ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש משנה וגמרא פסחים

סיכום תמציתי של הגמרא

פסחים בצורה קלה- פרק א'

לחץ להקדשת שיעור זה
פרק אור לארבעה עשר
דף ב
• משנה: "אור לארבעה עשר בודקין... שהן העליונות".
מהו "אור" הכתוב במשנה, נחלקו בזה האמוראים (לא לפי מסקנת הגמרא):
רב הונא – נגהי ממש.
רב יהודה – לילי ממש.
נסיונות להקשות על שתי השיטות ("הַבֹּקֶר אוֹר וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ", "וּכְאוֹר בֹּקֶר יִזְרַח שָׁמֶשׁ", "וַיִּקְרָא אֱ־לֹקִים לָאוֹר יוֹם", "הַלְלוּהוּ כָּל כּוֹכְבֵי אוֹר", "לָאוֹר יָקוּם רוֹצֵחַ", "יֶחְשְׁכוּ כּוֹכְבֵי נִשְׁפּוֹ יְקַו לְאוֹר וָאַיִן", "וָאֹמַר אַךְ חֹשֶׁךְ יְשׁוּפֵנִי וְלַיְלָה אוֹר בַּעֲדֵנִי", "מאימתי ארבעה עשר אסור", "היה עומד כל הלילה") אך נדחו. הבאת ראיות שמהם מוכח ש"אור" הכוונה ללילה ממש ואלו הן: " ר' יהודה אומר: בודקין אור", "אין משיאין משואות", "המפלת אור לשמונים ואחד", "יכול יהא נאכל אור לשלישי", "אור של יום הכיפורים", "לילי ארבעה עשר בודקין את החמץ".
רב – לעולם יכנס אדם בכי טוב, ויצא בכי טוב.
דף ג
• למסקנה, בין לרב הונא ובין לרב יהודה – "אור" הכוונה ללילה, ולא פליגי. מר כי אתריה ומר כי אתריה. ותנא דידן לא קתני "לילי" כי לישנא מעליא נקט.
ריב"ל – לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עיקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה שנאמר "מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה " ולא אמר טמא ( רב פפא – תשע אותיות. רבינא – עשר אותיות. רב אחא בר יעקב – שש עשרה אותיות).
תנא דבי רבי ישמעאל – לעולם יספר אדם בלשון נקיה, שהרי בזב קראו "מרכב" ובאשה קראו "מושב", וה"מ גם במילי דאורייתא וגם במילי דרבנן וגם במילי דעלמא.
• שואלת הגמרא, וכי בתורה לא כתוב "טמא"? אלא למסקנת הגמרא:
א. כל היכא דכי הדדי נינהו – כותב בלשון נקיה.
ב. כל היכא דנפישין מילי – כותב בלשון קצרה, כדאמר רב – לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה.
• שלחו רבנן את ר' יהושע בריה דרב אידי לבדוק בשלומו של רב כהנא שהיה חולה, ועד שהגיע אליו כבר נפטר, וקרע בגדיו והחזיר את קרעיו לאחוריו ובכה, ולא רצה להגיד במפורש לרבנן שנפטר, שכן כתוב " וּמוֹצִא דִבָּה הוּא כְסִיל".
דף ד
רב היה בן אחיו של ר' חייא וגם בן אחותו של ר' חייא .
שלוש הלכות למדנו מר' חייא כששמע שאחיו ואחותו נפטרו:
א. אבל אסור בנעילת סנדל.
ב. שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד.
ג. מקצת היום ככולו.
• למסקנה בין לר"י ובין לר"מ – שחמץ אינו אסור אלא משש שעות ולמעלה, בכל זאת בודקים בלילה של י"ד ולא ביום של יום י"ד, שכן אז בנ"א מצויים בבתיהם ואור הנר יפה לבדיקה.
אביי – ת"ח לא יתחיל בגירסא בלילה שבמוצאי יום י"ג אור ליום י"ד, שמא ימשך בלימודו ויבוא להימנע מלעשות בדיקה.
• בעיה: המשכיר בית לחברו בארבעה עשר על מי לבדוק? על המשכיר, שכן החמץ שלו או על השוכר שכן החמץ ברשותו? ופשטנו, ששנינו "המשכיר בית לחברו, אם עד שלא מסר לו מפתחות חל ארבעה עשר – על המשכיר לבדוק. אם משמסר לו מפתחות חל ארבעה עשר – על השוכר לבדוק".
• בעיה: המשכיר בית לחברו בבוקר של ארבעה עשר, חזקתו בדוק או לא? וניסינו לפשוט מ"הכל נאמנין על ביעור חמץ אפילו נשים אפילו עבדים אפילו קטנים" לכאן ולכאן – אך למסקנה נדחה נסיון זה, והעמדנו ברייתא זו למסקנה שמוחזק לנו שאותו אחד לא בדק ואמרו הנשים (לדוגמא) "אנחנו בדקנו", מהו דתימא שהן אינן נאמנות קמ"ל דכיוון דבדיקת חמץ מדרבנן הוא, דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה, הימנוהו רבנן בדרבנן.
• המשכיר בית לחברו בחזקת בדוק, ומצאו שאינו בדוק, אמר אביי – לא הוי מקח טעות, ולא מיבעיא במקום דלא יהבי אגרא ובדקו דניחא ליה לאיניש לקיומי מצווה בגופיה, אלא אפילו במקום דיהבי אגרא (ואיכא חסרון כיס) ובדקו דניחא ליה לאיניש לקיומי מצווה בממוניה.
דף ה
• מנין שחמץ משש שעות ולמעלה אסור?
אביי – שני פסוקים כתובים: "שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם" ועוד כתוב "אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם" – הא כיצד? לרבות י"ד לביעור [ואיתקש השבתת שאור לאכילת חמץ, ואכילת חמץ לאכילת מצה (שהיא בערב)].
דבי רבי ישמעאל – מצינו י"ד שנקרא ראשון שנאמר "בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ".
רב נחמן בר יצחק – "הָרִאשׁוֹן" דמעיקרא משמע, דאמר קרא: "הֲרִאישׁוֹן אָדָם תִּוָּלֵד", ומה שמצינו שכתוב ראשון, אחד במקרא קודש דפסח, ואחד במקרא קודש דסוכות ואחד במצוות לולב – נצרך לתנא דבי ר' ישמעאל ששנה – בשכר ג' ראשון (הנ"ל) זכו ל - ג' ראשון: א. להכרית זרעו של עשיו ("וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר"). ב. בנין בית המקדש ("כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ"). ג. שמו של משיח ("רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן הִנֵּה הִנָּם").
רבא – כתוב "לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי" – לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים (וזמן שחיטה אמר רחמנא).
רבא : מדעת ר"ע המוזכרת בברייתא (" רבי עקיבא – אינו צריך הרי הוא אומר "אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם" וכתיב "כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ", ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה") שהגמרא הביאה ניתן ללמוד שהוא סובר:
א. אין ביעור חמץ אלא שריפה.
ב. הבערה לחלק יצאת.
