ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
עזרו לנו להמשיך בהפצת התורה. אנו עדיין רחוקים מאוד מהיעד!

מהלכות זהירות מנוכרים

אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג

באדיבות אתר הרב *אנחנו מודים בקול גדול לה' על הנס שנעשה לנו. מודים לכוחות הביטחון על היחלצותם המהירה לעצור את המרצחים הללו, ומבקשים כי ימצו אתם את הדין *חכמינו לימדו אותנו כי לא סומכים על הנס. יש חובה להילחם ברשעים הללו, ויש חובת הזהירות מהם
לחץ להקדשת שיעור זה
שירה חדשה
קול צופייך
הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל
1 - הלכות ראש חודש, פורים ותפילין
2 - שואלים ודורשים בהלכות פסח
3 - שבת זכור וענייני המגילה
טען עוד
שירת הפרות
בימי עלי הכהן נִשבה ארון הברית בידי פלישתים. הוא מובא לבית דגן, ומחולל חורבן שם ובכל עיר שהוא מגיע אליה. לוקח להם זמן, אבל בסוף הם מבינים שארון הברית לא מתאים להם, והם מחזירים אותו בעל כורחם לעם ישראל בעגלה רתומה לפרות שהולכות לארץ ישראל בלי לנטות ימין ושמאל. "וַיִּשַּׁרְנָה הַפָּרוֹת בַּדֶּרֶךְ עַל דֶּרֶךְ בֵּית שֶׁמֶשׁ בִּמְסִלָּה אַחַת הָלְכוּ הָלֹךְ וְגָעוֹ וְלֹא סָרוּ יָמִין וּשְׂמֹאול" (שמואל א, ו יב).
ובגמרא: "מַאי 'וַיִשַּׁרְנָה הַפָּרוֹת'? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: שֶׁאָמְרוּ שִׁירָה. רַב זוּטְרָא בַר טוּבְיָה אָמַר רַב: שֶׁיִשְּׁרוּ פְּנֵיהֶם כְּלַפֵּי אָרוֹן, וְאָמְרוּ שִׁירָה. וּמַה שִׁירָה אָמְרוּ? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וְגוֹ'" (עבודה זרה כד ע"ב). יש אומרים ששירת הפרות נשמעה כמו סיפור השמים ש"מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל" בלי אֹמֶר ובלי דְּבָרִים. בְּלִי נִשְׁמָע קוֹלָם. ואעפ"כ דבריהם נשמעים בקצה תבל. "בְּכָל הָאָרֶץ יָצָא קַוָּם וּבִקְצֵה תֵבֵל מִלֵּיהֶם".
שירת הים – מלכות על גויים
כך, בלי אומר ודברים, נשמעת שירת הפרות שאומרות כי בסופו של דבר גם האויבים הגדולים ביותר של עם ישראל מבינים כי מלכות ה' על העולם מתרחשת באמצעות העם הנבחר, באמצעות עם ישראל. כך היה בימי החזרת הארון משדה פלישתים וכך היה בזמן קריעת ים סוף. "שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז ישְׁבֵי פְּלָשֶׁת: אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד נָמֹגוּ כֹּל ישְׁבֵי כְנָעַן".
וְרַבִּי יוֹחָנָן דִּידֵיהּ אָמַר: "וַאֲמַרְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא הוֹדוּ לה' קִרְאוּ בִשְׁמוֹ הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילֹתָיו הַזְכִּירוּ כִּי נִשְׂגָּב שְׁמוֹ" (ישעיה יב). וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: מִזְמוֹרָא יַתְמָא (מזמור בלי כותרת מי אמרו. תהלים צח) "מִזְמ֡וֹר שִׁ֤ירוּ לַֽה֨'׀ שִׁ֣יר חָ֭דָשׁ כִּֽי נִפְלָא֣וֹת עָשָׂ֑ה הוֹשִֽׁיעָה לּ֥וֹ יְ֝מִינ֗וֹ וּזְר֥וֹעַ קָדְשֽׁוֹ: הוֹדִ֣יעַ ה֣' יְשׁוּעָת֑וֹ לְעֵינֵ֥י הַ֝גּוֹיִ֗ם גִּלָּ֥ה צִדְקָתֽוֹ: זָ֮כַ֤ר חַסְדּ֨וֹ׀ וֶֽאֱֽמוּנָתוֹ֘ לְבֵ֪ית יִשְׂרָ֫אֵ֥ל רָא֥וּ כָל־אַפְסֵי־אָ֑רֶץ אֵ֗ת יְשׁוּעַ֥ת אֱלֹקֵֽינוּ".
