שמן זית זך וכתית | הרב שמעון כהן | בית המדרש

פרשת שבוע ותנ"ך
תצוה

קטגוריה משנית

4565

13 דק' קריאה

השמן שייך גם לתהליך הבניה
פרשת תצוה פותחת בציווי על שמן המשחה, "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד: בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי ה' חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" 1 . ציווי זה מהווה חזרה על הבקשה לתרום שמן למאור שבריש פרשת תרומה, ולכאורה אין זה מקומו, שהרי השמן דרוש לעבודה במשכן, ופסוקים אלה עסוקים בהקמתו. וכדברי "דעת זקנים מבעלי התוספות" 2 שכתבו:
"תימה שכל הפרשה בצרכי בנין, חוץ מפסוק זה שהוא צורך שולחן גבוה, ואינו אומר חטים ללחם הפנים וכבשים לתמידין ועצים למערכה?"
והשיבו:
"ויש לומר ששלושתן צורך בנין הן - שמן המשחה, שבו נמשחו ונתקדשו כל כלי המשכן, וקטורת נמי, שכן דרך מלכים שמבשמין להם הבית קודם שיכנסו לתוכו, וכל שכן לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, וכן מצינו שעל ידי הקטורת שכינה נראית, דכתיב 'וכסה ענן הקטרת', וכתיב: 'כי בענן אראה', ושמן למאור, שכן דרך המלכים להדליק נר לפניהם קודם שיכנסו לבית, ואף על גב דלאו לאור הוא (הקב"ה) צריך, מכל מקום הוא כבוד של מעלה".
נמצא, שלשמן יש שייכות ממשית לתהליך הבניה וההכנה, ולא רק לעצם העבודה במשכן.

תהליך הפקת השמן
מכאן אנו מגיעים לתוכן הציווי. על המילים "שֶׁמֶן זַיִת זָךְ" אומר רש"י 3 :
"זך - בלי שמרים, כמו ששנינו במנחות (פו ע"א): מגרגרו בראש הזית וכו':
כתית - הזיתים היה כותש במכתשת, ואינו טוחנן בריחים, כדי שלא יהו בו שמרים, ואחר שהוציא טיפה ראשונה מכניסן לריחים וטוחנן, והשמן השני פסול למנורה וכשר למנחות, שנאמר: 'כתית למאור', ולא כתית למנחות".
השמן ששימש למנורה היה מיוחד במינו. שמן זה הופק מהזיתים המובחרים הנמסקים מצמרת עץ הזית. את הזיתים היו כותשים במכתשת ולא היו טוחנים אותם בריחיים, כדי שלא ימצאו בשמן שמרים. ורק את הטיפה הראשונה, העסיסית והמזוככת, היו לוקחים מן הזיתים להדלקת המנורה.
השמן למנורה היה צריך להיות בתכלית הזיכוך, בלי שום תערובת של פסולת. בדרך כלל כשמכינים שמן זית חובטים בעצי הזית כדי שהזיתים יפלו על הארץ, ואוספים הכל לבית הבד. אבל כאן התהליך הרבה יותר מורכב ומוקפד, צריך לטפס לראש האילן וללקט את הזיתים המובחרים ביותר אחד לאחד, ומכל אחד לקחת אך ורק את הטיפה הראשונה.

