ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרָיִם ;">

בית מדרש פרשת השבוע חומש ויקרא תזריע Bookmark and Share
גירסת הדפסה האזן לשעור (62 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (62 ד')

י"ט אדר ב' תשע"ו

חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרָיִם


נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

הוצאת ארבעת הבנים ממצרים
במשנה (פסחים קטז, ב) כתוב: "בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרָיִם". המשנה מביאה פסוק שמדבר על הבן שאינו יודע לשאול: "שֶׁנֶּאֱמַר, וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָֹה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (שמות יג, ח). כתוב "עָשָֹה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם", למרות שאף פעם לא היית במצרים. בגמרא מובאים דברי רבא שאומר כי צריך גם לומר את פסוק התשובה לבן החכם: "וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ" (דברים ו, כ-כג). צריך לספר לו גם את סיפור יציאת מצרים על עצמנו, ולא רק על אבותינו (והמעיין בפסוקים יראה כי כך היא גם התשובה לבן הרשע ולבן התם. שמות יב, כז. יג, יד).
לְמַעַן הָבִיא אוֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ
בהגדה אנו מזכירים גם את הפסוקים של הבן שאינו יודע לשאול: "בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרָיִם. שֶׁנֶּאֱמַר, וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָֹה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם". ומוסיפים את הפסוק של הבן החכם: "לֹא אֶת אֲבוֹתֵינוּ בִּלְבָד גָּאַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶלָּא אַף אוֹתָנוּ גָּאַל עִמָּהֶם. שֶׁנֶּאֱמַר, וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אוֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבוֹתֵינוּ". ונראה שבעל ההגדה רצה ללמד אותנו דבר גדול: אדם צריך לראות את עצמו גם כאילו יצא ממצרים, וגם לראות שהוא נגאל, כאילו נכנס לארץ ישראל (שו"ת ציץ אליעזר יז, סימן א)
לֹא תִירָא מֵהֶם
למצווה הזאת, לראות עצמנו כאילו יצאנו ממצרים, יש משמעויות הלכתיות רבות. אחת מהחשובות שבהן כתובה בתורה מיד אחר כך: "כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם: לֹא תִירָא מֵהֶם. זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹקֶיךָ לְפַרְעֹה וּלְכָל מִצְרָיִם" (דברים ז, יז-יט). אם אתה יוצא למלחמה ורואה סוס ורכב עם רב ממך - אל תפחד מהם. תראה את עצמך כאילו יצאת ממצרים וה' אתך בכל הדרך. וכשם שניצחנו בימים ההם, כן ננצח בזמן הזה. "כֵּן יַעֲשֶׂה ה' אֱלֹקֶיךָ לְכָל הָעַמִּים אֲשֶׁר אַתָּה יָרֵא מִפְּנֵיהֶם".
היסוד הזה מופיע בתורה לא רק בליל הסדר. גם בעניין מצוות שמירת השבת אומרת לנו התורה: "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱלֹקֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת". ובמצוות תפילין: "וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם" (שמות יג, טז). כנראה שתמיד צריך להרגיש כמו ביציאת מצרים, ובמיוחד בעת מלחמה.
אפילו בהסתרה – הודאה
ואם תשאל: איך אני אמור להרגיש כמו יציאת מצרים כשאנחנו לא רואים נסים גלויים כמו שהיה ביציאת מצרים? הרי לנו לא נקרע הים, ולא ראינו עשר מכות שנופלות על ראש אויבינו! התשובה היא שזה בדיוק הציווי, להרגיש שאתה ביציאת מצרים, למרות שלא לך נעשה נס גלוי. אתה אמור להרגיש את נוכחות ה' בכל רגע ורגע, גם בזריחת השמש וגם בירידת הגשם וגם בניצחון על האויבים בדרך הטבע, ממש כמו הנס הנסתר שהיה בחנוכה ואנחנו אומרים עליו "הלל" ו"על הנסים"; ממש כמו הנס הנסתר שקרה בפורים ואנחנו מציינים אותו ביום של הודאה לה' ואומרים "על הנסים". כך תרגיש כשאתה יוצא למלחמה ולא תירא מאומות העולם כלל.
