ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

איפה הלהט??? ;">

דף הבית בית מדרש מדורים קרוב אליך Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

טו בשבט תשע"ו

איפה הלהט???

גליון 109



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

שירה מביעה בצורה מדויקת את תמצית הנפש והרגש, גם אם לא בצורה אינטלקטואלית >> יש שירים חרוזים היטב וחסרי תוכן, ויש שירים שמעלים את הנפש מעלה מעלה >> בדור שלנו לומדים יותר ממה שלמדו בעבר, אז איפה החידושים הגדולים?

יש פסוק בתפילת שחרית ב"הודו" שאומרים בכל יום: "אנכי ה' אלוקיך המעלך מארץ מצרים, הרחב פיך ואמלאהו"; הכל מוכן, אבל אתה צריך לפתוח את פיך כדי לקבל. יש פסוק בתהילים: "בני, שאל ממני ואתנה גויים נחלתך", אם רק תבקש – תקבל, אבל אם לא תבקש לא תקבל! יש הרבה אנשים שמחכים שיקרה להם משהו טוב, אבל כדי שהטוב הזה יוכל להתממש צריך להחזיק להם את הפה פתוח בכוח, כמו שהיו עושים לאווזים. גם בצדדים גשמיים וגם ברוחניים יש מצבים בהם באה מתנה משמים אבל אני צריך לפתוח את הפה ואם לא, אז כמו הגשם, היא יורדת לתעלות הניקוז.
לחיים לחיים!
עד לפני כמאתיים שנה כמעט כל אחד מחכמי ישראל החשובים כתבו שירים, כמעט כולם. אתם יכולים למצוא רשימות כאלה. האם כולם כתבו שירה גדולה? נראה שלא, חלקם כתבו רק חרוזים. הש"ך, לדוגמה, נראה כמי שממש לא שייך לשירה. היו לו חיים לא קלים, הוא נקלע לגזרות ת"ח ונפטר צעיר, לא הייתי מכניס אותו בין גדולי המשוררים על אף שהיה גדול וצדיק, אבל הוא מתחיל את ספרו בשיר מאוד מסובך, עם הרבה "קונצים" בשיר הזה. הרמב"ם יוצא מן הכלל בעניין הזה, אנו יודעים שהוא לא כתב שירה, הוא לא רצה לכתוב שירים כנראה מתוך עיקרון, הייתה לו שליטה מדהימה בשפה ובכל אופן הוא לא כתב. רב האי גאון, שנאמר עליו: "אחרון הגאונים בזמן והראשון במעלה", כתב שירה. יש שהרבו בשירה, ובכללם לא רק רבי יהודה הלוי שהיה גם רופא לפרנסתו ופילוסוף, ורבי שלמה אבן גבירול שהיו מגדולי המשוררים, אלא גם הרי"ף. הרב קוק כותב את דבריו באופן שירי ופיוטי, אבל זו לא שירה במובן של שירה, הוא היה בעל נפש שירית וכך זה יצא. האחרון שממש כתב שירה זה ה"חתם סופר" שיצא ממנו ספר שירים שנקרא "שירת משה". איני חושב ששיריו יכולים להתחרות בשירת רבי ישראל נאג'רה, אבל בכל אופן הוא כתב שירה.
מדוע חכמי ישראל, אנשים מכל תחומי ההלכה והאגדה כתבו שירה? בשירה, בן אדם מנסה לתמצת דברים באיזשהו אופן, כך שצד הרגש שלו יצא באופן מתומצת, מדויק ומכוון הרבה יותר. יכול להיות שאת העניינים והביטויים האלו אפשר היה לכתוב בצורה אחרת, אבל בשירה זה מדויק. שירה לא נכתבת רק מפני היופי שבה, אלא מתוך צורך לקחת דברים ולגבש עניין. נכון שלפעמים אין בה את הבהירות האינטלקטואלית שיש בפרוזה טובה, אבל בשירה יש משהו שהוא מעבר לניתוח של נושא, נשוא ומושא של המילים.
יש שירים שלכאורה נכתבו לזמנם, ואנשים שרים אותם הרבה זמן אחר כך, כיוון שהם הביעו רעיון של אמת. לעומת זאת, כשבנאדם כותב תשפוכת, אז זה לא טוב לא בזמנו ולא לאחר זמנו. אדם יכול לכתוב שיר בלשון יחיד על הצרות שלו, אבל אם הוא לא אמר שום דבר, הוא חי בעולם קטן ואמנם עלה בידו חרוז, אך זה לא משמעותי.
יש אנשים שרוצים לעבוד את ה'; יכול להיות שאני לא מאלה שיושבים וקוראים ספרי שירה, זה לא עולם הכוונות שלי, אבל בכל זאת, אני מחפש איזה שיר של דביקות, שיר של געגועים או שיר של חרטה. אדם נכשל בכך וכך, והוא רוצה לתמצת את זה לא רק בכך ש"ביום ג' חטאתי את חטא פלוני. מהרה יבנה המקדש ואביא חטאת שמנה", אני מדבר על ליבו נוקפו והוא כותב את זה בשיר. לפעמים, אדם נשאו ליבו והוא חולם חלומות גדולים. בן אדם יכול לכתוב: "היום החלטתי לזרז את הבאת המשיח". הייתי שמח למצוא את זה בהרבה יומנים. כשבן אדם מתמצת את הרגש והחלום, גם אם זה כמו שירה שהחרוזים שלה הם לא מאה אחוז, אבל כשקוראים את מילותיו – מתרגשים.