'זך' ו'כתית' - הדרכות לקנין תורה
בספר "קמץ המנחה" 4 עומד רבי חנוך ארנטרוי 5 על משמעות ההבדל שבין השמנים, וכה דבריו:
"אם לפנינו שני מינים של שמן זית ושניהם מאיכות טובה, אין להכיר הבדל בטעם, בטוהר או בצבע ביניהם, אך האחד עשוי בעבודה מייגעת על ידי כתישה בידיים והשני על ידי טחינה וכבישה בבית הבד: להדלקה במנורה יש לבחור לפי דברי התורה רק את השמן שהופק על ידי כתישה.
עוד אמרו חז"ל: 'כתית למאור' ולא כתית למנחות (מנחות פו ע"א), כלומר למנחות שהקריבו על המזבח לא היה צורך בשמן כתית.
אפשר להבין את ההלכה המבדילה בין סוג השמן הנדרש למאור במנורה לבין סוג השמן הנדרש לקרבן מנחה, אם נפרש מה מסמלת לנו המנורה במשכן. אור המנורה הזה המאיר הוא סמל לתורה, התורה נמשלה לאור המאיר את החושך, את אי הידיעה והבערות. המנורה היא הכלי אשר נועד לקבל את השמן, השמן - החומר אשר ישמש להדלקת הנר. המנורה היא סמל לכוחות השכליים הנתונים לאדם מלידה, הם הכלי אשר נועד לקבל את החכמה והדעת, לעבדם ולנצלם בצורה יעילה ובתבונה.
שתי הלכות נאמרו בשמן: 'זך', כלומר טהור ונקי משמרים, ו'כתית' - כתוש בידים. ההלכה מלמדת אותנו את דרך הרכישה של השמן אשר בו הדליקו את המנורה, אופן יצירתו, מראהו ואיכותו. החומר אשר ידרש להדלקת האור יהיה זך, בלי שמרים ותערובת זרה, כלומר התורה שאדם לומד תהיה טהורה וזכה מפי מורה נאמן שתוכו כברו. דע מאיזה מקור נלקחה, כשם שאיכות טובה של השמן היא עריבות לכך שגם האור אשר ידלק ממנו יהיה בהיר ויציב, כך יש להקפיד על טיב המזון הרוחני אשר אנו מגישים לשכל, כדי שתווצר ותתגבש השקפה בהירה שתאיר ללומד את דרכו.
התכונה השניה הנדרשת מהחומר הבא להאיר היא, שיהא 'כתית'. התורה מרמזת לנו בזה על הדרכים לקנין תורה. מלכים משאירים כתרם לבניהם ועשירים את עשרם, אבל התורה אינה ירושה ואינה דומה לרכוש שהאב מוריש לבנו, אלא גם הבנים צריכים להשקיע עמל ויגיעה כדי לרכוש אותה".
יש כאן שני ציוויים, השמן צריך להיות 'זך' ו'כתית'. הזוך רומז לכך שכשאדם לומד תורה אסור שבתורה שלו יהיו מעורבים שמרים, התורה צריכה להופיע בשלמותה ובטהרתה. והדרך להגיע לכך היא 'כתית', צריך לעמול, לטפס לראש האילן ולברור את הזיתים אחד לאחד, עד מציאת הטיפה הזכה שבזיתים המשובחים ביותר.
"נמצאנו למדים כי חייב כל אדם ליצור לו דרכי לימוד שישמשו לו יסוד לקבלת החכמה, עד שברכת ה' תאיר את שכלו. אנו מתפללים 'וחננו מאתך דעה בינה והשכל' אך את מקום הקליטה עלינו ליצור. יותר מאשר בכל תחום אחר של החיים נדרש האדם ללימוד ולעשיה בכל יכלתו, כדי שברכת ה' ואור ה' ישרו על פעלו.
לעת הצורך ניצוץ של אור בא מלמעלה, אבל החומר הדולק צריך להיות אגור מקודם באדם. בדומה למנורה, שאם נכבו נרותיה מביאים לה אש מהאש אשר על המערכה שעל המזבח, אש שמקורה היתה אש מן השמים שירדה בזמן חנוכת המשכן, כשם שהשמן למאור חייב היה להיות שמן זית כתית והופק בעמל ויגיעה, כן התורה נקנית רק ביגיעה קשה, בהתמדה ומתוך סבל".