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: "ה֣' מָ֭לָךְ יִרְגְּז֣וּ עַמִּ֑ים יֹשֵׁ֥ב כְּ֝רוּבִ֗ים תָּנ֥וּט הָאָֽרֶץ" (תהילים צט). בזכות הארון שעליו הכרובים תנוט ארץ פלישתים. וכתוב בו בהמשך על הגויים: "יוֹד֣וּ שִׁ֭מְךָ גָּד֥וֹל וְנוֹרָ֗א קָד֥וֹשׁ הֽוּא", כמו שקרה בסיפור הפלישתים. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר: "ה' מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ" (תהילים צג). יש גורסים: "ה֣' מָ֭לָךְ תָּגֵ֣ל הָאָ֑רֶץ יִ֝שְׂמְח֗וּ אִיִּ֥ים רַבִּֽים" שכתוב בו: "הִגִּ֣ידוּ הַשָּׁמַ֣יִם צִדְק֑וֹ וְרָא֖וּ כָל הָעַמִּ֣ים כְּבוֹדֽוֹ: יֵבֹ֤שׁוּ׀ כָּל עֹ֬בְדֵי פֶ֗סֶל הַמִּֽתְהַלְלִ֥ים בָּאֱלִילִ֑ים הִשְׁתַּחֲווּ ל֝וֹ כָּל אֱלֹקִֽים" (תהלים צז. גירסת הילקוט והמהרש"א). לא במקרה רוב המזמורים הם מאחד עשר מזמורים שכתבם משה רבנו (צ' עד ק'), שעוסקים במלכות ה' על העולם ונאמרים בקהילות רבות בקבלת שבת.
שירה על הנס
אנחנו רוצים לשיר שיר חדש לה' על הנס שהיה השבוע בפתח בית המדרש "היכל יעקב", שבו נתפסו שלושה ערבים עם מספריים ענקיים מפורקים שהכינו להם מבעוד מועד עם ידיות מאולתרות. הם סיפרו שבאו רק לגנוב מכוניות. אנחנו מודים לה' בהנחה הגיונית שהם באו לרצוח נפשות.
ולמה אנחנו לא מאמינים להם? כי כבר לפני 2,900 שנה התפלל עליהם דוד המלך ע"ה: "הַצִּילָה נַפְשִׁי מִשְׂפַת שֶׁקֶר מִלָּשׁוֹן רְמִיָּה". כן הוא חוזר ומתפלל: "פְּצֵנִי וְהַצִּילֵנִי מִיַּד בְּנֵי נֵכָר אֲשֶׁר פִּיהֶם דִּבֶּר שָׁוְא וִימִינָם יְמִין שָׁקֶר" (קמד). אנו גם מתפללים להינצל מהם ש"חַרְבָּם, תָּבוֹא בְלִבָּם וְקַשְּׁתוֹתָם תִּשָּׁבַרְנָה" (תהלים לז טו); "וְלֹא תַעֲשֶׂינָה יְדֵיהֶם תּוּשִׁיָּה" (איוב ה יב). אנחנו מודים בקול גדול לה' על הנס שנעשה לנו. אנחנו גם מודים לכוחות הביטחון על היחלצותם המהירה לעצור את המרצחים הללו, ומבקשים כי ימצו אתם את הדין ויגרשו אותם ואת בני משפחותיהם לסוריה, לעזה, לסעודיה, לעירק או לכל מקום אחר.

זהירות, נוכרים
לֹא יִתְיַחֵד אָדָם עִמָּהֶן, מִפְּנֵי שֶׁחֲשׁוּדִין עַל שְׁפִיכוּת דָּמִים
הזכרנו לעיל את הנס שקרה עמנו, אבל חכמינו לימדו אותנו כי לא סומכים על הנס. יש חובה להילחם ברשעים הללו, ויש חובת הזהירות מהם. כך אומרת המשנה (עבודה זרה כב): "וְלֹא תִתְיַחֵד אִשָּׁה עִמָּהֶן, מִפְּנֵי שֶׁחֲשׁוּדִין עַל הָעֲרָיוֹת. וְלֹא יִתְיַחֵד אָדָם עִמָּהֶן, מִפְּנֵי שֶׁחֲשׁוּדִין עַל שְׁפִיכוּת דָּמִים". הגמרא מקשה: למה נאמר שלא תתייחד אישה עמהם מפני חשש עריות? הרי היא נאסרה בכלל האנשים מפני שפיכות דמים. "א"ר ירמיה: באשה חשובה עסקינן, דמירתתי מינה". מדובר באישה חשובה שהנוכרים מפחדים להורגה, אבל לא חוששים להיכשל אתה בעריות. "רב אידי אמר: אשה כלי זיינה עליה". הנשק של האישה נמצא עליה. דהיינו היא מוגנת מרצח בגלל שהם רוצים לשמור אותה לעצמם. וזו בדיוק הסיבה שהיא אסורה להתייחד עמהם.
אפשר להביא הוכחות לדעת רב אידי ולדעת רב ירמיה מהמציאות של ימינו, שלפעמים כך ולפעמים כך. בשו"ע נפסק: "לא יתייחד ישראל עם עובדי כוכבים, מפני שהם חשודים על שפיכות דמים". וכן "לא תתייחד ישראלית עם עובדי כוכבים, אפילו הם רבים ונשותיהם עמהם" (יו"ד קמג). כיוון שהם לא חוששים מנשותיהם.
