הקדמה ראשונה חלק א' | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
ענייני דיומא

קטגוריה משנית

4 דק' קריאה

הקדמה ראשונה
תוכן ההקדמה: אין לחקור בנסתרות אבל יש לחקור בניסים ובנפלאות

האדם משיג רק בדברים הקשורים לעולמו
כְּבֹד אֱלֹהִים הַסְתֵּר דָּבָר וּכְבֹד מְלָכִים חֲקֹר דָּבָר (משלי כה, ב). בְּמִדְרַשׁ בְּרֵאשִׁית רַבָּה (פרשה ט, א), רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי חֲמָא בַּר חֲנִינָא: מִתְּחִלַּת סֵפֶר בְּרֵאשִׁית עַד וַיְכֻלּוּ כְּבֹד אֱלֹהִים הַסְתֵּר דָּבָר, מִכָּאן וְאֵילָךְ חֲקֹר דָּבָר, עַד כָּאן. לְמַה* שֶּׁהָיָה הַשָּׂגַת אָדָם מִתְיַחֶסֶת אֶל הָאָדָם לְמַה שֶּׁהוּא הַשָּׂגָתוֹ, מְחֻיָּב מִזֶּה שֶׁהַדָּבָר שֶׁהוּא מֻשָּׂג 1 לֹא יִהְיֶה נִבְדָּל מִכֹּל וָכֹל מִן הָאָדָם הַמַּשִּׂיג, שֶׁאִם הָיָה נִבְדָּל לְגַמְרֵי מִן הָאָדָם הַמַּשִּׂיג אֵין רָאוּי שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ הַשָּׂגַת הָאָדָם. כִּי כְּבָר אָמַרְנוּ שֶׁהַהַשָּׂגָה שֶׁל אָדָם הִיא מִתְיַחֶסֶת אֵלָיו, יְחֻיַּב מִזֶּה שֶׁהַדָּבָר שֶׁהוּא נִבְדָּל מִמֶּנּוּ לְגַמְרֵי, אַחַר שֶׁהוּא נִבְדָּל מִמֶּנּוּ, אֵין רָאוּי שֶׁיִּהְיֶה לָאָדָם הַשָּׂגָה בּוֹ. וְזֶהוּ הַסִּבָּה שֶׁלֹּא נִזְכַּר בַּתּוֹרָה בְּפֵרוּשׁ עוֹלָם הַבָּא אוֹ הַשְׁאָרַת הַנֶּפֶשׁ אַחַר הַמִּיתָה, שֶׁאִלּוּ הָיָה דִּבְרֵי תוֹרָה כְּמוֹ מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁהוּא מַזְהִיר אֶת עֲבָדָיו שֶׁלֹּא יַעַבְרוּ אֶת צַוָּאָתוֹ, וְאָז יִזְכּוּ לַשָּׂכָר הַטּוֹב שֶׁהוּא מַבְטִיחַ אוֹתָם, אָז בְּאֵין סָפֵק הָיָה נִזְכָּר הַיִּעוּד הַטּוֹב בָּעוֹלָם הַבָּא וּבְגַן עֵדֶן, וּכְשֶׁיָּסוּר הָאָדָם מִן הַמִּצְוָה וְיִמְרֹד בְּבוֹרְאוֹ יְהֵא נִדּוֹן בַּגֵּיהִנֹּם. אֲבָל בְּמַה שֶּׁהַתּוֹרָה הִיא דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים בְּיַד הַנָּבִיא, לְכָךְ הַדְּבָרִים שֶׁבַּתּוֹרָה לְפִי הַשָּׂגַת הַנָּבִיא, וְהַדְּבָרִים הָאֵלּוּ* הֵם נִבְדָּלִים מִן הָאָדָם הַגַּשְׁמִי וְאֵינָם עִמּוֹ בַּמְּצִיאוּת. וּכְמוֹ שֶׁנִּבְדָּלִים בְּעַצְמָם וְאֵינָם עִמּוֹ, כָּךְ יְדִיעָתָם רָחוֹק מְאֹד מִן הָאָדָם וְנִבְדֶּלֶת מִמֶּנּוּ, וְלֹא יִכָּנְסוּ בְּגֶדֶר הַשָּׂגַת הַנָּבִיא דָּבָר שֶׁהוּא נִבְדָּל מִן הָאָדָם.
______________________________
כבוד אלוקים הסתר דבר וכבוד מלכים חקור דבר. אמרו על כך במדרש: אמר רבי לוי בשם רבי חמא בן חנינא: מתחילת ספר בראשית עד ויכלו - כבוד אלוקים הסתר דבר, מכאן ואילך - חקור דבר. ביאור דבריהם, יכולת הקליטה של האדם קשורה לאדם ולעולם המושגים שלו, ולכן אין הוא יכול לתפוס 1 דברים שאינם קשורים לעולמו ונבדלים ממנו. זו הסיבה שלא נזכרו בתורה העולם הבא והשארות הנפש לאחר המוות, שהם נבדלים ממציאות העולם הזה ומהאדם. אם היו דברי התורה כדברי מלך בשר ודם, המצווה את עבדיו שלא יעברו על צוויו ומבטיח להם גמול טוב, היו נזכרים בתורה העולם הבא והגמול בגן עדן, ועונש הגיהינום אם ימרוד האדם בבוראו, אבל התורה היא דבר ה' אל עמו ביד נביאו, לכן הדברים האמורים בתורה מוגבלים בהתאם ליכולת השגת הנביא. מכיון שענינים אלו נעלים מיכולת תפיסה אנושית, לפי שאינם במציאות המוכרת, לכן ידיעת העולם הבא וגן עדן מופקעים מהתפיסה אנושית, ואינם ביכולת השגת הנביא.
[לְמַה – בגלל, מחמת. וְהַדְּבָרִים הָאֵלּוּ – ענייני הגמול בעולם הבא.]