ג. לא אמרינן הואיל והותרה הבערה לצורך – הותרה נמי שלא לצורך.
• ת"ר: "שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם", מה ת"ל והלא כבר נאמר "וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר" – שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. יכול יטמין ויקבל פקדונות מן הנכרי? ת"ל: "לֹא יִמָּצֵא". אין לי אלא בנכרי שלא כיבשתו ואין שרוי עמך בחצר, נכרי שכיבשתו ושרוי עמך בחצר מנין ת"ל "לֹא יִמָּצֵא". "בְּבָתֵּיכֶם" אין לי אלא שבבתיכם, בבורות בשיחין ובמערות מנין? ת"ל "בְּכָל גְּבֻלֶךָ". ועדיין אני אומר: בבתים עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הנכרי, בגבולין – שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, מנין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה, ת"ל: "שְׂאֹר", "שְׂאֹר" לג"ש... מה "שְׂאֹר" האמור בבתים עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הנכרי, אף "שְׂאֹר" האמור בגבולין עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הנכרים, ומה "שְׂאֹר" האמור בגבולין שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, אף "שְׂאֹר" האמור בבתים שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה".
"אין לי אלא בנכרי שלא כיבשתו ואין שרוי עמך בחצר, נכרי שכיבשתו ושרוי עמך בחצר מנין? ת"ל 'לֹא יִמָּצֵא'" – ושואלת הגמרא: כלפי לייא?
אביי: איפוך.
רבא: לא תיפוך, וארישא קאי: "שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה" וממשיכה הברייתא "אין לי אלא בנכרי שלא כיבשתו... ת"ל: 'לֹא יִמָּצֵא'" (ואמרינן משום שנאמר "לְךָ" "לְךָ" תרי זימני).
"יכול יטמין ויקבל פקדונות מן הנכרים? ת"ל "לֹא יִמָּצֵא" , ושואלת הגמרא, הא אמרת רישא "שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה", ואם כן סתירה? ותירצנו: הא דקביל עליה אחריות (ואז חייב אפילו שלא שייך לו) והא דלא קביל עליה אחריות (ורק אם שייך לו אז חייב).
דף ו
לישנא ראשונה : בהמת ארנונה חייבת בבכורה או אין חייבת בבכורה? כל היכא דמצי מסלק ליה בזוזי לא קא מיבעיא לן דחייב, כי קמיבעיא לן היכא דלא מצי מסלק ליה בזוזי, מאי? ופשטו שפטורה. לישנא שניה : בהמת ארנונה פטורה מן הבכורה ואע"ג דמצי מסלק ליה בזוזי. עיסת ארנונה חייבת בחלה, ואע"ג דלא מצי מסלק ליה בזוזי, והטעם: בהמה – יש לה קול, עיסה – אין לה קול.
• ת"ר: נכרי שנכנס לחצירו של ישראל ובציקו בידו – אין זקוק לבער.
הפקידו אצלו – זקוק לבער. יחד לו בית – אין זקוק לבער, שנאמר "לֹא יִמָּצֵא".
היכי יליף מ"לֹא יִמָּצֵא"?
רב פפא : ארישא קאי, וה"ק: הפקידו אצלו זקוק לבער שנאמר "לֹא יִמָּצֵא".
רב אשי : אסיפא קאי, וה"ק: יחד לו בית אין זקוק לבער שנאמר "לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם" – והא לאו דידיה הוא, דנכרי כי קא מעייל לביתא דנפשיה קא מעייל דשכירות לא קניא אבל שאני הכא דאפקה רחמנא בלשון "לֹא יִמָּצֵא" – מי שמצוי בידך יצא זה שאינו מצוי בידך.
רב : המוצא חמץ בביתו ביו"ט – כופה עליו את הכלי, והוסיף רבא , שאם של הקדש – אינו צריך, דמיבדל בדילי מיניה.
ועוד אמר רב : חמצו בי'ד של נכרי – עושה לו מחיצה עשרה טפחים משום היכר, ואם של הקדש – אינו צריך.
ועוד אמר רב : המפרש והיוצא בשיירא: קודם שלושים יום – אין זקוק לבער. תוך שלושים יום – זקוק לבער.
ונחלקו רבא ואביי :
אביי : הא דאמרת תוך שלושים יום – זקוק לבער, לא אמרן אלא שדעתו לחזור אבל אין דעתו לחזור – אין זקוק לבער.
רבא : הא דאמרת קודם שלושים יום – אין זקוק לבער, לא אמרן אלא שאין דעתו לחזור אבל דעתו לחזור אפילו מר"ה – זקוק לבער.
• הני שלושים יום מאי עבידתייהו? כדתניא:
"שואלין ודורשין בהלכות הפסח –
ת"ק: קודם הפסח שלושים יום;
רשב"ג: שתי שבתות".
• הטעמים של ת"ק ורשב"ג (בברייתא שהובאה לעיל):
  תנא קמא : שהרי משה עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני, שנאמר: "וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּסַח בְּמוֹעֲדוֹ", וכתיב: "וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם".
  רשב"ג : למסקנה מתקבלת שיטתו של רב נחמן בר יצחק , שמסביר את טעמו של רשב"ג ואומר: אתיא "מדבר" "מדבר", וכתיב הכא: "בְּמִדְבַּר סִינַי", וכתיב התם: "וַיְדַבֵּר ד' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי" – מה להלן בר"ח, אף כאן בר"ח.
• אין מוקדם ומאוחר בתורה: רב פפא : לא אמרן – אלא בתרי ענייני; אבל בחד עניינא – יש מוקדם ומאוחר בתורה (ולכן גם למ"ד דנין כלל ופרט המרוחקים זה מזה – ה"מ בחד עניינא אבל בתרי ענייני לא).
רב : הבודק צריך שיבטל. והטעם: שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתיה עילויה ודלמא משכחת לה לבתר איסורא ולא ברשותיה קיימא (ואמר ר' אלעזר : שני דברים אינן ברשותו של אדם, ועשאן הכתוב כאילו ברשותו: א. בור ברשות הרבים. ב. חמץ משש שעות ומעלה) ואז אין יכול לבטל, ויעבור על בל יראה ובל ימצא. ומבטלים דווקא בזמן הביעור שאז יזכור ולא ישכח שעסוק בבדיקתו.
דף ז
• למסקנה: הפת שעיפושה (מרובה), כיוון שרבו ימי מצה עילויה – מותרת, דמהו דתימא כיוון דעיפושא מרובה איגליא מילתא דודאי חמץ מעליא הוא – קמ"ל, כיוון שרבו ימי מצה עילויה – אמרינן כל יומא נהמא חמימא אפה ושדה עילויה ועפשא טפי.
• הבודק צריך לברך. מה מברך?
רב פפי משמיה דרבא : לבער חמץ;
רב פפא משמיה דרבא : על ביעור חמץ.
וכ"ע לא פליגי, ד"לבער" – להבא משמע (וכל הברכות יש לברך עובר [קודם] לעשייתן); כי פליגי ב"על" – האם להבא משמע, או מעיקרא משמע.