יש שירים שהחרוזים והמשקל הם בסדר אבל הם לא מביאים לידי התרגשות. "לא־ל ירצו כמנחה על מחבת" זה בסדר, אבל כשאני מתחיל לחשוב על זה, שהבן והבת ירצו כמנחה על מחבת... יש שיר שמבחינת המבנה שלו הרבה פחות טוב, גם כן שיר על שבת, ויש לו מנגינות, השיר של רבי אהרן מקרלין: "י־ה אכסף נעם שבת". אני רוצה לומר, מבחינה מקצועית הוא לא כל כך טוב, אבל, בתור שיר הוא מדבר על דברים גדולים ונוגע פנימה.
כשאדם כותב על גדולת ה' או על דברים אחרים, הדברים עשויים לרומם את הנפש. בספר תהילים יש המון שירים של מישהו שבוכה על צרות. חלק מהעניין זה שהוא בוכה. כשאני נמצא במצב רוח מתאים, אני יכול להגיד: "הוא בכה בשבילו, ואני אבכה בשבילי".
כשאני מדבר על דתיים כיום, איפה השירה? כשמשהו כואב לאנשים ומתלהט, הוא יוצא בשירה. יש אנשים שמרגישים רוח בקרבם, אז למה לא יוצא שום דבר מזה? יכול להיות שאנשים נעשים פשוט יותר שטוחים, אין להם כוח לעשות דבר שיצא ממנו צליל. חלק מהחינוך הדתי היום הולך לקראת זה, שבינוניות זו השאיפה הכי גבוהה שאפשר שתהיה. אם זה הדבר הכי גבוה שיכול להיות, אז בן אדם לא מגיע אפילו להיות בינוני. בדיפרנציאליים, יש משוואות ששואפות להגיע לחצי, אבל פה אפילו לחצי הוא לא מגיע, היא תגיע לבינוניות שלה רק לעת קץ.
עם כל זאת, אני רואה אנשים, שנראה שבכל זאת יש להם התרגשות; יש אנשים שיש להם שמחת לב, יש אנשים שיש להם כאב לב, יש אנשים שהיו רוצים להגיד משהו, אבל זה לא יוצא. אני מוצא אנשים שמתפללים ומתנועעים, יש ישיבות, שלכולם יש פאות ארוכות וכולם מתנענעים. אני לא מדבר על כך שכל אחד ואחד יכתוב שיר אחד כל יום, כי יש אנשים שונים; אבל, אם זה באמת להט, אז איפה הוא? הוא צריך להתגלות באיזשהו אופן. אם הוא לא מתגלה, אז יש בעיות.
זוהי שאלה שאני שואל: אנשים לומדים כיום, יותר מכל דור שהיה, אז משהו צריך לצאת בספרים, אני רואה קצת ושומע קצת אבל לא מספיק. יש כל כך הרבה אנשים, ואיפה החידושים?
מה הקשר בין לכתוב ספר של חידושים לעניין של לכתוב שירים? בשניהם יש צד של הניצוץ – שהוא בבחינת צד מסוים שאנחנו מתחלקים בו עם בורא העולם – הניצוץ של היצירה, שהוא זה שאני מצפה לראות. יש כל כך הרבה אנשים, אז אין אף אחד עם משהו שיעלה למעלה?
אני יושב ותוהה על כל מיני דברים כאלה, אלה הם שמוצניקים, ואלה הם שמאלנים והם כותבים. מה קורה עם כל אלה ש"בסטרא דימינא"? אין התלהבות לכתוב שירי מלחמה - מלחמות גדולות, מלחמות קטנות, אין מספיק צער לכתוב שירי אֵבֶל, ואין אש לכתוב שירי התלהבות, איפה השירים? האם לא קורה שאדם נשאתו נפשו באמת להתלהב? אני לא אומר שהוא נשרף באש, לא מצפה שיקרה לאנשים מה שקרה לבני אהרן, אבל איזושהי התלהבות.
המזמור האחרון של תהילים הוא על מוזיקה, איך להלל את ה'; והוא אומר: יש לא רק אופן אחד להלל. יש אופנים בתוקף, יש בתוף ומחול, יש גם במינים ועוגב, יש צלצלי שמע, יש צלצלי תרועה. אני רוצה לשיר לה'. אני לא אומר לכולם: "תכו בתוף"! יש מישהו שרוצה לנגן בכינור, בכלים עדינים יותר. הוא אומר בתהילים: "תהללו את ה'", הוא לא אומר איך, אבל, עם "כל הנשמה". אחד יכול להכות בתוף, אחד יחלל בחליל. אחד יגיד ברכה, השני יגיד אמן, אבל שמשהו יישמע.
בשיתוף תלמידי ישיבת תקוע
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il