בקשה אחת מתוך שלוש
מספרים 6 על רבי חנוך ארנטרוי, שבהגיעו לגיל מצוות נשלח ללמוד בישיבתו הידועה של הרבי משוראן. בדרכו לתחנת הרכבת ליווה אותו אביו, ובדברי פרידתו אמר: "בני, ראיתי כתוב במחזור של ראש השנה, שכאשר החזן אומר בקדושה את הפיוט 'איה', יכול האדם לכוון בקשה אחת מתוך שלוש: עושר מופלג, רוח הקודש, או בנים תלמידי חכמים. מעושר התייאשתי זה מכבר, רוח הקודש נשגבה ממני, נותרה לי רק הבקשה השלישית - בנים תלמידי חכמים. אך דע לך בני, שקיום בקשה זו תלוי בעיקר בך, באם תלמד בישיבה בהתמדה ותהיה לתלמיד חכם...".
רבי חנוך זכה ונתקיימה בו ברכת אביו, וכך אמר עליו רבי יחיאל יעקב וינברג, בעל ה"שרידי אש", בדברי הספדו 7 :
"גם הגדול וגם העניו התמזגו באישיותו לחטיבה אחת... גדול בתורה, במדע, גדול ביראת שמים ובמידות. הוא בעצמו לא הרגיש בזוהר שחפף. הוא היה אחד מגדולי אשכנז שזכיתי לראותו ולברך עליו ברכת חכם. הוא היה מצוייד בידיעות המדע ושליט באוצרותיו, אך היה מלא וגדוש בתורה כאחד הרבנים בדורות הקודמים... דומני כי קשה למצוא גדול הימנו ביראת שמים ובמידות טובות. ואהבתו לתורה? הן מאהלה לא מש, והמית עצמו עליה! לא הכל זוכים לעטרה זו, רק המעולים שבמחוננים, יחידי סגולה!".

שלב ה'תודעה' ושלב ה'עיכול'
שני הציוויים שעליהם מדבר בעל "קמץ המנחה" רומזים לשני שלבים בבנין התורה של האדם, השלב הראשון הוא שלב ה'תודעה' והשלב השני הוא שלב ה'עיכול'. התודעה היא המפגש הראשוני עם הנלמד, ואחריה נדרש תהליך של עיכול והפנמה. תהליך דומה קיים גם באכילה, בשלב הראשון האדם נהנה מהמראה והטעם, ולשניהם יש חשיבות גדולה, הם יוצרים את הגירוי הראשוני שמביא את האדם לידי אכילה, ואחר כך, אחרי הלעיסה והבליעה, מתחילה הפעילות הקיבתית שלוקחת את המאכל ומפרקת אותו לגורמים. בתהליך העיכול אין שום הנאה, הטעם חלף עבר וכמוהו גם המראה, ישנה רק פעילות של המעיים, שמכוחה הגוף מקבל את הדרוש לו ומתחייה. בתהליך הלימוד, אחרי שלב התודעה בא שלב הכתישה, כלומר לאחר שלמדנו בטהרה מגיע תהליך הבירור וההפנמה, ועל ידי כך כל המציאות שלנו משתנה ולא רק התודעה.