וצריך עוד לדעת, כי ההודאה על הנסים הנסתרים היא גדולה יותר מההודאה על נסים גלויים. כל זה בגלל שנסים גלויים נעשו רק בזמן שבני ישראל חלשים מבחינה רוחנית. אבל מאז ימי מרדכי ואסתר התעלו ישראל ולא הוצרכו לנסים גלויים, הם למדו לראות את יד ה' גם בדרך הטבע, ולכן נאמר בהם כי הם קיבלו את התורה מרצון. בלי קולות וברקים וכפיית הר כגיגית. הם הבינו שה' פועל דרך הטבע ועשו על כך יום טוב. זאת היא קבלת התורה האמיתית, שעליה נאמר "קיימו וקיבלו" (רבי יונתן איבשיץ יערות דבש א' דרוש ג). התבוננות כזו היא הכרת ה' תמידית ולא רק בעת הנס, על כן אמרו חז"ל (מדרש משלי) "שכל המועדים עתידים בטלים, וימי הפורים אינם בטלים לעולם".
משיח כמנהגו נוהג
חכמינו אמרו כי בגלל מעלתם הרבה של ישראל בימות המשיח, גם שם לא יהיה צורך בנסים גלויים. כך מביא הרמב"ם בהלכות תשובה את דברי חז"ל שאומרים כי בימות המשיח "עולם כמנהגו הולך, אלא שהמלכות תחזור לישראל. וכבר אמרו חכמים הראשונים דְּאָמַר שְׁמוּאֵל, אֵין בֵּין הָעוֹלָם הַזֶּה לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, אֶלָּא שִׁעְבּוּד מלכויות בִּלְבַד" (ברכות לד. רמב"ם תשובה פרק ט, ב). כן כתב הרמב"ם פעם נוספת בהלכות מלכים (יב, א) "אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם או יהיה שם חידוש במעשה בראשית, אלא עולם כמנהגו נוהג. וזה שנאמר בישעיה 'וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ' משל וחידה. ענין הדבר שיהיו ישראל יושבין לבטח עם רשעי הגויים המשולים כזאב ונמר".
שֶׁתְּהֵא שִׁעְבּוּד גָּלֻיּוֹת עִקָּר, וִיצִיאַת מִצְרַיִם טָפֵל לוֹ
ירמיהו הנביא אומר לנו כי הנסים של ימות המשיח יהיו גדולים יותר מהנסים שהיו ביציאת מצרים, אע"פ שנסי ימות המשיח יהיו ללא שינוי חוקי הטבע. "לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹן וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדִּיחָם שָׁמָּה וַהֲשִׁבֹתִים עַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתָם" (טז, יד-טו. ומחמת חשיבותה הגדולה של הנבואה הזאת, חוזר על כך ירמיהו בפרק כג. ז-ח). ובאמת, אם אדם מתבונן בקיבוץ גלויות שהיה מ-102 מדינות, יבין שהוא נס הרבה יותר גדול מיציאת מצרים, למרות שלא נקרע הים. 1900 שנה של רדיפות שלא איבדנו בהן לא את האמונה ולא את התקווה, הם נס הרבה יותר מופלא מעם ישראל שהיו במ"ט שערי טומאה אחרי 210 שנה. ניצחון ישראל פעם אחר פעם על עמי ערב למודי המלחמה, בלי נשק ובלי אימון מלחמה, הוא הרבה יותר גדול מהניצחון של ישראל שיצאו ממצרים חמושים. נס שאין כמותו בכל ימי דברי עולם.
במסכת ברכות (יב) מוזכרת הסכמה בין רבי אליעזר בן עזריה לחכמים שהנסים האלה גדולים יותר מיציאת מצרים, ואולם יש ביניהם מחלוקת אם יזכרו את יציאת מצרים בשעת קיבוץ גלויות או לא. לדעת רבי אלעזר בן עזריה לא יזכירו את יציאת מצרים בשעת הפסקת שיעבוד המלכויות וקיבוץ גלויות. לכן הוא דורש את הפסוק "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" על הלילות ולא על ימות המשיח (והלכה כמותו. רמב"ם הלכות קריאת שמע פרק א, ג). לעומתו סוברים חכמים כי הפסוק "לְמַעַן תִּזְכֹּר" אומר כי גם בימות המשיח יזכירו את יציאת מצרים. והפסוק בירמיהו שאומר "וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד" לא מתכוון שלא יזכירו כלל את יציאת מצרים, "לֹא שֶׁתֵּעָקֵר יְצִיאַת מִצְרַיִם מִמְּקוֹמָהּ, אֶלָא שֶׁתְּהֵא שִׁעְבּוּד גָּלֻיּוֹת עִקָּר, וִיצִיאַת מִצְרַיִם טָפֵל לוֹ".

חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ – בְּלֵיל הַסֵּדֶר
פֶּסַח, מַצָּה, וּמָרוֹר
ההלכה הזאת, שחייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, מוזכרת במשנה במסכת פסחים ביחד עם פסח מצה ומרור שאנו מזכירים בליל הסדר: "רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר, כָּל שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלֹשָׁה דְבָרִים אֵלּוּ בַפֶּסַח, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵלּוּ הֵן, פֶּסַח, מַצָּה, וּמָרוֹר. פֶּסַח, עַל שׁוּם שֶׁפָּסַח הַמָּקוֹם עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרָיִם. מַצָּה, עַל שׁוּם שֶׁנִּגְאֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרָיִם. מָרוֹר, עַל שׁוּם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִים אֶת חַיֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרָיִם". מיד אחר כך אומרים: "בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם".
כל זה בגלל שכל החיוב של שלוש המצוות הללו נובע מהחיוב של אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. אנחנו לא מסתפקים בהזכרת פסוקי קרבן הפסח כמו בכל שבת וחג, אלא בזמן שהיה המקדש קיים היינו מקריבים קרבן פסח, כאילו אנחנו במצרים בערב פסח. וגם בזמן שאין בית המקדש קיים אנחנו מניחים זרוע צלויה על הקערה ומביאים לשולחן, כדי להמחיש לנו כאילו הקרבנו קרבן פסח, כאילו אנחנו יוצאים ממצרים ושוחטים את הפסח. ולא עוד, אלא שאנחנו מביאים ביצה בשביל להמחיש לנו שאנחנו כביכול אוכלים קרבן חגיגה, דבר שלא עושים בסוכות או בשבועות, למרות שגם בהם מקריבים קרבן חגיגה.
אכילת המצות היא גם זכר לעוני וגם לחיפזון הגאולה. לכן חוצים את המצה האמצעית לשניים, להזכיר כי במצרים קיבלו פרוסת לחם יבשה וקטנה, בדומה למה שקיבלו היהודים במחנות ההשמדה מידי הנאצים. מלבד זאת אנחנו מברכים על עוד שתי מצות שלמות בכדי להדגיש גם את עניין היציאה ממצרים שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ מחמת מהירות הגאולה.
גם אכילת המרור היא חלק מההרגשה שאנחנו היינו בגלות ויצאנו. היא חלק מהגאולה, ולא עוד אלא שלפי הלל הזקן אנו כורכים את המרור עם המצה ואוכלים, להדגיש כי בשלבי הגאולה הראשונים המרירות והגאולה משמשים בערבוביה. זו הייתה התשובה של ה' למשה ששאל: "למה הרעות לעם הזה, למה זה שלחתני?" – אם הגיע זמן הגאולה, למה הצרות שמכביד עלינו פרעה? ואם לא הגיע זמן הגאולה – למה זה שלחתני? התשובה של ה' שהגיע זמן הגאולה, אבל יש שלב שבו המרור של הגלות והגאולה של המצה כרוכים זה בזה.
ארבע כוסות והסבה בשולחן נאה
הסמ"ג במצוות עשה (מצוה מא) כותב כי שורש מצוות ליל הסדר הוא בחשיבה הזאת של "כאילו יצא ממצרים": "ועל דבר זה ציווה בתורה 'וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים' כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית. לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות". וכך נפסק ב"שולחן ערוך" (סימן תעב סעיף ב): "יסדר שלחנו יפה בכלים נאים כפי כחו, ויכין מקום מושבו שישב בהסיבה דרך חירות" (וראה משנה ברורה. סימן תעב ס"ק ו).
הרמב"ם כורך את ההלכה הזאת עם מצוות ההסבה וארבע הכוסות. וכך הוא כותב: "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים שנאמר (דברים ו') 'ואותנו הוציא משם' וגו' ועל דבר זה ציוה הקב"ה בתורה (דברים ה') 'וזכרת כי עבד היית' כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית" (חמץ ומצה פרק ז הלכה ו). ממשיך הרמב"ם וכותב: " לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות. וכל אחד ואחד בין אנשים בין נשים חייב לשתות בלילה הזה ארבעה כוסות של יין, אין פוחתין מהם. ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה לא יפחתו לו מארבעה כוסות. שיעור כל כוס מהן רביעית". והסביר בחידושי מרן הגרי"ז הלוי ז"ל על הרמב"ם שיסוד מצוות הסבה וארבע כוסות הוא שיראה עצמו דרך חירות כאילו הוא בעצמו יצא עתה ממצרים.