• נסיונות להקשות על רב פפי ("ברוך אשר קידשנו... על המילה", "על השחיטה", "העושה לולב לעצמו") אך נסיונות אלו נדחו. והלכתא "על ביעור חמץ" גם להבא משמע.
• לכ"ע מעיקרא בעינן לברוכי מנלן? דאמר שמואל : כל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן ומנין שעובר לישנא דאקדומי הוא?
רב נחמן בר יצחק : "וַיָּרָץ אֲחִימַעַץ דֶּרֶךְ הַכִּכָּר וַיַּעֲבֹר אֶת הַכּוּשִׁי".
אביי : "וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם".
 ואבע"א : "וַיַּעֲבֹר מַלְכָּם לִפְנֵיהֶם ד' בְּרֹאשָׁם".
• כל המצוות מברך עובר לעשייתן חוץ:
בי רב : טבילה ושופר.
רב חסדא : טבילה בלבד. ותניא נמי הכי: טבל ועלה, בעלייתו אומר "ברוך אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על הטבילה".
• "לאור הנר" מנלן?
מציאה ממציאה ומציאה מחיפוש. וחיפוש מחיפוש וחיפוש מנרות ונרות מנר:
מציאה ממציאה: הכא כתיב: "שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם" וכתיב התם "וַיְחַפֵּשׂ בַּגָּדוֹל הֵחֵל וּבַקָּטֹן כִּלָּה וַיִּמָּצֵא".
ומציאה מחיפוש: מחיפוש דידיה.
וחיפוש מנרות: דכתיב: "בָּעֵת הַהִיא אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלִַם בַּנֵּרוֹת".
ונרות מנר: דכתיב: "נֵר ד' נִשְׁמַת אָדָם חֹפֵשׂ כָּל חַדְרֵי בָטֶן".
והיינו צריכים את הלימוד של נרות מנר, שהייתי חושב ש"בעת ההיא" – קולא הוא דקאמר רחמנא – "לא בדיקנא לה בירושלים בנהורא דאבוקה דנפיש נהורא טובא אלא בנהורא דשרגא דזוטר נהורא טפי, דעוון רבה משתכח ועוון זוטר לא משתכח", ת"ש: "נֵר ד' נִשְׁמַת אָדָם".
דף ח
• ת"ר: אין בודקין – לא לאור החמה, ולא לאור הלבנה, ולא לאור האבוקה – אלא לאור הנר, מפני שאור הנר יפה לבדיקה. האי אור החמה – ה"ד? לא צריכא אלא לארובה דבחדר לצדדין.
• אבוקה לא מועילה לבדיקת חמץ (למרות שלהבדלה היא מצווה מן המובחר) ואילו נר כן וההבדל ביניהם:
רב נחמן בר יצחק : נר – יכול להכניס לחורין ולסדקין; ואבוקה – לא.
רב זביד : נר אורו לפניו (והבודק, בודק לפניו); ואילו באבוקה – אורו לאחוריו.
רב פפא : בנר לא בעית (ולכן בודק היטב); ואילו באבוקה – בעית.
רבינא : בנר משך נהורא; ואילו באבוקה – מיקטף איקטופי.
• "כל מקום שאין מכניסין" – כל לאתויי מאי?
הא דת"ר חורי בית העליונים והתחתונים וגג היציע וגג המגדל ורפת הבקר ולולין ומתבן ואוצרות יין ואוצרות שמן – אין צריכין בדיקה. רשב"ג : מטה החולקת בתוך הבית ומפסקת צריכה בדיקה.
• סתירה – בין הת"ר לעיל לבין הברייתא שאומרת "חור שבין אדם לחבירו – זה בודק עד מקום שידו מגעת וזה בודק עד מקום שידו מגעת והשאר מבטלו בלבו. רשב"ג : מטה החולקת בתוך הבית ועצים ואבנים סדורים תחתיה ומפסקת – אינה צריכה בדיקה" קשיא מטה אמטה קשיא חורין אחורין.
חורין אחורין לא קשיא – מה ששנינו אין צריכין מדובר בעילאי ותתאי שאין נוחה תשמישם ומה שאמרנו שמצריך בדיקה מדובר באמצעיים שנוחה תשמישם.
מטה אמטה לא קשיא – הא דצריך בדיקה דמדליא דנוחה תשמישה. והא דאין צריכה בדיקה – דמיתתאי ואין נוחה תשמישתה.
• אוצרות יין צריכים בדיקה אך מדובר על מסתפק (אין קבע לשתיה ויש קבע לאוכלין).
תני ר' חייא : עשו אוצרות שכר בבל כאוצרות יין בא"י במסתפק.
• אמרות אמוראים לגבי חיוב בדיקה:
רב חסדא : בי דגים:
רברבי – אין צריך בדיקה; זוטרי – צריך בדיקה.
רבה בר רב הונא : בי מילחי ובי קורי – צריך בדיקה.
רב פפא : בי ציבי ובי תמרי – צריך בדיקה.
• תנא: אין מחייבין אותו להכניס ידו לחורין ולסדקין לבדוק מפני הסכנה, מאי סכנה?
סתמא דגמרא : מדובר בנפל הכותל, והכלב יכול לחפש אחרי החמץ, ודילמא בתר דבדק חמץ אתי לעיוני אחר מחט שנפל לו ואז אין כאן מצווה.
רב נחמן בר יצחק : סכנת נכרים ואליבא דפלימו, דאמר: "כל עצמו אינו בודק". ומאי סכנה? סכנת כשפים שכן עושה זאת בלילה עם נר וכלפי הגוי זה נראה כמו כישוף ואע"פ ששלוחי מצווה אינם ניזוקים, הכא ניזוקים כיוון ששכיחא היזקא.
ר' אלעזר : שלוחי מצוה אינן ניזוקין, לא בהליכתן ולא בחזרתן.
ר' אמי : כל אדם שיש לו קרקע – עולה לרגל, ושאין לו קרקע – לא עולה לרגל.
• מפני מה אין פירות גינוסר או חמי טבריא בירושלים? שלא יהיו העולים לרגל אומרים "אלמלא לא עלינו אלא בשביל הפירות/חמי טבריא, דיינו" – נמצאת עליה שלא לשמה.
"ובמה אמרו שתי שורות" – ה"ק "כל מקום שאין מכניסין בו חמץ – אין צריך בדיקה, ואוצרות יין ואוצרות שמן נמי – אין צריך בדיקה, ובמה אמרו שתי שורות, במרתף מקום שמכניסין בו חמץ ומסתפק".
"ב"ש אומרים: שתי שורות" – מה הפירוש?
רב יהודה : שתי שורות שאמרו, מן הארץ ועד שמי קורה.
ר' יוחנן : שורה אחת כמו גאם.
"ב"ה אומרים: שתי שורות החיצונות, שהן העליונות" – מה הפירוש?
רב : עליונה ושלמטה הימנה (דייק חיצונות).
שמואל : עליונה ושלפנים הימנה (דייק עליונות).
ר' חייא תני כוותיה דרב , וכולהו תנאי תנו כוותיה דשמואל .
והלכתא – כשמואל .
