הקדמה ראשונה חלק ב' | רבנים שונים | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
ענייני דיומא

קטגוריה משנית

5 דק' קריאה

החכם משיג בשכלו והנביא במה שהוא רואה, על כן ראייתו מוגבלת
כִּי הֶפְרֵשׁ יֵשׁ בֵּין הַחָכְמָה וּבֵין הַנְּבוּאָה, כִּי הֶחָכָם יַשִּׂיג מִצַּד שִׂכְלוֹ, וּמִכֵּיוָן שֶׁהוּא יַשִּׂיג מִצַּד שִׂכְלוֹ יוּכַל לְהַשִּׂיג הַדְּבָרִים הַנֶּעֱלָמִים וְהַנִּסְתָּרִים בְּיוֹתֵר, אֲבָל הַנָּבִיא יִקָּרֵא חוֹזֶה (עמוס ז, יב), אוֹ רוֹאֶה (שמואל א' ט, ט), שֶׁשַּׁיָּךְ רוֹאֶה בְּמַה שֶּׁהוּא רוֹאֶה הַדָּבָר מִבַּחוּץ, לְכָךְ צָרִיךְ לְכָל נָבִיא 1 הִתְדַּבְּקוּת בַּדָּבָר לַאֲשֶׁר נְבוּאָתוֹ בּוֹ וְהוּא מִתְדַּבֵּק בַּדְּבָרִים הָהֵם וְיוֹדְעָם מִפְּנֵי נְבוּאָתוֹ, וּלְפִיכָךְ אָמְרוּ חֲכָמִים (בבא בתרא יב, א): חָכָם עָדִיף מִנָּבִיא. וּבֵאוּר זֶה, כִּי הַנְּבוּאָה דּוֹמָה בְּדָבָר לְחוּשׁ עַיִן שֶׁיַּרְגִּישׁ הַמּוּחָשׁ 2 מִבַּחוּץ. וְאַף כִּי אֵין הַנְּבוּאָה עַל יְדֵי הַשָּׂגַת הַחוּשׁ הַגַּשְׁמִי, מִכָּל מָקוֹם כְּמוֹ שֶׁהַחוּשׁ דָּבֵק בַּמּוּחָשׁ, כָּךְ יֵשׁ הִתְדַּבְּקוּת כֹּחַ הַנְּבוּאָה שֶׁל הַנָּבִיא - שֶׁהוּא כֹּחַ הַמְדַמֶּה, אוֹ מַה שֶּׁהוּא הַכֹּחַ הַמְקַבֵּל הַנְּבוּאָה - שֶׁהוּא מִתְדַּבֵּק בַּדָּבָר שֶׁהוּא מִתְנַבֵּא עָלָיו. וּמִפְּנֵי זֶה יוֹתֵר עָדִיף הֶחָכָם, אֲשֶׁר הוּא מַשִּׂיג וְיוֹדֵעַ הַדְּבָרִים הַנֶּעֱלָמִים וּמוֹצִיא אוֹתָם מִשִּׂכְלוֹ מֵעַצְמוֹ, וּמִפְּנֵי הַהֶבְדֵּל הַזֶּה יִקָּרֵא הַנָּבִיא חוֹזֶה אוֹ רוֹאֶה, מַה שֶּׁאֵין כָּךְ בֶּחָכָם. וּלְפִיכָךְ אִי אֶפְשָׁר שֶׁיָּבֹא כְּלָל עִנְיַן עוֹלָם הַבָּא וְהַשְׁאָרַת נֶפֶשׁ בַּנְּבוּאָה, כֵּיוָן שֶׁלֹּא שַׁיָּךְ בָּזֶה רוֹאֶה אוֹ חוֹזֶה, כִּי דָּבָר זֶה נִבְדָּל מִן הָאָדָם, וּלְפִי שֶׁהוּא נִבְדָּל לְגַמְרֵי מִן הָאָדָם לֹא תִפֹּל הַנְּבוּאָה בּוֹ, שֶׁכְּבָר אָמַרְנוּ כִּי הַנְּבוּאָה צָרִיךְ לְהִתְדַּבְּקוּת מִבַּחוּץ בְּמַה שֶּׁהוּא מִתְנַבֵּא עָלָיו. לְכָךְ עוֹלָם הַבָּא וְהַשְׁאָרַת הַנֶּפֶשׁ יִתְבָּאֵר יוֹתֵר בַּחָכְמָה, שֶׁהֶחָכָם מַשִּׂיג הַדְּבָרִים הַנֶּעֱלָמִים יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁיִּתְבָּאֵר בַּנְּבוּאָה, לְכָךְ חָכָם עָדִיף מִנָּבִיא, מַה שֶּׁהוּא יָכוֹל לְהַשִּׂיג דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר בַּנְּבוּאָה, שֶׁכֹּחַ הַנְּבוּאָה מִתְדַּמֶּה לְחוּשׁ הָעַיִן הַמְקַבֵּל מוּחָשָׁיו מִבַּחוּץ, וְאֵיךְ אֶפְשָׁר לִהְיוֹת נִכְתָּב בַּתּוֹרָה עִנְיַן עוֹלָם הַבָּא, שֶׁאֵין זֶה מֵעִנְיַן הַנְּבוּאָה, כִּי מִי שֶׁיֵּדַע הַחִלּוּק אֲשֶׁר יֵשׁ בֵּין הֶחָכָם וּבֵין הַנָּבִיא, יֵדַע כִּי אִי אֶפְשָׁר דָּבָר זֶה, כִּי הַנְּבִיאִים הָיוּ מִתְדַּבְּקִים בַּדָּבָר שֶׁהֵם מִתְנַבְּאִים עָלָיו.

