גלגלי המטוס שהגיע מתימן במבצע 'מרבד הקסמים' נגעו בקרקע ארץ ישראל, ופקידי הסוכנות מיינו את העולים החדשים.

מרגלית גמליאל, נערה יתומה בת שש עשרה, נשאה בכליה ספר תורה שעבר במשפחתה מדור לדור.
הספר נלקח על ידי הפקידים למשמרת ומאז לא נודע מקומו.
היא נלקחה לבדיקה רפואית. הרופאים קבעו בטעות שהיא חולה בצרעת ושלחו אותה לבית החולים למצורעים 'הנסן' בשכונת טלביה בירושלים. שם היא נדבקה במחלה, ומכאן ואילך חייתה בבידוד גמור עם שאר המצורעים ולא יצאה מחוץ לכותלי בית החולים.
ר' אריה לוין, הצדיק הירושלמי, היה היהודי היחיד שהעז לבקר בבית החולים למצורעים במשך שנים רבות. הוא היה מגיע בראש השנה ותוקע בשופר למען החולים שנענו לו בהתרגשות רבה.
היה מי שחשב לחתן את מרגלית עם חולה אחר מבוגר ממנה בשם משה בן יצחק, אך המהלך לא צלח. מרגלית השלימה עם מר גורלה, שלעולם לא תתחתן ולא תחבוק ילד בזרועותיה. היא חסכה פרוטה לפרוטה מכספי הביטוח הלאומי, עד שהיה בידה סכום מספיק כדי לשכור סופר סת"ם תימני שיכתוב בעבורה ספר תורה. הספר הוכנס אחר כבוד לקרוואן בקריית ארבע היא חברון. שמחתה של מרגלית על הכנסת ספר התורה לא האריכה ימים. בשריפה שפרצה באותו קרוואן נשרף ספר התורה שלה.
מצבה הרפואי של מרגלית הוחמר מאז אותה שריפה. אצבעות ידיה ורגליה נפגעו ממחלה קשה ובמוחה התגלה גידול. כשנודעו הדברים, החליטה מרגלית לכתוב ספר תורה נוסף שיהיה לה כמו ילד שתותיר אחריה בעולם. היא פנתה לפקיד הביטוח הלאומי וביקשה הלוואה.
"כיצד תחזירי את הסכום?!" תמה הפקיד.
"תשעבדו את כל תקבולי הביטוח הלאומי שלי עד סוף ימיי", ענתה.
וכך ספר תורה שני נכתב והוכנס לבית כנסת באחד היישובים שליד ירושלים, לאושרה של מרגלית.
יום שישי אחד לפני כניסת השבת, אמרה לה מטפלת שאינה שומרת מצוות: "מרגלושה, איזו שטות עשית שוויתרת על כל כספך בשביל ספר תורה. כעת את גורבת גרביים קרועות ואין לך אפשרות לקנות חדשות".
"את הרי יודעת שאני אישה ערירית", השיבה מרגלית, "וכי מה רצית שאשאיר אחרי י- זוג גרביים מפואר?! אני משאירה אחריי ספר תורה. זה הילדים שלי!"
האחות נפעמה מתשובתה ומיהרה לקנות לה מכספה זוג גרביים חדשות לשבת.
כשנסגר בית החולים 'הנסן' למצורעים הועברה מרגלית, עם אנטיביוטיקה מיוחדת למניעת הידבקות, לבית אבות בעיר. שם, באירוע מוחי קשה, איבדה את הכרתה למשך שנתיים והוזנה על ידי זונדה. עקב זיהום אושפזה בבית החולים 'שערי צדק' לכמה שבועות ומצבה הידרדר.
ביום ו' באדר תשס"ד קיבל איש החסד ר' אפרים הולצברג (בנו של אבי הפצועים שמחה הולצברג זצ"ל), שליווה את מרגלית במשך השנים, הודעה קצרה ובלתי ברורה בטלפון שהבהירה לו כי הגיעה העת לברך את ברכת "ברוך דיין האמת" על מותה.
ר' אפרים נזכר כי באחת הפעמים שבהן הגיע לבית החולים למצורעים לקחה אותו אחת האחיות הקשישות שבמקום אל גן העצים התנ"כיים שמאחורי בית החולים, והראתה לו מקום שבו נקברו כמה מהמצורעים שהלכו לעולם ואנשי החברא קדישא חששו לעסוק בהם, עטפו אותם בסדין ובסיד וקברו אותם.
הוא חשש שלא ישיג מניין ללוויה, ולכן ביקש להכריז ברמקול על מת מצווה, בתקווה שהציבור יגיע.
במוצאי שבת קרע הרמקול את האוויר בשכונות גאולה, מאה שערים וזיכרון משה, בקריאה: "הלווייתה של מת מצווה, הנפטרת מרגלית גמליאל בת אברהם, תצא בשעה עשר וחצי הלילה מבית ההספד להר המנוחות... הלווייתה של מת מצווה..."
רק שלושה חסידי גור נעתרו לכרוז המכריז "מת מצווה" ובאו לבית ההספד בבגדי השבת המבריקים והספודיק לראשם. הם נותרו עד לסתימת הגולל.
אנשי חברא קדישא ביקשו מר' אפרים להספיד את מרגלית. הוא עמד נרגש וקרא: "בורא עולם, למרגלית הצדיקה לא היו אף פעם שום טענות אליך על מר גורלה, והיא קיבלה את הדין באהבה. כך גם אתה, בורא עולם, שלא תהיינה לך טענות על בניך. בזכות מרגלית הצדיקה שמסכת ייסוריה תמה, ואשר בייסוריה הנוראים הגנה בוודאי על הדור, תאמר לצרותינו די!"
פעם בסעודה שלישית במחיצת הרב יוסף אלישיב סיפר אפרים הולצברג על מרגלית גמליאל וספרי התורה שלה, לבסוף אמר בהתלהבות ובתעוזה: "כמו שיש מושג חתן תורה, כך מרגלית היא כלת תורה!"
הרב אלישיב הנהן בראשו.
מתוך העיתון בשבע.