סוד הַהַבְרכה
אחד הדברים שנהגו חקלאים לעשות בזמורת הגפן הוא הַבְרכה. על ידי נעיצה של הזמורה בעומק הקרקע והוצאתה ממקום אחר היא ממשיכה לינוק מהאם ומתגדלת עד שהיא משרישה עצמה ונעשית לגפן עצמאית. אז מנתקים אותה מן המקור וכך מתווספים גפנים לכרם. כך ההברכה היא העברת כח מהמקור או שכפול שלו. זוהי בּרכה לגפן, לכרם ומעל לכל לבעל הכרם –
המלה בּרכה – בין שאר הפירושים – באה מלשון הבְרכה. האב וכל עולמו, כל הדורות שברכוהו מעליו, כל אהבתו ותקוותיו לבן – כולם מורעפים על המתברך. 'ואני אברכם' – גם העולם כולו ניזון מברכות ה', ובלעדי הברכה העליונה המסייעת היה כל הטוב האנושי מתמצה ומתבלה זה מכבר. על ידי הבּרכה מתווסף שפע, אור וטוב על העולם. מכוחו של המקור, ריבונו של עולם מקור הברכה, אנו משרישים את רצונו במציאות, ומתגדלים בתור 'כרם בית ישראל'.
אך מלבד ההברכה, בברכת הבנים מתגלה בעיקר החיבור. חיבור הבנים לדרך האבות, דרך שיוצאת מן המקור, שיונקת ממנו – ומכח זה פונה הבן לדרך חדשה, להעשיר את העולם מכל אשר בו מעצמו, וכל אשר בו שבא מן העושר שהוזרם בו מכל הדורות שמעליו. האמונה, קביעות יראת ה' שבלב ההורים, העברת המסורת שעברה אל האב מדור דור למן הצופים הראשונים במראות אלוקים – 'אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם' – כל אלו מונחלים הלאה בסוד הברכה.
ובברכה סוד האמונה, סוד האמונה ויסוד האמונה.
בנין האמונה ביסוד הברכה
לעיתים יחשוב החושב שהשגיו בתחום האמונה וידיעת ה' באו על סמך השכלתו ותובנותיו, מחמת יכולת קליטתו מרבותיו או כשרונו בהבנת הספרות אותה הוא לומד. זו אמת, אבל חלקית ואף בעייתית.
למעשה, יסוד האמונה מונח בּבּרכה המונחלת לבנים מדורות ההורים והסבים שמעליהם: 'כי ישאלך בנך מחר לאמר' זהו פסוק המופיע בתורה כמה וכמה פעמים - 'ואמרת אליו'! אתה האב, אתה הוא מבסס האמונה, אתה המעביר את המסר. הקב"ה קבע כי הרב לעניני אמונה הוא האב.
לאורך הדורות רבו חושבים בעלי כשרון שבאו ל'המציא את הגלגל' של היהדות מחדש בכח כשרונם או בכח דבקות בעיקר חדש או מכח רעיון שנראה לחושב 'שהוא הרעיון הגואל'. לעיתים אף קרה שחדשנים אלו לא היתה בלבם אלא מגמה של קודש, ואף על פי כן זיוף חמור באמתחתם. נכון, אנו מחדשים, אך רק מכך הישן: 'והיה אם שמע תשמעו – אם שמוע בישן תשמע בחדש'.
בניני אמונה שאינם יונקים את כוחם ממחוייבות עמוקה להנחלת אבותינו לנו את יסודי האמונה עלולים להתקרב קרבה יתירה לזיוף. כל ודאות מורשתנו אינה אלא מכח הצעידה בעקבי אבותינו, כך שברור שלא הזדנבו שינוי או שיבוש שהתלבשו בחידוש לתוך מחננו. אפילו הדריכה בעקבי האבות במנהגי העדוֹת צד עדוּת יש בה, וכל המשַנה מסתכן בכך שבניו אחריו יתמהו עליו אם אינו אלא זמורת חוץ בכרם בית ישראל – ואפילו אם יתלה עצמו באילנות גבוהים בודדים, מכלל הכרם יצא!
