ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פסחים
דף נח
• משנה "תמיד נשחט בשמונה ומחצה... והפסח אחריו".
• מה המקור של המשנה?
ריב"ל – "אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם" – חלקהו לבין שני ערבים, שתי שעות ומחצה לכאן ושתי שעות ומחצה לכאן, ושעה אחת לעשייתו.
רבא – לא נלמד מהתורה, דמהתורה מצוותו דתמיד משינטו צללי ערב, והטעם – דכתיב "בֵּין הָעַרְבָּיִם" – מעידנא דמתחיל שמשא למערב: הלכך בשאר ימות השנה דאיכא נדרים ונדבות, דרחמנא אמר – "עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים" – עליה השלם על הקרבנות כולן, מאחרנין ליה שתי שעות ועושים בשמונה ומחצה. בערבי פסחים דאיכא פסח אחריו – קדמינן ליה שעה אחת ועושים בשבע וחצי. חל ערב בפסח להיות ערב שבת דאיכא נמי צלייתו דלא דחי שבת מוקמינן ליה אדיניה בשש וחצי.
• ת"ר כסידורו בחול כך סידורו בשבת דברי ר' ישמעאל . ר' עקיבא – כסידורו בערב פסח. מאי קאמר?
אביי – סידורו בשבת בערב הפסח דברי ר' ישמעאל . ר' עקיבא – כסידורו בערב פסח שחל להיות בערב שבת, כך סידורו בשבת (ומתניתין דקתני בין בחול בין בשבת – ר' ישמעאל היא) ונחלקו שלפי ר' ישמעאל – מוספין קודמין לבזיכין, עבר להו למוספין בשש ובזיכין בשבע ועביד ליה לתמיד בשבע וחצי. ולפי ר"ע – בזיכין קודמין למוספין, בזיכין בחמש ומוספין בשש ועביד ליה לתמיד בשש וחצי.
רבא – כסידורו בחול דעלמא כך סידורו בשבת בערב פסח דברי ר' ישמעאל . ר"ע – כסידורו בערב פסח (ומתניתין דקתני בין בחול בין בשבת – ר"ע היא). ונחלקו שלפי ר' ישמעאל – חיישינן לחימום בשר. ולפי ר"ע – לא חיישינן (וסבר ר"ע מוספין קודמין לבזיכין, ועביד למוספין בשש ובזיכין בשבע ועביד לתמיד בשבע וחצי).
רבה בר עולא – כסידורו בחול דעלמא כן סידורו בשבת דעלמא דברי ר' ישמעאל . ר"ע – כסידורו בערב פסח דעלמא, כך סידורו בשבת דעלמא (ומתניתין דקתני בין בחול בין בשבת – דברי הכל) ונחלקו בגזירת נדרים ונדבות, דר' ישמעאל – גזרינן שבת אטו חול. ו ר"ע – לא גזרינן (וסבר ר"ע מוספין קודמין לבזיכין, מוספין בשש ובזיכין בשבע ועביד ליה לתמיד בשבע וחצי).
• ת"ר מנין שלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר ת"ל "וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה" – העולה עולה ראשונה. ומנין שאין דבר קרב אחר תמיד של בין הערביים ת"ל "וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים" מאי תלמודא?
אביי – עליה שלמים, ולא על חברתה שלמים.
רבא – עליה השלם כל הקרבנות.
דף נט
ת"ר תמיד קודם לפסח, פסח קודם לקטורת, וקטורת קודמת לנרות, שיאוחר דבר שנאמר בו "בָּעָרֶב" ו"בֵּין הָעַרְבָּיִם" לדבר שלא נאמר בו "בָּעָרֶב" אלא "בֵּין הָעַרְבָּיִם" בלבד. (בקטורת ונרות לא אמרינן שיהיו לפני פסח, למרות שכתוב בהם רק "בֵּין הָעַרְבָּיִם" שכן שאני התם דמיעט רחמנא "אֹתוֹ" דתניא "מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר" – תן לה מדתה שתהא דולקת מערב עד בוקר דבר אחר אין לך עבודה שכשרה מערב עד בוקר אלא זו בלבד" והטעם שכתוב "יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר" – אותו מערב ועד בוקר ואין דבר אחר מערב ועד בוקר ואיתקש קטורת לנרות).
