ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- שבת ומועדים
- הגדה של פסח
- והגדת לבנך
מסופר על אחד הגדולים שבא אליו יהודי שכבר פרק עול מצוות, ואמר לו שיש לו קושיות על התורה. ענה לו אותו גדול: אם הקושיות שלך התעוררו לפני ששינית דרכך, הן אכן קושיות. אבל אם התעוררו לאחר מכן – הן תשובות ולא קושיות...
כך היא שאלת הבן הרשע "מה העבודה הזאת לכם?", שאינה באה בכוונה לקבל תשובה אלא כהתרסה על מעשינו בליל הסדר. ולכן גם התגובה "אף אתה הקהה את שיניו" וכו'. כשהשאלה הופכת להתרסה – אין דרך לענות עליה, אלא למקם את השואל בצד שבחר ולקבוע "אילו היה שם לא היה נגאל". אמנם אחד המפרשים ('שבלי הלקט' על ההגדה) סובר שמתחילה מסבירים לו מהו ערך העבודה הזאת לנו, ורק לבסוף מקהים את שיניו, שלא יחשוב שאנחנו סתם מתחמקים.
עיון בסוגית "מה נשתנה" (פסחים קטו קטז) מורה כי אנו עושים בליל הסדר מעשים רבים כדי להתמיה את הילדים הקטנים וכדי שישאלו שאלות ספונטניות. לכן לאחר שמסיימים לומר "הא לחמא עניא", מוזגים כוס יין שנייה לפני אמירת ההגדה, וקודם לכן "עוקרים את השולחן" (בימיהם שהיה שולחן קטן לכל אחד מהמסובים, ובימינו מעבירים את הקערה לסוף השולחן, או מכסים אותה) כדי שישאלו: מה קרה? כך מספרת הגמרא על אביי, בהיותו ילד קטן בבית דודו, רבה, ראה שעוקרים את השולחן מלפני הסועדים ושאל: הרי עוד לא אכלנו! רבה שמח על התגובה ואמר "פטרת אותי מלומר מה נשתנה", והתחיל לומר "עבדים היינו".
כך אומרת המשנה: "מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל. אם אין דעת בבן (לשאול) אביו מלמדו מה נשתנה" וכו'. כלומר, ראוי שהבן ישאל כשמוזגים כוס שנייה לאחר שכבר שתינו את הראשונה, אירוע חריג ביחס לכל סעודה. רק אם הבן אינו שם לב – יש ללמד אותו לשאול, ולא עונים לו טרם שישאל. ככלל, מצוות סיפור יציאת מצרים בלילה זה מתאפיינת בדרך שאלה ותשובה, בשונה משאר ימות השנה, כפי שכבר העירו ראשונים ואחרונים.
ספונטני או מנוסח מראש?
קיים ויכוח בין הפוסקים, האם לאחר שהילד שואל שאלה טבעית יש צורך לומר את השאלות הסדורות (תוספות), ולדעת חלקם (מהרי"ל) – אין צורך.
העדפת הספונטניות מובנת לנו, ואף הלכה תמוהה נתפרשה באופן זה. התלמוד אומר: "חוטפין את המצות בשביל התינוקות שלא יישנו" (פסחים קט, א). ההסבר המקובל הוא שמזדרזים להתחיל את ליל הסדר כדי לנצל את זמן הערנות של התינוקות, או שמאפשרים להם לגנוב את האפיקומן כדי שיישארו ערים, ולא יירדמו בזמן אמירת ההגדה. אך יש מי שכתב שיש למהר להגיע לאוכל, ותמהו על כך – הלא אין ראוי לזרז את ההגדה כדי לאכול מהר?
אך אם נבדוק את השאלות המנוסחות, נגלה שהן נאמרות שלא במקומן הטבעי. עוד לא אכלנו מצה ומרור ועוד לא טבלנו שתי פעמים, וגם הסבנו רק פעם אחת, מה שלא מעורר די תשומת לב – כך שהילד לא ראה עדיין דבר מכל התופעות שהוא שואל עליהן!