דף ט
• משנה "אין חוששין... אין לדבר סוף".
• טעמא דלא חזינא דשקל – הא חזינא דשקל חיישינן, ובעי בדיקה. ולא אמרינן אכלתיה, דמה שמצינו לגבי מדורות העכו"ם (ששם זה בשר עובר) שונה, שכן בשר לא משיירים אך לחם משיירים.
• אמרינן – "אין ספק מוציא מדי וודאי", ומנסים להקשות על כלל זה ("חבר שמת", "מעשה בשפחתו של מציק") אך הנסיונות נדחים.
• שואלת הגמרא: "ומי אמרינן אין חוששין שמא גררה חולדה, והא קתני סיפא – מה שמשייר –יניחנו בצנעה, שלא יהא צריך בדיקה אחריו"?
אביי : לא קשיא – הא ביום י"ג דשכיח ריפתא – לא חיישינן. והא ביום י"ד דלא שכיח ריפתא – חיישינן.
רבא: כך צריך לשנות: "מה שמשייר יניחנו בצנעה שמא תטול חולדה בפנינו ויהא צריך בדיקה אחריו".
רב מרי: גזירה שמא יניח עשר וימצא תשע.
• פסקי הלכות: א. תשע ציבורין של מצה ואחד של חמץ, ואתא עכבר ושקליה, ולא ידעינן אי חמץ שקל אי מצה שקל היינו תשע חנויות. פירש ואתא עכבר ושקל היינו סיפא דתנן – תשע חנויות כולן מוכרין בשר שחוטה, ואחת מוכרת בשר נבילה, ולקח אחת מהן ואינו יודע מאיזה מהן לקח – ספיקו אסור, ובנמצא – הלך אחר הרוב. ב. שני ציבורין אחד של חמץ ואחד של מצה, ולפניהם שני בתים, אחד בדוק ואחד שאינו בדוק, ואתו שני עכברים אחד שקל מצה ואחד שקל חמץ, ולא ידעינן הי להאי עייל והי להאי עייל – היינו שתי קופות, דתנן: "שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהם שני סאין, אחד של חולין ואחד של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו – מותרין, שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו ותרומה לתוך תרומה נפלו".
דף י
ג. צבור אחד של חמץ ולפניו שני בתים בדוקים, ואתא עכבר ושקל, ולא ידעינן אי להאי עייל אי להאי עייל – היינו שני שבילין דתנן: שני שבילין אחד טמא ואחד טהור, והלך באחד מהן ועשה טהרות ובא חברו והלך בשני ועשה טהרות:
ר"י : אם נשאלו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו – טהורין; ושניהן בבת אחת – טמאין.
ר' יוסי : בין כך ובין כך – טמאין.
והסביר רבא מחלוקתם: בבת אחת – דברי הכל טמאין. בזה אחר זה – דברי הכל טהורין; לא נחלקו אלא בבא להישאל עליו ועל חבירו:
ר' יוסי : מדמי ליה לבת אחת;
ר' יהודה : מדמי ליה לזה אחר זה.
ד. ספק על ספק לא על, היינו בקעה ובפלוגתא דר"א ורבנן דתנן: "הנכנס לבקעה בימות הגשמים וטומאה בשדה פלונית ואמר אחד "הלכתי במקום הלז ואיני יודע אם נכנסתי באותה שדה ואם לא נכנסתי" –
חכמים : מטמאים;
ר"א : מטהר, שהיה אומר: ספק ביאה – טהור; ספק מגע – טמא".
ה. על, ובדק ולא אשכח – פלוגתא דר"מ ורבנן , דתנן:
 " ר"מ : כל דבר שבחזקת טומאה – לעולם הוא בטומאתו, עד שיודע לך הטומאה היכן היא.
חכמים : בודק, עד שמגיע לסלע או לקרקע בתולה."
ו. על, בדק ואשכח – פלוגתא דרבי ורשב"ג , דתניא: "שדה שנאבד בה קבר, הנכנס לתוכה – טמא; נמצא בה קבר, הנכנס לתוכה – טהור, שאני אומר: קבר שאבד הוא קבר שנמצא, דברי רבי ; רשב"ג : תיבדק כל השדה כולה". ז. הניח ט' ומצא י', פלוגתא דרבי ורבנן , דתניא: "הניח מנה ומצא מאתיים:
רבי : חולין ומעשר שני מעורבבין זה בזה;
רבנן : הכל חולין".
ח. הניח י' ומצא ט', היינו סיפא דתניא: "הניח מאתיים ומצא מנה:
רבי : מנה מונח ומנה מוטל;
רבנן : הכל חולין".
ט. הניח בזוית זו ומצא בזוית אחרת, פלוגתא דרשב"ג ורבנן , והכי קתני:
קרדום שאבד בבית – הבית טמא, שאני אומר: אדם טמא נכנס לשם, ונטלו מזוית זו, והניחו בזוית אחרת; רשב"ג : הבית טהור, שאני אומר: השאילו לאחר ושכח, או שנטלו מזוית זו והניח בזוית זו ושכח.
רבא :
עכבר נכנס וככר בפיו, ונכנס אחריו ומצא פירורין – צריך בדיקה. מפני שאין דרכו של עכבר לפרר.
תינוק נכנס וככר בידו, ונכנס אחריו ומצא פירורין – אין צריך בדיקה. מפני שדרכו של תינוק לפרר.
• בעי רבא : עכבר נכנס וככר בפיו, ועכבר יוצא וככר בפיו, מהו? מי אמרינן: היינו האי דעל, והיינו האי דנפק – או דילמא אחרינא הוא? את"ל: כצד הראשון, עכבר לבן נכנס וככר בפיו ועכבר שחור יוצא וככר בפיו, מהו? האי ודאי אחרינא הוא או דלמא ארמויי ארמיה מיניה, ואת"ל: עכברים לא שקלי מהדדי, עכבר נכנס וככר בפיו וחולדה יוצאת וככר בפיה, מהו? חולדה ודאי מעכבר שקלתיה או דילמא אחרינא הוא, דאם איתא דמעכבר שקליה, עכבר בפיה הוה משתכח, עכבר נכנס וככר בפיו וחולדה יוצאת וככר ועכבר בפי חולדה, מהו? הכא ודאי איהו הוא או דילמא משום ביעתותא הוא נפל ושקלתיה – תיקו.
• עוד בעי רבא : ככר בשמי קורה, צריך סולם להורידה או אין צריך? ואת"ל: צריך דזימנין דנפיל ואתי למיכלה, ככר בבור, צריך סולם להעלותה או אין צריך? ואת"ל: צריך דזימנין דנחית לצורכה ואתי למיכליה, ככר בפי נחש צריך חבר להוציא או אין צריך בגופיה אטרחוהו רבנן בממוניה לא אטרחוהו רבנן או דילמא לא שנא – תיקו.
• משנה " ר' יהודה אומר... שלא יהא צריך בדיקה אחריו".
• טעם של ר' יהודה (לפי ההבנה שהוא מצריך ג' בדיקות) כנגד שלוש השבתות שבתורה: "וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ", "שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם", "אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם".
