ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
וְכַאֲשֶׁר הִגַּעְנוּ מִזֶּה הַמַּאֲמָר אֶל זֶה הַמָּקוֹם וְהוּא* הָיָה תַּכְלִית הַכַּוָּנָה בּוֹ, וּרְאִינוּהוּ חֲסַר הַתּוֹעֶלֶת לְגַמְרֵי, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ כּוֹלֵל רַק כֵּפֶל מַה שֶּׁנִּזְכַּר כְּבָר בְּפֵרוּשׁ הַמִּשְׁנָה וּבַחִבּוּר, וְתוֹסֶפֶת בֵּאוּר לְכָל מְעַט תְּבוּנָה אוֹ הוֹרֵס*, רָאִינוּ שֶׁלֹּא נַנִּיחֶנָּה רֵיקָה מֵחִדּוּשׁ תּוֹעֶלֶת, וְשֶׁנְּדַבֵּר עַל שְׁתֵּי שְׁאֵלוֹת רְאוּיוֹת בְּזֶה הָעִנְיָן.
מדוע פסוקים רבים סותרים את תחיית המתים?
הָאֶחָד מֵהֶן, לְבָאֵר עִנְיַן אֵלּוּ הַפְּסוּקִים הָרַבִּים מְאֹד הַנִּמְצָאִים בַּמִּקְרָא, הַמּוֹרִים הוֹרָאָה בְּרוּרָה שֶׁלֹּא תִסְבֹּל פֵּרוּשׁ בְּהַרְחָקַת* תְּחִיַּת הַמֵּתִים, כְּאָמְרוֹ "אִם יָמוּת גֶּבֶר הֲיִחְיֶה", וְאָמְרוֹ "כָּלָה עָנָן וַיֵּלַךְ כֵּן יוֹרֵד שְׁאוֹל לֹא יַעֲלֶה", "בְּטֶרֶם אֵלֵךְ וְלֹא אָשׁוּב", וְזֶה בְּאִיּוֹב הַרְבֵּה. וְאָמַר חִזְקִיָּהוּ "לֹא יְשַׂבְּרוּ* יוֹרְדֵי בוֹר אֶל אֲמִתֶּךָ, חַי חַי הוּא יוֹדֶךָ כָּמוֹנִי הַיּוֹם". זֹאת רְאָיָה שֶׁיּוֹרְדֵי בוֹר הֵם הַמֵּתִים. וְנֶאֱמַר גַּם כֵּן "כִּי מוֹת נָמוּת וְכַמַּיִם הַנִּגָּרִים אַרְצָה אֲשֶׁר לֹא יֵאָסֵפוּ" וְגוֹמֵר. "הֲלַמֵּתִים תַּעֲשֶׂה פֶּלֶא אִם רְפָאִים יָקוּמוּ" וְגוֹמֵר. וְנֶאֱמַר "רוּחַ הוֹלֵךְ וְלֹא יָשׁוּב". וּכְשֶׁתְּחַפֵּשׂ פְּסוּקֵי הַמִּקְרָא כֻּלָּם תִּמְצָאֵם מַרְחִיקִים תְּחִיַּת הַמֵּתִים בִּכְלָל, רַק פְּסוּקֵי יְשַׁעְיָהוּ וְעִם קְצָת הִתְבּוֹנְנוּת יִתְבָּאֵר שֶׁהוּא מְסֻפָּק* אִם הוּא מָשָׁל אוֹ אֱמֶת. וּמַה שֶּׁבָּא מִן הַפָּסוּק הַנִּגְלֶה לְדָנִיֵּאל "וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ" וְגוֹמֵר, וְאָמַר "וְתָנוּחַ וְתַעֲמֹד לְגוֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין" זֶה גַּם כֵּן מַה שֶּׁחִיֵּב לִבְנֵי אָדָם הַמְּבוּכָה הַגְּדוֹלָה, קְצָתָם הִסְתַּפֵּק בָּהֶם תְּחִיַּת הַמֵּתִים סָפֵק גָּדוֹל, וּמִקְצָתָם הַמַּאֲמִינִים לְזֹאת הַפִּנָּה הֻצְרְכוּ לְפָרֵשׁ כָּל פָּסוּק מֵהַפְּסוּקִים הַמְבֹאָרִים פֵּרוּשִׁים רְחוֹקִים מְאֹד לְקַבְּלָם.
מדוע אין תחיית המתים נזכרת בתורה?
