בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • הלכות כלליות
קטגוריה משנית
  • מדורים
  • קול צופיך - הרב מרדכי אליהו
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

שמחה בת חנה

undefined
10 דק' קריאה
כלי שמלאכתו לאיסור ולהיתר
הלכות מוקצה חמורים מאד, ואם אינו יודע את כלליהם ופרטיהם, יכול בנקל להכשל בהם.
הגמרא אומרת (שבת קכב:): "נוטל אדם קורנס לפצע בו את האגוזים, קרדום לחתוך בו את הדבילה, מגירה לגור בה את הגבינה, מגריפה לגרוף בה את הגרוגרות".
הכלל הראשון במוקצה הוא: כל כלי שמיוחד לעשיית מלאכה האסורה בשבת, אין לטלטלו שמא יעשה עמו את מלאכתו אשר יועד לה. המשנה מונה כלים שעיקר תשמישם לאיסור, אך הותרו בטלטול כאשר זה לצורך מלאכה מותרת, אם לעיתים משתמשים בהם, כגון קורנס לפצח בו אגוזים או קרדום לחתוך בו גבינה וכדומה. כלומר, השימוש המותר משנה את דינו של הכלי, ואת הכלל שאמרנו בפתיחת הדברים.

פיצוח אגוזים בשבת
אם יש לפניו כלי מיוחד להיתר וכלי שמלאכתו לאיסור, והוא מעדיף להשתמש בכלי שמלאכתו לאיסור, לדוגמא אם רוצה לפצח אגוזים בשבת, ועל השולחן לפניו מונח המפצח, אך הוא רוצה לקחת את הפטיש שנמצא במגירה, דעת המש"ב (סי' ש"ח ס"ק י"ב): אסור לו לקחת את הפטיש, שכיון שמונח לפניו כלי שמלאכתו להיתר (מפצח) לא יטול כלי שמלאכתו לאיסור (פטיש). ומיהו, למעשה אנו אומרים שאם הוא מעדיף להשתמש בפטיש (כי במפצח, האגוז מתפורר, אבל בפטיש רק הקליפה נשברת והאגוז נשאר שלם ויפה, או מכל סיבה אחרת) - מותר לו להשתמש בפטיש למרות שיש לפניו מפצח אגוזים

כה"ח מביא שבזמנם היה כלי מיוחד שבו מניחים את האגוז, והיו מבריגים מלמעלה מקל עץ שהיה לוחץ על האגוז עד שהיה שוברו, והתיר להשתמש בכלי זה בשבת.
אם רוצה לאכול אגוז קוקוס בשבת, יפצח אותו מבעוד יום. ואם לא עשה כן, רשאי בשבת ליטול פטיש קטן ולשוברו (אבל לא פטיש גדול כיון שבו אין דרך לשבור בו אגוזים וכיו"ב).

מכתש. ישנו כלי שבו שני חלקים מכתש ועלי. ואם רוצה בשבת בעזרתו של העלי לשבור אגוזים וכדו' – מותר בתנאי שגם בחול משתמש בו לשבירת אגוזים.

מוקצה מחמת מצוה
הלכות מוקצה שייכים גם בתשמישי קדושה שהוקצו למצוותם. לדוגמא שמן שנשאר בכוסיות של החנוכיה, דינו מוקצה, ואין להשתמש בהם תשמיש אחר.
שיעור חיוב זמן הדלקה של נרות חנוכה הוא חצי שעה לאחר צאת הכוכבים. ואם שם יותר שמן ולא אמר שאינו מקצה ממנו רק חצי שעה, אז כל השמן ששם הוקצה למצוותו (עיין מש"ב סי' תרע"ז ס"ק י"ח).