השגת הנביאים רק את ימות המשיח שבעולם הזה, ואינם משיגים את העולם הבא
וּלְפִיכָךְ אָמְרוּ חֲכָמִים (ברכות לד, ב): כָּל הַנְּבִיאִים לֹא נִתְנַבְּאוּ אֶלָּא לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, אֲבָל עוֹלָם הַבָּא, עַיִן לֹא רָאָתָה זוּלָתֶךָ. בֵּאוּר עִנְיָן זֶה, כִּי מֵאַחַר שֶׁצָּרִיךְ לַנְּבוּאָה רְאִיָּה, וְהִיא הִתְדַּבְּקוּת מִבַּחוּץ בְּמַה שֶּׁיֵּדַע מִן הַנְּבוּאָה, לֹא הָיוּ יְכוֹלִים לְהִתְנַבְּאוֹת רַק לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, בְּמַה שֶּׁעִנְיַן הַמָּשִׁיחַ הוּא עִנְיַן עוֹלָם הַזֶּה וְאֵינוֹ נִבְדָּל מִן הָאָדָם לְגַמְרֵי, שֶׁהֲרֵי הוּא בָּעוֹלָם הַזֶּה. אֲבָל עוֹלָם הַבָּא, שֶׁנִּבְדָּל מִן הָעוֹלָם הַזֶּה, אֵין בּוֹ נְבוּאָה, כִּי עַיִן לֹא רָאֲתָה אוֹתוֹ. וְאֵין הַנָּבִיא מִתְנַבֵּא רַק בִּרְאִיָּה כְּמוֹ שֶׁהִתְבָּאֵר. אָמְנָם בַּתּוֹרָה כְּתִיב לִרְמֹז עַל עוֹלָם הַבָּא, דִּכְתִיב (דברים כב, ז): וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים - לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ אָרֹךְ, כִּי אֲרִיכַת יָמִים אֵינוֹ מֵעִנְיַן עוֹלָם הַבָּא בִּלְבַד, רַק שֶׁהוּא 3 הַבְטָחָה לַנִּמְצָא, שֶׁהוּא הָאָדָם הַנִּמְצָא בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁיִּהְיֶה לוֹ אֲרִיכַת יָמִים לֹא יֻפְסַד. שֶׁאִם מֵת מִיתָה טִבְעִית לֹא נֶחְשָׁב מִיתָה שֶׁיַּחְזֹר לִהְיוֹת חַי, וְאֵין דָּבָר זֶה מֵעִנְיַן עוֹלָם הַבָּא בְּעַצְמוֹ, רַק שֶׁיַּבְטִיחַ שֶׁהַנִּמְצָא בָּעוֹלָם הַזֶּה לֹא יֻפְסַד. אֲבָל שֶׁיִּזְכֹּר עוֹלָם הַבָּא מִצַּד עַצְמוֹ, לֹא מִצַּד הַנִּמְצָא בָּעוֹלָם הַזֶּה, לֹא יִתָּכֵן, מִפְּנֵי שֶׁהָעוֹלָם הַבָּא מִצַּד עַצְמוֹ נִבְדָּל מִן הָאָדָם שֶׁהוּא בָּעוֹלָם הַזֶּה. וּכְמוֹ שֶׁהוּא נִבְדָּל מִן הָאָדָם, כָּךְ נִבְדָּל מֵהַשָּׂגָתוֹ, וְאֵין חִבּוּר לַנָּבִיא לְשָׁם וְאֵיךְ יִתְנַבֵּא עָלָיו?! וְזֶהוּ הַפֵּרוּשׁ הָאֲמִתִּי מַה שֶּׁלֹּא נִזְכְּרוּ דְּבָרִים אֵלּוּ בַּתּוֹרָה וּבַנְּבִיאִים.
______________________________
יש הבדל בין חכם לנביא. החכם משיג דברים בכח השכל, לכן הוא יכול להבין דברים נעלמים ונסתרים, ואילו הנביא משיג דברים כאדם הצופה מבחוץ על דבר ומתבונן בו, ומשום כך נקרא חוזה או רואה, ולכן הנביא משיג רק 1 בדברים שיש לו קשר אליהם. מסיבה זו אמרו חכמים: חכם עדיף מנביא. ביאור דבריהם: הנבואה דומה לראיית העין, כלומר היא כעין 2 הבטה על דבר חיצוני מהמתבונן. אמנם אין הנבואה כחוש הראייה הגשמי, אבל כשם שחוש הראייה מתחבר אל הנראה המוחשי, כך כוח הנבואה, שהוא הכח המדמה, או כוח אחר המקבל את הנבואה, מתחבר אל הדבר עליו הוא מתנבא. מסיבה זו יש עדיפות לחכם המוציא את הדברים מכוח שכלו, שהוא יכול להגיע גם אל דברים נעלמים. לכן הנביא נקרא רואה או חוזה, מה שאין כן החכם. מבואר לפי זה כי לא יוכל הנביא לראות את העולם הבא, או את השארות הנפש, כי דברים אלו נעלמים מהאדם ואי אפשר להתחבר אליהם, וכבר התבאר כי הנביא צריך להתחבר עם נשוא הנבואה. עולם הבא והשארות הנפש יתבארו לחכם, היכול להשיג את הדברים הנעלמים בשכלו, ולא לנביא. על כן חכם עדיף מנביא. כאמור כוח הנבואה מדומה לחוש הראייה, לכן אי אפשר לכתוב בתורה על העולם הבא, לפי שאינו נראה לנביא. היודע את ההבדל בין חכמה לנבואה, ידע את הסיבה מדוע לא נכתבו בתורה היעודים הרוחניים.
לאור מה שבארנו יובנו דברי חכמים שאמרו: כל הנביאים לא התנבאו אלא לימות המשיח, אבל עולם הבא עין לא ראתה אלוקים זולתך. מכיון שבנבואה יש חיבור בין הנביא לדבר עליו הוא מתנבא, אין בכוחה של הנבואה להשיג אלא את ימות המשיח השייכים לעולם הזה ולכן אינם נעלמים לגמרי מהנביא, אבל את העולם הבא שאינו קשור כלל לעולם הזה, אין הנבואה משיגה, כי עין לא ראתה אותו, והנבואה צריכה ראייה. אולם בתורה יש רמז לעולם הבא, שנאמר: והארכת ימים, ופירשו: לעולם שכולו ארוך. דבר זה יכולה הנבואה להשיג, כי הבטחה זו אינה הבטחה רק לעולם הבא, 3 אלא הבטחה לאדם הנמצא בעולם הזה שיהיה לו קיום ואריכות ימים ולא יאבד באופן מוחלט. גם אם האדם מת מיתה טבעית אין זה נחשב אבדון גמור כי יחזור לחיות, ולכן הבטחה זו לא מופקעת מהראייה הנבואית, כיון שזו הבטחה לאדם שחי בעולם הזה שקיומו יתמשך ולא יאבד אובדן נצחי. אבל השגת העולם הבא עצמו, שאינו קשור לעולם הזה כלל, דבר זה לא יכולה הנבואה להשיג, כי לעולם הבא אין חיבור כלל לעולם הזה, ולכן אין יכולת לנביא להינבא עליו. זהו הפירוש האמיתי מדוע לא נזכר העולם הבא בתורה.