• תניא – תמיד קודם לקטורת, וקטורת קודמת לנרות, ונרות קודמות לפסח שכן יאוחר דבר שנאמר בו "בָּעָרֶב" ו"בֵּין הָעַרְבָּיִם" לדבר שלא נאמר בו אלא "בֵּין הָעַרְבָּיִם" בלבד (ומה שכתוב "אֹתוֹ" – מיבעי ליה לעבודה שבפנים והיא קטורת).
• ת"ר – אין לך דבר שקודם לתמיד של שחר אלא קטורת בלבד, שנאמר בה "בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר" ויקדם קטורת דבר שנאמר בו "בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר" (דכתיב "וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר") לדבר שלא נאמר בו אלא "בֹּקֶר" אחד. ואין לך דבר שמתעכב אחר תמיד של בין הערביים אלא קטורת ונרות ופסח ומחוסר כיפורים בערב פסח שטובל שנית ואוכל את פסחו לערב. ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא – אף מחוסר כיפורים בשאר ימות השנה שטובל ואוכל בקדשים לערב.
• שואלת הגמרא – בשלמא לת"ק , יבוא עשה דפסח שיש בו כרת וידחה עשה דהשלמה שאין בו כרת אלא ל ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה מאי אולמיה דהאי עשה (אכילת קדשים) מהאי עשה (השלמה)?
רב חסדא – הכא בחטאת העוף עסקינן שאין למזבח אלא דמה, ומדובר שקרב אשמו ודם עולתו (שאני עולת מצורע, שאע"פ שסתם כך חטאת קודמת לעולה הבאה עמה, עולת מצורע שאני שנאמר "וְהֶעֱלָה הַכֹּהֵן אֶת הָעֹלָה" – שהעלה כבר).
רב פפא – אפילו תימא בחטאת בהמה עסקינן, דמעלה ומלינה בראשו של מזבח, ואין לחשוש שבזה שמלינה יבואו הכוהנים להקטיר שכן כהנים זריזין הן. וזה שהאימורין לא הוקטרו למעשה זה לא מעכב, את אכילת הכהנים (דבר שמכפר על הישראל ואז יכול הישראל לאכול קודשים) שכיון דלא אפשר, עשאום כמי שנטמאו או שאבדו דתניא "יכול נטמאו אמורין או שאבדו לא יהיו כהנים זכאין בחזה ושוק ת"ל "וְהָיָה הֶחָזֶה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו" – מכל מקום.
• רב כהנא – מקורבנות שנזרק דמן קודם תמיד וניתותרו ולא הספיקו להקריב – מותר להקטיר את מה שנשאר.
רב – הפסוק "וְלֹא יָלִין לַבֹּקֶר זֶבַח חַג הַפָּסַח" – מדבר על י"ד שחל להיות בשבת.
• משנה "הפסח ששחט שלא לשמו... ולשם הפסח".
• בעיה – בעבודה אחת תנן [מדובר "לשמו ושלא לשמו"] ור' יוסי היא דאמר – אף בגמר דבריו אדם נתפס, דאי ר"מ – הא אמר תפוס לשון ראשון או דילמא בשתי עבודות תנן, ואפילו לר"מ דאמר תפוס לשון ראשון, ה"מ בעבודה אחת אבל בשתי עבודות מודה דמיפסיל?
דף ס
נסיונות לפשט את הבעיה ("הפסח ששחטו שלא לשמו", "או שמא שלא לשמו ולשמו פסול", "שחטו שלא לאוכליו", "לאוכליו ושלא לאוכליו") ולא נפשט הספק.
• בעיה – פסח ששחטו בשאר ימות השנה לשמו ושלא לשמו מהו? מי אתי שלא לשמו ומפיק ליה מידי לשמו ומכשיר ליה או לא?
למסקנה פשט רבא – פסח ששחטו בשאר ימות השנה לשמו ולא לשמו כשר, דהא סתמו לשמו קאי ואפילו הכי, כי שחיט ליה שלא לשמו כשר, אלמא אתי שלא לשמו ומפיק ליה מידי לשמו. כי שחיט נמי לשמו ושלא לשמו אתי שלא לשמו ומפיק ליה מידי לשמו.
• בעיה – פסח ששחטו בשאר ימות השנה בשינוי בעלים מהו? שינוי בעלים כשינוי קודש דמי ומכשיר ליה או לא?