וְאַל יָשׁוּחַ לְפָנָיו, שֶׁמַּא יָרוֹץ אֶת גֻּלְגַּלְתּוֹ
בהמשך הגמרא מובאות עוד הלכות זהירות מנוכרים: "תָּנוּ רַבָּנָן, יִשְׂרָאֵל שֶׁנִזְדַּמֶן לוֹ עוֹבֵד כּוֹכָבִים בַּדֶרֶךְ, טוֹפְלוֹ לִימִינוֹ, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר, בְּסַיִיף - טוֹפְלוֹ לִימִינוֹ, בְּמַקֵל - טוֹפְלוֹ לִשְׂמֹאלוֹ". והסביר הט"ז (יו"ד קנג ב): "טופלו לימינו של ישראל שיהיה קרוב לסייף של עובד כוכבים שחגור בשמאלו, והמקל רגיל להיות בימין של עובד כוכבים". לכן יעמוד היהודי לימין הגוי להיות מוכן למקרה שהנוכרי ירצה להורגו (אמנם השו"ע לא חילק בין סייף או מקל ותמיד עומד לשמאל הנוכרי ושם את הנוכרי מימינו כדעת ת"ק וכמו שפסק הרמב"ם). ובימינו שיש לאנשים או סכין או נשק, יקפיד כל חייל או אזרח שעובד או נמצא ליד ערבים לעמוד הכן שמא הערבי ישלוף סכין או אקדח או כלי רצח אחר. וכן ישים לב שלא יהרגנו בכלי אחר. "הָיוּ עוֹלִים בַּמַּעָלֶה, אוֹ יוֹרְדִים בִּירִידָה, לֹא יְהֶא יִשְׂרַאֵל לְמַטָּה וְעוֹבֵד כּוֹכָבִים לְמַעְלָה, אֶלָּא יִשְׂרָאֵל לְמַעְלָה וְעוֹבֵד כּוֹכָבִים לְמַטָּה, וְאַל יָשׁוּחַ לְפָנָיו, שֶׁמַּא יָרוֹץ אֶת גֻּלְגַּלְתּוֹ".
משנים מפני השלום
הגמרא ממשיכה להביא דוגמאות לזהירות: "שְׁאָלוּ, לְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ? יַרְחִיב לוֹ אֶת הַדֶּרֶךְ, כְּדֶרֶךְ שֶׁעָשָׂה יַעֲקֹב אָבִינוּ לְעֵשָׂו הָרָשָׁע. דִּכְתִיב: (בראשית לג) 'עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֶׂעִירָה'. וּכְתִיב: 'וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכּוֹתָה'". וצריך להדגיש כי יעקב ועשיו היו מפויסים באותה שעה. ולא עוד, אלא שנראה כי עשיו אוהב את יעקב: "וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ". גם יעקב משתדל במיוחד להפיס את דעת אחיו. הוא שולח לו 550 ראשי צאן, גמלים ובקר, ומשתחווה לו שבע פעמים. בסופו של דבר הם מתנשקים ובוכים. "וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ. וַיִּבְכּוּ". אף על פי כן יעקב לא מתרשם מההתרגשות החיצונית הרגעית של עשו ונזהר מפניו, שלא תחזור ותשתלט עליו הרשעה כבתחילה.
"וּמַעֲשֶׂה בְתַלְמִידֵי רַבִּי עֲקִיבָא שֶׁהָיוּ הוֹלְכִין לִכְזִיב, וּפָגְעוּ בָּהֶן לִסְטִים וְאָמְרוּ, לְהֵיכָן אַתֶּם הוֹלְכִין? אָמְרוּ לָהֶם? לְעַכּוֹ, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעוּ לִכְזִיב, פָּרְשׁוּ. אָמְרוּ לָהֶם, תַּלְמִידֵי מִי אַתֶּם? אָמְרוּ לָהֶם, תַּלְמִידֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אָמְרוּ לָהֶן (הליסטים): אַשְׁרֵי רַבִּי עֲקִיבָא וְתַלְמִידָיו, שֶׁלֹּא פָּגַע בָּהֶן אָדָם רָע מֵעוֹלָם". ממשיכה הגמרא ומביאה עוד מעשה שבו תגובת הגנבים הייתה אחרת. "רַב מְנַשִׁי הֲוָה אֲזִיל לְבֵּי תּוּרְתָּא, פָּגְעוּ בֵי גַנָּבֵי, אָמְרוּ לוֹ, לְהֵיכָן אַתָּה הוֹלֵךְ? אָמַר לָהֶן: לְפוּמְבְּדִיתָא. כִּי מָטָא לְבֵּי תּוּרְתַּא, פֵּירַשׁ. אָמְרוּ לֵיהּ, תַּלְמִידָא דִיהוּדָה רַמָּאָה אַתְּ? אָמַר לְהוּ, יָדְעִיתוּ לֵיהּ? לִיהַווּ הַנָּךְ אִינְשִׁי בְשַׁמַּתּתיהּ".
