ישיבה
בית המדרש
וְאָמְנָם אֲשֶׁר נַכְחִישׁ אוֹתוֹ, וַאֲנַחְנוּ מִתְנַקִּים מִמֶּנּוּ* אֶל הַשֵּׁם יִתְעַלֶּה, הוּא הַמַּאֲמָר "בְּשֶׁלֹּא תָשׁוּב הַנֶּפֶשׁ אֶל הַגּוּף לְעוֹלָם וְשֶׁלֹּא יִתָּכֵן הֱיוֹתוֹ", שֶׁזֹּאת הַהַכְחָשָׁה מְבִיאָה לְהַכְחָשַׁת הַנִּפְלָאוֹת וְהַכְחָשַׁת הַמּוֹפֵת, כְּפִירָה בָּעִקָּר וִיצִיאָה מִן הַדָּת.
וְלָזֶה נַחְשֹׁב תְּחִיַּת הַמֵּתִים מִפִּנּוֹת הַתּוֹרָה, וְאֵין בִּדְבָרֵינוּ כְּלָל מַה שֶּׁיּוֹרֶה עַל הַכְחָשַׁת שׁוּב הַנֶּפֶשׁ לַגּוּף, אֲבָל* מַה שֶּׁיּוֹרֶה עַל הֶפְכּוֹ. וּמִי שֶׁיִּרְצֶה וְיִבְחַר לְדַבֵּר עָלֵינוּ סָרָה וּלְיַחֵס לָנוּ דַּעַת שֶׁלֹּא נַאֲמִינֵהוּ כְּמוֹ שֶׁיַּחְשְׁדוּ הַנְּקִיִּם מַעֲבֵרוֹת, וִיפָרֵשׁ דְּבָרֵינוּ בְּפֵרוּשׁ רָחוֹק עַד שֶׁיַּכְרִיעַ לְכַף חוֹבָה - הוּא עָתִיד לִתֵּן אֶת הַדִּין, וְלוֹ מִשְׁפַּט כָּל אִישׁ רָשָׁע חוֹשֵׁד בִּכְשֵׁרִים.
וְלֹא יִתָּכֵן לְאָדָם שֶׁיִּתְעֶה אַחַר זֶה הַבֵּאוּר, וְיֹאמַר שֶׁאֲנַחְנוּ נַאֲמִין שֶׁכָּל תְּחִיַּת הַמֵּתִים שֶׁבַּמִּקְרָא מָשָׁל. אֲבָל* יֵשׁ מֵהֶם אֱמֶת כְּמוֹ שֶׁזָּכַרְנוּ, וְיֵשׁ מֵהֶם מָשָׁל בְּלֹא סָפֵק. וּקְצָתָם מְסֻפָּק בָּהֶם אִם הֵם מָשָׁל אוֹ אֱמֶת. וּכְשֶׁתִּסְתַּכֵּל כָּל מַה שֶּׁזָּכְרוּ הַחֲכָמִים וְהַמְפָרְשִׁים מִן הָאַנְדָּלוּסִים* מִזֶּה, וּמַה שֶּׁלִּפְנֵי הַדְּבָרִים וְאַחֲרֵיהֶם בַּכָּתוּב הַהוּא, יִתְבָּאֵר לְךָ זֶה, וְאֵין צָרִיךְ לָנוּ לְפִי כַּוָּנַת זֶה הַמַּאֲמָר לְזֶה הַפְּרָט, כִּי הָעִנְיָנִים לֹא תוֹסֵף אֲמִתּוּתָם בִּכְפוֹל מִלֵּיהֶם וּבִשְׁנוֹתָם פְּעָמִים רַבּוֹת, וְלֹא תֶחְסַר בְּשֶׁלּא יִכָּפְלוּ וְלֹא יִשָּׁנוּ.
וְאַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁזִּכְרוֹן פִּנַּת* הַיִּחוּד, הוּא אָמְרוֹ ה' אֶחָד, לֹא נִכְפַּל בַּתּוֹרָה. וְאַחַר שֶׁמָּצָאנוּ דִּבְרֵי הַנָּבִיא שֶׁלֹּא יִסְבְּלוּ בָּזֶה פֵּרוּשׁ, שֶׁיִּזְכֹּר שׁוּב הַנֶּפֶשׁ לַגּוּף, כְּבָר הוֹדִיעַ הַסִּפּוּר הַנְּבוּאִי* בָּזֶה, וְלֹא תוֹסִיף אֲמִתַּת הַסִּפּוּר בָּזֶה, כְּשֶׁתָּשִׂים כָּל מִלַּת "תְּחִיָּה" שֶׁבָּא בַּמִּקְרָא, לְשׁוּב הַנֶּפֶשׁ. וְלֹא תֶחְסַר אֲמִתַּת הַסִּפּוּר כְּשֶׁתָּשִׂים קְצָתָם אוֹ כֻּלָּם, מִלְּבַד פָּסוּק אֶחָד, מָשָׁל.
