכתחילה שהפדיון יהיה ביום ולא בלילה. וכ"כ הפתחי תשובה (ס"ק יז). ודעת כהן (קפה). אמנם אם נתעכב הפדיון עד יום ל"ב בגלל שבת וכד' אפשר לעשות את הפדיון בלילה, כיוון שהוא בוודאי אחרי כ"ט י"ב תשצ"ג (תשו' נודע ביהודה מהדורא תנינא חיו"ד סי' קפ"ז).
ה"ברכי יוסף" (יו"ד סי' שה ס"ק טו) פסק כדעת הרמב"ם. וכדבריו פסקו הרב "פנים מאירות" (ח"א סימן ג'), "מגן אברהם" (של"ט ס"ק ח') וחכם צבי בתשובותיו (סימן קיד). ערוך השולחן (יו"ד סי' שה סעיף מב) הסביר את דעת הרמב"ם על-פי הגמרא (מגילה ה ע"א) שאמרה: "מנין שאין מחשבין שעות לחדשים? שנאמר: 'עד חדש ימים'. ימים אתה מחשב לחדשים ואי אתה מחשב שעות לחדשים" (רמב"ם קידוש החודש ח). וכן אנו נוהגים בכל ישראל בכל חודש וחודש, שאיננו מחשבים ראש חודש לפי שעות הלבנה אלא לפי ימים שלמים, ולכן גם בפדיון הבן החישוב לא יהיה לפי שעות. וכן פסק הרב "גינת ורדים" (יו"ד כלל ו' אות י'( וה"שדי חמד" (מערכת פ' כלל ל"ט), שעושים פדיון גם בלילה. וכן היה פוסק מרן הרב אליהו זצוק"ל.
פדיון הבן כשאין אב
במקרים שלבן הבכור אין אב, וכגון שהאב הוא גוי או המעוברת התגיירה לפני הלידה, או שהאב נפטר לפני הולדת בנו – מי יפדה את הילד? הרי אמו לא מצווה לפדותו. לדעת הרמ"א והט"ז יש להמתין עד שיגדל הילד ויפדה את עצמו, ולכן צריך לתלות לילד הקטן שרשרת בצווארו שבה יהיה כתוב שהוא בכור שלא נפדה, כדי שיזכור לפדות את עצמו כשיגיע לגיל בר-מצווה.
אבל רוב הפוסקים כתבו שבית-דין או הרב יפדו את התינוק מהכוהן, וכשיפדוהו אף יוכלו לברך את הברכה "על פדיון בכורות" (ש"ך, ערוה"ש שה, יג, יד; אגרות משה ח"א יו"ד קצ"ה(. כל זאת כדי לא לאחר את המצווה וכדי שלא ישכחו לפדות את הבן בהגיעו לגיל 13. ויש שהורו לפדותו באופן זה בלי ברכה מחמת הספק. וכשיגיע הבן לגיל 13 יפדה את עצמו פעם נוספת מספק ללא ברכה (חת"ס קצ"ה, ציץ אליעזר ח"א כח, ז).
פדיון קודם הברית
לפעמים, מטעמי בריאות, אי-אפשר למול את הבן אף למעלה משלושים יום לאחר שנולד. ובמקרים אלה עושים את הפדיון לפני הברית, כי אין קשר בין חיוב המילה לחיוב הפדיון. אמנם אם שניהם יוצאים ביום אחד - עושים את המילה קודם הפדיון, כיוון שתדיר ושאינו תדיר – תדיר קודם.
הנחה לכוהנים
כוהנים ולוויים פטורים מפדיון הבן. גם בת כוהן ובת לוי שנשואה לישראל - בנה פטור מפדיון. בת לוי שילדה בן מן הגוי - פטור מפדיון. בת כוהן שילדה מן הגוי - חייב בפדיון, כיוון שאמו נתחללה מן הכהונה בבעילת הגוי, והבן הוא כמו בן ישראל. מי שנתגיירה כשהיא מעוברת - בנה חייב בפדיון, שהרי הוא "פטר רחם בבני-ישראל" (שמות יג,ב).
