ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

פרשת מצורע שבת הגדול- מדברי הרב מרדכי אליהו זצוק"ל

בית מדרש פרשת השבוע חומש ויקרא מצורע Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

ניסן תשע"ו

פרשת מצורע שבת הגדול- מדברי הרב מרדכי אליהו זצוק"ל


שוכתב על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
הר מרדכי אליהו זצוק"ל

הכול תלוי במצורע עצמו
הצרוע מרפא את עצמו
פרשת "מצורע" פותחת בעניין טהרתו של המצורע: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן. וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּעַ" (ויקרא יד, א-ג). שואלים המפרשים, מדוע האריכה התורה בלשונה וכתבה "וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּע"? לכאורה היה עליה לכתוב "והנה נרפא הצרוע", וזהו!
אלא, נגע צרעת בא על מי שדיבר לשון הרע, או הוציא שם רע. וידוע, שהצרעת היא מחלה קשה, ואפילו כיום אין לה תרופה. אבל אומר בעל אור החיים הקדוש, שהצרוע יכול לרפא את עצמו על-ידי שיחזור בתשובה. ולכן נאמר "וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּע" – הצרוע יכול להביא רפואה לעצמו – על-ידי תשובה, וכלשונו של הרב: "והוא מה שגמר אומר 'נרפא נגע הצרעת מן הצרוע' פירוש – מן הצרוע באה רפואתו ששב ורפא לו".
התנערי מעפר, קומי
מעין זה אומר גאון עוזנו ותפארתנו בעל הבן איש חי זיע"א על הפסוק (ישעיה נב, ב) "התנערי מעפר קומי": מעשה באדם אחד שהלך ברחוב וראה תרנגולת מתפלשת בעפר ובחול. ראה את הלכלוך הדבוק בה וריחם עליה. רצה להביא מברשת ומלקחיים ולהוציא את כל העפר והלכלוך שהסתתר בין נוצותיה. למזלו ולמזלה של התרנגולת, קודם שהביא את המברשת והמלקחיים עמדה התרנגולת מול השמש, כך שהלכלוך התייבש, ואחר כך ניערה את עצמה וכל העפר והלכלוך עפו ברוח והיא חזרה להיות נקייה כבתחילה.
כך אומר הבן איש חי, אפשר לנסות לנבור בתוך נפשו של אדם ולנסות להחזירו בתשובה. אבל מי שרוצה לחזור בתשובה – עליו לקום בעצמו ולעשות מעשה, כמו אותה תרנגולת שניערה עצמה מהעפר. זה הרבה יותר פשוט, הרבה יותר נעים והרבה יותר מהר.
נכון שיש עשרת ימי תשובה, ויש ראש השנה ויום כיפור. יש מעלה בקריאת ספרי מוסר והלכה ויש דרשות של חכמים שמעוררים את האדם לתשובה. אבל העיקר הוא האדם עצמו, שצריך לעשות את המעשה בעצמו.
מנהל העבודה הדקדקן
על כך מוסיף הבן איש חי לספר בשם רבי יעקב בעל המשלים (המכונה "המגיד מדובנא"): משל לאדם שהיה לו בית-חרושת גדול מאוד ובו פועלים רבים. יום אחד אמרה לו אשתו: עד מתי נעבוד בבית-החרושת? אני רוצה שנצא לחופשה. שמע אותו אדם לדברי אשתו, קרא למנהל העבודה וביקש שינהל את המפעל בהעדרו. על מנת שלא ישכח את סדר הפעולות, כתב לו מנהל המפעל את כל הפעולות שצריך לעשות כל יום. עובד פלוני אחראי על מכונה זו, ואלמוני על מכונה אחרת וכן הלאה. כדי שמנהל העבודה לא ישכח את מה שצריך לעשות אמר בעל המפעל למנהל העבודה: אני דורש ממך שבכל בוקר תקרא את ההוראות שכתבתי לך, שלא תשכח שום אחת מהם.
כעבור כמה ימים חזר בעל-הבית מהחופשה והוא רואה שבית-החרושת שלו אינו פעיל ואי סדר שולט בו. הפועלים לא יודעים מה לעשות ואיפה להיות, מה סדר העבודה, והם שכחו את סדר הזמנים. קרא בעל המפעל למנהל העבודה ושאל אותו לפשר העניין. אמר לו מנהל העבודה: עשיתי בדקדקנות כל מה שאמרת לי. קראתי בכל יום מתוך הדף מי אחראי על כל מכונה, ומי אחראי על כל פעולה.
אמר לו בעל-הבית: העיקר הוא לא לקרוא מה שכתוב בנייר, העיקר הוא לקיים בפועל!

