על דברי הסוגיא
מעיר מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל כמה הערות:
א. מדוע רבא הזכיר רק את מלחמות יהושע לכיבוש הארץ כמלחמת מצווה, ומה עם מלחמת עמלק?
ב . האם גם הבבלי מחלק ב"מלחמת אין ברירה" בין התגוננות מפני התקפת אוייב לבין התקפת מנע?
הירושלמי במקום כן מחלק וז"ל
משמע שלפי הבבלי אין חילוק וגם התקפת מנע תחשב מלחמת מצווה-חובה. ניתן להוכיח זאת גם מכך שהגמרא בבבלי לא מונה מלחמת הגנה כמלחמת חובה והרי לית מאן דפליג על דין זה. כך גם הבין מפרש הירושלמי "שיירי הקרבן" וטען שהרי גם יחיד הנרדף – מצווה להצילו ואיך יתכן שאין מצווה כזו בהצלת הרבים?
ג . יש לברר האם לדעת רבנן שקוראים למלחמת מצווה מלחמת רשות, האם משמעות העניין הוא שגם לא חייבים לצאת למלחמה זו? ואם אכן כך, זו "נפקא מינא" מאוד משמעותית בין דעת חכמים לדעת רבי יהודה ולמה היה צריך להביא "נפקא מינא" לעניין "העוסק במצווה" ?
ד . מדוע הסגנון שנוקטת הגמרא הוא " מר קרי לה מצוה, ומר קרי רשות" , הרי לא מדובר כאן בכינוי שם אלא בהגדרה הלכתית והיה צריך לומר לכאורה "למר הוי מצוה ולמר הוי רשות". (עמוד הימיני סימן יד סע' ו). בשבוע הבא נשתדל לענות על ההערות.
מלחמת רשות ומצוה (19)
הרב יוסף כרמל
10 - יש מלחמת מצוה המכונה מלחמת רשות (חלק י')
11 - מלחמה למנוע התקפה של אויבים (חלק י"א)
12 - מצוות המוטלות על היחיד ומצוות המוטלות על הציבור (חלק י"ב)
טען עוד
"אמר רבא: מלחמות יהושע לכבש - דברי הכל חובה, מלחמות בית דוד לרווחה - דברי הכל רשות, כי פליגי (במה מחלוקתם) - למעוטי עובדי כוכבים דלא ליתי עלייהו (למנוע התקפה של אויבים), מר קרי לה מצוה, ומר קרי רשות; נפקא מינה? לעוסק במצוה שפטור מן המצוה" (סוטה דף מד עמוד ב)
מעיר מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל כמה הערות:
א. מדוע רבא הזכיר רק את מלחמות יהושע לכיבוש הארץ כמלחמת מצווה, ומה עם מלחמת עמלק?
ב . האם גם הבבלי מחלק ב"מלחמת אין ברירה" בין התגוננות מפני התקפת אוייב לבין התקפת מנע?
הירושלמי במקום כן מחלק וז"ל
"ר' יהודה היה קורא מלחמת רשות כגון אנן דאזלין עליהון (שאנחנו מתקיפים אותם) מלחמת חובה כגון דאתיין אינון עלינן (שהם התקיפו אותנו ואנחנו מתגוננים" (ירושלמי סוטה פרק ח ה"י).
משמע שלפי הבבלי אין חילוק וגם התקפת מנע תחשב מלחמת מצווה-חובה. ניתן להוכיח זאת גם מכך שהגמרא בבבלי לא מונה מלחמת הגנה כמלחמת חובה והרי לית מאן דפליג על דין זה. כך גם הבין מפרש הירושלמי "שיירי הקרבן" וטען שהרי גם יחיד הנרדף – מצווה להצילו ואיך יתכן שאין מצווה כזו בהצלת הרבים?
ג . יש לברר האם לדעת רבנן שקוראים למלחמת מצווה מלחמת רשות, האם משמעות העניין הוא שגם לא חייבים לצאת למלחמה זו? ואם אכן כך, זו "נפקא מינא" מאוד משמעותית בין דעת חכמים לדעת רבי יהודה ולמה היה צריך להביא "נפקא מינא" לעניין "העוסק במצווה" ?
ד . מדוע הסגנון שנוקטת הגמרא הוא " מר קרי לה מצוה, ומר קרי רשות" , הרי לא מדובר כאן בכינוי שם אלא בהגדרה הלכתית והיה צריך לומר לכאורה "למר הוי מצוה ולמר הוי רשות". (עמוד הימיני סימן יד סע' ו). בשבוע הבא נשתדל לענות על ההערות.