ביאורים
חכמינו אומרים דבר מפתיע – "חָכָם עָדִיף מִנָּבִיא". אילו היו שואלים אותנו, בודאי היינו אומרים שנביא עדיף – הרי הוא מדבר עם ה'. גם בדברי חז"ל רואים שכדי להיות נביא יש צורך בדרגות מיוחדות, הן רוחניות והן גשמיות. זהו גם דבר שלא מצוי בינינו היום, והוא אינו טבעי לנו. אם-כן, מדוע חז"ל אומרים שדווקא החכם עדיף?
המהר"ל מסביר שיתרונו של החכם הוא העיסוק ברבדים שאינם נמצאים בעולם שלנו, למשל העולם הבא והישארות הנפש לאחר המוות. השכל אינו מוגבל לחושים. הראייה, למשל, מוגבלת למה שהעין רואה, ואינה מסוגלת לראות מעבר לכך. לעומת זאת המחשבה יכולה לשוטט בכל רחבי תבל ולעסוק ברבדים מופשטים. בכך עדיפים השכל והמחשבה על פני הנביא, שאמנם ראייתו אינה כראיית העין, אך בכל זאת השגתו מוגבלת למה שאדם מסוגל לתפוס.
אמנם, יתרון זה של החכם הוא גם חסרונו – החכם מסוגל לעסוק ברבדים שאינם נוגעים לחייו, וממילא ייתכן שרבדים אלה לא ישנו אותו. הוא עלול להישאר אותו אדם שהיה. לעומת זאת הנביא, אשר חי את נבואתו – כל חייו משתנים מהקצה אל הקצה. חייו של החכם הינם חיוורים לעומת הלהט, הדבֵקות והחיות של הנביא. הוא עוסק בעולם הבא בתאוריה, לעומת הנביא שחי דבקות-אלוהית בעולם הזה, ממש כמו שהעין רואה דבר מוחשי. לכן החכם חייב לשים לב לכך שחכמתו לא תהיה "מן השפה ולחוץ", חלילה, מה שלנביא אין צורך לחשוש, שהרי במצב רוחני פגום לא תשרה עליו הנבואה בכל אופן.
אמנם, ישנו קשר מסוים בין העולם הזה לעולם הבא, "הָעוֹלָם הַזֶּה דּוֹמֶה לַפְּרוֹזְדוֹר בִּפְנֵי הָעוֹלָם הַבָּא" [אבות ד, טז]. העולם הזה מוביל אל העולם הבא, העולם הנצחי, ובכך זוכה גם הוא למעט אור מהעולם הבא. התורה מבטיחה לנו אריכות ימים, לא רק כעתיד נעלם, אלא כהתמשכות הטוב והקיום שיש לנו בעולם הזה. מנקודה זו יכול גם כוח הנבואה לראות את העתיד, כיוון שהוא המשך הקיום שיש לנו בעולם הזה.