לכן קבעו חכמים בריש פרק ערבי פסחים (צט ע"ב) לסייע לעניים לקנות ארבע כוסות יין. "ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין ואפילו מן התמחוי". ומכאן ההלכה המיוחדת בעיקר לפסח לסייע לעניים בקמחא דפסחא, שלא יהיה עני שאין לו אפשרות לשתות יין ולחגוג את חג הפסח. הכול קשור להלכה שיראה עצמו כאילו יצא ממצרים.
כן נאמר בהלכה, כי אם גבאי צדקה לא נתנו לעני יין, ימכור את מלבושו או ילווה או ישכיר את עצמו בשביל יין לארבע כוסות (שו"ע תעב). וזו הלכה מיוחדת שכמעט לא תמצא כמותה בהלכה אחרת. בכל מצווה אחרת מי שאין לו, הרי הוא פטור. מי שאין לו תפילין – או ישאל מאחרים או פטור. כך בכל מצווה ומצווה כמעט. וכל זה בגלל שארבע כוסות הן חלק מהמצווה הגדולה להרגיש את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. שירגיש כי ה' נושא אותו כאשר יישא האומן את היונק. נושא ומקרב אל לבו כמו שקירב את ישראל ביציאת מצרים. "ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי".
מכאן ההלכה שאומרת כי גם נשים חייבות בארבע כוסות. "גם הנשים חייבות בארבע כוסות ובכל מצות הנוהגות באותו לילה" (תע"ב יג). ויש מחלוקת האם דרכה של אישה להסב או לא. יש אומרים שנשים של ימינו הן נשים חשובות, ולכן הן חייבות להסב. וכך הייתה דעת מו"ר הרב זצוק"ל, שנשים חייבות להסב בשתיית היין ובאכילת המצות. וכל זה בגלל שהן חייבות גם כן להרגיש כאילו הן יצאו ממצרים, ובמיוחד בשל העובדה שבזכות נשים צדקניות זכו ישראל ונגאלו ממצרים.
כאמור, גם את מצווה ההסבה כורך הרמב"ם עם המצווה לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים. עד כמה הדבר הזה משמעותי, ניתן ללמד מהעובדה שאם אדם לא הסב בליל הסדר – לא יצא ידי חובה, וצריך לחזור ולשתות או לאכול מצה בהסבה. וחיוב זה הוא גם על האיש וגם על האישה להסב כדרך בני חורין (עיין שו"ע תעג סע' ב. תעה סע' א). הפוסקים כרמ"א לא נהגו לחייב את מי ששכח להסב לחזור ולאכול, ואולם מו"ר הרב זצוק"ל סובר שגם לאשכנזים טוב להחמיר אם לא הסבו לחזור ולשתות או לאכול מצה.
הבית יוסף (תעב) מביא את תשובת הרשב"א (ח"א סי' רלח) שנשאל "האם מי שאינו שותה יין כל השנה כולה מפני שמזיקו או שונאו" חייב לשתות יין בליל הסדר? והוא עונה שחייב, "מסתברא שכל שיש לו יין צריך לדחוק עצמו ולעשות כרבי יהודה ב"ר אלעאי דלא הוה שתי חמרא ושתי ארבע כוסות ואומר חוגרני צידעי מפסחא ועד עצרתא. וכרבי יונה דגרסינן בירושלמי (פ"י ה"א) רבי יונה שתי ארבע כסי בלילה דפיסחא וחזיק רישיה עד עצרתא". שני החכמים הללו היו מתקשים בשתיית יין, ומפאת
הכאב שנגרם להם בשל השתייה היו קושרים את ראשם מפסח עד שבועות. ואעפ"כ התאמצו ושתו, לא מפני עונג יום טוב, שלא קיים פה. אלא מחמת החובה לראות ולהראות שהם בני חורין.
סיפור ההגדה – וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים
המשנה בפסחים (פרק י) אומרת כי סדר ההגדה הוא "מַתְחִיל בִּגְנוּת וּמְסַיֵּם בְּשֶׁבַח, וְדוֹרֵשׁ מֵאֲרַמִּי אוֹבֵד אָבִי, עַד שֶׁיִּגְמוֹר כָּל הַפָּרָשָׁה כֻלָּהּ". פרשת "ארמי אובד אבי" היא הפרשה שאומר מביא הביכורים לבית המקדש. ובהגדה אנחנו קוראים אותם ודורשים ומסבירים אותם. ונבחרו דווקא המילים הללו של מביא הביכורים, כיוון שיש בהן נוסח ברור של אדם שמספר את סיפור יציאת מצרים כאילו הוא יצא ממצרים. שימו לב לסגנון הפסוקים: "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב: וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה: וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹקֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ: וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים: וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ". את הכול מספר מביא הביכורים כאילו הוא בעצמו יצא ממצרים, לכן אמרה לנו המשנה לספר לילדים על יציאת מצרים במילים שלו.