קמחא דפסחא

חשיבות הצדקה בערב פסח
בערב פסח יש דין מיוחד של נתינה צדקה לקמחא דפסחא, זאת מלבד מצוות הצדקה שישנה בכל השנה, במצווה זו נאמר (דברים טו, ז-ח): "כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ... כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ".
ממה שכותבת התורה "אשר יחסר לו", אנו למדים שמצווה עלינו לתת ולפרנס את העני לפי הרגלו ולפי עניינו, אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. אמרו עליו על הלל הזקן שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו, ורץ (הלל) לפניו שלושה מילין (עיין כתובות ס"ז ע"ב).
העני של רב נחמן שלא זכה לנס
בעניין זה מביאה הגמרא בכתובות (דף ס"ז) מעשה : ההוא דאתא לקמיה דרבי נחמיה (עני אחד בא לפני רבי נחמיה וביקש ממנו אוכל להחיות את נפשו). אמר ליה במה אתה סועד? (שאל אותו רבי נחמיה: מה אתה רגיל לאכול?), אמר ליה: בבשר שמן ויין ישן. (שאל אותו רבי נחמיה:) רצונך שתגלגל עמי בעדשים? (שהוא מאכל פחות), גלגל עמו בעדשים ומת (כיוון שלא היה רגיל בהן). אמר (רבי נחמיה): אוי לו לזה שהרגו נחמיה (אוי לאותו עני שלא היה מסוגל לאכול אלא מאכלים מיוחדים, ובגלל זה מת).
שואלת הגמרא: אדרבה, אוי לו לנחמיה שהרגו לזה מיבעי ליה (רבי נחמיה הוא זה שצריך לצעוק על עצמו "אוי", כיוון שהוא הרג את אותו עני בזה שלא נתן לו את מבוקשו)! עונה הגמרא: אלא איהו הוא דלא איבעי ליה לפנוקי נפשיה כולי האי (כיוון שאותו עני פינק את עצמו, הוא-הוא שהביא על עצמו את המוות).
העני של רבא שזכה לנס
ועוד מביאה הגמרא מעשה נוסף: "ההוא דאתא לקמיה דרבא (מעשה בעני שבא לפני רבא). אמר לו: במה אתה סועד? אמר לו: בתרנגולת פטומה ויין ישן. אמר ליה: ולא חיישת לדוחקא דציבורא (וכי אינך חושש לדוחק הציבור? הרי יש עוד עניים הזקוקים לפרנסה, ואתה מכביד על הקהל ומפסיד את העניים). אמר ליה: אטו מדידהו קאכילנא? מדרחמנא קאכילנא (איני לוקח מהציבור כלום, אלא הכול מאתו יתברך, והוא דואג לכל אחד לפי מה שהוא מסוגל ורגיל).
אדהכי אתאי אחתיה דרבא דלא חזיא ליה תליסרי שני, ואתיא ליה תרנגולת פטומה ויין ישן (תוך כדי הדברים, הגיעה אחותו של רבא לבקרו אחרי שלוש-עשרה שנים שלא ראתה אותו, והביאה עמה תרנגולת פטומה ויין ישן. רבא ראה בזה אות מן השמים, שבאמת עליו לתת לאותו עני כפי הרגלו). אמר, מאי דקמא. אמר ליה: נעניתי לך, קום אכול" (אמר רבא, הרי זה דבר מופלא ביותר שגלגלו מן השמים שבדיוק עתה יגיע אלי מה שביקש זה, סימן ואות הוא שמן השמים זימנו לו את מבוקשו. עמד רבא והזמין את העני לאכול את המאכלים שביקש).
ההבדל שבין שני העניים
עתה יש לשאול: מה ההבדל בין שני העניים? מדוע העני שבא לבית רבי נחמיה מת ולא נעשה עמו שום נס, ואילו לעני שבא לרבא נעשה נס?
ומתרצים על זה כי העני הראשון היה מפונק כיוון שהוא פינק את עצמו. משמע, שלא מילדותו היה רגיל לכך, אלא בזמן מן הזמנים הרגיל את עצמו לאכול מעדנים. אבל העני שבא אל רבא היה מפונק מלידה. כנראה שגדל אצל עשירים, וחונך אצל הוריו לפינוקים כאלו. מכאן שאין זו אשמתו, ולכן התחשבו בו בשמים וזימנו לו את מבוקשו בדרך פלאית.
העשיר שלא נהג עידונים בנפשו
במדרש שמואל (על פרקי אבות פ"א משנה ה') מובא מעשה בגבאֵי צדקה שיצאו לאסוף כספים אצל עשירי הארץ. ביקשו להגיע לעשיר מפורסם, אך הוא לא היה בביתו. כששאלו היכן ניתן למוצאו, אמרו להם שהוא נמצא בשוק. הלכו לשוק, וראו שהוא אינו קונה מהפירות והירקות היקרים ביותר, אלא דווקא מהזולים. התפלאו על כך מאוד, ואמרו בלבם שהוא בוודאי קמצן גדול.
משראה אותם העשיר והבין שהם מתפלאים על מעשיו, ביקשם להתלוות אליו לביתו. כשבאו אל ביתו מצאו אותו מדבר על לב בניו שלא יתרגלו לאכול דברים משובחים ביותר, אלא עליהם להתרגל למאכלים פשוטים. אז פנה אל גבאי הצדקה ואמר להם: כתוב במשנה (אבות א', ה') "ויהיו עניים בני ביתך", כלומר שבני הבית צריכים להתרגל לחיות שלא בעושר, כך שגם אם חס ושלום נגזר עליהם שיהיו עניים, יוכלו להתקיים בכל עת ובכל מקום.
העניים של ילתא
בגמרא בכתובות מסופר על רב נחמן שאמר לאשתו ילתא: כשעני ידפוק על דלת ביתנו, תני לו מהמאכלים המוכנים לאכילה, ואל תתני לו להמתין. הסביר רב נחמן את דבריו, שאם חס ושלום יקרה לבנותיו שהגלגל יתהפך עליהן, ירצה בוודאי שגם עמן ינהגו באותה הדרך שהוא נוהג עתה בעניים, מידה כנגד מידה. אמרה לו אשתו: וכי אתה מקלל את בנותיי שהן תהיינה עניות?!
אמר לה: אין אני מתכוון אלא להרגיל את הבנות בהרגלים טובים, ובכל מקרה גלגל חוזר הוא בעולם. ואם הן יתרגלו לרוץ לקראת העניים – למרות שהעולם כגלגל, הזכות הזו תישמר להן וינהגו בהן בכבוד גם אם הן חלילה תהיינה עניות.