יוצא דופן ולא נפדה
בשו"ע (יו"ד ש"ה סעיף כד) "יוצא דופן והנולד אחריו כדרכו - שניהם פטורין. הראשון, מפני שלא יצא מהרחם; והשני, מפני שקדמו אחר". יוצא דופן הוא הנולד בניתוח קיסרי, והוא פטור מפדיון משום שלא נולד כדרך שאר הנולדים, והתורה אמרה: "פטר רחם", דהיינו דווקא אם יוצא כדרכו מרחם אמו, ולא זה שיצא בניתוח קיסרי. גם הנולד אחריו פטור מפדיון, אע"פ שנולד בלידה רגילה, כיוון שהוא לא פטר רחם. אמנם מי שנולד בלידת מלקחיים או ואקום וכד' – חייב בפדיון.
לא קרם עור וגידים
בכור שנולד אחרי הפלה של עובר בהפלה טבעית או יזומה, הוא לא פטר רחם. ובלבד שהייתה הפלה של ולד, אפילו קטן ביותר. אבל אם זו הפלה של התרקמות שאיננה ולד – אינה פוטרת את הבא אחריו מפדיון. ולכן אם מדובר בעובר שיצא לפני ארבעים יום מיום הטבילה - אין הוא נחשב ולד ולא פוטר את הבא אחריו מפדיון. וכן אם הייתה ההפלה אחרי ארבעים יום, אבל ההתפתחות של העובר פסקה בתוך הארבעים יום – אינו נחשב ולד.
וכך אם הפילה "שפיר מלא דם או מלא מים או מלא גוונים" - הנולד אחר כל אלו בכור לפדיון (שו"ע שה לג). והוסיף הרמ"א: "וכל זמן שאין איבריו מרוקמים, אין פוטר הבא אחריו, ואפילו בזמן הזה סומכין על זה". מקור דבריו במהרי"ק (שורש קמ"ג) שהסביר כי חזקת אשה שלא נפטר רחמה, וחזקת נפל שלא נתרקמו איבריו. וכל עוד לא הוכח אחרת – בנה חייב בפדיון. ה"פתחי תשובה" (ס"ק כט) הביא סיעת פוסקים (נו"ב תנינא יו"ד קפח. שאילת יעבץ ח"א מט) שסוברים כמותו ואומרים כי אפילו גוי לא נאמן לומר שהיו אבריו מרוקמים. לעומתם הביא קבוצת פוסקים אחרת (תשובת חכם צבי סימן ק"ד. ושבות יעקב ח"א סימן פ"ג) שחולקים על הרמ"א בזה וסוברים כי כל עוד לא הוכח שאין אבריו של הנפל מרוקמים – הבא אחריו לא חייב פדיון. בתשובת חתם סופר (רצ"ט) כתב דהעיקר לדינא כי אם הפילה ובדקוה הנשים והציצו בו שאינו מרוקם - חייב בפדיון. ומי שירצה להחמיר – יעשה פדיון ולא יברך עליו בשם ומלכות. ולמעשה ראוי שכל מי שילדה אשתו בן בכור לאחר הפלה, ישאל שאלת חכם אם לפדות את בנו או לא.
סדר הפדיון
הטור (יו"ד שה) מביא מתשובת הגאונים את סדר הפדיון ושם כתוב שהכוהן שואל את אביו של הילד: "בְּמַאי בָּעִית טַפֵי בְּבִנְךָ בְכוֹרֶךָ אוֹ בַּחֲמִשָּׁה סְלָעִים דִּמְחַיַּבְתְּ לִפְדּוֹת בָּהֶן?" ועונה האב: "בִּבְנִי בְכוֹרִי". וכתב הרמ"א "ואם האב היה רוצה להניח הבן לכהן, אינו יוצא, רק צריך לפדותו". וכתב בעל ערוך השולחן: "ורבים התפלאו על נוסח זה. וכי היכן מצינו שהברירה ביד האב ליתן להכהן הבן?". וכי אם היה האב רוצה להניחו ביד הכוהן ולא לפדותו היה רשאי? והלא זו מצווה מפורשת בתורה "וכל בכור אדם תפדה"?
ותירץ: "דהנה במצרים נתקדשו בכורי אדם ובכורי בהמה. דכתיב (במדבר יג, יג) 'הקדשתי לי כל בכור בישראל מאדם עד בהמה לי יהיו' וגו'. והנה בכורי בהמה נתקדשו לקרבן אבל במה נתקדשו בכורי אדם? והנה במדבר היתה קדושתם לעבודת המשכן, אבל אחרי חטא העגל נלקחו הכהנים והלוים לעבוד במקומם. דכתיב 'קח את הלוים תחת כל בכור' וגו'."