מוקצה מחמת חסרון כיס
הגדרת מוקצה מחמת חסרון כיס היא: כלי שמקפיד שלא להשתמש בו אלא לתשמיש המיוחד לו. בכלי שכזה אסור להשתמש בשבת אף לצורך מלאכה המותרת, ואפילו אם עיקר תשמישו של כלי זה אינו למלאכה של איסור. למשל: סכין מילה, או סכין של סופרים או של ספרים, כיון שבדרך כלל אין משתמשים בהם אלא לצורך תשמישם הייחודי, ואדם מקפיד עליהם מאוד, לכן אין שום היתר להשתמש בכלים אלה לצורך מלאכה מותרת (כגון קילוף תפוחים וכדומה), אפילו אין לו כלי אחר.

מוקצה מחמת איסור
מוקצה מחמת איסורו = כלי שעיקר תשמישו לאיסור, ויש חשש שאם ישתמש באותו כלי ואפילו לצורך היתר, ישכח ויעשה באותו כלי מלאכה אסורה. למשל: יש פלאפון שבו תצוגה של השעה, ויש חשש שאם יטלנו בידו לראות את השעה, יבוא ללחוץ על אחד הלחיצים מתוך הרגל, ונמצא עובר על איסור שבת בשוגג.

מוקצה מחמת גופו
מוקצה מחמת גופו = דבר שאינו לא מאכל אדם ולא מאכל בהמה, לא כלי, ולא צורת כלי עליו, וכגון קורת עץ, אבנים, עפר, חול, ואפילו בעלי חיים (כגון כלב וכדומה) – הרי הם נקראים מוקצה מחמת גופו, ומכל מקום יש כמה אפנים להתיר את טלטולם (עיין בבית יוסף ריש סי' שח).

אין מוקצה לר"ש אלא גרוגרות וצימוקים
הגמרא אומרת (שבת דף מ"ה, וביצה דף מ' ע"ב) "אין מוקצה לר"ש אלא גרוגרות וצימוקים בלבד". הפשט הוא, הכל מותר, ואין מוקצה אלא בגרוגרות וצימוקים. בזמנם היו שוטחים ענבים או תאנים על הגג כדי לייבשם, ובשלב הראשון השמש מכה עליהם והם מסריחים, ובשלב השני - כעבור זמן מה הם נעשים צימוקים או דבלות, ובין זה לזה – דינם מוקצה, שכיון שדחה אותם בידיים להעלותן לייבשן, הסיח דעתו מהם. זה הפשט, אבל כתבו חכמי המוסר עוד פירוש וכדלקמן.

יהודי לעולם אינו מוקצה
ניתן להסביר את דברי ר"ש גם בדרך המוסר. אומר ר"ש אין יהודי שהוא בגדר מוקצה אצל הקב"ה, ואפילו אם התרחק מאד יש לו תקנה וצריך לקרבו. אבל אם יש אדם שהוא בגדר 'דחינהו בידיים', שהוא היה תאנה טובה או ענבים טובים, ושנה ופירש, הוא כבר נכנס לגדר מוקצה (תמיד ר"ש היה מזכה לחייביא, אבל כאן הדבר שונה וכפי שהגמרא בפסחים מ"ט ע"ב אומרת תלמיד חכם ששנה ופירש קשה מכולם. כי אם תאמר לו שדבר מסוים אסור, הוא יאמר לך, זה מתיר וזה מתיר, ואינו זוכר את הדברים האסורים). ואעפ"כ אין להתיאש ממנו, ואדרבה יש להתפלל עליו שיחזור לאביו שבשמים.

עוף או בשר קפוא
עוף או בשר קפוא שאינם מבושל - דינם מוקצה בשבת, שהרי א"א לאוכלם. בזמנם היו אוכלים בשר לא מבושל, והיו עדות מסוימות שנהגו לאוכלו באופן זה. אבל כיום אין מי שאוכל בשר לא מבושל ועל כן דינו מוקצה, ואין להזיזו במקום הקפאתו.

לחם עטוף בניילון המונח במקפיא ועל גביו מונח עוף קפוא, וביום שבת הוא רוצה לקחת את הלחם- מהדין מותר לו למשוך את הלחם והבשר יפול, ובתנאי שלא יגע בבשר.
אבל אם בע"ש אמר שאינו צריך את הלחם - אינו יכול לטלטל מן הצד ולמשוך את הלחם והבשר יפול, כי זה נקרא 'בסיס לדבר האסור', ואפילו בגרמא אסור.