להיזהר מ"מראית עין"
שניצל בפסח
מספרים על הרב חיים פלאג'י זצוק"ל, שאסר לטגן בפסח דג או שניצל בקמח מצה טחון. כי פעם אחת ראתה השכנה את אשתו של הרב פלאג'י שהיא מטגנת כך, ולא ידעה שזה קמח מצה טחון, וחשבה שמותר לטגן בפירורי לחם ועשתה כן בביתה עם פירורי לחם.
התקנה של הרב פלאג'י הייתה לשעתו ולמקומו. שם טעו והיו יכולים לטעות. אבל בימינו הטעות הזאת לא שכיחה, ומותר לטגן עם קמח מצה. אבל במקום שיש אנשים שעלולים לטעות – צריך אדם לצאת ידי חובת הבריות שלא יחשדו בו "והייתם נקיים מה' ומישראל".
מצוינים – תרתי משמע
אנו אומרים בהגדה של פסח "וַיְהִי שָׁם לְגוֹי – מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מְצֻיָּנִים שָׁם". מה פירוש מְצֻיָּנִים? שונים מהגויים וניכרים מהם ולא מתבוללים בהם. וכמו שכתוב במדרש (רבה במדבר יג, יט) "למה נאמר ג' מיני עולה? כנגד ג' מדות טובות שהיו בידן של ישראל במצרים ובזכותן נגאלו. שלא שינו את שמם, ולא שינו את לשונם, ושגדרו עצמם מן הערוה". ויהי רצון שיתקיים בנו "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", במהרה בימינו אמן.