ולפי רב יוסף ומר זוטרא : ר' יהודה אינו מצריך ג' בדיקות, אלא אם לא בדק – יכול לבדוק בפעם הבאה (של ג' הזמנים) ו רבנן ור' יהודה במכאן ולהבא קמיפלגי:
ר' יהודה : מקמי איסורא – כן. לבתר איסורא – לא; גזירה, דילמא אתי למיכליה מיניה.
רבנן : גם לבתר איסורא, אפשר דלא גזרינן.
דף יא
שואלת הגמרא: ומי גזר ר' יהודה דילמא אתי למיכל מיניה? והא תנן: "משקרב העומר יוצאין ומוצאין שוקי ירושלים שהם מלאים קמח וקלי שלא ברצון חכמים – דברי ר"מ ; רבי יהודה : ברצון חכמים היו עושים". ולא גזר ר' יהודה דילמא אתי למיכל מיניה?
אביי (ונראה שגם רבא מודה לו): לא קשה ר"י על ר"י , דחדש בדיל מיניה, ואילו חמץ לא בדיל מיניה. והוסיף רבא שגם מרבנן על רבנן (שלא כרצון חכמים דברי ר"מ ) לא קשה, שחמץ – מחזר עליו לשורפו, ולכן אין חשש שמא יבוא לאכל מזה.
ונסיון תרוץ של רב אשי – דר"י על ר"י לא קשה, שכן קמח וקלי תנן, והם אינן בני אוכלין, ואין חשש שמא יבוא לאכול – אך נסיון זה נדחה כבדותא.
• לפי ר' יהודה : משום חומרא דשבת – מיבדל בדילי. וכן לפיו עניבה גופה קשירה היא (לענין שבת) וכן אדם בהול על ממונו, וה"מ שהממון יכול למות אך אם רק יהיה צער אזי לא בהול על ממונו.
• משנה " ר"מ אומר אוכלין כל חמש... ושורפין בתחילת שש".
• תנן התם: "אחד אומר בשנים בחודש... אחד אומר בשתי שעות ואחד אומר בשלוש שעות – עדותן קיימת; אחד אומר בשלוש ואחד אומר בחמש – עדותן בטלה – דברי ר"מ . ר' יהודה : עדותן קיימת, אחד אומר בחמש ואחד אומר בשבע – עדותן בטלה, שבחמש חמה במזרח ובשבע חמה במערב".
• בדעת ר"מ ור"י :
אביי : כשתמצא לומר לדברי ר"מ אין אדם טועה ולא כלום – מעשה כי הוה במיפק תרתי ומעייל תלת, והא דקאמר שתים – בסוף שתים; והא דקאמר שלוש – בתחילת שלוש.
כשתמצא לומר לדברי ר"י אדם טועה חצי שעה – מעשה כי הוה בפלגא דארבע הוה; והאי דקאמר שלוש – בסוף שלוש קאמר, וקטעי פלגא דשעתא לקמיה, והאי דקאמר חמש, בתחילת חמש, וקטעי פלגא דשעתא לאחוריה.
דף יב
איכא דאמרי באביי : כשתמצא לומר לדברי ר"מ אדם טועה משהו – מעשה כי הוה או בסוף שתיים או בתחילת שלוש, וחד מינייהו טועה משהו.
כשתמצא לומר לדברי ר"י אדם טועה שעה ומשהו – מעשה כי הוה בסוף שלוש או בתחילת חמש, וחד מינייהו קטעי שעה ומשהו.
רבא : לדברי ר"מ אדם טועה שתי שעות חסר משהו – מעשה כי הוה או בתחילת שתים או בסוף שלוש, וחד מינייהו קטעי ב' שעות חסר משהו.
לדברי ר' יהודה , אדם טועה שלוש שעות חסר משהו – מעשה כי הוה או בתחילת שלוש או בסוף חמש, וחד מינייהו קטעי שלוש שעות חסר משהו.
• מה ששנינו, שהיו בודקים אותו בשבע חקירות, ואחד מהן זה באיזה שעה ואם אנו אומרים שאדם יכול לטעות כולי האי (כנ"ל), אזי חקירות בשעה, הויא לכאורה עדות שאי אתה יכול להזימה ואם כן לא הויא עדות? לא קשה, שכן המזימים מזימים את כל השעה וכולל את הטעות (ור"מ לשיטתו ור"י לשיטתו).
אביי : עדות – מסורה לזריזים. חמץ – לכל מסור.
• לפי רבא : הטעם של ר"י שמחמיר שלא לאכול משעה חמישית, זה לא בגלל חמץ לכל מסור (כמו שאביי אמר) אלא גזרה משום יום המעונן, אך שעה רביעית מותרת בכל זאת, שכן רביעית זמן סעודה לכל היא.
• ת"ר: שעה ראשונה – מאכל לודים. שניה – מאכל ליסטים. שלישית – מאכל יורשין. רביעית – מאכל כל אדם. חמישית – מאכל פועלים. שישית – מאכל ת"ח. מכאן ואילך כזורק אבן לחמת. אביי : לא אמרן – אלא דלא טעים מידי בצפרא; אבל טעים מידי בצפרא – לית לן בה.
רב שימי בר אשי : לא שנו, אלא שהעידו על שעות; אבל העידו אחד קודם נץ החמה ואחד מעיד בתוך נץ החמה – עדותן בטילה, דמהו דתימא תרוויהו חדא מילתא קאמרי, והא דמעיד בתוך נץ החמה, בגילויי הוה קאי וזהרורי בעלמא הוא דחזא קמ"ל.
דף יג
רב : הלכה כר' יהודה ונסיונות ("כל שעה", "ונימא מר הלכה כרבן גמליאל ") לדחות את רב . ואף רבי סבר דהלכה כר' יהודה – מעשה באדם אחד שהפקיד דיסקיא מלאה חמץ אצל יוחנן חקוקאה ונקבוה עכברים והיה חמץ מבצבץ ויוצא, ובא לפני רבי , שעה ראשונה אמר לו: המתן; שניה, אמר לו: המתן; שלישית, אמר לו: המתן; רביעית, אמר לו: המתן; חמישית, א"ל: צא, ומוכרה בשוק (ולמסקנה) לגויים (דלישראל כבר אסור, כר' יהודה ).
• כמאן אזלא שמעתא דרבי :
רב יוסף : כרשב"ג , דתנן: "המפקיד פירות אצל חבירו, אפילו הן אבודין – לא יגע בהן; רשב"ג : מוכרן בב"ד, מפני השבת אבידה".
אביי : אף כרבנן דרשב"ג , דלא נחלקו אלא בהפסד בכדי חסרונן, אבל יותר מכדי חסרונן – מוכרן בבית דין.
• "שתי חלות היו מונחות על גב האיצטבא" – וכי להצניען הוא צריך? ולכן שנינו: על גג האיצטבא. ר' יהודה : הר הבית – סטיו כפול היה.
• "פסולות" – למה פסולות?
ר' חנינא : מתוך שהיו מרובות, נפסלות בלינה של לילה מוצאי י"ג (שאין מביאין תודה בפסח משום חמץ, ואין מביאין בי"ד שאין מביאין קדשים לבית הפסול).