כחס על הנר – ודין שעון שבת
וכתוב "כחס של הנר כחס על השמן כחס על הפתילה חייב". יש אנשים שכשהחשמל נכבה בליל שבת ע"י שעון שבת, הם נגשים לארון החשמל ומורידים את המתגים כדי שלמחרת בבקר לא ידלק החשמל, או אם למשל, בליל שבת היו אורחים בביתו, והם ישנו בלילה ובבקר הלכו, ובכל חדר הוא הדליק אור וכדו', ובבקר שעון שבת כיבה את כל החשמל (ובעוד כמה שעות החשמל ידלק שנית) וכעת הוא רוצה לכבות את המתגים של החשמל כדי לחסוך בחשמל – הדבר אסור מכמה טעמים: א. הכפתור שהם נגעו בו דינו מוקצה, כי בבין השמשות היה דינו מוקצה - ומיגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא ב. בפעולה של כיבוי המתג הם עוברים על בונה או סותר בשבת (בלחיצה על המתג נוצר חיבור של שני חוטי חשמל וזה בונה, ובכיבוי המתג נפרדים שני חוטי חשמל וזה סותר), ויש להזהר בזה מאד, ועל כן לא תגע בו יד.

שעון שבת יש רבנים שאומרים שמותר להאריך או לקצר בשעון שבת ונותנים קולות בדבר.
ואנחנו רגילים לומר עליו "לא תגע בו יד", ואין לקצר או להאריך את זמן פעולתו של שעון שבת, כי יש בו דין תוקע, ודין בונה, ולעיתים גם דין סותר. וכולם איסור דאורייתא, ולחולקים יודו שיש איסור דרבנן.

לכבוד שבת קדש
ועל האדם לדעת שכל ההוצאות שמוציא לכבוד שבת, הוא יקבל בחזרה, ולא יאמר חבל על החשמל.
הגמרא בביצה (דף ט"ז ע"א) אומרת : "תניא אמרו עליו על שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. מצא בהמה נאה אומר זו לשבת, מצא אחרת נאה הימנה מניח את השניה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים, שנאמר ברוך ה' יום יום".

אם קנה פרי חדש באמצע שבוע, ואפשר לשומרו במקרר עד שבת, טוב שיעשה כן ויברך עליו שהחיינו בשבת.
וישנה מחלוקת מתי יאכל אותו, האם בליל שבת או ביום שבת. יש מי שאומר ביום שבת חשוב לאכול פרי חדש, ויש מי שאומר מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה ועל כן יאכלנו בליל שבת.
ולמעשה, אם יש לו תאוה לפרי הזה יאכל בליל שבת.

הרואה פרי חדש ויש לו תאוה לאוכלו ולא אוכל, עובר איסור.
והגמרא מספרת על רב אחא שהיתה לו קופת חיסכון ובכל יום היה שם פרוטה, וכשהיה מצטבר סכום כסף הוא היה קונה פרי חדש כדי לברך עליו שהחיינו.