העם היהודי הוא עם נודד
בספר "אפריון" של רבי שלמה גנצפריד 8 , בעל ה"קיצור שולחן ערוך", יש רעיון נפלא שמלמד אותנו לימוד יסודי וחשוב. בפתח דבריו הוא מביא מדרש חז"ל 9 שאומר:
"'ואתה תצוה', הדא הוא דכתיב: 'זית רענן יפה פרי תואר קרא ה' שמך' (ירמיה יא, טז), וכי לא נקראו ישראל אלא כזית הזה בלבד, והלא בכל מיני אילנות נאים ומשובחים נקראו ישראל... אלא מה הזית הזה עד שהוא באילנו מגרגרין אותו, ואחר כך מורידין אותו מן הזית ונחבט, ומשחובטין אותו מעלין אותו לגת ונותנין אותן במטחן, ואחר כך טוחנין אותן ואחר כך מקיפין אותן בחבלים, ומביאין אבנים ואחר כך נותנין את שומנן, כך ישראל באין עובדי כוכבים וחובטין אותם ממקום למקום וחובשים אותן וכופתין אותם בקולרין ומקיפין אותן טרטיוטין, ואחר כך עושין תשובה והקב"ה עונה להם... הוי 'זית רענן יפה פרי תואר'".
העם היהודי הוא עם נודד, האומה הישראלית עברה טלטלות רבות לאורך הדורות, גירוש ספרד ופורטוגל, גירוש יהודי אנגליה, ועוד גירושים אין ספור. יש ספר בשם "נס ההצלה" שמגולל את סיפור הבריחה וההצלה של בני ישיבת מיר. בתקופת מלחמת העולם השניה ישיבת מיר המעטירה מצאה את עצמה בשאנגחאי הסינית. רבני הישיבה עם רוב התלמידים ברחו תחילה לוילנה ומשם לקידן שבליטא, ושם התפצלו לשלוש. אחת משלוש הקבוצות, שבראשה עמדו רבי חיים שמואלביץ ורבי יחזקאל לוינשטיין, קיבלה אשרות כניסה ליפן. הקבוצה עשתה את דרכה לקובה שביפן דרך סיביר ולאחר תשעה חודשים הוגלתה לשאנגחאי הסינית, ובסופו של דבר בחסדי ה' רוב בני הישיבה זכו לעלות לארץ ישראל ולחונן את עפרה.

קישוי השעבוד הוא טובה לישראל
בעקבות דברי המדרש שהזכרנו כותב רבי שלמה גנצפריד 10 :
"נראה לי דלכאורה קשה לשון הקרא 'ואתה תצוה' - מהו 'ואתה'? 'ויקחו אליך' - מהו 'אליך'? ובפרשת תרומה כתיב: 'ויקחו לי תרומה'. ולמה נאמר כאן 'אליך'?
ונראה לי דהא בסוף פרשת שמות אמר משה 'למה הרעותה לעם הזה למה זה שלחתני ומאז באתי אל פרעה וגו' הרע לעם הזה וגו' ויאמר ה' אל משה עתה תראה אשר אעשה' וגו'. ויש לומר על פי מה שכתבנו, הטעם לשעבוד מצרים כדי שיזדכך החומר ויהיו ראויים לקבלת התורה, ובלתי זה לא היו ראויים. וממילא כל שנתקשה השעבוד, מקורב הזיכוך לקבלת התורה, ומשה רבנו ע"ה לא הבין את זאת ולכן התרעם 'למה הרעותה' וגו', אבל באמת היתה זאת לטובתם כדי שיתקרב הזיכוך.
ועל זה השיב לו הקב"ה: 'עתה תראה' וגו', אתה מתרעם על קישוי השעבוד, הנה זהו לטובתם, כי רק 'עתה', לאחר שנתקשה השעבוד, תראה אשר אעשה לפרעה. ויש לומר שזה שאמר כאן 'ואתה', כלומר אתה שלא הבנת כי קישוי השעבוד הוא טובה לישראל, תצוה את בני ישראל ויקחו 'אליך', כלומר בשבילך יקחו, שמן זית זך כתית למאור, ללמוד מן הזית כי רק לאחר שהוא כתית, אז הוא מוכשר למאור, כן המה ישראל. וזה שאמר המדרש שהוקשה לו תיבת 'ואתה' ותיבת 'אליך', ומתרץ: הדא הוא דכתיב וכו'".
ככל שהשעבוד מורכב יותר, כך אנו קרובים יותר לקבלת התורה. ההכשרה לקבלת התורה נעשית על ידי בירור נוקב, בדומה לתהליך הפקת השמן למנורה שרק אם הוא 'כתית' הוא כשר להדלקה. בסיום הציווי על הכנת כלי המשכן בא הציווי על הכנת השמן למנורה, ללמדנו כי הזית הוא תשקיף של התהליכים הרוחניים שעוברים על האומה הישראלית.

