ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
וְכֵן הִסְתַּפֵּק עֲלֵיהֶם אָמְרֵנוּ, שֶׁמַּאֲמַר יְשַׁעְיָה "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ" וְגוֹמֵר, שֶׁהוּא מָשָׁל. וְזֶה לֹא אֲנַחְנוּ לְבַד אֲמַרְנוּהוּ, אֶלָּא כְּבָר קְדָמוּנוּ לַהֲבָנַת זֶה הָעִנְיָן אַנְשֵׁי הַתְּבוּנָה מִן הַמְפָרְשִׁים, כְּמוֹ רַבִּי מֹשֶׁה גִּ'קָטִילָ"א, וְאִבְּן בַּלְעָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, וְזוּלָתָם מִן הַמְפָרְשִׁים. וְסוֹף הַדְּבָרִים* יוֹרֶה עָלָיו, וְהוּא אָמְרוֹ "לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה"'. הִנֵּה כְּבָר נָתַן הָעִלָּה* בִּהְיוֹתָם אָז בִּלְתִּי חוֹמְסִים וְלֹא מַזִּיקִים, לְדַעְתָּם* הַשֵּׁם. הֲתִרְאוּ אַתֶּם, קְהַל יִשְׂרָאֵל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שֵׂכֶל, שֶׁיִּהְיֶה מְצַיֵּר הָאַרְיֵה בִּזְמַנֵּנוּ זֶה מוֹרֶה* וְלָזֶה* הוּא טוֹרֵף, וְאָז יָשׁוּב* וְיֵדַע מִבּוֹרְאוֹ מַה שֶּׁצָּרִיךְ, וְיֵדַע שֶׁאֵין רָאוּי לְהַזִּיק, וְיָשׁוּב לֶאֱכֹל תֶּבֶן?! הִנֵּה נִתְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר "וַתְּהִי לָהֶם חָזוּת הַכֹּל כְּדִבְרֵי הַסֵּפֶר הֶחָתוּם" וְגוֹמֵר.
אֲבָל אֲנַחְנוּ כְּבָר בֵּאַרְנוּ זֶה בְּפֵרוּשׁ בְּסֵפֶר "מוֹרֵה הַנְּבוֹכִים". וּבַחִבּוּר בֵּאַרְנוּ רְאָיָתֵנוּ הַגְּלוּיָה מֵאָמְרָם שֶׁיְּמוֹת הַמָּשִׁיחַ אֵין בּוֹ דָּבָר מִשִּׁנּוּי סֵדֶר בְּרֵאשִׁית.
מתי יעוד הוא משל ומתי מציאות?
וְדַע, שֶׁאֵלּוּ הַיִּעוּדִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, אֲשֶׁר נֹאמַר שֶׁהֵם מָשָׁל, אֵין דְּבָרֵינוּ זֶה גְּזֵרָה*, שֶׁהֲרֵי לֹא בָּאַתְנוּ מֵהַשֵּׁם נְבוּאָה שֶׁהוֹדִיעַתְנוּ שֶׁהוּא מָשָׁל, וְלֹא מָצָאנוּ קַבָּלָה לַחֲכָמִים מֵהַנְּבִיאִים שֶׁיְּבָאֲרוּ בָּהּ בְּחֶלְקֵי אֵלּוּ הַדְּבָרִים שֶׁהֵם מָשָׁל. וְאָמְנָם הֱבִיאָנוּ אֶל זֶה עִנְיָן אֲשֶׁר אֲבָאֲרֵהוּ לְךָ, וְהוּא הִשְׁתַּדְּלוּתֵנוּ וְהִשְׁתַּדְּלוּת כָּל אִישׁ מֵהַיְחִידִים*, חִלּוּף* הִשְׁתַּדְּלוּת הֶהָמוֹן.
שֶׁהֲמוֹן אַנְשֵׁי הַתּוֹרָה, הַנֶּאֱהָב שֶׁבַּדְּבָרִים לָהֶם וְהֶעָרֵב לְסִכְלוּתָם, שֶׁיָּשִׂימוּ הַתּוֹרָה וְהַשֵּׂכֶל שְׁנֵי קְצָווֹת סוֹתְרִים, וְיוֹצִיאוּ כָּל דָּבָר נִבְדָּל* מֻפְרָשׁ מִן הַמֻּשְׂכָּל, וְיֹאמְרוּ שֶׁהוּא מוֹפֵת, וְיִבְרְחוּ* מִהְיוֹת דָּבָר עַל מִנְהַג הַטֶּבַע, לֹא בְּמַה שֶּׁיְּסֻפַּר מִמַּה שֶּׁעָבַר, וְלֹא בְּמַה שֶּׁיֵּרָאֶה מִזְּמַן הָעוֹמֵד, וְלֹא בְּמַה שֶּׁיֹּאמַר שֶּׁיֶּאֱרַע לֶעָתִיד.