לכן אנו מזדרזים לאכול. או אז יראה שאוכלים רק מצה, ואחר כך מרור שמטבלים אותו בחרוסת, לאחר שכבר טבלנו את הכרפס במי מלח, ואוכלים דווקא בהסבה. באותו רגע, ישאל באופן ספונטני את מה ששאל קודם בנוסח שלמד לפני החג (שער הציון סימן תעב, ס"ק ב).
שירת השאלות
לכשנרצה להסביר את הצורך בשאלות מנוסחות, נשאל – כדרכם של יהודים – שאלה נוספת. מדוע שרים "מה נשתנה"? האם גם כששואלים איך להגיע לכתובת מסוימת שרים את השאלה? כששואלים בשיעור? בהרצאה?
במנהגי מהרי"ל מוגדרת מנגינת השאלות בתורת "שבח לאדון הכל". עומק מיוחד יש בדבר. השאלה הופכת לשירה, לשמחת השאלה המכינה אותנו לתשובה.
אך לא זו בלבד, בשפת המקרא המילה "מה" מבטאת התפעלות – מה גדלו מעשיך ה', או מה רבו מעשיך ה'. וכך אפשר להסביר גם את השאלות הללו: "מה גדלו השינויים בלילה הזה" (ערוך השולחן, תעב), שבגללם אנו מתלהבים לספר על יציאת מצרים ומשמעותה לנו לאנושות כולה. השאלה עצמה הופכת לקריאת התפעלות.
כך דייקו גם בלשון הרמב"ם, שהוסיף "ואומר הקורא מה נשתנה". כלומר, לא רק הילד השואל, אלא גם הקורא שב ואומר את השאלות. מה שהילד שאל הופך לשירה ושבח אצל עורך הסדר, והוא עונה לו. שמחה היא לנו כששואלים שאלות, שמכינות את הכלים לקבלת התשובות, כל אחד לפי דרכו ו"לפי דעתו של בן אביו מלמדו". שמחה גדולה היא שבלילה הזה "על ידי שאלות הבנים ותשובות האב – נתבררה האמונה הטהורה" (ערוך השולחן, שם).
ומספרים על תלמיד אחד בישיבת כפר חסידים, שהתפאר בפני המשגיח רבי אליהו לאפיאן שמאז היותו בן ארבע עשרה אין לו שאלות באמונה. חבל עליך, ענה לו המשגיח, שבכל ענייניך אתה כבר בן עשרים ואחת, ודווקא בענייני האמונה נשארת בן ארבע עשרה...
לילה זה, אם כן, הוא ליל שמחת השאלות שנועדו להיות כלי לקבלת התשובות. אולי גם לזה כיוונו בעלי הסוד כשהגדירו לילה זה בסוד ספירת הבינה – מקום העומד לשאלה.
מתוך העיתון בשבע.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
שמונה פרקים לרמב"ם מדרגות בקרבה אל המלך
שיעור 5
השיעור עוסק בתורת הנפש של הרמב"ם ובמשל הארמון המפורסם מתוך "מורה הנבוכים", הבוחן את הדרגות השונות בקרבה לה' ובהגשמת ייעודו השכלי והרוחני של האדם. דרך סיפורים חסידיים ודיון על אתגרי השעה, מודגש החיבור שבין לימוד עמוק, תיקון המידות והמפגש עם הבורא.
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
אור החיים על הפרשה ברכות השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק א'
השיעור עוסק בביאורו של ה"אור החיים" לברכות משה לשבטי יוסף, זבולון, יששכר וגד בפרשת "וזאת הברכה". במהלכו מנותחות המשמעויות הרוחניות וההיסטוריות של הברכות, לצד מקומו המיוחד של משה רבנו בהנהגת העם ובקבורתו.
אור החיים על הפרשה סוד ראיית משה וברכת השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק ב'
השיעור עוסק בביאורי ה"אור החיים" לברכות השבטים בסוף ספר דברים, תוך התמקדות בשבטי גד, דן ואשר ובמשמעות מלחמותיהם וברכותיהם. בהמשך נבחנים האופן שבו ראה משה את ארץ ישראל מהר נבו, פטירתו, וסוגיית כתיבת שמונת הפסוקים האחרונים של התורה.
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