על כן צריך לומר כי גם אחרי חטא העגל לא פסקה קדושתם, ולולא הפדיון היה הבן הבכור צריך להיות מיועד רק לעניינים שבקדושה. וזה מה ששואל הכהן את האבא: מה אתה מעדיף יותר? האם את בנך בכורך, שיוכל לנהוג ככל האנשים העוסקים במלאכתם ותפדהו על ידי חמישה סלעים, או שאתה מעדיף את חמשת הסלעים והבן ייועד רק לעניינים שבקדושה? וכמובן שכל אב מעדיף לפדות את בנו כדי שיוכל לנהוג ככל האדם.
סעודת פדיון – סעודה חשובה
סעודת פדיון נחשבת סעודת מצווה (רמ"א או"ח תקנא י), ובכמה מקומות נכתב כי כל האוכל מסעודת פדיון הבן כאילו צם פ"ד תעניות (שדי חמד מערכת ס' אות נ"ד).
יש נוהגים לעשות את הפדיון תוך כדי הסעודה, ואולם מו"ר הרב אליהו זצוק"ל סבר שעושים את הפדיון קודם הסעודה, כי הוא הגורם לשמחה. טעם סעודה זו הוא להודות על היותנו בגדר "בני בכורי ישראל", שממנה באה מצווה זו של פדיון בכור. ומי ששכח כלל זה שילם מחיר יקר ביותר. להדגיש לעצמנו כמה חשוב שנזכור כי אנו בניו הבכורים והאהובים של ה'.
ויהי רצון שנזכור תמיד כי הקב"ה אוהב אותנו אהבת עולם. וירחמנו כרחם אב על בנים. כדברי ירמיהו הנביא (לא יט) "הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים, כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד. עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ. רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם ה'". אמן ואמן.
סיפורים
תפילה מקובלת
מרן הרב אליהו זצוק"ל סיפר על מרן רבי יעקב אבחצירא זיע"א, שנקבר בדמנהור שבמצרים, כי לימים התברר שהוא נקבר במקום שבו נתבקשה עזרתו להצלת ארץ ישראל במלחמת העולם השנייה. באותה מלחמה הכריזו הגרמנים שמטרתם היא לכבוש את העולם. הם כבשו את אירופה, פלשו לרוסיה, כבשו את צפון מערב אפריקה והמשיכו כשפניהם מזרחה בדרך לארץ ישראל. איש בעולם לא עמד בפניהם. צבאות אירופה נפלו בזה אחר זה במלחמת בזק. גם הצבא הרוסי ניגף ונסוג למוסקבה. הצבא האמריקאי ספג מפלות בקרב הצוללות. הצבא האנגלי ניגף מערכה אחרי מערכה ונסוג לכיוון מצרים.
המקובלים של ארץ ישראל, שהבינו שכוחו של היטלר הוא כוח קליפה רוחני גדול ועל כן צריך כוח רוחני עצום שיעצור אותו משמים, התגייסו לתפילה בקברי אבות. באחד הלילות בא רבי יעקב אבוחצירא זיע"א בחלום לרבי יצחק אלפייה זיע"א (בעל "תענית הדיבור") וביקש להצטרף לתפילת מקובלי ירושלים בעניין זה, וביקשו לבוא לקברו שנמצא בדיוק על ציר הכיבוש של הגרמנים. נסע רבי יצחק אלפייה לציונו של ה"אביר יעקב" והתפלל שם, ואחרי שלושה ימי תפילה קרס צבאו של רומל, מצביא גרמניה. הקרב הזה היה תחילת קריסתה של גרמניה הנאצית.
קדש לי כל בכור
היה רב חשוב וגדול מאוד, שהיו לו מזוזות ותפילין מהודרות, ויום אחד הוא החליט לבדוק אותן, וביקש מכמה תלמידי-חכמים שיבדקו, והוא גם בא אלי וביקש ממני לבדוק. אני קורא, והנה אני שם לב, שכתוב "קדש לי בכור", בלי המילה "כל". חשבתי, אולי אני טועה בלשון, וביקשתי שיביאו לי סידור תפילה, וראיתי שבאמת חסרה מילה שלמה, ואמרתי לו שחסרה מילה.