הידיעות לא נמדדות על פי כמותן אלא על פי איכותן
אנו חיים בעולם של 'אינסטנט' ו'ג'אנק פוד', הכל זמין יותר ומהיר יותר, דברים שבעבר נקנו בעמל וייזע, נקנים היום בלחיצת כפתור. הגמרא במסכת ברכות 11 דורשת את הפסוק במשלי ואומרת:
"אמרי דבי רבי ינאי: מאי דכתיב 'כי מיץ חלב יוציא חמאה...' (משלי ל, לג), במי אתה מוצא חמאה של תורה - במי שמקיא חלב שינק משדי אמו עליה".
מרן הרב קוק בספרו "עין איה" 12 מבאר את דרשת חז"ל, ומלמדנו יסוד חינוכי בעל חשיבות רבה. אומר הרב:
"רבים הם הפדגוגים המתנשאים להביא דרכים להקל את עול הלימוד, וחושבים שיביאו ברכה לעולם בהקנותם את הידיעות והלימודים התוריים באופן קל, שלא יצטרך האדם להיות עמל בהם.
תועלת הדבר אינה אלא מתעה, כי הידיעות לא תמדדנה על פי כמותם כי אם על פי איכותם, על פי עומק ההבנה וחריפות השימוש בהם לכל חפץ. ביותר לימודי התורה על פי גודל הרושם שפועלים על הלומד, לענין התכונה של המוסר המעשים הטובים ויראת ה' הטהורה. ובזאת יהיה מועיל רק הלימוד שאינו בא בדרכים קלים ונוחים לקלוט, כי על ידי היגיעה ועבודה שכלית, מתעלה האדם למידות נעלות, ולהיות נוטה אל השכל ואל כל דברי קודש באהבה וחפץ לב, והלימוד פועל עליו להיות כולו נתון ומסור ללימודיו. על כן תצא מהלימוד שעל ידי היגיעה דווקא עומק ההבנה והידיעה הברורה עם הפעולה הרצויה לעבודת ה' ויראתו וכל טהרת המידות.
אבל הלימודים הנכנסים באופן קל, בלא יגיעה ועבודה כבירה, ישארו לעולם שטחיים וקפואים עומדים מחוץ לנפשו של אדם הפנימית, ופועלים מעט על מעשיו ועל יצרי לבבו.
על כן 'חמאה של תורה', הברור והמובחר שבה, העיקרי, המחוור בעומק רעיון ושום שכל והמרבה אומץ הנפש ביראת ה' ודרכי קודש, במי תמצא? רק במי שנתגדל על עבודת התורה בעמל, וקנה אותה בדרכים כבושים שעל ידי יגיעה ועבודה רבה, שעמדו לו להתרחק מן הילדות וכל געגועיה, לבלתי קנותם בדרך שעשועי ילדים, כי אם מקיא חלב שינק משדי אמו עליה, על ידי רוב עמל ויגיעה, יהיה לו המזון הקל והנוח למורת רוח. וכמו שיקוץ הגדול בהמזון של היונק, עם כל קלות עיכולו ומהירות השגתו, כן יקוץ המתרגל ביגיעה ועבודת עיון, ששמח בזה והוא כל תענוגו ומשוש נפשו, בלימודים הנקנים כולם על ידי דרכים קלים, אבל עם זה הם מחוסרים עומק וכוח רושם חזק בנפש".
יש פדגוגים רבים, בעלי הוראה, שמשקיעים מחשבה רבה כדי להנגיש את הלימוד ולהקל מעל התלמידים, והם בטוחים שבזה הם חוסכים מאמץ ומביאים ברכה גדולה לעולם, אבל האמת היא שהתפקיד של הפדגוגיה הוא למצוא כלים שיוסיפו עוד ועוד עומק ויכשירו את התלמידים לעמל ויגיעה, רק כשאדם מעמיק ועמל על הדבר הוא מסוגל לרדת לשורשו ולהבין אותו לאשורו.