רַב מְנַשִׁי הלך למקום ושמו בֵּי תּוּרְתָּא. בדרך פגש גנבים ואמר להם שהוא הולך לפומפדיתא. אמרו הגנבים בלבם: נחכה ונשדוד אותו לפני שנגיע לפומפדיתא. כשהגיעו לעיר בֵּי תּוּרְתָּא פרש רַב מְנַשִׁי ונפרד לשלום מהגנבים. כעסו הגנבים ושאלו אותו אם הוא תלמידו של רב יהודה הרמאי. אמר להם רַב מְנַשִׁי: ביזיתם את רב יהודה, ולכן תהיו בנידוי ושמתא (סיפור זה מלמד לימוד גדול איך להתייחס לרשעות ולעזות הפנים של הגנבים שמטיפים מוסר לרַב מְנַשִׁי על ה"שקר" ששיקר אותם וניצל מגניבתם. מאוד מזכיר את הצדקנות של שרת החוץ משוודיה, שמתלוננת על כך שאנחנו הורגים את הרוצחים הסכינאים הערבים. וצריך ללמוד מרב מנשי איך לנהוג בה ובשכמותה).
מַה בֵין גַּנָבֵי דְּבָבֶל, לְלִסְטִים דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל
ממשיכה הגמרא ומספרת על פעולת הנידוי והשמתא של רַב מְנַשִׁי: "אָזְלוּ, עַבוּד גְּנֵיבְתָא עֶשְׂרִין וְתַרְתִּין שְׁנִין וְלֹא אַצְלַחוּ. כֵּיוָן דְּחָזוּ, אַתִּי כֻּלְּהוּ, תָּבְעוּ שַׁמְתַּיְיהוּ. הֲוָה בְהוֹ חַד גִּרְדַּנָא, לָא אָתָא לִשְׁרוּיֵהּ שַׁמְּתֵּיהּ, אָכְלֵיהּ אַרְיָא, וְהַיְינוּ דְאָמְרִי אִינְשִׁי, גִּרְדַּנָא דְּלָא טַיְיזָא שַׁתָּא בָּצְרָה מִשְּׁנִיהּ. תַּא חָזִי מַה בֵין גַּנָבֵי דְּבָבֶל, לְלִסְטִים דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל". 22 שנה הגנבים הללו לא מצליחים בגניבות שלהם. אחרי 22 שנים באו הגנבים לבקש סליחה והתרת הנידוי מרַב מְנַשִׁי והתיר להם. היה בניהם אחד "גרדן" (סורק צמר) עקרוני ועקשן שלא בא לבקש התרת הנידוי וטרף אותו אריה.
מסיימת הגמרא ולומדת מכאן שבח ארץ ישראל: ראה אילו ליסטים ("טובים") יש בארץ ישראל, שהיללו את רבי עקיבא באמצעות תלמידיו על חכמתו, ואיזה גנבים ("רעים") יש בבבל, שקיללו את רב יהודה באמצעות תלמידיו על אותו דבר בדיוק.
חכמה לדורות
חכמים למדו מכאן לא לסמוך על מילתו ועל אמונתו של הגוי, למרות שהוא מראה פנים של אוהב וידיד. במדרש (רבה בראשית עח טו) כתוב כי כשרבי יהודה הנשיא היה צריך ללכת למלכות רומא לטפל בענייני עם ישראל, "הוה מסתכל בהדא פרשתא ולא הוה נסיב ארמאה עמיה, חד זמן לא אסתכל בה ונסב עמיה רומאין ולא הגיע לעכו עד שמכר הסוס שלו".
רבי יהודה הנשיא היה לומד את הפרשה על פגישת יעקב ועשו, והיה יודע לא ללכת עם נוכרי בדרך, על אף היחסים הטובים שהיו לו עם מלכות רומא ועם אנטונינוס המושל. פעם אחת לא חזר על הפרשה לפני פגישה עם מלכי רומא ולקח אתו רומאי אחד, "ולא הגיע לעכו עד שמכר הסוס שלו". כי כנראה לא נשאר לו כסף בכיסו אחרי שכייסו הנוכרי הזה.
גם בימינו לא למדו מנהיגי ישראל את הפרשה הזאת ומסרו בהסכם אוסלו את ביטחונם של יהודים בידי פלסטינים. התוצאה עלתה לנו בדם של אלפי יהודים. כך היה גם במאורעות תרפ"ט, כשיהודים בטחו בבריטים הטובים או בערבים הטובים שיגנו עליהם, והגויים הטובים הללו נעלמו לפתע פתאום בתחילת הפרעות. הלכה זו לא אומרת שאין בין הנוכרים אנשים טובים וישרים. ההלכה אומרת: אל תסמוך עליהם. וכמו שעושים בצבא מדי פעם, שאוסרים על כל הערבים להגיע ליישובי היהודים, או עושים סגר כללי בחגים על כל הערבים, למרות שנפגעים גם אנשים שלא עוסקים ישירות בטרור. והטעם הוא שרוב החברה שם היא מסוכנת ברמה מסוימת.

רופא נוכרי
מִתְרַפְּאִין מֵהֶן רִפּוּי מָמוֹן, אֲבָל לֹא רִפּוּי נְפָשׁוֹת
במשנה (עבודה זרה ב ב) "מִתְרַפְּאִין מֵהֶן רִפּוּי מָמוֹן, אֲבָל לֹא רִפּוּי נְפָשׁוֹת". והגמרא (ע"ז כז ע"ב): "מאי ריפוי ממון ומאי ריפוי נפשות? אילימא ריפוי ממון - בשכר, ריפוי נפשות - בחנם, ליתני: מתרפאין מהן בשכר אבל לא בחנם! אלא ריפוי ממון - דבר שאין בו סכנה, ריפוי נפשות - דבר שיש בו סכנה, והאמר רב יהודה: אפילו ריבדא דכוסילתא לא מתסינן מינייהו! (אפילו פצע קטן של הקזת דם לא מרפאים על-ידי נוכרים מחשש סכנה), אלא ריפוי ממון - בהמתו, ריפוי נפשות – גופיה".