תורת הרב ותורת האב
את המשפט בכותרת זו טבע הרב המקובל הגדול ר' יהודה לאון (פרופ') אשכנזי זצ"ל, 'מניטו' (מנהיג, ליהודי צרפת) מגדולי תלמידיו של רבינו הרב צבי יהודה זצ"ל. הוא אמר שיש לפעמים שיבּוּש ובו אדם חושב כי את יסודי תורתו הוא נוחל מרבו שלימדו חכמה או מאחד מן הספרים מגדולי המחברים. כאמור לעיל, זו אמת, אך לא האמת המוחלטת. כי יסוד האמונה נובע מן ההזרמה הבין דורית העוברת עם כל חם הלב, כל יקוד האמונה וכל מסורת הדורות מאב לבן וממנו לבנו וכן הלאה, ממצרים וסיני ועד בבל טוניס ופולניה ובחזרה – מכח הברכה זו ממש – לארץ קדשנו המחדשת נתינת פירותיה.
אמנם, תורת הרב ודאי קיימת ואפשר שהיא אף זו המרובה בכמותה ולעיתים אף באיכותה, ועם כל זאת היא אינה אלא מפרה ומרבה מבססת ומעמיקה, הופכת לשיטתית ומהוקצעת את הגרעין, את זרע תורה האב המושרש בעצמיותם של הבנים, ואשר על כן יסוד האמונה עליו ציוותה תורה הוא תורת האב.
ענין זה מדגיש את עומק הקטסטרופה ההיסטורית בה נתון חלק מעמנו עקב החילוניות שפשתה בישראל בדורות האחרונים, שאחד מנזקיה המשמעותיים הוא אבדנה של שלשלת האמונה מדור לדור, רצף האמונה הוודאית שעוברת בעדות מאב לבן מסיני לתל אביב, לגולן, לבני ברק, לשומרון, למאה שערים ולגוש קטיף. מבחינה זו מומתקת במעט פגיעתה הרעה של החילוניות בידיעה על האחוזים העצומים בעם ישראל השומרים על מסורת ליל הסדר שהיא המבטאת את העברת האמונה, את סיפור היסודות מדור לדור, ועל ידי כך בכל אופן, בדרך כלשהיא, מתקיים בדורות כולם 'לא ימושו מפי זרעו', ועל כולם יתקיים במהרה 'והשיב לב אבות על בנים'.
פרשת ויחי – פרשת הברכות
לכן בסיומו של ספר בראשית מוזכר כל כך הרבה ענין הברכה. ברכת ה' ליעקב, ברכת המלאך לנערים, ברכת יעקב לשבטים ובסך הכל בכל ספר בראשית רבו מאד הבּרכות – ההַברכות, השרשות האמונה העוברת מסגולת האבות לפרי שאצל הבנים.
כל כוחו של מי שאמר והיה העולם מונחל לזרעו של אברהם – 'והֵיה בּרכה':
על שפע עליון זה, על ודאות המסורת והחיבור למקור הברכה עקר יעקב את שלוות חייו על מנת לזכות בה. מכח עדות חיה וזורמת זו מועברת השלשלת, מונחלת ומתחזקת מדור לדור – ומחַזקת בעַצמה, בעוצמה רבה את כל הדורות עד היום הזה.
ומכח חיי הברכה שבנו נרחיב את כרם ה' בעולמו עד כי יבוא גואל – ונחדשה ימינו כקדם, בהמשכת דרכי אבותינו ואבותיהם.
