ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בקראון פלזה עם הרב שמואל אליהו והרב יוני לביא ושבת שירה עם הרב סבתו
בית המדרש בית מדרש שיעורים נוספים
1.00x

מסודות המצה

החיפזון במצריים הוא כמשל לבני ישראל שהיו צריכים לצאת במהירות ממצריים לפני שיטמעו בגויים. פסח ביחס לשאר החגים.
לחץ להקדשת שיעור זה
מסודות המצה
כידוע, חסידים ואנשי מעשה נוהגים לנשק המצה, לפני שמברכים עליה ובאים לקיים מצוות אכילת מצה. ועוד קודם לכן, כבר בעשייתה נהגו גדולי עולם לטרוח ולהתאמץ בעשייתה בגופם ולא בשלוחם, ואף הרבו בשבחים על המתאמץ ומזיע בהכנתם בעצמו, דבר שלא מצאנו כל כך במצוות אחרות.
ועל כולם עולה תיאור הזוהר המכנה את המצה "לחמא דמהימנותא" (ח"ב קפג ע"ב).
ויש לברר מהו העניין הגדול הגנוז במצה.
והנה כבר בתורה אנו מוצאים (דברים טז, ג): "לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ". משמע שבכח המצה להחדיר בנו את זכרון יציאת מצריים שהוא יסוד האמונה, ולא רק שהוא מחדיר בנו ומרומם אותנו כעת בשעת האכילה, אלא כמפורש בפסוק אכילה זו בליל הסדר מרימה אותנו לכל השנה – "למען תזכור... כל ימי חייך!"
בהגדה של פסח אנו אומרים: "מצה זו שאנו אוכלין על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וגאלם מיד. שנאמר (שמות יב, לט) 'וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם' ". בפסוק זה מתואר שעם ישראל לא הספיקו להכין חמץ אלא רק מצות, וכמבואר בהגדה זוהי הסיבה שה' ציוונו לאכול מצה בפסח.
אך קשה:
ראשית, מה העניין המיוחד לתעד את הפרט ההיסטורי הזה שלא הספיקו להכין חמץ?
שנית, לכאורה ישנה סתירה בפסוקים, שהרי כבר בתחילת הפרק (פס' טו) נאמר: "שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם", ואם כן גם אם היו מתמהמהים במצריים לא היו מכינים חמץ, ומדוע נאמר שהכינו מצות רק משום שגורשו?
לגבי השאלה הראשונה משיב המלבי"ם (על "מצה זו" בהגדה): "חפזון היציאה ממצרים הוא העיקר בנסי יציאת מצרים כי לא לסיבתנו הגופנית היתה מטרת הגאולה ולא להצלחתנו הארצית... כי אם להעמידנו בקרן אורה להיות לעם סגולה עם קדוש בארץ", ומסביר שהצורך בחיפזון היה משום שהללו היו עובדי עבודה זרה וגם הללו ואילו היו משתקעים עוד קצת חלילה היו מתבוללים ונבלעים בתוך מצריים לנצח. אם כן עניין החיפזון מורה על כך שעיקר הגאולה הייתה לצורך היותנו עם קדוש ולא רק להצלתנו הגופנית. כדי להדגיש יסוד חשוב זה נצטווינו לאכול את המצה.
אפשר להבין את דבריו שיש כאן משהו סמלי שנועד לתת לנו תזכורת חיצונית לעניין החיפזון. אך נראה להוסיף על כך שהמצה איננה רק סימן חיצוני אלא המצה היא ביטוי של עם ישראל. עם ישראל שמר על סגולתו – על שמו, לשונו ומלבושו – מבלי להתערות בגויים. עם ישראל בטבעיותו הוא הקמח והמים, אך אילו ישתהה עוד מעט הוא יתפח ויתמלא בדברים נוספים שיספוג ממצריים ואז הוא יחמיץ. הוצאת העיסה בחיפזון ממצרים לפני שתתפח היא בעצם הוצאת עם ישראל בחיפזון לפני שיתפח.
כעת נעבור לשאלה השנייה – הסתירה מתחילת הפרק. שבולי הלקט (לרבנו צדקיה הרופא; סימן ריח עמ' 196, על ההגדה שם) מבאר שהציווי היה על שם סופו. הקדוש ברוך הוא ידע שיוציאונו בחיפזון ולא יספיקו המצות להחמיץ ולפיכך ציווה על כך מראש.
אך עדיין יש לשאול על דבריו – מה היה העניין לצוות על כך? ואולי לאור דברינו, שהמצה היא ביטוי לעם ישראל, יש להשיב שהצורך שעם ישראל יצא ממצריים לפני שישקע וייטמע שם הוא צורך רוחני שאנו צריכים להיות שותפים בו ומוטל עלינו לדאוג לו, ולכן ודאי שאנו צריכים להצטוות עליו. מצד שני, התורה מדגישה שגם לולא הציווי זה היה קורה כי המצרים גירשו אותנו. נראה שהתורה באה להשמיענו שהיסוד של "נצח ישראל לא ישקר" וש"לא יידח ממנו נידח" הוא יסוד שטבוע בטבע, ולא תיתכן כלל מציאות שעם ישראל ייטמע בגויים ויאבד. גם אם חלילה אנו לא נדאג לכך המצרים יגרשו אותנו! הטבע בהנהגת הבורא יוציא אותנו בכח!