דף סא
רב פפא – פשט להכשיר, ולמסקנה הקשה עליו רבא ופשט – פסח ששחטו בשאר ימות השנה בשינוי בעלים – נעשה כמי שאין לו בעלים בזמנו ופסול.
• משנה "שחטו שלא לאוכלין... ואם נזרק כשר".
• ת"ר כיצד שלא לאוכליו? לשום חולה או לשום זקן. כיצד שלא למנויו? נמנו עליו חבורה זו ושחטו לשם חבורה אחרת.
• מנה"מ? דת"ר "בְּמִכְסַת" – מלמד שאין הפסח נשחט אלא למנויו. יכול שחטו שלא למנויו יהא כעובר על המצווה וכשר? ת"ל "בְּמִכְסַת... תָּכֹסּוּ" – הכתוב שנה עליו לעכב. רבי – לשון סורסי הוא, כאדם שאומר לחברו "כוס לי טלה זה". דת"ר "שלא למנויו ושלא לאוכליו" מנין? "אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ" – איתקיש אוכלין למנויין.
• בעיה – שחטו למולין על מנת שיתכפרו בו ערלים (בין מנויין ובין שאינן מנויין) בזריקה:
רב חסדא – פסול.
רבה – כשר.
אפשרות ראשונה במחלוקת :
רבה – כשר, שאין מחשבת ערלים בזריקה. ורב חסדא – פסול, שיש מחשבת ערלים בזריקה. וכתוב בברייתא "יכול יפסול (ערל) בני חבורה הבאין עמו, ודין הוא. הואיל וערלה פוסלת וטומאה פוסלת – מה טומאה לא עשה בה מקצת טומאה ככל טומאה, אף ערלה לא עשה בה מקצת ערלה ככל ערלה, או כלך לדרך זו, הואיל וערלה פוסלת וזמן פוסל – מה זמן עשה בה מקצת זמן ככל הזמן, אף ערלה עשה בה מקצת ערלה ככל ערלה. נראה למי דומה? דנין דבר שאינו נוהג בכל הזבחים מדבר שאינו נוהג בכל הזבחים, ואל יוכיח זמן שנוהג בכל הזבחים, או כלך לדרך זו, דנין דבר שלא הותר מכללו מדבר שלא הותר מכללו, ואל תוכיח טומאה שהותרה מכללה ת"ל "זֹאת".
רבה סובר – "וְכָל עָרֵל" – כולה ערלה פסולה, מקצת לא פסלה, וכי תימא הוא הדין לזריקה (כמו שחיטה) ת"ל "זֹאת" – בשחיטה הוא דכולה ערלה מיהא פסלה, אבל בזריקה אפילו כולה ערלה נמי לא פסלה (והקולא של זריקה – דאין מחשבת אוכלין בזריקה).
ורב חסדא סובר – "וְכָל עָרֵל" – כולה ערלה פסלה, מקצתה לא פסלה, וכי תימא הוא הדין לזריקה (כמו שחיטה) ת"ל "זֹאת" – שחיטה הוא דמקצתה לא פסלה אבל זריקה אפילו מקצתה פסלה (והחומרה של זריקה – דלא מקבעה פיגול אלא בזריקה).
דף סב
אפשרות שניה (רב אשי) במחלוקת :
מחלוקתם ששחטו למולין על מנת שיתכפרו בו ערלים שלא מנויין בזריקה. וכתוב "וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו" – עליו ולא על חבירו. רב חסדא סובר – שערל נחשב בר כפרה הואיל ויכול לתקן את עצמו [אע"פ שלקולא לית ליה "הואיל", לחומרא אית ליה]. ורבה סובר – שלא אמרינן "הואיל" היכא שמחוסר מעשה.
• מה שאיתא בברייתא לעיל שטומאה לא עשה מקצת טומאה ככל טומאה – הכוונה לטומאת בשר, דאם נטמא אחד מהאיברים, שורפים אותו אבר שנטמא והשאר מותר לאוכלו.