מה נשתנה ההלל הזה מכל ההללים?
אנו קוראים הלל בתוך ההגדה כשהוא מפוצל. לפני אכילת מצה אומרים שני מזמורים ראשונים של ההלל. אחרי ברכת המזון גומרים את ההלל ומוסיפים עליו את הלל הגדול ו"נשמת כל חי". וזה שונה מכל השנה כולה. שבדרך כלל אומרים הלל רק ביום, ואילו כאן אומרים אותו בלילה. שכל הלל נאמר בעמידה, ובלילה זה אומרים אותו בישיבה. שבתוך כל הלל אין לשתות או לאכול, וכאן אנחנו אוכלים ארוחה שלמה עם ברכת המזון בתוך ההלל.
הסיבה שבגללה אומרים את ההלל באופן הזה רמוזה בתלמוד ירושלמי (פסחים לז ע"א), שם נאמר: "ניתן כח בקולו של פרעה. והיה קולו מהלך בכל ארץ מצרים מהלך ארבעים יום ומה היה אומר? קומו צאו מתוך עמי. לשעבר הייתם עבדי פרעה מיכן והילך אתם עבדי ה'. באותה שעה היו אומרים: הללויה הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה". לפי דברי חז"ל בגמרא ירושלמי, ההלל הראשון של ליל פסח היה אחרי מכת בכורות, בזמן שישראל אמרו את ההלל תוך כדי הסעודה שלהם הם שמעו את דברי פרעה והתחילו לומר "הללויה, הללו עבדי ה' וכו'". לכן גם היום אנו אומרים הלל תוך כדי הסעודה.
הר"ן בתחילת ערבי פסחים מביא חידוש בשם רב האי גאון. שהלל בלילי פסחים אין אנו קוראים אותו בתורת "קורין", אלא בתורת אומר "שירה". והגרי"ז בספרו בהלכות חנוכה מאריך בזה. והביא גם דברי הרמב"ן בספר המצוות שורש א' על הפסוק (ישעיהו ל, כט) "הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם, כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג". תמצית דבריו היא שיש הלל שאומרים בשעת הנס עצמו, והוא יכול להיות גם בלילה וגם בישיבה וגם תוך כדי סעודה. אבל הלל שאומרים על נס שקרה בעבר, אומרים אותו בעמידה וביום ובלי הפסק בינתיים. חכמינו תיקנו לומר הלל בליל הסדר כאילו אנחנו אומרים אותו בתורת "שירה" על הנס ברגע התרחשותו. לכן הוא נאמר באופן המיוחד הזה.
אֵל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ
עד כמה חשובה ההלכה הזאת של ראיית הנס כאילו הוא עתה ולא רק כמו שהיה בעבר, ניתן ללמוד משונאי ישראל. כשבלק מבקש לקלל את ישראל הוא אומר "הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם" - בלשון עבר. לומר לבלעם: אל תפחד מהם, הנסים שהיו להם הם נחלת העבר, היום אלוקים כבר לא נמצא אִתם ואפשר לנצח אותם.
אבל כשה' שם דבר בפי בלעם והוא נאלץ לברך את ישראל בעל כורחו, הוא אומר שהיציאה ממצרים היא עכשיו: "אֵל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם". טעם הדבר הוא כי גם אחרי שיצאו בני ישראל מגבולות מדינת מצרים, הרי שמצרים הייתה עוד בלבם עד שחשבו כמה וכמה פעמים לחזור אליה. על כן היה צורך להוציא את החשק למצרים ואת הקלקול של תועבות מצרים מלבם. לשכוח את הגלות ולעלות לארץ ישראל. "כמעשה ארץ מצרים לא תעשו". והדבר הזה קורה בכל שנה ושנה בליל הסדר. בכל שנה ושנה מביא הקב"ה בליל פסח אור גדול שמוציא אותנו עוד ועוד מטומאת מצרים ומעלה אותנו גבוה גבוה לתועפות ראם. הדא הוא דכתיב (במדבר כג, כב) "אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ".
כך כתב אור החיים הקדוש: "אמרו יודעי פנימיות התורה, כי כל ליל פסח מתבררים כוחות הקדושה מהקליפה, ונוספים בעם בני ישראל, והיא הבחינה עצמה של יציאת מצרים, והוא אומרו אֵל מוֹצִיאָם, כי לא יציאה ראשונה לבד, אלא בכל שנה ושנה מוציאם כנזכר: ונתן טעם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ. פירוש כי ה' מוסיף ומחזק אותם לרוממם, ואין קץ לרוממות אשר חשב ה' עליהם".
ויהי רצון שיתקיימו בנו בשנה זו ובכל שנה ושנה דברי הברכה הזאת ששם ה' בפי בלעם: "אֵל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ: כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ מְבָרֲכֶיךָ בָרוּךְ". אמן ואמן.