שיטת "בלי סודות" לעומת שיטת "החיידר"
תלמיד שעובר בעצמו את תהליך הלמידה וההפנמה, ההבנה שלו הרבה יותר עמוקה. בשנים האחרונות נערכו מחקרים ובדיקות לגבי יעילות שיטת הקריאה הגלובלית ("בלי סודות") שהונהגה בישראל במשך עשרים וחמש שנה (!), ומסקנת החוקרים היתה שהגישה הגלובלית אינה אפקטיבית ואינה מביאה לרמה הרצויה של קריאה וכתיבה בקרב התלמידים.
נקודת המוצא של השיטה הגלובלית היא המילה השלמה, כתבנית בעלת משמעות. לפי שיטה זו הקניית הקריאה על ידי יכולת לזהות מילים שלמות מסייעת לקצב הקריאה. השיטה מתבססת על זיכרון צילומי של תבניות (למשל הברות או מילים) ולא על לימוד האותיות כפי שהיה נהוג מימים ימימה בתלמודי התורה בכל תפוצות ישראל לאורך הדורות.
מסקנות המחקר הבהירו שאי אפשר לדלג על האותיות ולקפוץ למילים, הלימוד של כל אות בנפרד עם הניקוד המתאים, כנהוג בתלמודי התורה, נותן לילד לעשות את החיבור וההרכבה בכוחות עצמו, וממילא גם ההפנמה יסודית ועמוקה יותר. בעקבות תוצאות המחקר חזרו בתי הספר ללמוד בשיטה הפונטית, שיטת החיידר.

מתוך יגיעה גדולה מגיעים למתיקות התורה
התורה מתקיימת במי שמקיא חלב שינק משדי אמו, תינוק שעובר את גיל היניקה וממשיך לינוק משדי אמו, זה חיסרון. המצב הנורמלי הוא מצב בו התינוק רואה את האחים הגדולים שלו אוכלים ובשלב מסוים גם הוא רוצה לאכול אוכל של גדולים. יש לו כבר שיניים, הוא רוצה ללעוס וליהנות מהטעם והמגוון. בדומה לזה, גם התלמיד צריך לעבור בשלב מסוים מחלב אם לאוכל של גדולים, מלימוד מונגש ללימוד שדורש עמל ויגיעה, ודווקא מתוך היגיעה הגדולה יוכל להגיע למתיקות התורה.
על חנה אשת אלקנה נאמר: "וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ" 13 , וגם אצלה אנו פוגשים את אותו היסוד. דווקא מתוך המרירות היא מגיעה לרוממות שך תפילה, עד כדי כך שחז"ל אומרים לנו: "כמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מהני קראי דחנה" 14 , כמה הלכות גדולות יש לנו ללמוד מפסוקי תפילתה של חנה.