ומה שאיתא שם שטמא אינו נוהג בכל הזבחים כזמן – לביאור א' – מדובר בטומאת גברי, דטמא בשאר זבחים משלח קורבנותיו ובפסח אין משלח פסחו [ואע"פ שברישא מדובר בטומאת בשר, שם טומאה קפריך]. לביאור ב' – מדובר אפילו בטומאת בשר, דבכל הזבחים בין שנטמא חלב ובשר קיים או הפוך, זורק את הדם. אבל בפסח נטמא חלב ובשר קיים זורק את הדם, אך הפוך לא זורק את הדם. ומה שאיתא שם שטומאה הותרה מכללה – לביאור א' – מדובר בטומאת גברי דהותרה לציבור טמא לשחוט פסחיהן בטומאה [ואע"פ שברישא מדובר בטומאת בשר, שם טומאה קפריך]. לביאור ב' – מדובר בטומאת פסח וכדתנן "פסח הבא בטומאה – נאכל בטומאה, שלא בא מתחילתו אלא לאכילה".
• למה לשמו ושלא לשמו – פסול, ואילו לאוכליו ושלא לאוכליו – כשר?
לשמו ושלא לשמו לאוכליו ושלא לאוכליו
ר' יוחנן ישנו ב – 4 עבודות אינו ב – 4 עבודות
פסולו בגופו אין פסולו בגופו
אי אפשר לברר איסורו אפשר לברר איסורו
ישנו בציבור כביחיד אינו בציבור כביחיד (רק בפסח)
רב אשי סובר כר' יוחנן אך רק אומר שפסולו בגופו, ואי אפשר לברר איסורו זה היינו הך
• רבי – מיום שנגנז ספר יוחסין – תשש כוחן של חכמים וכהה מאור עיניהם ( מר זוטרא – בין "אצל" "לאצל" טעינו 400 גמלי דדרשא).
דף סג
• דעת ר"מ בברייתא (החולק על התנא של משנתינו, שלדעתו תמיד כשר) "הקדים מולין לערלים – כשר. ערלים למולים – פסול".
מאי שנא?
א. ר"מ סובר אינה לשחיטה אלא לבסוף, הלכך הקדים מולים לערלים – מולים חיילי וערלים לא חיילי וכשר. ערלים למולים – ערלים חיילי ומולין לא חיילי ופסול.
ב. רבה – ר"מ סובר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, והכא עסקינן – כגון שגמר בליבו לתרויהו בין למולים בין לערלים והוציא בפיו לערלים (במקרה שהקדים ערלים) ולא הספיק לומר מולים עד שנגמרה שחיטה בערלים. ור"מ סבר – לא בעינן פיו ולבו שווים (ותנא דמשנתינו דמכשיר בין ערלים למולים בין הפוך סובר – בעינן פיו ולבו שווין) ו אביי הקשה מסתם משנה [אליבא ר"מ היא] שבעינן פיו וליבו שווים.
ג. אביי – הקדים מולים לערלים – מדובר, דאמר סימן ראשון למולים וסימן שני אף לערלים דבסימן שני נמי מעורבבין המולים. הקדים ערלים למולים – מדובר, דאמר בסימן ראשון לערלים ובסימן שני למולים, ולא עירבב בסימן ראשון מולים, וקסבר ר"מ – מפגלין בחצי מתיר (ותנא דמשנתינו סבר – אין מפגלין בחצי מתיר).
• משנה "השוחט את הפסח... שלא לשמה".
• מחלוקת:
רשב"ל – לעולם אינו חייב עד שיהא החמץ לשוחט או לזורק או לאחד מבני החבורה ועד שיהא עמו בעזרה.
ר' יוחנן – אע"פ שאין עמו בעזרה.
מחלוקתן הוא האם "על", פירושו בסמוך או לאו, ולמרות שנחלקו כבר בזה דתנן "השוחט תודה לפנים, ולחמה חוץ לחומה – לא קדש הלחם" – מאי חוץ לחומה? ר' יוחנן – חוץ לחומת בית פאגי אבל חוץ לחומת העזרה קדיש ולא בעינן "על" בסמוך. ר"ל – אפילו חוץ לחומת העזרה לא קדיש דבעינן "על" ופירושו בסמוך. מ"מ צריכא, דאם נחלקו לענין חמץ הוה אמינא בההוא הוא דקאמר ר' יוחנן דלא בעינן על בסמוך – משום דאיסור הוא, וכל היכא דאיתיה איתיה אבל לענין מקדש לחם לא קדיש אלא בפנים, אימא מודה ליה לר"ל דבעינן על בסמוך שרק אי איתיה גוואי קדיש, מידי דהוה אכלי שרת. ואי אשמעינן לענין מקדש לחם ה"א בהך קאמר ר"ל דבעינן על בסמוך דרק אי איתיה גואי קדיש, אבל לענין חמץ מודה ליה לר' יוחנן דלא בעינן על בסמוך דאיסורא הוא, וכל היכא דאיתיה איתיה, צריכא.