וַאֲנַחְנוּ נִשְׁתַּדֵּל לְקַבֵּץ* בֵּין הַתּוֹרָה וְהַמֻּשְׂכָּל, וְנַנְהִיג הַדְּבָרִים עַל סֵדֶר טִבְעִי אֶפְשָׁר* בְּכָל זֶה, אֶלָּא* מַה שֶּׁהִתְבָּאֵר בּוֹ שֶׁהוּא מוֹפֵת, וְלֹא יִתָּכֵן לְפָרֵשׁ כְּלָל, אָז נִצְטָרֵךְ לוֹמַר שֶׁהוּא מוֹפֵת.
וּכְבָר בֵּאַרְנוּ בְּ"מוֹרֵה הַנְּבוֹכִים" לְשׁוֹן הַמִּקְרָא הַמְבֹאָר, וּלְשׁוֹן חֲכָמִים זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, גַּם כֵּן בְּבוֹא בְּדִבְרֵי הַנְּבִיאִים מְשָׁלִים רַבִּים, וְהִפְלַגְנוּ בְּבֵאוּר זֶה עַד שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְאֶחָד מִן הַסְּכָלִים שֶׁמִּתְגַּבְּרִים לְהַכְחִישׁוֹ. וּמִפְּנֵי זֶה נֹאמַר אֲנַחְנוּ, וּמִי שֶׁקְּדָמָנוּ מֵחֲשׁוּבֵי הַמְפָרְשִׁים, שֶׁאֵלּוּ מְשָׁלִים כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁנוּ.
הסברים נוספים ל"לא ירעו ולא ישחיתו"
וְאֶפְשָׁר שֶׁיֹּאמַר גַּם כֵּן*, כִּי כְּשֶׁיִּרְבֶּה הַיִּשּׁוּב וְתִשְׁמַן הָאָרֶץ*, יִמְעַט נֵזֶק בַּעֲלֵי חַיִּים בְּהִתְקָרֵב קְצָתָם אֶל קְצָתָם. כְּבָר זָכַר זֶה אֲרִיסְטוֹ בְּסֵפֶר בַּעֲלֵי חַיִּים, כְּשֶׁנָּתַן טַעַם סִבַּת מִעוּט הֶזֵּק בַּעֲלֵי חַיִּים קְצָתָם לִקְצָתָם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם.
וְיִהְיֶה גַּם כֵּן גֻּזְמָא, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, דִּבְּרָה תּוֹרָה לְשׁוֹן הֲבַאי. וְאִם הוּא עַל פְּשׁוּטוֹ*, יִהְיֶה מוֹפֵת שֶׁיֵּרָאֶה בְּהַר הַבַּיִת לְבַד, כְּמוֹ שֶׁאָמַר "בְּכָל הַר קָדְשִׁי", וְיִהְיֶה כַּיּוֹצֵא בְּדִבְרֵיהֶם* "לֹא הִזִּיקוּ נָחָשׁ וְעַקְרָב בִּירוּשָׁלַיִם".
___________________________________
וְסוֹף הַדְּבָרִים – שנבואת ישעיהו זו. הָעִלָּה – הסיבה. לְדַעְתָּם – בגלל ידיעתם את ה'. מוֹרֶה – ממרה. וְלָזֶה – ולכן. יָשׁוּב – (האריה). גְּזֵרָה – דעה מובטחת. מֵהַיְחִידִים – מתלמידי החכמים. חִלּוּף – הפוכה. וְיוֹצִיאוּ כָּל דָּבָר נִבְדָּל – מסבירים כל דבר לא מוסבר שבתורה כתופעה ניסית שאינה הגיונית. וְיִבְרְחוּ – נמנעים מלבאר. לְקַבֵּץ – להתאים. אֶפְשָׁר – האפשרי בדרך הטבע. אֶלָּא – מלבד. גַּם כֵּן – לפרש ש"גר זאב עם כבש" כפשוטו, אך כתופעה טבעית. וְתִשְׁמַן הָאָרֶץ – ולכן ירבה המזון לבעלי החיים. עַל פְּשׁוּטוֹ – שינוי טבע האריה. בְּדִבְרֵיהֶם – בדברי חז"ל.