ה"בית יוסף" (יורה דעה סימן קנה) הביא את דעת הגהות אשירי (פרק אין מעמידין סי' ח): "נראה בעיני דכל זה מדבר בחנם, אבל בשכר הכל שרי. דחייש להפסידא דאגריה ולא קטיל ליה". וכך כתב ברמ"א: "ויש אומרים דכל זה אינו אסור אלא כשהעובד כוכבים עושה בחנם, אבל אם עושה בשכר - בכל ענין מותר, דחייש לפסידא דאגריה. ומסייים "וכן נהגו להקל" (שו"ע סימן קנה).
והש"ך (קנה ס"ק ו) הביא את המהרש"ל שחלק על זה ולדעתו השנאה לעם ישראל גדולה מאהבתם לכסף. ואחריו נמשך הב"ח. אמנם הש"ך עצמו מסכים לדעת הרמ"א שמותר לקחת רופא נוכרי בשכר, שאדם לא הולך לרופא שונא יהודים. "וכי בעובד כוכבים שהוא שונא לו עסקינן והלא בסתם עובד כוכבים קא מיירי".
גוי מומחה בהקזת דם
עוד היתר יש בגמרא (עבודה זרה כז ע"א) להתרפא מגוי, אם הוא רופא מומחה לרבים, שאדם זה מעדיף את מומחיותו על כל שיקול אחר. כך פסק השו"ע: "כל מכה וחולי שיש בהם סכנה, שמחללים עליהם שבת, אין מתרפאים מעובד כוכבים שאינו מומחה לרבים". משמע מדבריו שאם מומחה לרבים מותר. עוד אמר שם ברמ"א כי מי שמתמחה בהקזת דם מותר להקיז אצלו דם. כי כל המקיזים דם הוו מומחים לעניין הקזה. ועל כן אין לחוש מהם, כי הם לא ירעו את נאמנותם בגלל שיקולים אחרים.
חשוב להתרפא
הגמרא מספרת על רבי יוחנן שחלה והלך להתרפא אצל רופאה שהטיפול שלה היה אורך כמה ימים. ומקשה עליו הגמרא: "ורבי יוחנן היכי עביד הכי? והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כל מכה שמחללין עליה את השבת - אין מתרפאין מהן? אדם חשוב שאני". ומותר לאדם חשוב להתרפא אצל גוי, כי הרופאים הגויים חוששים לסכן חיים של אדם חשוב שלא ירעו את נאמנותם.
חשוב להתווכח אתם ולא להתרפא מהם
מקשה על כך הגמרא: "והא רבי אבהו דאדם חשוב הוה, ורמא ליה יעקב מינאה סמא אשקיה, ואי לא רבי אמי ורבי אסי דלחכוהו לשקיה, פסקיה לשקיה! דרבי יוחנן רופא מומחה הוה. דרבי אבהו נמי רופא מומחה הוה! שאני רבי אבהו, דמוקמי ביה מיני בנפשייהו תמות נפשי עם פלשתים" (עבודה זרה כח ע"א). והרי רבי אבהו שהיה אדם חשוב והלך ליעקב הרופא שהיה מין. ונתן לו סם מוות. ואילולי רבי אמי ורבי אסי שהצליחו להציל אותו, היה מת. אם כן רואים שהיות המתרפא אדם חשוב לא מספיקה להצילו! מתרצת הגמרא כי רבי אבהו היה שנוא על הנוכרים, שהיה משיב להם על כל ההתקפות שהיו מתקיפים את היהדות. "ושמע מינה דכל כי האי גוונא אפי' ברופא מומחה לרבים ונרפא חשוב לא מתסינן מינייהו" (חידושי הריטב"א ע"ז כח. ורבינו חננאל שם).
הרי"ף והרא"ש השמיטו את הדין של אדם חשוב שמותר לו להתרפא על-ידי גוי. וגם הרמב"ם לא הזכירו (בפי"ב מהלכות רוצח ה"ט). והקשה עליהם ה"בית יוסף" למה דחו אותו מההלכה, הרי רבי יוחנן עשה מעשה בזה. ותירץ כי כיוון שהגמרא הביאה את הסיפור של רבי אבהו מיד אחר כך, למדו מכך החכמים הנ"ל כי הגמרא מלמדת אותנו לא לסמוך על ההיתר הזה. ו"בכל אדם חשוב חיישינן ואין מתרפא מהם" (בית יוסף יורה דעה סימן קנה).