"מוציא מצה"
צ. שתי מצות וחצי - את ברכת "המוציא לחם" צריך לברך בדרך כלל על שתי ככרות שלמות כמו בכל יום טוב. ובפסח שאין לחם, מברכים על שתי מצות שלמות, כשביניהם המצה החצויה. והטעם למצה החצויה כיוון שהיא לחם עוני, שדרכו של עני בחצי לחם ולא בלחם שלם.
צא. בשעה שהוא מברך "המוציא" אוחז את שתי המצות השלמות בידיו והפרוסה ביניהן. אחרי ברכת "המוציא" מניח את המצה התחתונה מידיו, אוחז במצה העליונה ובמצה החצויה ומברך "על אכילת מצה", ובוצע מן המצה העליונה ומן המצה הפרוסה מכל אחת "כזית".
צב. אכילה - יטביל את המצות במלח ג' פעמים ויאכלם בהסיבה. אך לא יטבילם בחומץ או מי מלח וכד' ואם עשה כן יצא ידי חובה
צג. יטעם מהמצה לפני שמחלק לאחרים. \עיין עוי"ח אות יג, שהמנהג לנשק שתי "כזיתות" המצה אחרי שיטעם מהם מעט\.
צד. יתן לכל אחד מבני ביתו "כזית" מהמצה העליונה ו"כזית" מהאמצעית. יטבילם במלח, ויאכלום בני הבית בהסיבה. אם המצות שלידו אינן מספיקות לכל המסובים - יתן להם ממצות שמורות אחרות. \אחרונים\.
צה. חייב לאכול משתיהן תוך כדי "אכילת פרס", דהיינו תוך ארבע דקות. ואם אינו יכול לאכול משתיהן, יאכל לפחות מאחת מהן תוך ארבע דקות, וטוב שתהיה ה"כזית" מן המצה העליונה, ואם אכל מהתחתונה - יצא. \עיין שו"ע תעה סע' ו. בא"ח צו לד\.
צו. זקן או חולה יאכל "כזית" אחד ויכוין גם על אכילת מצה. \עיין כה"ח שם ס"ק יט\.
צז. שיעור "כזית" הוא 27 גרם. ומקילים לזקן וחולה ומחשבים "כזית" 20 גרם. \שו"ע תפו והחונים עליו\.
צח. צריך לאכול את המצה כדרך אכילתו, ולא לבלוע אותה וכד'. וטוב שלא יכניס את שתי המצות בבת אחת לתוך פיו שאין זו דרך "אכילה" והתורה ציותה "בערב תאכלו מצת". אלא יאחוז את שתי המצות ביד ימין ויכניס לפיו כדרך אכילה לועס ובולע, וכשגומר - אוכל את השאר.
צט. אין להשאיר את המצות על השולחן תוך כדי אכילת ה"כזית" כי דבר זה נחשב "אכילה לחצאין".
ק. מי שאין לו - צריך לברך על מצה שמורה, ומי שאין לו "מצה שמורה" יכול בדיעבד לברך על מצה רגילה. \שו"ע תנג סע' ד\.
קא. מי שאין לו מצה משומרת אלא "כזית", מברך "על אכילת מרור" ואוכל מרור ואחר כך יאכל שאר תבשילין, וכשגומר סעודתו יטול ידיו ויברך "המוציא לחם" ו"על אכילת מצה" ואוכל אותו "כזית" בהסיבה, ואינו טועם אחריו כלום.
קב. אם יש לאדם רק שני "כזיתות" מצה - יאכל את הראשונה בתחילה ויברך עליה "המוציא לחם" ו"על אכילת מצה", ואת השנייה יאכל באפיקומן.
קג. אם יש לו רק שלוש מצות - יאכל גם ב"כורך". ואם יש לו ארבע ויותר יאכל שתיים אחרי "המוציא". אחת ב"כורך" ואחת באפיקומן. והמחמיר לאכול שתי "כזיתות" מצה באפיקומן תבוא עליו ברכה. \שו"ע תפב והחונים עליו\.
קד. מי שלא יכול - מי שיכול לאכול רק "כזית" אחד של מצה, יאכל כדרך מי שאין לו אלא "כזית" אחד של מצה. ומי שלא יכול לאכול אפילו "כזית" אחד של 20 גרם, יאכל כיכולתו אך לא יברך "על אכילת מצה".
קה. מי שאינו יכול ללעוס מצה, מותר לשרותה במים לרככה ובלבד שלא תהא נימוחה לגמרי. ומי שהוא זקן או חולה ואינו יכול לאכלה שרויה במים, יכול לשרותה ביין או בשאר משקים, ובלבד שלא ישרה אותה במים חמים, ובודאי לא באוכל מבושל חם. ועדיף לפורר את המצה מאשר לשרותה. \שו"ע תסא סע' ד\.
קו. כששורין את המצה לצאת בה צריכין ליזהר שלא לשרותה מעת לעת כי אז נחשבת כמבושל ואין יוצאין בה.
קז. מצה עשירה - בלילה הראשון צריכין לאכול מצה ממש, ואין יוצאין ידי חובה במצה עשירה. וגם בשאר הימים אין ראוי בימינו להשתמש במצה עשירה. \עיין שו"ע תסב סע' א\. שבת הגדול שלום וחג שמח
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il

בית המדרש החדש נמצא בתהליכי בנייה סופיים,
בוא ותתחדש אתנו בגירסת הנסיון!



אל תציג לי הודעה זאת שוב