ר' ינאי : כשירות היו, ונקראו פסולות כיוון שנשחט עליהן הזבח ונשפך הדם, וכרבי דאמר שני דברים המתירים (זריקה ושחיטה) מעלין זה בלא זה (ואומרת הגמרא, שאפשר לומר אף כדעת ר' אלעזר ברבי שמעון שסובר שמעלין זה יחד עם השני, והכא עסקינן שנתקבל הדם בכוס ונשפך, וסבר ליה כאבוה, שכל העומד להזרק כזרוק דמי).
• תנא משום רבי אלעזר : כשירות היו, כל זמן שמונחות כל העם אוכלין, ניטלה אחת מהן – לא אוכלין ולא שורפין; ניטלו שתיהן – התחילו כולן שורפין. אבא שאול : שתי פרות היו חורשות בהר המשחה. כל זמן ששתיהן חורשות – כל העם אוכלין; ניטלה אחת מהן – תולין, לא אוכלין ולא שורפין; ניטלו שתיהן – התחילו כל העם שורפין.
דף יד
משנה " ר' חנינא סגן הכהנים... שתיהן כאחת".
"שנטמא בולד הטומאה" – רב יהודה : הכא עסקינן בוולד ווולד, דהוי ליה שלישי וקסבר שלישי מותר לעשותו שני, וא"ת: והרי אין אוכל מטמא אוכל (דתניא: "יכול יהא אוכל מטמא אוכל ת"ל 'וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע וְנָפַל מִנִּבְלָתָם עָלָיו טָמֵא הוּא לָכֶם' – הוא טמא, ואין עושה כיוצא בו טמא").
הניחא לאביי , דאמר: לא שנו אלא בחולין אבל בתרומה וקדשים – עושה כיוצא בו, ולרב אדא בר אהבה משמיה דרבא נמי דאמר לא שנו אלא חולין ותרומה אבל בקדשים עושה כיוצא בהן – שפיר.
אלא לרבינא משמיה ד רבא דאמר: מקרא מלא דיבר הכתוב – לא שנא חולין, ולא שנא תרומה ולא שנא קדשים – אינו עושה כיוצא בו, מאי איכא למימר? ולמסקנה אמרנו, נהי דאין אוכל מטמא אוכל מדאורייתא, מדרבנן מיהו מטמא.
• "הוסיף ר' עקיבא : מימיהן של כהנים לא נמנעו מלהדליק..." – רב יהודה : הכא עסקינן בנר של מתכת, דרחמנא אמר: "בַּחֲלַל חֶרֶב" – חרב הרי הוא כחלל, והויא ליה אב הטומאה, וקסבר שלישי – מותר לעשותו ראשון (ומה שדחק את רב יהודה להסביר את המשנה כך, שכן משנתנו קשה, מאי איריא דתני נר שנטמא בטמא מת? ליתני שנטמא בשרץ, אלא הפירוש: איזהו דבר שחלוקה טומאתו, בין טומאת מת לשרץ – הוי אומר זה מתכת).
רבא : ש"מ קסבר ר' עקיבא טמא טומאת משקין לטמא אחרים מדאורייתא, דאי ס"ד דרבנן, מכדי האי נר מאי קא מהניא להאי שמן – אי לאפסולי גופיה – הא פסיל וקאי; ואי לטמא אחרים מדרבנן – מאי איריא באב הטומאה? אפילו ראשון ושני נמי תחילה הוי – אלא ש"מ דאורייתא היא.
דף טו
"מדבריהם למדנו" – מדבריהם דמאן?
סתמא דגמרא : קסבר ר"מ , מתניתין – באב הטומאה דאורייתא וולד הטומאה דרבנן (דמדאורייתא טהור מעליא) ומאי מדבריהם? מדברי ר' חנינא סגן הכהנים .
ר"ל משום בר קפרא : מתניתין – באב הטומאה דאורייתא וולד הטומאה דאורייתא, ומאי מדבריהם (למסקנה ממחלוקתן)? מדברי ר"א ור' יהושע , והי ניהו ר' יהושע – דתנן: "חבית של תרומה שנשברה בגת העליונה, ר"א : תרד ותטמא ואל יטמאנה ביד; ר' יהושע : אף יטמאנה ביד".
ולפי העמדה זו, מה שמהדר ר' יוסי לר"מ , דרבי יוסי לא ידע מה סובר ר"מ , וחשב שסובר ר"מ מדברי ר' חנינא סגן הכהנים , והשיבו אנא מדר' יהושע קאמינא וא"ל ואפילו לר' יהושע נמי אינה מידה, דהא מודה ר"א ור' יהושע ששורף זו בפני עצמה וזו בפני עצמה.
• ולמה אינה מן המידה? שאני התם (בגת) דאיכא הפסד חולין, ולמרות שהכא במשנה יש הפסד עצים – להפסד מרובה חששו ולהפסד מועט לא חששו.
ר' יוחנן : מחלוקת ר' יוסי ור' מאיר בשש, אבל בשבע, דברי הכל – שורפין, וקסבר ר' יוחנן מתניתין באב הטומאה דאורייתא וולד הטומאה דרבנן ומאי מדבריהם? מדברי ר' חנינא סגן הכהנים .
• לפי ר' ירמיה : משנתנו מדברת בבשר שנטמא במשקין שנטמאו מחמת שרץ, ואזדא ר"מ לטעמיה ור' יוסי לטעמיה. ר"מ לטעמיה: טומאת משקין לטמא אחרים דרבנן; ר' יוסי לטעמיה: טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא.
דף טז
ר"א : אין טומאה למשקין כל עיקר, תדע שהרי העיד יוסף בן יועזר איש צרידה על איל קמצא דכן, ועל משקין בית מטבחיא דכן:
רב : דכן ממש, וקסבר טומאת משקין דרבנן, וכי גזרו רבנן במשקין דעלמא, ובמשקין בית מטבחיא לא גזור.
שמואל : דכן מלטמא טומאת אחרים אבל טומאת עצמן יש להן, וקסבר טומאת משקין עצמן דאורייתא, לטמא אחרים דרבנן, וכי גזור רבנן במשקין דעלמא, במשקין בית מטבחיא לא גזור.
• הגמרא מקשה על שמואל ("קרי כאן והבשר אשר יגע") ונשארת למסקנה בקשיא.
• נסיונות להקשות על שיטת רב ("וכל משקה אשר", "אך מעין ובור", "דם שנטמא וזרקו בשוגג", "על מה הציץ מרצה", "ונשא אהרן את עוון הקדשים", "הן ישא איש") אך נדחים.
• מים, בין תלושין ובין מחוברין – מכשירים לקבל טומאה; וצריכי, דאי אשמעינן בתלושין משום דאחשבינהו, אבל מחוברין אימא לא, ואי תנא מחוברין משום דקיימי בדוכתייהו חשיבי אבל תלושין אימא לא – צריכי.