בזמנם בחו"ל לא היה גלידה, אלא היו אוכלים בקיץ אבטיח או מלון והיו מניחים אותם בבור מים כדי שיהיו קרים. גאון עוזנו ותפארתנו בעל הבא"ח לא היה אוכל אבטיח עד ליל ר"ה (ובבגדד ימי הקיץ היו חמים מאד), ולא שהיה מתאוה ולא אוכל, אלא הוא לא היה מתאוה.
הרה"ג חכם ששון לעג'מי (הוא בא מפרס) בעל 'קול ששון' כותב שהיו נוהגים לתת לכל אחד אבטיח קטן, חציו היה אוכל לפני הארוחה, וחציו לאחר הארוחה, אבל בבגדד לא נהגו בזה. ומסופר שפעם היה סכסוך בין עשיר לעני, ובאו לפני בי"ד וחכם ששון שהיה אב"ד אמר שהעני זכאי והעשיר חייב. אמר לו העשיר: עכשיו אני אחזיר אותך לפָרַס ! קם חכם ששון ומכר את כל תכולת ביתו, ואמר בליבו עד שאותו עשיר יזרוק אותי לפרס, אני אלך לבד. באו אנשים ביום שבת לביתו והנה הם רואים שכל הבית ריק, וכששאלוהו לפשר הענין, סיפר להם את המעשה. מששמעו זאת הם הלכות לבית העשיר ואמרו לו תראה מה גרמת וכו'. אמר להם העשיר אני אמרתי את דברי בצחוק. אמרו לו אותם אנשים, כעת תלך ותפדה את הריהוט של חכם ששון ותחזירם לו. אמר להם העשיר, אבל כל הריהוט שלו ישן. אמרו לו: אם כך תקנה לו הכל חדש, וכן עשה.

נויי סוכה
אם בסוכות נפלה חתיכת עץ מהסכך לרצפה, או רימונים שהיו תלויים נפלו - דינם מוקצה ביו"ט או בשבת (ואם יש חשש סכנה כגון שילד קטן יחליק וכדו' - מותר לטלטל את הרמון כלאחר יד).
ואם אמר בערב סוכות אני לא מקצה דעתי מהרימונים והסיכות כל בין השמשות - מותר. אבל אינו יכול לומר אני לא מקצה עצמי מהסכך, שהרי הוא צריך לסכך.

מצה שמורה
אם יחול פסח ביום ראשון (כמו השנה), יש מי שאומר שאם בכוונתו ללכת להוריו או לחמיו כבר ביום שבת, אסור לו לקחת עימו את המצה שמורה שהרי דינה מוקצה מחמת חסרון כיס, שהרי הוא לא אוכל ממנה בשבת, וכן לא יתן אותה לקטן ועוד, והוי כמכין משבת לחול. אלא בערב שבת יקחנה למקום שבו ישהה בחג.

היה יהודי אחד שכל יום שבת נהג להביא בקבוק שבו יין להבדלה ובו שיעור של כוס אחד בלבד.
ואמרנו לו שאסור לו לעשות כן שהרי הוא מכין משבת לחול - משבת להבדלה במוצאי שבת, ולמרות שזה לצורך מצוה הדבר אסור. ועל כן טוב אם יביא יין בכמות גדולה יותר, ויאמר אני מביא יין זה לביכ"נ ביום שבת גם כדי שאשתה ממנו מעט. אבל להביא רק להבדלה אסור משום שמכין משבת לחול.

שיריים של האדמו"ר
היום בבקר הייתי בבר מצוה ועשו סעודה והניחו לידי פיתה כדי שאברך עליה 'המוציא' וברכתי ואכלתי חתיכה קטנה, ופתאום אני רואה שמישהוא חטף את הפיתה, שאלתי אותו מה זה ? והוא ענה, זה שיורי אדמו"ר. אמרתי לו בבדיחותא תקח אבל תביא לי פיתה חדשה.
ובשבוע שעבר היה קידוש של חתן, והחתן ישב על ידי, והגישו 'קוגל' ואני לקחתי חתיכה קטנה ואכלתי, והנה החתן חטף את שאר החתיכה. אמרתי לו: לא קבלת 'קוגל' ? והוא אמר לי זה שיירים.
בהתחלה, מנהג האשכנזים בשיירי האדמו"ר לא מצא חן בעיני, אבל לאחר שמצאתי מקור לכך בירושלמי נחה דעתי במנהג זה.
הגמרא בירושלמי אומרת שלאחר קידוש החדש היו ביה"ד עושים סעודה, ורצה רבן יוחנן בן זכאי להשתתף בסעודה זו אך לא נתנו לו בטענה שבסעודה זו משתתפים רק אנשים חשובים. ואחרי שסיימו לאכול הלך רבי יוחנן ולקח את הפירורים שמתחת לשולחן ואמר שזה שיירי הסעודה של הרבנים. הרי מכאן יש אסמכתא לשיורי אדמו"ר.