אחד הדברים שנהגו חקלאים לעשות בזמורת הגפן הוא הַבְרכה. על ידי נעיצה של הזמורה בעומק הקרקע והוצאתה ממקום אחר היא ממשיכה לינוק מהאם ומתגדלת עד שהיא משרישה עצמה ונעשית לגפן עצמאית. אז מנתקים אותה מן המקור וכך מתווספים גפנים לכרם. כך ההברכה היא העברת כח מהמקור או שכפול שלו. זוהי בּרכה לגפן, לכרם ומעל לכל לבעל הכרם –
'כִּי כֶרֶם ה' צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאִישׁ יְהוּדָה נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו'.
המלה בּרכה – בין שאר הפירושים – באה מלשון הבְרכה. האב וכל עולמו, כל הדורות שברכוהו מעליו, כל אהבתו ותקוותיו לבן – כולם מורעפים על המתברך. 'ואני אברכם' – גם העולם כולו ניזון מברכות ה', ובלעדי הברכה העליונה המסייעת היה כל הטוב האנושי מתמצה ומתבלה זה מכבר. על ידי הבּרכה מתווסף שפע, אור וטוב על העולם. מכוחו של המקור, ריבונו של עולם מקור הברכה, אנו משרישים את רצונו במציאות, ומתגדלים בתור 'כרם בית ישראל'.
אך מלבד ההברכה, בברכת הבנים מתגלה בעיקר החיבור. חיבור הבנים לדרך האבות, דרך שיוצאת מן המקור, שיונקת ממנו – ומכח זה פונה הבן לדרך חדשה, להעשיר את העולם מכל אשר בו מעצמו, וכל אשר בו שבא מן העושר שהוזרם בו מכל הדורות שמעליו. האמונה, קביעות יראת ה' שבלב ההורים, העברת המסורת שעברה אל האב מדור דור למן הצופים הראשונים במראות אלוקים – 'אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם' – כל אלו מונחלים הלאה בסוד הברכה.
ובברכה סוד האמונה, סוד האמונה ויסוד האמונה.
בנין האמונה ביסוד הברכה
לעיתים יחשוב החושב שהשגיו בתחום האמונה וידיעת ה' באו על סמך השכלתו ותובנותיו, מחמת יכולת קליטתו מרבותיו או כשרונו בהבנת הספרות אותה הוא לומד. זו אמת, אבל חלקית ואף בעייתית.
למעשה, יסוד האמונה מונח בּבּרכה המונחלת לבנים מדורות ההורים והסבים שמעליהם: 'כי ישאלך בנך מחר לאמר' זהו פסוק המופיע בתורה כמה וכמה פעמים - 'ואמרת אליו'! אתה האב, אתה הוא מבסס האמונה, אתה המעביר את המסר. הקב"ה קבע כי הרב לעניני אמונה הוא האב.
לאורך הדורות רבו חושבים בעלי כשרון שבאו ל'המציא את הגלגל' של היהדות מחדש בכח כשרונם או בכח דבקות בעיקר חדש או מכח רעיון שנראה לחושב 'שהוא הרעיון הגואל'. לעיתים אף קרה שחדשנים אלו לא היתה בלבם אלא מגמה של קודש, ואף על פי כן זיוף חמור באמתחתם. נכון, אנו מחדשים, אך רק מכך הישן: 'והיה אם שמע תשמעו – אם שמוע בישן תשמע בחדש'.
בניני אמונה שאינם יונקים את כוחם ממחוייבות עמוקה להנחלת אבותינו לנו את יסודי האמונה עלולים להתקרב קרבה יתירה לזיוף. כל ודאות מורשתנו אינה אלא מכח הצעידה בעקבי אבותינו, כך שברור שלא הזדנבו שינוי או שיבוש שהתלבשו בחידוש לתוך מחננו. אפילו הדריכה בעקבי האבות במנהגי העדוֹת צד עדוּת יש בה, וכל המשַנה מסתכן בכך שבניו אחריו יתמהו עליו אם אינו אלא זמורת חוץ בכרם בית ישראל – ואפילו אם יתלה עצמו באילנות גבוהים בודדים, מכלל הכרם יצא!