סוֹף דָּבָר, בָּא הַסִּפּוּר הַנְּבוּאִי, אִם פַּעַם אַחַת אִם פְּעָמִים רַבּוֹת, וּזְכָרוּהוּ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל הַקְּדוּמִים וְהַחֲדָשִׁים פְּעָמִים אֵין לָהֶם מִסְפָּר, וְהִתְפַּרְסֵם בְּאֻמָּתֵנוּ וְהִסְכִּימוּ עָלָיו, שֶׁנֶּפֶשׁ הָאָדָם תָּשׁוּב לַגּוּף, וְזֶהוּ הָעִנְיָן הַנִּרְצֶה בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים, וְאִם* לֹא יִזְכְּרֵהוּ חָכָם אוֹ מְחַבֵּר.
___________________________________
מִתְנַקִּים מִמֶּנּוּ – חובתנו לדחות מחשבה זו, ובזה אנו נקִיִים מלפני ה'. אֲבָל – אלא. הָאַנְדָּלוּסִים – חכמי ספרד. פִּנַּת – עיקר מעיקרי האמונה. הַסִּפּוּר הַנְּבוּאִי – הידיעה הנבואית. וְאִם – אף אם.
ביאורים
לעומת התפיסה המוטעית במושגים רוחני וגשמי, שאליה הרמב"ם מתייחס בביטול, הרי שכנגד הביטוי 'הנפש לעולם לא תשוב אל הגוף' הוא יוצא נחרצות. זהו ביטוי שיש לפוסלו, כי הוא מביא להכחשת מציאות הניסים, ומהווה כפירה בעיקר. הסיבה שהרמב"ם נוקט שאין לפרש את תחיית המתים כמשל היא שכל מאמין בחידוש העולם ובניסים מוכרח לקבל את יכולתו של ה' לעשות כל דבר, חורג מגדרי הטבע ככל שיהיה, ולכן אין שום סיבה לפרש שלא כפשוטו את הפסוק שבו נאמר שישני עפר יקיצו. תחיית המתים, חוזר ומדגיש הרמב"ם, זהו עיקר מעיקרי התורה, ומעולם לא יצא מפיו שלא תהיה תחיית המתים. אמנם חלק מהפסוקים המזכירים זאת הם משל, אך אחרים ודאי עוסקים בתחיית המתים.
אין חיסרון בכך שלא כל הפסוקים עוסקים בעניין תחיית המתים. אם התורה רוצה להשמיע עיקרון מסוים, הרי שדי לה לעשות זאת בפסוק אחד, ואין צורך בכפילה או בשילוש של העניין.
כדוגמה מביא הרמב"ם את עניין הייחוד: "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד" [דברים ו, ד]. עניין אחדותו של הבורא אינו נזכר פעמים רבות בתורה, אך דבר זה אינו מעלה ואינו מוריד, כיוון שאנו יודעים שמשמעות הפסוק היא אחדות ה'. ובענייננו, משמעות הפסוק היא האמונה בתחיית המתים – ולכן אין זה משנה כיצד נפרש את הפסוקים האחרים העוסקים בעניין זה. אפשר אף שהפסוקים כולם – מלבד אחד – יתפרשו כמשל בלבד, אין זה מוסיף או גורע מאמִתות תחיית המתים. הנבואה לימדה אותנו שתהיה תחיית המתים, ובזה די לנו.
הרחבות
האמת חודרת ללבבות
לֹא תוֹסֵף אֲמִתּוּתָם בִּכְפוֹל מִלֵּיהֶם וּבִשְׁנוֹתָם פְּעָמִים רַבּוֹת, וְלֹא תֶחְסַר בְּשֶׁלּא יִכָּפְלוּ וְלֹא יִשָּׁנוּ. הרמב"ם מדגיש כאן שכדי ללמד עיקרון, מספיק שהוא ייכתב פעם אחת ואין צורך לחזור עליו פעמים נוספות.
במשלי נאמר: "עֵד שְׁקָרִים לֹא יִנָּקֶה, וְיָפִיחַ כְּזָבִים לֹא יִמָּלֵט" [יט, ה]. כלומר, עֵד שמעיד עדות שקר, לא יצליח לברוח מהעונש. בסופו של דבר הוא ייתפס וייענש על מעשיו. 'לשקר אין רגליים', ולכן כדי שאנשים יאמינו לו צריך לחזור עליו פעמים רבות. אך בתורה, שמשפטיה אמת, מספיק לומר עיקרון פעם אחת כדי שיכנס ללבבות ויאמינו בו. כך פועלים דברי אמת על האדם השומע אותם.