ר' יוחנן : מנין לדם קדשים שאינו מכשיר, שנא': "עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם" – דם שנשפך כמים מכשיר, דם שאינו נשפך כמים אינו מכשיר. ודם התמצית אע"פ דנשפך כמים – אינו מכשיר שכן אף בחולין אינו מכשיר, דאמר רחמנא "רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ" – דם שהנפש יוצאה בו קרוי דם, דם שאין הנפש יוצאה בו אינו קרוי דם.
דף יז
"הֵן יִשָּׂא אִישׁ בְּשַׂר קֹדֶשׁ בִּכְנַף בִּגְדוֹ וְנָגַע בִּכְנָפוֹ אֶל הַלֶּחֶם וְאֶל הַנָּזִיד וְאֶל הַיַּיִן וְאֶל שֶׁמֶן וְאֶל כָּל מַאֲכָל הֲיִקְדָּשׁ וַיַּעֲנוּ הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמְרוּ לֹא":
רב : אישתבש כהני. רביעי בקודש בעא מינייהו, ואמרו ליה טהור (כתוב ארבעה: לחם, נזיד, יין ושמן).
שמואל : לא אישתבש כהני. חמישי בקודש בעא מינייהו, ואמרו ליה טהור (דורשים "ונגע בכנפו" – במה שנגע בכנפו).
• קושיא על רב , כתיב: "וַיֹּאמֶר חַגַּי אִם יִגַּע טְמֵא נֶפֶשׁ בְּכָל אֵלֶּה הֲיִטְמָא וַיַּעֲנוּ הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמְרוּ יִטְמָא", מאי שנא הכא ("הן ישא איש בשר") דאישתבש כהני ומאי שנא התם ("אם יגע טמא") דלא אישתבש?
רבה בר אבוה : בקיאין הן בטומאת מת, ואין בקיאין הן בטומאת שרץ.
רבינא : התם רביעי, הכא ("אם יגע טמא נפש") שלישי.
• מחלוקת בעדותו של יוסף בן יועזר :
רב : תני משקי בית מטבחיא;
לוי : תני משקי בי מדבחיא. ותניא כוותיה דרב , ותניא כוותיה דלוי .
רב פפא : אפילו למ"ד טומאת משקין דאורייתא, משקי בית מטבחיא הלכתא גמירי לה שטהורים. והקשנו על רב פפא ("אין טומאה למשקין כל עיקר", "לכלים טהורים לאוכלים טמאים") ונשאר בקשיא.
• תניא: הדם והמים משקי בית מטבחיא שנטמאו בין בכלים בין בקרקע – טהורין. רבי שמעון : בכלים – טמאין, בקרקע – טהורין. ואמר רב פפא : הא דאמרת בקרקע טהורין לא שנו אלא מים ולפחות רביעית (דחזי להטביל בה צינורות ומחטין).
• בהתחלה סבר ר"י – טומאת משקין לטמא טומאת כלים דאורייתא; ולמסקנה אמרנו, שחזר בו ר"י מזה וסובר שזה מדרבנן.
• בעיה – כשחזר ר"י , מכלים בלבד הוא דהדר ביה כרבי יוסי ור' שמעון , או דילמא לגמרי הדר ביה כר"מ ?
דף יח
וניסינו לפשוט שהדר ביה לגמרי, מ"פרה ששתתה מי חטאת – בשרה טמא; ר' יהודה אומר: בטלו במעיה" אך נדחתה הראיה.
• " ר' יוסי ור' שמעון אומרים: לאוכלין טמאין לכלים טהורים" – ר"ל : ר' יוסי בשיטת ר"ע רבו אמרה, דדריש: "יטמא" "יטמא", דתנן: "בו ביום דרש ר"ע 'וכל כלי חרש אשר יפול מהם...' אינו אומר טמא אלא יטמא, יטמא אחרים – לימד על ככר שני שעושה שלישי בחולין". וכאן דורש ר' יוסי : "וְכָל מַשְׁקֶה אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה בְּכָל כְּלִי יִטְמָא" – יטמא לטמא טומאת אוכלין, ולא טומאת משקין דלא מצינו טומאה שעושה כיוצא בה (לפי רב פפא ). ולפי רבינא – מגופיה דקרא נמי לא מצית אמרת יטמא – לטמא טומאת משקין, דאי ס"ד יטמא בסיפא לטמא טומאת משקין, יטמא דרישא נמי לטמא טומאת משקין, ניערבינהו ונכתבינהו – מכל האוכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא, תרי "יטמא" למה לי? אלא יטמא דרישא לטמא טומאת משקין, ויטמא דסיפא לטמא טומאת אוכלין.
• יטמא דרישא היכי דריש? מ"מִכָּל הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל אֲשֶׁר יָבוֹא עָלָיו מַיִם יִטְמָא" יטמא לטמא את המשקין, ולא לטמא את הכלי, שכן יש ק"ו – ומה משקה שמטמא אוכל אינו מטמא כלי, אוכל שאין מטמא אוכל אינו דין שלא יטמא כלי, וכ"ת אוכל חמור דמטמא משקין, ולכן כן יטמא כלי, ההוא חומרא דמשקין היא, משום דמשקין עלולין לקבל טומאה, ומה היא עלילתן? שמקבלין טומאה שלא בהכשר.
• למסקנה הגמרא לומדת גם מהפסוק של "וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע וְנָפַל מִנִּבְלָתָם עָלָיו טָמֵא הוּא" – הוא טמא, ואין עושה טומאה כיוצא בה. ולמסקנה, הגמרא לומדת גם מהפסוק הנ"ל וגם מ"וְכָל מַשְׁקֶה אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה בְּכָל כְּלִי יִטְמָא" חד במשקין הבאין מחמת שרץ, וחד במשקין הבאין מחמת כלי, ואע"ג דאפשר לכתוב רק משקין הבאין מחמת שרץ, וכ"ש משקין הבאין מחמת כלי (שכן פחות חמור) בכל זאת כתב שכן כל מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא.
• למסקנת הגמרא ר' יוסי בשיטת רבו ר' עקיבא אמרה, וליה לא סבירא ליה.
דף יט
רבא : לא ר' יוסי סבר כר' עקיבא דדריש שני עושה שלישי – דתניא: "אמר ר' יוסי : מנין לרביעי בקודש שהוא פסול, ודין הוא, ומה מחוסר כיפורים שמותר בתרומה פסול בקודש, שלישי שפסול בתרומה אינו דין שיעשה רביעי בקודש" (ולמדנו שלישי בקודש ["וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל" – מי לא עסקינן דנגע בשני] ורביעי בק"ו [כדאמרן]). ואי ס"ד סבר כר"ע , ניתני נמי רביעי בתרומה וחמישי בקודש.
לא ר"ע סבר כר' יוסי דדריש את הק"ו (דלעיל) ממחוסר כיפורים, ואין לו רביעי בתרומה וחמישי בקודש, דתנן: "הכלי מצרף את מה שבתוכו לקודש אבל לא לתרומה, והרביעי בקודש פסול והשלישי בתרומה" ואמר ר' יוחנן : מעדותו של ר"ע נשנית משנה זו דתנן: "הוסיף ר"ע הסולת והקטורת והלבונה והגחלים שאם נגע טבול יום במקצתן פסל את כולן".