רוקח מזימות
"אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: אבל אם אמר לו סם פלוני יפה לו, סם פלוני רע לו - מותר, סבר: שיולי משאיל לו, כי היכי דמשאיל לו משאיל לאיניש אחרינא, ואתא ההוא גברא לאורועי נפשיה". מותר להתייעץ עם נוכרי אילו תרופות טובות ואילו אינן טובות, כי הוא חושש שמא השואל ישאל רופאים אחרים וייווכח שהעצה אינה טובה וישיאו שם רע בין הציבור.
וכתב הרמב"ם (בפי"ב מהלכות רוצח ה"י) "דמכל מקום לא יקח ממנו אותו הסם. כלומר דכדי למכור מקחו חיישינן דילמא משקר. אי נמי חיישינן שמא יערב סם המות בו" (בית יוסף יורה דעה סימן קנה). אמנם יש מקלים בימינו בתרופות שארוזות בקופסאות סגורות ולא מערבבים אותם הרוקחים בעצמם.
תרופה באמצעות סם מוות
עוד בגמרא שם: "ספק חי ספק מת - אין מתרפאין מהן, ודאי מת – מתרפאין מהן. מת? האיכא חיי שעה! לחיי שעה לא חיישינן". מקשה הגמרא: "מיתיבי: לא ישא ויתן אדם עם המינין, ואין מתרפאין מהן אפילו לחיי שעה; מעשה בבן דמא בן אחותו של ר' ישמעאל שהכישו נחש, ובא יעקב איש כפר סכניא לרפאותו, ולא הניחו ר' ישמעאל, וא"ל: ר' ישמעאל אחי, הנח לו וארפא ממנו, ואני אביא מקרא מן התורה שהוא מותר, ולא הספיק לגמור את הדבר עד שיצתה נשמתו ומת, קרא עליו ר' ישמעאל: אשריך בן דמא, שגופך טהור ויצתה נשמתך בטהרה, ולא עברת על דברי חביריך, שהיו אומרים: ופורץ גדר ישכנו נחש!" (ע"ז כז ע"ב). בירושלמי (שבת סוף פי"ד) לימדו כי יעקב איש כפר סכניא בא לרפא את בן דמא באמצעות כשפים, בשמו של יש"ו. לכן לא הניחו רבי ישמעאל לרפא אותו בכך (ב"י בשם תוס').

מיילדת נוכרית
לידה דרך הגב
עוד זהירות שנאמרה שם בגמרא, כי מותר להניח לנוכרית ליילד בת ישראל ולהניק בן או בת ישראל רק כשאחרות עומדות על גבה: "עובדת כוכבים לא תיילד את בת ישראל - מפני שחשודין על שפיכות דמים, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרים: עובדת כוכבים מילדת את בת ישראל בזמן שאחרות עומדות על גבה, אבל לא בינה לבינה". רבי מאיר חולק על ההיתר הזה ואוסר אפילו אם אחרות עומדות על גבה של הנוכרית.
"ורבי מאיר אומר: אפילו אחרות עומדות על גבה נמי לא, דזימנין דמנחא ליה ידא אפותא וקטלא ליה ולא מתחזי". לפעמים המיילדת מניחה יד על אפו של הוולד ולא ירגישו אפילו יעמדו לידה. "כי ההיא איתתא דאמרה לחברתה: מולדא יהודייתא בת מולדא יהודייתא! אמרה לה: נפישין בישתא דההיא איתתא, דקא משפילנא מינייהו דמא כי אופיא דנהרא. ורבנן? א"ל: לא היא, במילתא בעלמא הוא דאוקימתה". רבי מאיר מביא הוכחה לפסק ההלכה שלו מהמעשה שהיה בשתי נשים נוכריות שרבו ביניהן, ואחת מהן הייתה מיילדת לילדי יהודים. הקניטה אותה חברתה הגויה ואמרה לה: "את מיילדת יהודים ואמא שלך מיילדת יהודים. תתביישי לך". הצדיקה את עצמה המיילדת הנוכריה ואמרה לחברתה: את לא יודעת כמה מאות יהודים הרגתי!".
ענו לו חכמים שוויכוח הנשים הזה אינו ראיה, כי כנראה המיילדת שיקרה וכל מה שאמרה הוא כדי להצדיק את עצמה בפני חברתה, אבל באמת היא לא הורגת ילודים יהודים. והלכה כחכמים, שהאיסור הוא רק בינה לבינה: "עובדת כוכבים לא תיילד לישראלית בינה לבינה, ואפילו אם היא מומחית. משום סכנה. וכן לא תניק לבן ישראל בביתה, ואפילו אחרים עומדים על גבה. אבל בבית ישראל מותרת ליילד ולהניק, אם אחרים עומדים על גבה או יוצאים ונכנסים, והוא שלא יניחנו עמה לבדה בלילה". (שו"ע קנד ס"ע א).
מה בין רופאה למיילדת
בשו"ע אסר מיילדת נוכרית אם לא עומדים על גבה "ואפילו אם היא מומחית". ואילו ברופא מומחה מתירים אפילו אין אחרים עומדים על גביו. והסביר ה"בית יוסף" את ההבדל "כיון דשכיחי נפלים אפילו תמיתם (המיילדת הנוכרית) לא יאמרו שהמיילדת המיתה את הולד, אלא נפל היה". לכן המומחיות שלה לא תעצור אותה.