וְהַשְּׁאֵלָה הַשֵּׁנִית הֱיוֹת הַתּוֹרָה בִּלְתִּי זוֹכֶרֶת זֹאת הַפִּנָּה* כְּלָל, לֹא בִּרְמִיזָה וְאַף כִּי בְּבֵאוּר*. וְאִם אִי אֶפְשָׁר מִבִּלְתִּי שֶׁיֹּאמַר שֶׁיֵּשׁ בַּתּוֹרָה רְמִיזוֹת לְזֹאת הַפִּנָּה, וְיֹאמְרוּ הַדְּבָרִים הָהֵם אֲשֶׁר זְכָרוּם בְּאָמְרָם "מִנַּיִן לִתְחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה"? תַּכְלִית הָאוֹמֵר שֶׁיֹּאמַר שֶׁהֵם רְמָזִים נִסְתָּרִים, וְכָל שֶׁכֵּן בִּהְיוֹת הַחֲכָמִים חוֹלְקִים בָּהֶם*. וְתִהְיֶה זֹאת הַשְּׁאֵלָה הַשֵּׁנִית לָמָּה לֹא זָכַר אֶת זֶה בְּגָלוּי וּבְבֵאוּר שֶׁלֹּא יִסְבֹּל פֵּרוּשׁ? אֲבָל נִזְכַּר לְפִי דִּבְרֵי הַחוֹשֵׁב, כְּמִי שֶׁיִּסְתַּתֵּר לֵאמֹר דָּבָר וְיִרְצֶה לְסָתְמוֹ.
___________________________________
וְהוּא – נושא המאמר הוא תחיית המתים. מְעַט תְּבוּנָה וכו' – חסר דעת או אפיקורס. בְּהַרְחָקַת – בשלילת. יְשַׂבְּרוּ – יקוו. שֶׁהוּא מְסֻפָּק – שהפסוקים ניתנו להתפרש גם בדרך משל וגם כפשוטם. זֹאת הַפִּנָּה – עיקר תחיית המתים. וְאַף כִּי בְּבֵאוּר – כל שכן שאינה מבארת אותו. חוֹלְקִים בָּהֶם – חולקים היכן רמזה התורה את תחיית המתים.
ביאורים
הרמב"ם מרחיב כאן בעניין תחיית המתים מאחר שהיו שטענו שאין הרמב"ם מאמין בתחיית המתים כפשוטה אלא רק כמשל. הרמב"ם פותח את הדברים בשתי שאלות חשובות.
השאלה הראשונה הינה בנוגע לאמונה בתחיית המתים לגופות. בקרב העם מושרשת היטב האמונה כי לאחר המוות אנו עתידים לחזור לחיים בשנית, אלא שישנם פסוקים רבים שמהם נראה שהמוות הוא סוף כל חי – דבר הסותר את האמונה במבט ראשון. באיוב נאמר: "אם ימות גבר היחיה" [יד, יד], וכן: "כלה ענן וילך כן יורד שאול לא יעלה" [ז, ט] ו"בטרם אלך ולא אשוב" [י, כא]. בפסוקים אלו כתוב שלאחר המוות אין עוד חיים. גם המלך חזקיהו מודה לה' לאחר שנוספו לו 15 שנים לחיות, ואומר: "לא ישברו יורדי בור אל אמיתך, חי חי הוא יודך כמוני היום" [ישעיה לח, יח-יט]. פסוק זה מלמד אותנו שמי שירד לבור, לקבר, אינו חוזר להודות לה' על נפלאותיו. בפסוקים רבים מצוינת מציאות המוות שאין תיקון אחריו – "רוח הולך ולא ישוב" [תהלים עח, לט]. אם-כן נראה שהמוות הוא הקצה האחרון של החיים, אשר ממנו אין דרך חזרה.
אמנם יש גם מקורות אחרים: בפסוקי ישעיה אפשר לפרש שהכוונה בהם לאמונת תחיית המתים בגוף. לעומת כל הפסוקים הנזכרים מפורש בספר דניאל שתהיה תחייה לגוף: "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו" [יב, ב], וכך גם פסוק נוסף: "ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין" [יב, יג]. רבים הם שלא הצליחו ליישב בין כל המקורות והסתפקו האם האמונה בתחיית המתים אכן נאמרה בתנ"ך או שלא. אלו שנטו אחרי הפסוקים האחרונים להאמין בתחייה, נדחקו בתירוצים רבים בפסוקים הקודמים שהבאנו.
השאלה השנייה היא מדוע התורה לא מזכירה בפירוש או ברמז את עניין תחיית המתים? אמנם יש מהחכמים שמצאו רמזים בתורה לתחיית המתים, אבל עדיין קשה – מדוע הוזכר הדבר באופן זה? נראה מסגנונה הספרותי של התורה שהיא מנסה להסתיר את הדבר, מתוך איזה שהוא טעם בלתי מוסבר.
