בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • פסחים
לחץ להקדשת שיעור זה
סיכום תמציתי של הגמרא

פסחים בצורה קלה- פרק ז'

undefined

19 דק' קריאה
פרק כיצד צולין
דף עד
• משנה "כיצד צולין... על האסכלה".
• שאלות בגמרא, למה דווקא שפוד של רימון ולא של דברים אחרים:
מתכת ? איידי דחם מקצתו חם כולו, וקמטוי מחמת שפוד ורחמנא אמר "צלי אש" – ולא צלי מחמת דבר אחר.
דקל ? איידי דאית ליה שיבי (עשוי שורות), מפיק מיא והוי כמבושל.
תאנה ? איידי דמחלחל ומפיק מיא והוי כמבושל.
אלון/חרוב/שקמה ? איידי דאית ביה קיטרי, מפיק מיא.
אבל ברימון :
א. הקיטרי שיעי (ואין צריך להעבירן בסכין) ולכן אין מוציאין מים.
ב. עסקינן ברימון של נטיעה בת שנתה שאין בה קיטרי. ואת ה'בי פסקי' (ראש השפוד שהוא מקום חתך ומוציא מים) מפיק לבר פסח.
• משנתינו דלא כ ר' יהודה דתניא, ר' יהודה – כשם ששפוד של עץ אינו נשרף, כך שפוד של מתכת אינו מרתיח, אמרו לו 'זה חם מקצתו חם כולו, וזה חם מקצתו אינו חם כולו'.
• תניא: ר' ישמעאל – קוראו 'תוך תוך' (דנותן כרעיו ובני מעיו לתוכו). ר"ט – קוראו 'גדי מקולס' (דתולין למעלה בראשו את כרעיו ובני מעיו).
ת"ר איזהו גדי מקולס דאסור לאכול בלילי פסח בזמן הזה? כל שצלאו כולו כאחד – נחתך ממנו אבר, נשלק (אפי' ששלקו במחובר) ממנו אבר – אין זה גדי מקולס.
רבה – האי מוליתא (עוף או כבש שמלא בשר בתוכו) – מותר, והטעם – כבולעו כך פולטו. נסיונות לסייע לרבה ("נותן את כרעיו", "הלב קורעו ומוציא", "והא רבין סבא ") אך נדחים.
• הלכתא: דסמידא – בין אסמיק בין לא אסמיק – מותר. דחיורתא (קמח נקיה) – אי זיג כזוזא חיורא – מותר, אי לא – אסור. דשאר קמחים – אסמיק – אסור, לא אסמיק – מותר.
• האי מוליתא מאן דאסר – אפילו פומא לתחת. ומאן דמתיר – אפילו פומא לעיל. והלכתא – מוליתא מותר, ואפילו פומא לעיל.
• אומצא, ביעי ומיזרקי ( ומדובר שמניחם על גחלים) מחלוקת רב אחא ורבינא (בכל התורה כולה רב אחא לחומרא ורבינא לקולא, והלכתא כרבינא לקולא. אך בהני תלת רב אחא לקולא ורבינא לחומרא, והלכתא כרב אחא לקולא):
 חד אמר – אסור, דסבר מצמת צמית.
 חד אמר – מותר, דסבר משאב שאיב.
• מחלוקת באומצא:
סתמא – דאסמיק – חלייה אסור. לא אסמיק – חלייה מותר.
רבינא – אפילו לא אסמיק – חלייה אסור, והטעם – לפי שאי אפשר דלית בה שורייקי דמא.
דף עה
"אין צולין את הפסח לא על השפוד ולא על האסכלא, אמר ר' צדוק מעשה בר"ג שאמר לטבי עבדו 'צא וצלה לנו את הפסח על האסכלה'".
מעשה לסתור? חסורי מחסרי, והכי קתני "ואם אסכלא מנוקבת – מותר, ואמר ר' צדוק מעשה בר"ג שאמר לטבי עבדו 'צא וצלה לנו את הפסח על האסכלא מנוקבת'".
• בעיה – תנור שהסיקו בקליפי ערלה וגרפו ואפה בו את הפת, לדברי האוסר מהו? א"ל הפת מותרת.
ר' יוחנן – תנור שהסיקו וגרפו וצלה בו את פסח – אין זה צלי אש שנאמר "צְלִי אֵשׁ" "צְלִי אֵשׁ" – שתי פעמים.
• ת"ר חתכו ונתנו על גבי גחלים: רבי – אומר אני שזה צלי אש.
שואלת הגמרא – וכי אמר רבי, גחלים אש נינהו? והרי שנינו "מִכְוַת אֵשׁ" – אין לי אלא שנכוה באש, נכוה בגחלת ברמץ בסיד רותח בגפסיס רותח, וכל דבר הבא מן האור (לרבות – חמי האור) מנין? ת"ל 'מכוה' 'מכוה' ריבה, טעמא דרבי רחמנא 'מכוה' 'מכוה', הא לא רבי רחמנא 'מכוה' 'מכוה' גחלים לאו אש נינהו?
רב חסדא – גחלת של עץ לא אצטריך קרא לרבות, כי אצטריך קרא לגחלת של מתכת, וגחלים של מתכת לאו אש הוא.
רבינא – צריך ותני "מכות אש" – אין לי אלא שנכוה באש ובגחלת, נכווה ברמץ בסיד רותח ובגפסיס רותח ובכל דבר הבא מחמת האור (לאיתויי חמי האור) מנין ת"ל 'מכוה' 'מכוה' ריבה.