תורת הרב ותורת האב
את המשפט בכותרת זו טבע הרב המקובל הגדול ר' יהודה לאון (פרופ') אשכנזי זצ"ל, 'מניטו' (מנהיג, ליהודי צרפת) מגדולי תלמידיו של רבינו הרב צבי יהודה זצ"ל. הוא אמר שיש לפעמים שיבּוּש ובו אדם חושב כי את יסודי תורתו הוא נוחל מרבו שלימדו חכמה או מאחד מן הספרים מגדולי המחברים. כאמור לעיל, זו אמת, אך לא האמת המוחלטת. כי יסוד האמונה נובע מן ההזרמה הבין דורית העוברת עם כל חם הלב, כל יקוד האמונה וכל מסורת הדורות מאב לבן וממנו לבנו וכן הלאה, ממצרים וסיני ועד בבל טוניס ופולניה ובחזרה – מכח הברכה זו ממש – לארץ קדשנו המחדשת נתינת פירותיה.
אמנם, תורת הרב ודאי קיימת ואפשר שהיא אף זו המרובה בכמותה ולעיתים אף באיכותה, ועם כל זאת היא אינה אלא מפרה ומרבה מבססת ומעמיקה, הופכת לשיטתית ומהוקצעת את הגרעין, את זרע תורה האב המושרש בעצמיותם של הבנים, ואשר על כן יסוד האמונה עליו ציוותה תורה הוא תורת האב.
ענין זה מדגיש את עומק הקטסטרופה ההיסטורית בה נתון חלק מעמנו עקב החילוניות שפשתה בישראל בדורות האחרונים, שאחד מנזקיה המשמעותיים הוא אבדנה של שלשלת האמונה מדור לדור, רצף האמונה הוודאית שעוברת בעדות מאב לבן מסיני לתל אביב, לגולן, לבני ברק, לשומרון, למאה שערים ולגוש קטיף. מבחינה זו מומתקת במעט פגיעתה הרעה של החילוניות בידיעה על האחוזים העצומים בעם ישראל השומרים על מסורת ליל הסדר שהיא המבטאת את העברת האמונה, את סיפור היסודות מדור לדור, ועל ידי כך בכל אופן, בדרך כלשהיא, מתקיים בדורות כולם 'לא ימושו מפי זרעו', ועל כולם יתקיים במהרה 'והשיב לב אבות על בנים'.
פרשת ויחי – פרשת הברכות
לכן בסיומו של ספר בראשית מוזכר כל כך הרבה ענין הברכה. ברכת ה' ליעקב, ברכת המלאך לנערים, ברכת יעקב לשבטים ובסך הכל בכל ספר בראשית רבו מאד הבּרכות – ההַברכות, השרשות האמונה העוברת מסגולת האבות לפרי שאצל הבנים.
כל כוחו של מי שאמר והיה העולם מונחל לזרעו של אברהם – 'והֵיה בּרכה':
'והיה ברכה, אתה תהיה הברכה אשר יתברכו בך לאמר "ישימך אלהים כאברהם" והוסיף עוד כי כל משפחות האדמה יתברכו בו, לא אנשי ארצו בלבד או, שיהיו מבורכים בעבורו'. (רמב"ן תחילת פרשת לך-לך)
על שפע עליון זה, על ודאות המסורת והחיבור למקור הברכה עקר יעקב את שלוות חייו על מנת לזכות בה. מכח עדות חיה וזורמת זו מועברת השלשלת, מונחלת ומתחזקת מדור לדור – ומחַזקת בעַצמה, בעוצמה רבה את כל הדורות עד היום הזה.
ומכח חיי הברכה שבנו נרחיב את כרם ה' בעולמו עד כי יבוא גואל – ונחדשה ימינו כקדם, בהמשכת דרכי אבותינו ואבותיהם.