הרחבות
 ההבדל בין ימות המשיח לעולם הבא
כָּל הַנְּבִיאִים לֹא נִתְנַבְּאוּ אֶלָּא לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, אֲבָל עוֹלָם הַבָּא, עַיִן לֹא רָאָתָה זוּלָתְךָ. רבי יוסף אלבו , בעל ספר העיקרים, מבאר שההבדל המציאותי בין ימות המשיח לעולם הבא הוא בשכר שייתן ה': "התענוגים שבימות המשיח יהיו לגוף ולנפש יחד... אבל העולם הבא שהוא דבר רוחני פשוט לא יושג דמיונו..." [ספר העיקרים מאמר ד, לג]. הנבואה היא השפעה אלוהית על חושיו ועל כוח דמיונו של הנביא, החי בעולם החומרי [על פי עין איה שבת ב ו, מז]. לכן הנביא יכול להתנבא רק על דברים שמציאותם דומה לחיי העולם הזה. האדם בעולם הזה מורכב מחומר ורוח, וכן תענוגיו כוללים תענוגים חומריים, כמו אכילת מאכל טעים, ותענוגים נפשיים, כמו שמחה. על פי זה מובן שהנביא יכול לחזות רק את השכר שיגיע בימות המשיח, הכולל תענוג לגוף ולנפש בדומה לשילוב הרוח והחומר בעולם הזה. אולם בעולם הבא השכר יהיה רוחני בלבד, ואין לאדם יכולת לחזות מציאות זו. (עיין בעין איה שם, שהרב קוק מסביר את ההבדל בין ימות המשיח לעולם הבא באופן שונה).

ענייני דיומא