• "לֹא תִשְׁחַט... וְלֹא יָלִין" – לא תשחט על החמץ הנך דקיימי עליה משום לא ילין. רב פפא – הלכך, כהן המקטיר את החלב עובר בלא תעשה הואיל וישנו בכלל הלנת אימורין.
ולמסקנה אמרנו – מליקה שעליה פטרנו מאיסור של "לֹא תִשְׁחַט" זה ביום י"ד ומה שחייבנו זה בחולו של מועד, ולגבי הקטרה שמצינו שיש ברייתא שמחייבת ויש ברייתא שפוטרת, זה מחלוקת תנאים, מי שמחייב זה כיון שהוא מקיש הקטרה לשחיטה שכמו שחייב בשחיטה אזי חייב בהקטרה, ומי שפוטר כיוון שלא מקיש.
דף סד
• " ר' יהודה אומר אף התמיד" – דכתיב "זִבְחִי" – זבח המיוחד לי, שזה תמיד.
" ר"ש אומר הפסח בארבע עשר, לשמו – חייב. ושלא לשמו – פטור, ושאר כל הזבחים – בין לשמו ובין שלא לשמו – פטור. ובמועד, לשמו – פטור, שלא לשמו – חייב. ושאר כל הזבחים בין לשמן בין שלא לשמן – חייב", דכתיב "זִבְחִי" "זִבְחִי" שני פעמים, קרי ביה זבח זבחיי, למה לחלק ולא כתב "זבחיי" בצורה כוללת? למימר בזמן דאיכא זבח (דהיינו פסח) לא מחייב אזבחיי, בזמן דליכא זבח מחייב אזבחיי.
• " ובמועד לשמו – פטור. ושלא לשמו – חייב " – למסקנה העמדנו את המשנה, במקרה שהיו בעליו של הפסח טמאין בי"ד, דסתמיה לפסח שני קאי ולכן בעי עקירה, ואין להוכיח מכאן אם פסח בשאר ימות השנה בעי עקירה או לאו.
• משנה "הפסח נשחט... וצלו את פסחיהן".
• ר' יצחק – אין הפסח נשחט אלא בג' כיתות של שלושים שלושים בני אדם, והטעם – "קהל" "עדה" "ישראל", ומספקא לן אי בבת אחת אי בזה אחר זה (הלכך בחמישים נמי סגיא דעיילי תלתין ועבדי עיילי עשרה ונפקי עשרה עיילי עשרה ונפקי עשרה).
• מחלוקת:
אביי – ננעלו תנן – דסמכינן על הנס.
רבא – נועלין תנן, דלא סמכינן על הנס.
• ת"ר – מעולם לא נתמעך אדם בעזרה, חוץ מפסח אחד שהיה בימי הלל שנתמעך בו זקן אחד והיו קוראין אותו פסח מעוכין.
ת"ר – פעם אחת ביקש אגריפס המלך ליתן עיניו באוכלוסי ישראל, אמר ליה לכה"ג "תן עיניך בפסחים" נטל כוליא מכל אחד (מדובר, דתפיסה בעלמא דשקיל מינייהו עד דיהבין ליה מידי אחרינא) ונמצאו שם שישים ריבוא זוגי כליות כפלים מיוצאי מצרים חוץ מטמא ושהיה בדרך רחוקה, ואין לך כל פסח ופסח שלא נמנו עליו יותר מעשרה בנ"א והיו קורין אותו פסח מעובין.
• " הכהנים עומדים שורות שורות ובידיהם בזיכי כסף ובזיכי זהב ...." והטעם – כך יותר יפה.
" ולא היו לבזיכין שוליים " – ת"ר כל הבזיכין שבמקדש לא היו להן שוליים חוץ מבזיכי לבונה של לחם הפנים שמא יניחום ויפרוס הלחם.