פסח הוא היום בו נוצר עם ישראל. פסח הוא היום בו נבחרנו לעם סגולה. ולפיכך בכל שנה אנו שבים ואוכלים מן המצה המחדירה בנו את שורש האמונה של עם ישראל בלי תפיחה ובלי כל נטע זר.
פסח וסוכות
וכאן הבן שואל – האמנם עם ישראל נמשל למצה? האמנם תפקידנו להצטמצם בקמח ובמים ולא להתפשט ולהופיע את הקדושה בכל מרחבי הטבע, בכל כוחות הטבע על יצריו? האין לנו תפקיד קוסמופוליטי המחבר אותנו לכל האומות במטרה לרומם אותם? האם לא דווקא העיסה התפוחה היא היעד שלשמו נוצרנו?
כדי להשיב על שאלה זו עלינו להתבונן ביחס בין חג הפסח לבין חג סוכות. והנה בחג סוכות אנו מקריבים שבעים פרים כנגד שבעים אומות, ואף מצווים אנו ליטול ארבעת המינים מן הגדל בשדה ובנחל. בחג אחדות זה אנו מאחדים בין בעלי הריח לבעלי הטעם, ועמם אף את אלו שלא זכו לא לזה ולא לזה, וכולם באגודה אחת ניטלים ומהללים י-ה בנענועם לכל ארבע רוחות השמים תוך הודאה לבורא עולם ואמירת "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו". כל מצוות החג וענייניו מורים על יסוד האחדות בין כולם, בתוך עם ישראל ומחוצה לו, ובכך אכן אנו מגשימים את מטרותינו הקוסמופוליטיות, בגילוי שם שמים דרך כל הטבע והבריות. מועד חג הסוכות הוא בעת האסיף. בשעה זו שאנו אוספים מן הכל לביתנו אנו מרוממים את הכל.
מה נשתנה חג הפסח שבו שכחנו מכל מטרותינו העליונות ואנו מתכנסים בתוך עצמנו?
אפשר לתת דוגמא לדבר מזוג הורים המגדלים את ילדיהם במשך כל השנה. תפקיד עצום וזכות עליונה זו מעסיקה את מרבית כוחותינו במשך השנה כולה. אולם מנהג יפה הוא שלפעמים ב'יום הנישואין' או בתאריך אחר יוצאים ההורים לבדם לנפוש מעט כדי להשקיע בקשר הטוב ביניהם. השקעה זו המעצימה ביניהם את האהבה והאחווה מחזירה אותם לביתם עם כוחות חדשים המאפשרים להם לחזור ולהשקיע בילדיהם ביתר שאת.
חייהם של עם ישראל, כמו גם חייו של כל פרט ופרט מישראל, מלאים בעבודה דרך "רצוא ושוב" לעתים אנו עסקים בהתרוממות פנימית והתעלות עצמית בחינת "רצוא" ולעתים לאחר התעלותנו אנו שבים בחינת "ושוב" ומשפיעים את השפע הגדול לו זכינו בחזרה למטה.
פסח הוא 'יום הנישואין' שלנו, היום בו לקחנו ה' לעם. בחג זה דרך העבודה היא ההתכנסות וההתרוממות הפנימית. אנו חוזרים לקמח והמים כדי שהתערובות שבעיסה התפוחה לא יקלקלו את הטבע הקדוש שלנו. פסח זהו החג המיוחד של עם ישראל, ה' הבדיל אותנו מן הגויים ומתוך כך נתן לנו את תורתו. לכן בליל הסדר ניתן להגיע להשגות גבוהות ביותר. מתוך הריכוז הפנימי בעצמיותנו הקדוש אנו נוסקים וזוכים לפתיחת הרקיעים.
רק מתוך כך, נוכל אחר כך בסוכות לשוב אל כל כוחות הטבע – אל האתרוג, אל ההדס, אל הלולב ואפילו אל הערבה – ולרומם אותם יחד עם פסולת הגורן והיקב. רק כך נוכל לשוב ולפנות אל שבעים האומות כדי לרוממם.
כעת, המנהג לנשק את המצות מקבל משמעות עמוקה יותר. הנשיקה מבטאת דרך חיבת המצוות את חיבתנו למי שנתנם, חיבתנו לדוד שלקחנו לרעיה מתוך מצריים בעוד היינו שקועים במ"ט שערי טומאה, לא מצדקתנו אלא מאהבתו אותנו ומחסדו עמנו. ב'יום נישואין' זה אנו מתמלאים באהבה רבה ואהבת עולם ומעוררים את האהבה הראשונית, הטבעית, כפי שהייתה בזמן האירוסין, קמח ומים בלבד בלי תוספות. "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם... וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ה' " (הושע ב, כא-כב).



עוד בנושא שיעורים נוספים
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il