והקשה עליו הש"ך (ס"ק א') מהתלמוד ירושלמי שכתוב בו כי היכי דברופא אומן מותר, הוא הדין במיילדת חכמה מותר. ותירץ ה"פתחי תשובה" (ס"ק א) בשם תשובת בית יעקב (סימן ק"ד) שהגמרא ירושלמי מדברת על רופאה מומחית שנאמנת כמו רופא מומחה. ה"בית יוסף" שאוסר מדבר על מיילדת נוכרית מומחית שלא סומכים אלא אם יש אחרים לידה. עוד כתב שם להתיר במיילדת נוכרית לבדה, אם היולדת היא אישה חשובה. שכן במצב כזה המיילדת לא תסכן את מעמדה.
סַפָּר נוכרי
וְאֵין מִסְתַּפְּרִין מֵהֶן
המשנה (ע"ז פרק ב ב) "וְאֵין מִסְתַּפְּרִין מֵהֶן בְּכָל מָקוֹם, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בִּרְשׁוּת הָרַבִּים מֻתָּר, אֲבָל לֹא בֵינוֹ לְבֵינוֹ". ובגמרא: "ת"ר: ישראל המסתפר מעובד כוכבים - רואה במראה". מקשה הגמרא: מתי צריכים מראה? אם ברשות הרבים, מותר תמיד. ואם ברשות היחיד, אסור תמיד. אומרת הגמרא שמדובר ברשות היחיד, והנוכחות של המראה בידי המסתפר, מלמדת שהוא אדם חשוב, והנוכרי ייזהר מלהזיק לו.
ומביאה הגמרא (עבודה זרה כט ע"א) סיפור: "רב חנא בר ביזנא הוה מסתפר מעובד כוכבים בשבילי דנהרדעא, א"ל: חנא, חנא, יאי קועיך לזוגא! אמר: תיתי לי דעברי אדרבי מאיר. ואדרבנן לא עבר? אימר דאמור רבנן - ברה"ר, ברה"י מי אמור? והוא סבר: שבילי דנהרדעא כיון דשכיחי רבים כרה"ר דמו". רב חנא בר ביזנא הסתפר אצל נוכרי בשבילים של נהרדעא. אמר לו הספר הגוי, שכנראה הכירו: חנא, חנא, איזה צוואר יפה יש לך. בא לי לשחוט אותך במספריים!
למזלו של רב חנא לא שחטו אותו נוכרי, אבל הפחד נשאר, ואמר אחר כך רב חנא בר ביזנא: מגיע לי הפחד הזה, כיוון שעברתי על דברי רבי מאיר שאמר לא להסתפר אצלם אפילו לא ברשות הרבים. מקשה עליו הגמרא והלא עבר גם על דברי חכמים. ששבילי נהרדעא אינם רשות הרבים למרות שמצויים שם הרבה אנשים. זה לא רחוב ראשי של ממש.
על כן פוסק השו"ע: "אין מסתפרים מהעובד כוכבים אלא במקום שמצויין בני אדם, או אם אותו העובד כוכבים מדמה שאותו ישראל הוא אדם חשוב". וברמ"א: "ויש מחמירין שלא להסתפר מעובד כוכבים, אפילו במקום רבים, בתער, אם לא שיראה במראה. ונהגו להקל כסברא ראשונה".
לא דובים ולא רובים
עוד בשו"ע (יו"ד קנא סעיף ה): "אין מוכרים להם ולא לישראל החשוד למכור להם, ולא לישראל לסטים, דבר שיש בו נזק לרבים כגון דובים ואריות, ולא שום כלי זיין ולא סדן. ולא כבלים וקולרין ושלשלאות של ברזל, ואפילו עשת של ברזל; ולא משחיזים להם כלי זיין; ולא בונים להם מקום שדנים בו בני אדם".
לצערנו, בהסכם אוסלו עברנו על דברי השולחן ערוך הללו ומסרנו לידי הערבים כלי נשק, נגמ"שים וכלי שיטור, אדמה ושלטון כבוד ויקר. כל זה בהנחה שהם ישתמשו בהם כלפי אחיהם הערבים. כל הדברים הללו הם נגד המפורש במשנה, בגמרא, ברמב"ם, בשו"ע ובספרי הפוסקים. לא עבר זמן רב ובכאב גדול כולנו ראינו איך דברי התורה אמת. וכמה דם נשפך כי לא קיימנו דברי ההלכה כפשוטם.
על זה נאמר: "אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה'" (משלי כא). ויהי רצון שתקוים בנו נבואת ישעיהו (מט כג): "וְהָיוּ מְלָכִים אֹמְנַיִךְ וְשָׂרוֹתֵיהֶם מֵינִיקֹתַיִךְ אַפַּיִים אֶרֶץ יִשְׁתָּחֲווּ לָךְ וַעֲפַר רַגְלַיִךְ יְלַחֵכוּ וְיָדַעַתְּ כִּי אֲנִי ה' אֲשֶׁר לֹא יֵבֹשׁוּ קֹוָי". אמן ואמן.


