ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מים עד נפש ;">

בית מדרש סיפורים ותולדות צדיקים סיפורים נוספים Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

ניסן תשע"ו

מים עד נפש


סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

גדי ועירית, בני זוג שמתגוררים בפתח תקווה, הקפידו על כמה דברים במסורת, כמו קידוש בליל שבת, סעודת ראש השנה וליל הסדר, צום והליכה לבית הכנסת ביום כיפור.


אבל הם לא שמרו על דברים יסודיים ביהדות כמו שבת, כשרות וטהרה. בני הזוג היו תוססים ומלאי חיים והייתה להם עבודה מספקת ופרנסה מניחה את הדעת, אך הם לא זכו לפרי בטן. הם היו ממש צמאים לנפש חיה קטנה וחמודה שתאחד אותם ותרנין את חייהם.
חלפה שנה ועוד שנה וילד אין. העניין החל להדאיג ולהלחיץ אותם. הם החלו להתעניין בטיפולי פוריות, ניסו כל מיני כיוונים, עברו כל מיני טיפולים שונים ומשונים, אבל ללא כל הצלחה. הרופאים אמרו שכפי הנראה לא יזכו לפרי בטן, ורופא בכיר אחד אפילו הציע להם לחשוב ברצינות על אימוץ.
כעבור יותר משבע שנים, כאשר הגיעו מים עד נפש, החלה עירית לפנות לכיוון האמונה, הרי מה יש לה כבר להפסיד?! היא פנתה לחברה שומרת מצוות שהכירה, וזו הציעה לה לשמור שבת כהלכתה, להקפיד על כשרות, ובעיקר - לטבול מדי חודש לטהרתה. עירית החלה להשתתף בשיעור תורה שבועי שבו נלמדו עיקרי היהדות, והרגישה שהיא מתחדשת ומקבלת תקווה.
גדי, בעלה האוהב, הסכים לקבל את מגבלות המצוות שביקשה לקיים, אבל לא הסתיר את גיחוכו לסיכויי הצלחתם.
יום הטבילה הראשון היה בליל שבת חורפית ביותר. עירית התכוננה לצאת מביתה אל הגשם הסוחף בחוץ. המקווה היה במרחק של חצי שעה הליכה מביתם. גדי אמר לה: "תשמעי, את חייבת להבין שזה שיגעון. אי אפשר ללכת במזג אוויר כזה. בואי אסיע אותך ברכב. זה ייקח מקסימום חמש דקות. את רק תשבי לידי ולא תחללי שבת בעצמך, ואני אחכה לך בחוץ עד שתסיימי ונחזור ביחד".
היא סירבה להצעתו באומרה: "אם כבר עושים משהו, עושים אותו כמו שצריך".
"לפחות קחי את זה כדי לא תירטבי לגמרי", אמר והושיט לה מטרייה שהייתה תלויה על קולב בפתח ביתם.
"לא תודה", ענתה, "למדתי שגם זה אסור בשבת".
"בקושי התחלת ללמוד יהדות וכבר נהיית כזאת קיצונית", רטן בחיוך.
היא התפללה בלבה: "ריבונו של עולם, תעשה נס שאצא מכל העסק הזה בשלום, שלא אתבזה על ידי בעלי בקיום המצווה שלך".
בחוץ ירד גשם זלעפות ועירית יצאה במהירות כשהיא עטופה במעיל גשם רחב. ברקים האירו את השמיים ורעמים הרעידו את לבה. עירית כיסתה את ראשה במעילה, ניסתה לדלג מעל השלוליות ולקפוץ אל שפת המדרכות, וקיוותה שהמכוניות הנוסעות במהירות לא ירטיבו אותה לגמרי. מכונית אחת חלפה לידה והתיזה עליה מים רבים שהרטיבו את כולה. מים מלמעלה, מים מלמטה, מים מארבע רוחות העולם...
מחשבות סוערות תקפו אותה: אולי גדי צודק?! הסתדרנו שמונה שנים בלי זה. למה אני צריכה להשתגע בסופה כזאת ולסכן את בריאותי?! אני רטובה לגמרי. אולי כבר יצאתי ידי חובה...
היא נכנסה לרחוב שקט ומחשבותיה הסוערות שככו מעט. כעבור כמה רגעים הגיעה למקווה שהיה בקצה אותו רחוב. בתוך המבנה הנעים והחמים נרגעה יותר, ולאחר שטבלה והתייבשה, יצאה שוב אל מזג האוויר הסוער. שוב דילגה מעל שלוליות הענק ושוב ניסתה להתחמק מכלי הרכב המתיזים מים בכמויות אדירות. ואם לא די בכך, ברד כבד החל לרדת וחלקיקי קרח תופפו על ראשה ללא הרף. היא ברחה מדי פעם לעבר פתחי בניינים סמוכים, אבל כאשר ראתה שאין שום סימן לרגיעה במזג האוויר, יצאה במרוצה לקראת המערכה הבאה.
בסופו של דבר הגיעה לפתח ביתה מתנשפת כולה, רטובה מכף רגל ועד ראש. בעלה פתח את הדלת וכאשר ראה אותה צחק: "טבלת ככה, עם הבגדים?!"
היא הצטרפה לצחוקו, וחשבה לעצמה: זהו זה! המקווה הראשון מאז הטבילה שלפני החתונה מאחוריי. כל ההתחלות קשות, ויש להניח שבפעמים הבאות זה יהיה קל יותר, ומי יודע אולי נזכה בעזרת השם...
טיפול הפוריות השמימי הצליח, וכעבור תשעה חודשים נולדה להם בת בשעה טובה ומוצלחת ונקרא שמה בישראל אמונה.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il