• צירוף דרבנן או דאורייתא:
ר' יוחנן דלעיל – צירוף זה דרבנן.
ר' חנין : צירוף דאורייתא שנאמר "כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת" – הכתוב עשה כל מה שבכף אחת.
• תנן התם – על מחט שנמצאת בבשר, שהסכין והידיים – טהורות, והבשר – טמא. נמצאת בפרש – הכל טהור.
אמר ר' עקיבא : זכינו שאין טומאת ידיים במקדש.
הגמרא שואלת, מדוע לא שנינו בר"ע שאין טומאת ידים וכלים במקדש?
רב : ידיים קודם גזירת כלים נשנו.
רבא : הנח לטומאת סכין דאפילו בחולין נמי לא מטמא (האי סכין דנגע במאי? אילימא דנגע בבשר – הא אין אוכל מטמא כלי, ואלא דנגע במחט – והא אין כלי מטמא כלי).
• האי מחט מאי עבידתיה דמטמא בשר?
רב : כגון שאבדה לו מחט טמא מת והכירה בבשר.
ר' יוסי ב"ר אבין : מדובר על ספק טמאה, וכגון שהיתה פרה חסומה ובאה מחוץ לירושלים.
• גופא: ר' אלעזר ור' יוסי ב"ר חנינא :
חד אמר : לא גזרו על ספק הרוקין שבירושלים וא"ת תנינא דתנן "כל הרוקין הנמצאים בירושלים טהורין חוץ משל שוק עליון" לא צריכא אע"ג דאיתחזק זב.
חד אמר : לא גזרו על ספק הכלים שבירושלים, וא"ת תנינא דתנן "כל הכלים הנמצאים בירושלים דרך ירידה לבית הטבילה – טמאין" – הא דעלמא טהורין, לא קשה, שכן אילולא אמרת האמוראים הזה, היינו מדייקים מהסיפא על המשנה "דרך עליה – טהורין" – הא דעלמא – טמאין, וקמ"ל אמרת האמוראים שמדייקים מהרישא, והסיפא לאו דווקא ולאפוקי גזייתא ששם טמא מספק, אבל בעלמא לא טמא מספק.
• לרב דאמר, כגון שאבדה לו מחט טמא מת והכירה בבשר, כיוון דאמר מר "בַּחֲלַל חֶרֶב" – חרב הרי היא כחלל, א"כ אדם וכלים נמי ליטמא? רב אשי : עזרה רשות הרבים, וספק טומאה ברה"ר – ספיקו טהור.
דף כ
• כל דבר שאין בו דעת לישראל בין ברה"ר בין ברה"י – ספיקו טהור, אך אם זה ספק טומאה הבאה בידי אדם – נשאלין עליה אפילו בכלי מונח על גבי קרקע, כדבר שיש בו דעת לישאל.
• והבשר טמא – דאתכשר במאי? למסקנה : כגון שהיתה פרה של זבחי שלמים והעבירה בנהר ושחטה ועדין משקה טופח עליה.
• "נמצאת בפרש הכל טהור". וניהדר פרש וניטמייה לבשר?
רב אדא בר אהבה : בפרש עבה (דאז לא הוי משקה).
רב אשי : אפילו בפרש רכה, ולא מטמא משום דהוי משקה סרוח.
• למסקנה: שרץ מטמא כלי, וכלי מטמא את האוכלין, והאוכלין מטמאין את המשקין – ולמדנו שלוש טומאות בשרץ (ו"גזזנו" משקין דרישא) וסימנך נזייתא.
• תנן התם: שרץ שנמצא בתנור – הפת שבתוכו שניה, מפני שהתנור תחילה, ולא אמרינן "ניחזי להאי תנור כמאן דמלי טומאה דמי ותיהוי האי פת ראשונה" הואיל ותניא "יכול יהיו כל הכלים מטמאין מאויר כלי חרס? ת"ל: 'כֹּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא' וסמיך ליה 'מִכָּל הָאֹכֶל' – אוכל מטמא מאוויר כלי חרס, ואין כל הכלים מטמאין מאוויר כלי חרס".
• מחלוקת:
 לפי ר"ש אליבא דר' יהושע : שורפין תרומה תלויה עם טמאה, וכן מותר לעשות זאת בידים ולא רק בגרמא.
 לפי רבי יוסי אליבא דר' יהושע : אין שורפין תרומה תלויה עם טמאה (שמא יבוא אליהו ויטהרם) אך אם זה בגרמא מותר, לגרום לטומאתה. ומה דמצינו בחבית תרומה שנשברה בגת העליונה שלפי ר' יהושע מטמא בידים, התם משום דאיכא הפסד חולין (וא"ת אז נתיר גם במשנתנו, לשרוף טמאה עם טהורה אע"ג דמטמא בידים משום הפסד עצים, לא קשה שכן להפסד מרובה חששו, להפסד מועט לא חששו).
• מנין שלהפסד מרובה חששו ולהפסד מועט לא חששו?
דתניא "חבית של שמן תרומה שנשברה בגת העליונה ובתחתונה חולין – טמאין, מודה ר' אליעזר לר' יהושע שאם יכול להציל ממנה רביעית בטהרה יציל ואם לאו תרד ותטמא, ואל יטמאנה ביד" וכאן בשמן לא חולק ר' יהושע ואומר יטמאנה בידיים, ואילו ביין מתיר (אותו דבר השנוי בברייתא רק ביין) והסיבה, ששמן ראוי להדליק ולכן הפסד שבו מועט, ולכן אין לטמאו בידים מה שאין כן ביין דעסקינן בחדש. וא"ת והא ראוי לזילוף? יין חדש לא ראוי לזילוף. וא"ת והא ראוי לישנו? אתי ביה לידי תקלה (ובשמן לא אתו לידי תקלה, כיון ששם אותו בכלי מאוס, יין לא שם בכלי מאוס שכן יין לזילוף בעי ליה).
• מחלוקת תנאים אם אתי לידי תקלה אי לאו.
דף כא
ר' יוסי ב"ר חנינא : מחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע שנפלה לפחות ממאה סאה חולין טמאין, אבל נפלה למאה חולין טמאין – דברי הכל תרד ותטמא ואל יטמאנה ביד.
• תניא נמי הכי: "חבית שנשברה בגת העליונה ותחתיה מאה חולין – טמאין, מודה ר' אליעזר לר' יהושע שאם יכול להציל ממנה רביעית בטהרה – יציל, ואם לאו – תרד ותטמא, ואל יטמאנה ביד".
ושאלנו, לכאורה יש להפוך את הלשון, ושיהיה שנוי "מודה ר' יהושע לר' אליעזר "?
רבא : אכן כן, אנו הופכים את הלשון.
רב הונא בריה דרב יהושע : לעולם לא תיפוך, והאי מודה ארישא קאי והכא עסקינן – בכלי שתוכו טהור וגבו טמא, מהו דתימא ניגזור דילמא נגע גבו בתרומה ור' אליעזר יאסור, כי יש חשש שיטמאנה בידיים קמ"ל דלא חוששים.





עוד בנושא פסחים

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il