טעם איסור טלטול בשבת
ישנה מחלוקת בין הרמב"ם לראב"ד בטעם איסור טלטול מוקצה בשבת.

וז"ל הרמב"ם (פכ"ד מהל' שבת הל' יב): "אסרו חכמים לטלטל מקצת דברים בשבת כדרך שהוא עושה בחול. ומפני מה נגעו באיסור זה, אמרו ומה אם הזהירו נביאים וצוו שלא יהיה הילוכך בשבת כהילוכך בחול, ולא שיחת השבת כשיחת החול שנאמר 'ודבר דבר', קל וחומר שלא יהיה טלטול בשבת כטלטול בחול, כדי שלא יהיה כיום חול בעיניו ויבוא להגביה ולתקן כלים מפינה לפינה או מבית לבית או להצניע אבנים וכיוצא בהן שהרי הוא בטל ויושב בביתו ויבקש דבר שיתעסק בו ונמצא שלא שבת ובטל הטעם שנאמר בתורה למען ינוח".

לעומתו כותב הראב"ד: "עוד אמרו אטו טלטול לאו צורך הוצאה הוא, ועוד אמרו בימי נחמיה בן חכליה נשנית משנה זו שאמרו שלשה כלים קטנים נטלים על השלחן נמצא כי מפני חיוב הוצאה אסרו בטלטול מה שאסרו שהוא גדר להוצאה".

בבית המקדש כשהיה חל ערב פסח בער"ש היו שוחטים, ועשו פעם חשבון שמליון ומאתיים אלף קרבנות שחטו שם. ומהיכן היו מספיק ברזלים לתלות את הבהמות ? אלא היו לוקחים שני בני אדם העומדים זה לצד זה ומניחים על כתפיהם חתיכת עץ שעליה היו תולים את הבהמה, והיו מתחלפים ביניהם.
ומותר לטלטל עצים אלו בשבת, כי הפשטת העור היא לצורך ההקטרה ע"ג המזבח.

פתיחת קופסאות שימורים
פעם אסרו לפתוח בשבת קופסאות שימורים קטנות, כיון שיוצר כלי, והיו בעלי מלאכה שהשתמשו בקופסות אלו לאחסון כלי עבודה קטנים. אבל כיום אין מי שמשתמש בקופסאות אלו, ואפילו לא בקפסאות המכילות חצי ק"ג, ולכן מותר לפותחם בשבת.
אבל בקופסאות שימורים המכילות חמש ק"ג ויותר כיום יש מי שמשתמש ולכן אסור לפותחם בשבת. ואם באו אורחים לביתו, ולא פתח את הקופסא מערב שבת, הוא יכול לפתוח מעט בצד אחד של הקופסא, ויניחנה בתוך סיר או קערה עמוקה, ויפתחנה מהצד השני, ובכך ביטל שם כלי מהקופסא.

אין מוקצה באוכלין
אין מוקצה באוכלין. ולכן אם למשל הניח ארגז של תפוזים בחצר ביתו, ובשבת רוצה להכניסו לבית כיון שיורד גשם וכדו' – מותר. וכן אם למשל קיבל כמה חבילות של שוקולד וגמר בדעתו ליתנם במתנה, אע"פ שהקצה אותם מדעתו – מותר לו לאכול מהם בשבת כי אין על אוכלין דין מוקצה.

דין מוקצה בכלים
אבל אם קיבל לחתונתו כמה מערכות של כוסות, והחליט לתת אותם במתנה לחברו שמתחתן – אסור לו בשבת להשתמש בכוסות אלו, כיון שזה נקרא לסחורה.

ענף עץ שנפל לתנור ביו"ט
אם ביו"ט נשבר ענף מהעץ ונפל לתוך התנור הבוער – יש דין מוקצה על ענף זה, ומותר לאפות בתנור זה ע"י שיוסיף עצים. והטעם הוא, כי בזמנם היו מבעירים את התנור, אבל לא היו אופים בו אלא בזמן שהיו העצים כבר גחלים ולא כשיש להבה, ולכן בשעה שהענף נפל לתנור אני לא משתמש בתנור אלא עד שהלהבה תכלה והכל יהיה גחלים.