התחיל אותו רב להצטער מאוד. אמרתי לו, שיש תשובה ב"רב פעלים", על אדם שקנה תפילין ושילם עליהן סכום גבוה, ואחרי כמה שנים, אמרו לו שחסרה שורה, או אות, או אפילו חסר משהו כגון בחיבור שבין הכ"ף והוי"ו של המ"מ, או אפילו קוצו של יו"ד פוסל, ואמר לקונה שברכותיו לא היו לבטלה ולא נקרא "קרקפתא דלא מניח תפלין", אבל מעתה חייב לבודקן.
תשובה כהלכה
אין משיחין. האם העניין של תענית דיבור זה רק למי שלומד כל היום, או גם מי שמתעסק בדברים אחרים יש עניין לתענית דיבור?
לכולם יש עניין בתענית דיבור (בלי שזה יפגע במשפחה או בסובבים). במיוחד למי שעובד. ואם לא יכול ביום חול – שיעשה בשבת.
פדיון בתחנון. האם אומרים תחנון בפדיון, בר-מצווה, סיום מסכת, הכנסת ספר תורה והילולא של צדיק?
בפדיון אומרים תחנון. בתפילה הסמוכה לאירוע אין אומרים. בבר-מצווה לא אומרים, ואף ביום העלייה שאינו יום ההולדת. בסיום מסכת אין לומר כל אותו יום. בהכנסת ספר תורה אומרים, וכן בהילולא.
אבל אשמים אנחנו. הקב"ה בחר בנו מכל העמים, אז למה היו פרעות, פוגרומים, שואה, וכיום פיגועים שפוגעים בעם שהוא בחר? אם לא בשבילנו, אז בשביל הכבוד של ה' יתברך. כשיהודים נרצחים זה ממעיט גם מכבוד ה'.
צריך להצדיק את הדין ולדעת כי הפוגרומים הללו היו בגלל זה שלא עמדנו בהסכם שלנו שה' עשה אתנו בעת שנבחרנו. התנ"ך מלא מזה שאלוקים בחר בנו והגלות היא בגלל הפרת הברית. יש היום פיגועים, כי אנחנו נתנו נשק לערבים ואנחנו אפשרנו להם להרים את הראש, בלי לשלם מחיר ובלי לקיים את החוק. לא אלוקים אשם, אנחנו אשמים. ואחרי הצדקת הדין צריכים ללמד סנגוריה על עם ישראל ממש כמו שכתבת בשאלתך.
המותר והאסור בימי ספירת העומר
הרב שמואל אליהו | אייר תש"ע
בְּנִיסָן נִגְאֲלוּ וּבְנִיסָן עֲתִידִין לִיגָּאֵל
הרב שמואל אליהו | ניסן תשע"ד
לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה
הרב שמואל אליהו | כה אב תשפ"ד
קידוש השם של רבי עקיבא ותלמידיו
הרב שמואל אליהו | איר תשפ"ד
הרב שמואל אליהו
רב העיר צפת. בנו של הראשון לציון הרה"ג מרדכי אליהו זצ"ל.
תורת האר"י הקדוש – תורה של גאולה
מתוך הילולת האר"י בבית בכנסת אבוהב בצפת תשע"ו
ה' אב תשע"ו
קידוש השם בכל יום
איר תשפ"ד
אביהם של ישראל
סיפורים על הרב מרדכי אליהו בשידור חי עם הצופים
ג' סיוון תשע"א
תשעה באב ענייני דיומא
מתוך יום עיון בנושא המקדש - תשעה באב תשע"ז
ט' אב תשע"ז
איך הפרה אדומה מכפרת על חטא העגל?
מיהו האדם הקרוב ביותר אל המלך?
היסוד הגדול שנלמד מרבי שמעון בר יוחאי
ט"ו בשבט - השקעה לטווח ארוך!
"איזהו העשיר השמח בחלקו!"
מהו הכח שמוציא את עם ישראל ממשבר?
מתנות בחינם
האם מותר לקנות בבלאק פריידי?
"וספרתם לכם ממחרת השבת" על איזו שבת מדובר?
למה ללמוד גמרא?
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