" שחט ישראל – קמ"ל דשחיטה כשר בזר. " וקבל הכהן " – קמ"ל דמקבלה ואילך מצוות כהונה. " נותנו לחבירו " – קמ"ל "בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ".
" קבל את המלא ומחזיר את הריקן " – אבל איפכא לא, מסייע לרשב"ל דאמר – אין מעבירין על המצוות.
" כהן הקרוב אצל המזבח זורקו זריקה אחת " – ריה"ג היא שסובר שפסח בזריקה דתניא, ריה"ג – "אֶת דָּמָם תִּזְרֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת חֶלְבָּם תַּקְטִיר" – לא נאמר דמו אלא דמם, חלבו לא נאמר אלא חלבם – למד על בכור ומעשר ופסח שהן טעונים מתן דמים ואימורין לגבי מזבח. " כנגד היסוד " – מנלן דטעונין כנגד היסוד? ר' אלעזר – אתיא זריקה זריקה מעולה כתיב הכא "אֶת דָּמָם תִּזְרֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ" וכתיב התם "וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב" – מה עולה טעונה יסוד דכתיב "אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה" אף פסח נמי טעון יסוד.
דף סה
• רבי – אי אפשר לעולם בלא בסם ובלא בורסי, אשרי מי שאמונתו בסם אוי לו מי שאמונתו בורסי, ואי אפשר לעולם בלא זכרים ובלא נקבות, אשרי מי שבניו זכרים אוי לו מי שבניו נקבות.
• "שהכהנים מדיחים את העזרה שלא ברצון חכמים" – מאן?
רב חסדא – שלא ברצון ר' אליעזר , דאי רבנן האמרי שבות הוא ואין שבות במקדש, דתניא, "אחד החולב והמחבץ והמגבן כגרוגרת. המכבד והמרבץ והרודה חלות דבש: בשוגג בשבת – חייב חטאת. מזיד ביו"ט – לוקה את הארבעים דברי ר' אליעזר . וחכמים אומרים – אחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות".
רב אשי – אפילו תימא שלא ברצון חכמים , ורבי נתן הוא דתניא " ר' נתן – שבות צריכה התירו. שבות שאינה צריכה לא התירו".
• למסקנה, תניא, ר' יהודה – כוס היה ממלא מדם התערובות שאם ישפך דמו של אחד מהן נמצא זה מכשירו, אמרו לו לר' יהודה 'שמא לא נתקבל בכלי' אמר להן 'אף אני לא אמרתי אלא בנתקבל בכלי'. וידעו זאת שכן כהנים זריזין הן, ואגב זריזותייהו דעבדי משתפיך, וא"ת דם התמצית מעורב בו (ולענין כפרה אינו מכפר שנאמר "כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר" – דם שהנפש יצאה בו מכפר, דם שאין הנפש יוצאה בו אינו מכפר) ואיך זורק את הדם, ר' יהודה לטעמיה, דאין דם מבטל דם.
• תניא, אמר להן ר' יהודה לחכמים 'לדבריכם למה פוקקין את העזרה'? אמרו לו 'שבח הוא לבני אהרן שילכו עד ארכובותיהם בדם'. ואין דם זה חוצץ שכן לח הוא, וא"ת בגדיו מתלכלכים ותניא – "היו בגדיו מטושטשין ועבד, עבודתו – פסולה" מדלו להו למנייהו ואע"פ שתניא "'מדו' – כמדתו, שלא יחסר ולא יותיר" הם היו עושים זאת רק בהולכת עצים למערכה דלאו עבודה היא ובשאר עבודות היו הולכים על אצטבאות של בנין והרי הן כרצפה, וכך לא התלכלכו.
• "כיצד תולין ומפשיטין... נתנם במגיס והקטירם" – אימא להקטירן ע"ג המזבח.
תנא – כל אחד ואחד נותן פסחו בעורו ומפשיל לאחוריו ( רב עיליש – טייעות).
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
למה משווים את העצים לצדיקים?
תשועת ה' בדרך לניצחון במלחמה
מי חייב לצום בתשעה באב נדחה?
"בזאת התורה" - איזו תורה?
הלכות קבלת שבת מוקדמת
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בקשר מרובע?
איך ללמוד אמונה?
כשהתמיד בוטל - החומות קרסו
אנחנו קודש למענך
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