ספר הגלות והגאולה מסתיים בפרשיות המשכן
אם נמשיך את רעיונו של בעל "קמץ המנחה" נוכל לומר, שבפרשת תצוה מתברר שכל תהליך הגלות והשעבוד היה בעצם הקדמה והכשרה לקראת השראת השכינה שבמשכן. רעיון זה אנו מוצאים בדברי הקדמתו של הרמב"ן לספר שמות, וזו לשונו:
"...נתיחד 'ספר ואלה שמות' בענין הגלות הראשון הנגזר בפירוש ובגאולה ממנו, ולכן חזר והתחיל בשמות יורדי מצרים ומספרם אף על פי שכבר נכתב זה, בעבור כי ירידתם שם הוא ראשית הגלות כי מאז הוחל".
ספר שמות הוא 'ספר הגלות והגאולה', יש כאן שני תהליכים, תהליך של גלות ותהליך של גאולה.
"והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם ישובו. וכשיצאו ממצרים אף על פי שיצאו מבית עבדים עדיין יחשבו גולים כי היו בארץ לא להם נבוכים במדבר, וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקדוש ברוך הוא והשרה שכינתו ביניהם - אז שבו אל מעלות אבותם שהיה סוד אלוק עלי אהליהם והם הם המרכבה, ואז נחשבו גאולים, ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו ענין המשכן ובהיות כבוד ה' מלא אותו תמיד".
ניתן היה לחשוב שברגע שיצאנו ממצרים באה הגאולה השלמה, אבל זו טעות חמורה, זה לא נכון, כי אמנם יצאנו מבית עבדים, אמנם התנתקנו מהמקום הזה שנקרא מצרים, אבל עדיין שֵׁם 'גולים' נקרא עלינו.
תהליך הגאולה מתחיל אמנם עם היציאה ממצרים, אבל הוא לא נגמר שם, אחר כך באה קריעת הים, שגם היא שלב מופלא ביותר, אבל גם היא עדיין לא הגאולה בעצמה, גם היא רק חלק מהתהליך. אחר כך בא מתן תורה, שהוא ללא ספק מעמד נורא הוד ששינה את המציאות כולה, אבל גם הוא עדיין לא הגאולה בעצמה, הגאולה בעצמה באה מתי? כשעשו ישראל את המשכן ושב הקב"ה והשרה שכינתו ביניהם.

יציאת מצרים לשם השראת שכינה
בפסוקי השראת השכינה שבחתימת פרק כ"ט, לפני הציווי על מזבח הזהב, נאמר: "וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי ה' אֱלֹקֵיהֶם" 15 . ה"אבן עזרא" שם מבאר, שמשמעות הפסוק היא, שכל היציאה ממצרים נועדה להביא בסופו של דבר להשראת השכינה בקרב האומה, וזו לשונו:
"וידעו הטעם אז ידעו כי לא הוצאתי אותם ממצרים, רק (אלא) בעבור שיעשו לי משכן ושכנתי בתוכם, וזהו: 'תעבדון את האלקים על ההר הזה' (שמות ג, יב)".
כלומר במעמד הסנה, במפגש הראשוני של הקב"ה עם משה רבנו, כשהקב"ה אומר לו 'תעבדון', כוונתו לעבודת המשכן שהיא התכלית של יציאת מצרים.

ההתמודדות היא חלק מהחוסן הפנימי שלנו
כדי להגיע לנקודה האחרונה, להשראת השכינה במשכן, אנחנו צריכים לעבור מסע ארוך ומורכב שכולל בתוכו גם חבטה וכתישה. ההתמודדות היא חלק מהחוסן הפנימי שלנו, היכולת שלנו לעמוד באתגרים וקשיים, היא חלק מבנין האישיות שלנו.
בדור שבו הכל הרבה יותר זמין, ודברים שבדורות קודמים נקנו בעמל וייזע נקנים לפתע בהינף יד, קשה יותר לעבור את תהליך ההפנמה, וההתמודדות הופכת להיות קשה יותר. בעבר אנשים התמודדו עם סוגיות קיומיות ויכלו להם, והיום לא פעם התמודדויות קטנות נדמות על בעליהן כמו הרים גדולים. יכולת העמידה שלנו אל מול אתגרי החיים צריכה להיקנות בעמל. יתן ה' ונזכה לעמוד בקשיים שמתרגשים עלינו ולהפנים שכל קושי שנקרא בדרכנו הוא חלק מתהליך הצמיחה והגאולה שהולך ונבנה.