ביאורים
אותם האנשים שהזכיר הרמב"ם טעו גם בנבואת ישעיה על אחרית הימים: "וגר זאב עם כבש" [ישעיה יא, ו], שעניינה השלום והשלווה שיהיו לעתיד לבוא, עד כדי שינוי טבעם של בעלי החיים. הרמב"ם הסביר זאת כמשל ליחסי אומות העולם (הזאבים) עִם עַם ישראל (הכבש), נאמן לדעתו שימות המשיח אינם מתאפיינים בשינוי סדרי בראשית. הוא אף מביא ראיה לכך שזהו משל מסופו של הפסוק: "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ה'" [שם, שם ט]. כיצד העובדה שהארץ תימלא ב"דעה את ה'" דהיינו שנכיר את בוראנו, תהווה סיבה לכך שבעל החיים לא יטרוף וישחית? וכי יש לו יכולת שכלית, אשר בה יבין שמעשיו רעים ולכן יימנע מהרע?!
הרמב"ם נוטה להסביר עניינים שונים כמשל, כיוון שזו גישה המתאימה לאדם המחפש חכמה והיגיון. גישה ההפוכה לזו של ההמון, גם של המון לומדי התורה. ההמון, כאשר קורא הוא בדברי התורה, מעדיף הוא ליצור סתירה בין הכתובים לשכל, להגיון – ולהכתיר זאת כ'נס ופלא'. מועדף בעיניו להסביר מאורע המופיע בכתובים כהתערבות ניסית של הבורא, במקום לבחון כיצד יכול הדבר להתפרש על פי ההיגיון. כך מנהג בני האדם – בין בסיפורי העבר ובין בדברי ההווה והעתיד לבוא.
לא כן מנהג החכמים, חורץ הרמב"ם. אנו נעדיף להסביר את דברי התורה על פי המתיישב עם ההיגיון והשכל, ואך ורק במידה ולא נצליח, ולא נוכל כלל לפרש בדרך אחרת, נסביר זאת כנס.
הרמב"ם כותב שאין לו מסורת לפרש את הדברים כמשל, ורק מחמת ההיגיון הוא מפרשם כך, ולכן ייתכנו גם פירושים אחרים. לכן הוא מעלה מספר אפשרויות לפירוש פסוק זה. ייתכן שכאשר ירבה היישוב והכלכלה תשגשג, יהיה מספיק מזון לחיות הטורפות גם בלי שיצטרכו לצוד חיות אחרות, כחתול-הרחוב שאינו צד עכברים, כיוון שמזונו מזומן לו.
ייתכן אף שאין דברי הנביא אלא לשון הגזמה, (כדברי חז"ל: "דברה תורה בלשון הבאי" [חולין צ.]) או, אם רוצים אנו להבינם כפשטם, הרי שאפשר להבינם כנס המתרחש בהר הבית בלבד, ולא בכל העולם.
הרחבות
הניסים הגלויים
וַאֲנַחְנוּ נִשְׁתַּדֵּל לְקַבֵּץ בֵּין הַתּוֹרָה וְהַמֻּשְׂכָּל. הרמב"ם כותב שאנשי התורה לא צריכים לסמוך על ניסים. להפך, כל עוד נוכל לפרש תופעה מסוימת כתופעת טבע הגיונית – נעדיף לעשות כך. ולכאורה הדברים תמוהים, הרי הניסים מחזקים את האמונה וההכרה במציאות ה'.
הרמב"ן , בפירושו לתורה, פותח לנו צוהר להבנת דברי הרמב"ם: "מן הניסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבנו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם" [שמות יג, טז]. לפי דבריו, על האדם להאמין שאלוהים נמצא במציאות היום-יומית והפשוטה. עצם פעולת העולם אינה ברורה מאליה, אלא מתקיימת בזכות אלוהים. אמונה זו היא יסוד התורה כולה, וייתכן שזהו הפירוש לדברי הרמב"ם (עיין בהלכות יסודי התורה ב, ב).
כאב הגלות ותקוות הגאולה
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בקשר מרובע?
אוי ויי!
רכישת ארבעת המינים בשנת השמיטה
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
הלכות שטיפת כלים בשבת
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
מה עיקר הגאולה ביום העצמאות?
אנחנו קודש למענך
"בזאת התורה" - איזו תורה?
הלכות קבלת שבת מוקדמת
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