ניקיון מזכך
דרש הרב זצ"ל: ידועה השאלה מה ההבדל בין שאלת החכם לשאלת הרשע, שהרי שניהם הוציאו את עצמם מן הכלל – החכם שואל בלשון "אתכם" והרשע שואל בלשון "לכם" – מה העבודה הזאת לכם.
אפשר להסביר על-פי דברי האר"י ז"ל, שאמר כי בעבודה ובזיעה של ערב פסח מתנקים ומתכפרים עוונותיו של אדם. שאלת החכם מופיעה בתורה (דברים ו כ) במילים אלו: "כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹקֵינוּ אֶתְכֶם".
החכם הזה טרח ועבד. הוא ניקה והתנקה מן העוונות. רק אחר כך הוא שואל. בחינת "נעשה ונשמע". אם כן, שאלתו היא כמו בקשה להסבר. אבל הרשע הוציא את עצמו. הוא לא שואל, אלא אומר: "וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם" (שמות יב כו). הוא גם מכנה את הניקיונות בשם "עבודה". אם כן, הוא הוציא את עצמו מן הכלל וכפר בעיקר.
העובדה שהוא לא היה שותף בעבודה היא שגרמה לו לשאול "מה העבודה הזאת?", היא שגרמה לו להיות הרשע. אם הוא היה עושה את העבודה – הוא היה נקי, שהרי העבודה לפסח מזככת את האדם.
ואם בניקיונות עסקינן, נביא בזה תפילה שתיקן הרב זצ"ל לאומרה לפני ניקוי הבית: "הרינו מנקים את הבית ומכוונים בזה לקַיֵּים מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה להשבית שׂאוֹר וחָמֵץ. ואַתָּה הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר והַנּוֹרָא, עזרנו לנקות את מחשבותינו. לנקות את מעשינו. לטהר את ביתנו, שלא ייכנס בבית הזה היצר הרע והמחלוקת. שתשפיע על הבית הזה שפע של טהרה וקדושה. אמן כן יהי רצון".


תשובה כהלכה
שרויים לכם . האם לאשכנזים שנוהגים לאכול שרויה מותר לאכול מצה רכה?
בכשרות מהודרת, מותר.

קינואדמה . האם קינואה היא קטניות? מה ברכתה?
קינואה היא לא קטניות וברכתה "בורא פרי האדמה".

ספרדייה בבית הוריה . האם לספרדייה שהתחתנה עם אשכנזי מותר לאכול קטניות, או שבשל חינוך הילדים עדיף שתימנע מכך?
מותר לה לאכול קטניות בבית הוריה, אבל לא בביתה, בגלל חינוך הילדים.

מכירה מבורכת . האם טוב לאסוף חמץ לפני פסח, למכור אותו ואז להביאו אחרי פסח לעניים?
יוזמה מבורכת, בתנאי שהמכירה תהיה מאורגנת היטב.


חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il