^ 1.שמות כז, כ-כא.
^ 2.דעת זקנים מבעלי התוספות שמות כה, ו.
^ 3.רש"י שמות כז, כ.
^ 4.קמץ המנחה לפרשת תצוה עמ' קא.
^ 5. הרב חנוך ארנטרוי (הונגריה), התרי"ד-התרפ"ז - אב"ד מינכן. נולד בהונגריה בק"ק אלטאופן. עד גיל בר מצוה למד אצל אביו ואצל רב המקום רבי מרדכי עמרם הירש. לאחר מכן למד בישיבתו הידועה של רבי פייבל פלויט, הרב משוראן, תלמידו המובהק של ה"חתם סופר", ואחר כך יצק מים על ידיהם של ה"כתב סופר" וה"שבט סופר" בישיבת פרשבורג. כשהגיע לגרמניה קנה במהירות שליטה גמורה במחקר הלשונות, ידיעות ששימשו עבורו כלי להתקרב לבני קהילות גרמניה שבאותו הדור ולקרבן אל התורה שבכתב ושבעל פה, אל מעמקי חכמתן ואמיתתן הנצחית. במשך כארבעים שנה כיהן כרב עדת "אהל יעקב" במינכן, ושם נתוודע אל רבי רפאל נתן נטע רבינוביץ, שבשנים אלה עמל על יצירת מפעלו "דקדוקי סופרים". הרב ארנטרוי הכיר מיד בחשיבות מפעל זה של בירור גירסאות התלמוד הבבלי, השתמש בו בשעת לימודו, ולאחר מותו של הרב רבינוביץ השלים את הכרך של מסכת חולין. מחבר הספרים: "מנחת פתים" על סוגיות בתלמוד הבבלי, "קמץ המנחה" על פרשיות השבוע, ו"שירי המנחה" - שו"ת וחידושים על הש"ס.

^ 6.ראה זכר רב עמ' צ.
^ 7.שם עמ' צב.
^ 8. רבי שלמה גנצפריד (אונגוואר שבהונגריה), התקס"ד-התרמ"ו - פוסק ואב בית דין. מחבר הספר "קיצור שולחן ערוך". רוב ימיו שימש כאב בית דין בעירו, וחיבר ספרי הלכה חשובים. ספרו הראשון הוא "קסת הסופר", ספר יסוד בהלכות כתיבת סת"ם, שה"חתם סופר" המליץ עליו כספר חובה לסופרי סת"ם. בעיקר התפרסם בזכות ספרו "קיצור שולחן ערוך", הכולל את רוב ההלכות המעשיות, רובן מחלק "אורח חיים" ומיעוטן משאר חלקי השולחן ערוך, בהשמטת הלכות שלא נחוצות לכל אדם, ובתוספת דברי מוסר ודרך ארץ. מלבד הספרים הנזכרים, חיבר ספרים נוספים, בהם: "תורת זבח" - על הלכות שחיטה וטריפות, "לחם ושמלה" - הלכות נידה, טבילה ומקוואות, "אהלי שם" - על שמות אנשים ונשים, עם הערות וחקירות "שם יוסף", "פירוש על התפילות" - תוספת פירושים והלכות על סידור "דרך החיים", "פני שלמה" - חידושים על הש"ס (מספר כרכים), "שם שלמה" - על סוגיות הש"ס, "אפריון" - פירושי התורה ודרושים בדברי אגדה.
^ 9.שמות רבה לו, א.
^ 10.אפירויון לפרשת תצוה עמ' קד.
^ 11.ברכות סג ע"ב.
^ 12.עין איה ברכות ח"ב אות שדמ.
^ 13.שמואל א' א, י.
^ 14.ברכות לא ע"א.
^ 15.שמות כט, מו.
מקורות עיקריים:
דעת זקנים מבעלי התוספות שמות כה, ו , רש"י שמות כז, כ  קמץ המנחה לפרשת תצוה עמ' קא , שמות רבה לו, א , אפירויון לפרשת תצוה עמ' קד , ברכות סג ע"ב , עין איה ברכות ח"ב אות שדמ , הקדמת הרמב"ן לספר שמות

תצוה