הרחבות
תחיית המתים מן התורה
וְהַשְּׁאֵלָה הַשֵּׁנִית הֱיוֹת הַתּוֹרָה בִּלְתִּי זוֹכֶרֶת זֹאת הַפִּנָּה כְּלָל, לֹא בִּרְמִיזָה וְאַף כִּי בְּבֵאוּר. הרמב"ם כותב שהתורה אינה רומזת לתחיית המתים, קל וחומר שלא כותבת זאת במפורש. דברים אלו עומדים בניגוד למה שרש"י כותב, שמי שאינו מאמין שתחיית המתים רמוזה בתורה הוא ככופר בתחיית המתים, כיוון שאין לו על מה להיסמך [סנהדרין צ.]. רש"י מבסס דבריו על דברי המשנה – "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא... ואלו שאין להם חלק לעולם הבא: האומר אין תחיית המתים מן התורה.." [סנהדרין יא, א]. לפי הרמב"ם אפשר להסביר שכוונת הביטוי "מן התורה" היא שזהו עיקרון מעקרונות תורת ישראל. כך עולה מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה: "ותחיית המתים יסוד מיסודות תורת משה רבינו, אין דת ואין קשר עם האומה היהודית למי שאינו מאמין בכך" [סנהדרין פרק י משנה א (תרגום הרב קאפח)].
ביאור נוסף בכיוון אחר למושג "תחיית המתים מן התורה " כתב רבי אריה לייב הכהן : "אף שמודה בעיקר התחייה אלא אומר שאינה מִסִּבַּת (– בזכות) התורה והוא כופר בסִבתה – אין לו תחייה. כי סִבה אחרת אין לה (– לתחיית המתים), רק של תורה דידיה (– שלו – שהוא למד בעצמו) או של אחרים הנהנים ממנו (– ולומדים בזכותו), והוא כופר – ולכך לא תחייהו. אמנם יאמין כל איש כי זה הוא עיקר התחייה, ואז יזכה לקום עִם ישני חברון, לשמוח בשמחת ציון תבנה ותכונן במהרה בימינו" [שב שמעתתא, הקדמה, אות פ]. תחיית המתים היא מציאות שאינה לפי חוקי הטבע החומריים, לכן רק בעזרת הקשר לתורה, שמדרגתה רוחנית, יכול אדם לזכות לתחיית המתים.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
ענינו של ראש השנה סוד השופר ופנימיות ראש השנה
השיעור עוסק במשמעותו הפנימית והעמוקה של השופר, שאינו רק מצווה מעשית אלא ביטוי לתפילת הנשמה ולחיבור לשורש ההוויה, הבינה ותיקון העולם העתידי. מתוך כך מוארים סדר הברכות של ראש השנה והשאלה ההלכתית והרעיונית של הימנעות מתקיעת שופר כאשר החג חל בשבת.
שמונה פרקים לרמב"ם כוח המדמה בשירות הקודש
שיעור 4
השיעור עוסק במהותו ובחשיבותו של כוח המדמה כגשר הכרחי המתרגם את רעיונות השכל המופשטים לציורים מוחשיים, עולם הרגש והמעשה. דרך דברי הרמב"ם, הראי"ה קוק וההקשר לערב ראש השנה, מובהר כיצד חיבור הדמיון לעבודת ה' מונע טעויות ומעניק חיות מעשית לקיום המצוות.
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן בית מלון נחשב כצרכי הרבים ולכן רשאים לעשות בחול המועד כל הנצרך אפילו במעשה אומן
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עוצמת התפילה והרצון המעלה הכל
חלק ג' פסקה כ"ד , כ"ה
השיעור עוסק בתפילה כביטוי לכמיהת כל הבריאה אל מקורה האלוקי, כאשר האדם מרכז בתוכו את שאיפות היקום כולו ומעלה אותן. דרך כוח הרצון והדבקות, התפילה מתגלה כפעולה ממשית במציאות המחברת את העולם למקור הברכה והחיים.
יומא אכילת מאכלים שאינם ראויים ביום הכיפורים
יומא דף פ"א
השיעור עוסק בגדרי איסור אכילה ביום הכיפורים ובמאכלים שאינם ראויים, תוך ניתוח מחלוקת הראשונים בדין אכילתם בכמות מרובה ובחצי שיעור. באמצעות עיון בשיטות הרמב"ם, הראבי"ה והגר"א, נבחנת השאלה האם איסור היום מוגדר כחובת "שביתה מעינוי" או כאיסור אכילה רגיל.
ענינו של ראש השנה מלידת חיה להולדת אדם
השיעור מעמיק בביטוי "היום הרת עולם" ומבאר כי האדם נברא כחיה פראית שתפקידה להוליד ולפתח את צלם האלוקים שבה מן הכוח אל הפועל. מתוך כך מוארים מהות יום ראש השנה, מעמדם הייחודי של ישראל בדין כממליכי המלך, והמבט השלם שלעתיד לבוא שיתגלה כ"יום שכולו שבת".