גרם כיבוי
אם בער"ש הדליק נרות שבת בנר שעווה גדול, ואינו רוצה שכל הנר ידלק, ולכן הניחו בתוך חול כדי שכשיגיע חציו לחול יכבה, או שהניחו במים כדי שיכבה, י"א שאסור לעשות זאת בער"ש כיון שגורם שיכבה בשבת.

יש המדליקים נרות שבת בשמן זית וממלאים כוסות זכוכית במעט מים ועל גביו שמים שמן.
ויש לדעת, שאם כוונתו כדי לכבות שהכוס לא תתפוצץ מחמת חום האש – אסור. אבל אם כוונתו להגביה השמן ולא בשביל לכבות – מותר. ללא מחשבה כלל - אין בעיה.

ביטול כלי מהיכנו
לכל מזגן יש צינור ניקוז למים, ואם למשל המים הללו נשפכים מהצינור על המדרגות שלפני ביתו או שלפני הכניסה לבית הכנסת וכדו' ורוצה בשבת להניח כלי במקום מוצא המים – אסור מפני שמבטל כלי מהיכנו, שהרי המים הללו דינם נולד והם מוקצים.
אלא אם כן יקח קליפה של תפוז או בננה ויניחנה באותו כלי שאז אין בזה דין מבטל כלי מהיכנו.

דיני קרח
הנחת קוביות קרח בשבת בתוך משקה כדי לקררו – לכו"ע מותר.
הנחתן בתוך כוס ריק והם נמסים שם: לדעת השו"ע – מותר, דעת המש"ב בדעת רמ"א: טוב להחמיר משום נולד (עיין למש"ב סי' ש"כ ס"ק ל"ה שלדעת רמ"א יש להחמיר, אבל לצורך אורחים מותר).
ריסוק קוביות קרח – לכו"ע אסור (עיין לשו"ע סי' ש"כ סעי' ט', ולמש"ב שם, ולבא"ח ש"ש יתרו אות ט'. ועיין במסכת שבת דף נ"א ע"ב וברש"י שם ד"ה אבל נותן).

מותר בשבת להוציא את קוביות הקרח מתוך התבנית על ידי שמוציא את מסגרת המתכת שגורמת להפרדת הקוביות.

פעם היו מקררים שהיה בהם מגש וכל המים שנוזלים מהקרח שבתא ההקפאה היו נופלים למגש זה. ובע"ש היה צריך להוסיף מים למגש, כדי שיהא מותר לקחת את המגש ולשופכו, ואם לא עשה כן אסור להוציאו החוצה משום נולד.

הלכות שבת הם כהררים התלויים בשערה, לעיתים מותר לאדם בשבת לעשות פעולה הכרוכה במאמץ רב, אבל פעולה קטנה ביותר שבקלות ניתן לעשותה, אסורה (למשל, אם יש לו הרבה אורחים והוא צריך לפרוס את חלות לפרוסות, והוא חותך וחותך עשרים חלות או יותר עד שידו כבר נשברת, דבר זה לצורך אכילה ומותר. אבל לעשות פעולה הכי קלה של הדלקת מתג חשמל, אסור משום בונה או סותר).

טאטוא הבית
כיום שרוב המטאטאים הם משערות שלא נשברות, מותר, וכן מפני שאין בבית עפר.

ניגוב הרצפה במגב
אם ביום שבת נשפך על הרצפה מעט מים, מותר למושכם בעזרת מגב, ובתנאי שמנגב מקצת החדר, אבל לא את כל החדר משום שזה עובדין דחול.
לנגב את המים בסחבה – אסור שמא יטלטל אח"כ את הסחבה שהיא ספוגה מים, ובנגיעה בלבד יבא לידי סחיטה.


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il