זהו פירוש דברי דוד המלך בתהלים: "לְעוֹלָם ה' דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם" [קיט, פט]. דבר ה' ניצב בשמים, וככזה, הוא נצחי וקיים לעולם (על-פי הפרשנים שם). כיוון שזו אמת, האמת תמיד קיימת ואינה זקוקה לחיזוקים או לחזרות מיותרות.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.
מידות הראי"ה מידת הברית: מוסר טבעי ומושכל
ברית א'
השיעור עוסק במושג הברית כהטבעה מוסרית פנימית ובלתי תלויה, המהווה את טבעו הבסיסי והישר של האדם. בהמשך מוסבר כיצד פגם הברית מערער את הטבעיות הזו, ומדוע תיקונו דורש מעבר לעבודת ה' תבונית ומאומצת הנובעת מתוך שכל ותשובה מאהבה.
וירא מהכנסת אורחים ועד בירור הייעוד
שיחת מוצ"ש פרשת וירא
השיעור עוסק בגדריה ומשמעותה של מצוות הכנסת אורחים ככוח של קירוב וחסד, תוך השוואה בין מקורות שונים והעמקה בדמותו של אברהם אבינו. בהמשך נבחנים הניסיונות וההיפרדויות בחיי אברהם כמסע של בירור רוחני, המחדד את ייחודו ומעלתו של עם ישראל.
שם משמואל על הפרשה ההבדל בין יצחק לאברהם
שם משמואל על הפרשה - וירא - חלק א'
תפקיד של כל אחד מהמלאכים שבאו אל אברהם. לידת יצחק, שהוא מידת הגבורה, לאברהם, שהוא מידת החסד, בהתאם לציווי ה' לאברהם על מצוות מילה. כשצדיק נמצא בעיר הוא מושך אליו קדושה שמביאה שפע ודוחה את החושך.
שיעורים בספר יהושע הטבע והנס בארץ ישראל
יהושע פרק ג'
למה חשוב לומר שתהליך מעבר הירדן מתחיל בבוקר? מהי חשיבותו של ארון הברית באירוע מעבר הירדן? כיצד נכנסו כל עם ישראל יחד בין שני בדי ארון הברית, ואיך זה מסתדר עם דברי יהושוע שאמר לעם להתרחק מארון הברית?
מאמר שלישי מדרגת החסיד וראיית המלאכים
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק במדרגתו הרוחנית של ה'חסיד' בספר הכוזרי, החווה השגחה אלוהית מתמדת ומודעות עמוקה לבורא בכל תנועה ודיבור. מתוך כך נידונה המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן ולריה"ל סביב ממשות ההתגלות של מלאכים בעולם והשגתם על ידי יחידי סגולה.
וירא הכנסת אורחים בפרשה ובהפטרה ובשורת הולדת בן באורח ניסי - פרשת 'וירא'
אברהם אבינו והאישה השונמית מכניסי אורחים, ושניהם מתבשרים בהולדת בן, אשר אינם יודעים מה יעלה בגורלו. שרה והשונמית גבורת האימהות.
רביבים לימוד גמרא ועיון לנשים
חובה לנשים להרחיב ולהעמיק בלימוד התורה וההלכה, תוך הבנת ההיגיון הפנימי שבתורה, כפי שעולה מהתלמוד ומפרשיו | בכלל זה חובה ללמוד באופן כללי גם את המצוות שאינן נוגעות למעשה | פסקו הראשונים שאין ללמד את הבת תורה, שמא מתוך לימודה תורֶה היתר בדברים אסורים | אולם אישה שרוצה ללמוד מעצמה, רשאית ללמוד תנ"ך ותורה שבעל פה בעיון, ויש לה שכר על כך | בכל הדורות היו נשים שלמדו תורה והגיעו בה לרמה גבוהה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת וירא תשפז
בְּאֵלוֹנֵי מַמְרֵא – הוּא שֶׁנָּתַן לוֹ עֵצָה עַל הַמִּילָה . איך שאל אברהם אע"ה עצה אם לקיים ציווי המקום. וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים - אצל אברהם המלאכים נדמו כאנשים, גם אצל לוט נדמו כאנשים דכתיב וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ. והכתוב קראם מלאכים מה הטעם לשינוי לשון הכתוב. בְּיוֹם הַמִּשְׁתֶּה הֵבִיאוּ הַשָּׂרוֹת בְּנֵיהֶן עִמָּהֶן וְהֵנִיקָה אוֹתָם שרה. קשה איך היתה מותרת להניק את התינוקות של הגויים. ונפסק בשו"ע ישראלית לא תניק לבן עובד כוכבים אפילו בשכר.
וירא פרשת וירא – שותפים עם השם
איך ייתכן שהקב"ה בורא העולם אומר שאינו יכול להפוך את סדום מבלי לגלות זאת תחילה לאברהם אבינו? מה ההגיון?