הקדמה
המהר"ל פותח את ספרו 'גבורות השם' בשלוש הקדמות מדוע? מהו הצורך המיוחד בהקדמות?
אצל רבותינו הקדמה אינה רק סיפור דברים בעלמא. היא שלב מקדים שנדרש כדי להבין את הספר: אי אפשר להבין את הספר על אמיתתו בלא הקדמה. היא אינה חלק מהספר עצמו, אלא מקפצה שמרוממת את הקורא למבט אחר, המאפשר לו לרדת לעומק הדברים. דומה הדבר למגדל הניצב בלב עיר, הנותן מבט-על ופרספקטיבה חדשה על העיר כולה. כל דבר מקבל את מקומו הנכון ביחס למארג כולו. ההקדמה מהווה יסוד לספר כולו, ומכינה את הלומד להבנת התוכן.
ההקדמה הראשונה, שאותה נלמד במהדורתנו, עוסקת באחת השאלות היסודיות ביותר בעבודת ה' – מהו היחס הנכון בינינו לבין ה'? במה עלינו לחקור ולהתעמק, ובמה אין שכלנו יכול להשיג, וניסיון שכזה רק יגרום נזק?
המהר"ל מאריך ומסביר את ההבדל העקרוני בין חכם לנביא – הנביא חי את המציאות האלוהית. עובדה זו אמנם מגבילה את נבואתו לענייני העולם הזה בלבד, אך היתרון הוא שנבואתו מלאת חיים, קשר ודבֵקות. לעומתו, החכם יכול לעסוק בדברים נסתרים כמו העולם הבא, אך מאידך, חייו עלולים להיות מנותקים מֵהֶלֶך מחשבתו.
לכן, גם החכם צריך להיות מודע למגבלות חכמתו, ולהגביל את חכמתו למקום שאליו היא שייכת. המהר"ל מבאר שאין לנו יכולת להשיג את ה'. ניסיון כזה ישאיר את ה' (ליתר דיוק, את מה שאנו נחשוב עליו) מנותק ומרוחק מהחיים. עיסוק באלוהות דורש זהירות רבה, ואף הוא צריך להיות מֻכוון למשמעות שלימוד כזה נותן לחיים. עיסוק שכלי גרידא, בלא מורא וזהירות, הופך את הקב"ה למוצג במחקר, ולא למי שמחיה אותנו ומנהיג את המציאות.
המטרה שלנו היא לחבר את החיים שלנו אל הקב"ה. כזו היא יציאת מצרים, שבה התגלה ה' במציאות בצורה הגלויה ביותר. על כן, דווקא ביציאת מצרים אנו מצווים לעסוק באופן נרחב, ולימוד זה מגדיל את כבודו של ה' במציאות, ומגלה את הקב"ה בחיים.

ביאורים
האדם לומד את העולם מתוך מבטו שלו. לעולם הוא לא יוכל לדמיין או לחשוב על דבר שלא נתקל בו בעבר. הוא יכול להרכיב דבר אל דבר ולהגיע לתובנות והשגות מרחיקות לכת, אך בסופו של דבר הוא נמצא בתוך עולמו שלו. לכן, אין ביכולתו לתפוס מציאות ששונה לחלוטין מהמציאות שבה הוא חי.
העולם הבא שונה לחלוטין מהעולם הזה, שבו אנו חיים. אנחנו יכולים להבין שהוא קיים, אך ממש אין ביכולתנו אפילו לדמיין כיצד נחיה שם. אין ביכולתנו לתפוס מהי מציאות נצחית או מציאות שאין בה את מֵמד הזמן או מֵמד המקום. מעולם לא היינו בלא הגוף ומגבלותיו החומריות, מעולם לא חשנו מהי רוחניות טהורה לחלוטין.
על כן, מציאות זאת לא מוזכרת בתורה. מדוע? כי התורה היא 'דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים בְּיַד הַנָּבִיא'; יש שמתייחסים לתורה כאל ספר חוקים שהקב"ה רוצה שנקיים, כעין מלך שמעוניין שנתיניו יבצעו את גזרותיו. אך לא זוהי התורה. אילו היה זה כך, בודאי שהעולם הבא, גן עדן וגיהנום, היו מוזכרים בתורה. הרי בהחלט אפשר להבין שאם נקיים את דבר ה', נזכה בעתיד בשכר גדול ומשמעותי. אלא ששכר כזה לא נוגע בחיים שלנו. זאת ידיעה שכלית גרידא, שאין בה רוממות נפשית – מהסיבה הפשוטה שהנפש שלנו בעולם הזה כלל לא יכולה לחוש או להרגיש את המציאות של העולם הבא.
זאת הסיבה שהעולם הבא לא מוזכר – כי התורה היא תורת חיים. עניינה – לחבר אותנו לה': "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" [דברים ד, ד]. לכן התורה הועברה לנו על ידי נביא ולא, למשל, על ידי מלאך או ספר חוקים יבש. הנביא הוא דמות חיה של איש-אלוהים, החי את המציאות האלוהית – בעולם שלנו. זוהי דמות לחיקוי, שמצד אחד היא אדם כמונו, אך מצד שני כולה מאירה באור אלוהי. הנבואה ולימוד התורה הן דרכים להאיר את החיים האנושיים באלוהיות, ולא דיבור תיאורטי שאינו חודר לכלים האנושיים. לכן התורה עוסקת רק בעניינים שהנביא יכול להשיג, עניינים שמרוממים את חיינו כאן בעולם הזה.

לעילוי נשמת ציפורה בת ר' נפתלי ע"ה

ענייני דיומא