סיפור

ברכה ליהודים בלבד
סיפר הרב אופיר קריספיל: במשך שנים רבות התגוררתי בנצרת עילית, ובתום לימודיי בישיבה חזרתי לשם בשליחותו של מרן הרב זצ"ל, על מנת להקים את הגרעין התורני במקום. בתחילה התגוררתי ברחוב מסוים, ואט-אט החלו ישמעאלים לרכוש דירות ולהשתלט על השכונה. חודשיים לפני תום השכירות, הגיע בעל-הבית ואמר לנו שאין בכוונתו לחדש את החוזה, והוא רוצה לשפץ ולהשכיר לדייר חדש שמשלם יותר.
ידוע שלפי ההלכה אסור להוריד את המזוזות גם כשעוברים, ולכן שאלתי את בעל-הבית האם השוכר החדש הוא ישמעאלי, שאם כן צריך להוריד אותן. ואולם בעל-הבית השיב: "מה פתאום?!".
עברו חודשיים, אנחנו עזבנו לדירה חדשה, אבל לא הייתי שקט בעניין המזוזות. שאלתי את הרב זצ"ל והוא השיב: "תיגש מהר לבית ותפרק את המזוזות, מי שנכנס הוא לא רק שוכר, הוא קנה את הבית והוא נוצרי עובד עבודה זרה, ועוד יותר מכך – את כל הרחוב כבר מכרו לערבים".
היינו בהלם מהתשובה המדויקת. הגענו לביתנו לשעבר, והבחנו שבכניסה עדיין יש מזוזה. דפקנו בדלת, ומי שפתח אותה היה ערבי נוצרי, ומאחוריו ניצב פסל של מריה! אמרנו לו שאנחנו הדיירים הקודמים ובאנו לקחת את המזוזות שהשארנו במשקופים. הגוי אמר: "אני לא מסכים! שמעתי שמזוזות של יהודים מביאות ברכה לבית...". אמרנו לו שזה מביא ברכה רק ליהודים, ואם הוא לא נותן לנו רשות אנחנו מזמינים משטרה. הגוי נתרצה, ואנו שלפנו מברגים והתחלנו להסתובב בבית ולפרק מזוזות. עם כל מזוזה שפירקנו, התפללנו שהבית ייגאל ויירכש מחדש על-ידי יהודים כשרים. לבסוף נתברר לנו שבאמת כל הרחוב נמכר לנוכרים.

כישוף כבוש
סיפר הרב שלמה בן אליהו: אני משמש כרב במטה אשר. במסגרת עבודתי נפגשתי עם יהודייה שחיה עם מוסלמי מאחד הכפרים בגליל, מוסלמי שהיה נשוי לאישה ערבייה והיו לו ילדים ממנה. דיברתי אתה, אבל ללא הועיל. דיברתי גם עם אשתו הערבייה של האיש, אבל גם זה לא עזר. דיברתי עם הקאדי של הכפר שלו, ולא עזר.
באחת הפעמים שבהן דיברתי עם האישה היא אמרה לי כי היא חושבת שהערבי השתמש בכישוף, כי בשכלה היא מבינה שאין מקומה עם הערבי. היא שאלה אותי האם יש לי דרך לבטל את הכישוף.
פגשתי את הרב בחתונתה של נכדתו, וכשישבנו ליד השולחן הערוך סיפרתי לרב את הסיפור. הרב הרים מלפפון כבוש מתוך המגש שהיה מונח לידו ואמר לי: תמסור לה את המלפפון, וכשתאכל ייעלם ה"כישוף".
הכנסתי את המלפפון לשקית ניילון קטנה, וכאשר פגשתי אותה שוב מסרתי לה את המלפפון הכבוש. וראה זה פלא, אך אכלה את המלפפון, אזרה האישה אומץ לחזור למשפחתה.

תשובה כהלכה
תורת לחימה. למה גם לימוד תורה זה עוזר נגד פיגועים? הרי בפועל לימוד התורה אף פעם לא מנע רציחות בגלות.
גמרא מפורשת שהתורה מגינה ומצילה. אמנם אין הכוונה שכאשר בא מחבל אתה קורא תהילים במקום לדקור אותו בסכין או לירות בו באקדח. התורה עוזרת על-פי הטבע. בשביל זה יש לוחמים שנלחמים. כך היה אצל משה ויהושע ודוד וכד' וכל חכמי ישראל. וכך הלכה. מאידך, כשאין תורה - עם ישראל סובל מאוד, ולצערנו זה לא סוד שמדינות מתפוררות בגלל כשל ערכי. וזה מה שהיה בגלות בית שני.

מלחמת בני האור. איך להתייחס לשמועות על מלחמות ודינים ועל ביאת המשיח בקרוב?
הרב אליהו זצ"ל לא היה נוקט בתאריכים ולא בהפחדות. רק להביא אור.

חצי דיבור. אני לומד בישיבה שלומדים שם גם קצת לימודי חול ואני רוצה לעשות תענית דיבור. האם לעשות תענית דיבור כל היום ורק להקשיב לשיעור ולא להשתתף, או לעשות חצי יום עד שיעורי החול?
עד חצות לעשות לגמרי. אחרי צהריים תדבר רק מה שחייב ללימודים.




עוד בנושא קול צופייך

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il