• "בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף" – פתילה של אבר היו עושין לה. והטעם – "בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף" – "תשרף" כל שריפות הבאות מן האש, וא"ת אש עצמה ונקיף אותה בחבילי זמורות ונקלה, לא אמרינן דאתיא "שריפה" "שריפה" מבני אהרן – מה להלן שריפת נשמה וגוף קיים אף כאן שריפת נשמה וגוף קיים. וא"ת נעביד לה בחמי האור? לא אמרינן, שכן אמר רב נחמן – "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" – ברור לו מיתה יפה. ונצרך גם רב נחמן וגם הג"ש, דאי לאו ג"ש, ה"א שריפת נשמה וגוף קיים לאו שריפה היא, ואי משום דרב נחמן , ניפוש לה הרבה חבילי זמורות כדי שתמות מהר קמ"ל, ואלא "בָּאֵשׁ" בא ללמד – לאפוקי אבר מעיקרו.
רבא – רמי, מצד אחד לפי רבי גחלים איקרו אש, ומאידך שנינו (למסקנה לפי רב ששת ) "גַּחֲלֵי" – יכול בין עוממות בין לוחשות ת"ל "אֵשׁ", אי אש יכול שלהבת ת"ל "גַּחֲלֵי" – הא כיצד, מביא מן הלוחשות" – מ"מ גחלים לא איקרי אש?
אביי – תריץ הכי, "גַּחֲלֵי" – יכול עוממות ולא לוחשות ת"ל "אֵשׁ", אי אש יכול רצה שלהבת יביא רצה גחלת יביא ת"ל "גַּחֲלֵי" – הא כיצד, מביא מן הלוחשות.
רבה – תריץ הכי, "גַּחֲלֵי" – יכול עוממות ולא לוחשות ת"ל "אֵשׁ", אי אש יכול יביא מחצה גחלת ומחצה שלהבת ואדעייל לגואי הוי כוליה גחלת ת"ל "וְלָקַח מְלֹא הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ" – משעת לקיחה ניהוי גחלים (למסקנה, אמרינן גחלים עוממות כדכתיב "אֲרָזִים לֹא עֲמָמֻהוּ בְּגַן אֱלֹקִים").
• משנה "נגע... מעשר שני בירושלים".
• איתמר. חם לתוך חם – דברי הכל אסור. צונן לתוך צונן – דברי הכל מותר. חם לתוך צונן וצונן לתוך חם:
רב – עילאה גבר.
שמואל – תתאה גבר.
דף עו
ניסיונות להקשות על שמואל ("תנן נטף", "תנן מרוטבו על הסולת יקמוץ", "תנן סכו בשמן של תרומה אם") אך נדחו. שתי תנייא כוותיה דשמואל .
• אמר מר "צונן לתוך צונן – מדיח" רב הונא – לא שנו אלא שלא מלחו אבל מלחו – אסור, דאמר שמואל – מליח – הרי הוא כרותח. כבוש – הרי הוא כמבושל. רבא – מה שאמר שמואל – "מליח הרי הוא כרותח..." לא אמרן אלא שלא נאכל מחמת מלחו אבל נאכל מחמת מלחו – לא.
• מחלוקת:
רב – בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבילה כחוש – אסור, והטעם – מפטמי מהדדי.
לוי – אפילו בשר שחוטה כחוש שצלאו עם בשר נבילה שמן – מותר, והטעם – ריחא בעלמא הוא, ולא מילתא הוא.
• למסקנה לפי לוי , צריך להגיד כתנאי "הרודה פת חמה, ונתנה ע"פ חבית יין של תרומה, ר"מ – אוסר. ר' יהודה – מתיר. ר' יוסי – מתיר בשל חיטין, ואוסר בשל שעורים, מפני שהשעורים שואבות", אך ל רב צריך לומר שלכ"ע ריחא מילתא היא, והם נחלקו בפת חמה וחבית מגופה או בפת צוננת וחבית פתוחה, ואילו בפת חמה וחבית פתוחה לכ"ע פטור, ובפת צוננת וחבית מגופה לכ"ע מותר, אך במקרה של צלית בשר שחוטה עם נבלה כפת חמה וחבית פתוחה דמיא ואסור.
• ההיא בינתא שנצלה ביחד עם בשר:
מר בר רב אשי – אפילו במלח אסור, משום דקשה לריחא ולצרעת.
• משנה "חמישה דברים... אלא לאכילה".
• חמישה למעוטי מאי? למעוטי חגיגת חמישה עשר, דסד"א כיון דקרבן ציבור היא וקביעא ליה מועד תדחי טומאה, קמ"ל כיון דאית ליה תשלומין כל שבעה לא דחיא שבת, מדשבת לא דחיא גם טומאה לא דחיא.
דף עז
ת"ר "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי ד'" – מה ת"ל? לפי שלא למדנו אלא לתמיד ופסח שנאמר בהו 'במועדו' 'במועדו' ואפילו בשבת 'במועדו' ואפילו בטומאה, שאר קרבנות ציבור מניין? שנאמר "אֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַד' בְּמוֹעֲדֵיכֶם" מנין לרבות עומר והקרב עמו שתי הלחם והקרב עמם? ת"ל "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי ד' אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" – הכתוב קבעו מועד אחד לכולן, וצריכי, דאי כתב רחמנא תמיד, ה"א תמיד שכן תדיר וכליל אבל פסח לא קמ"ל, ואי כתב רחמנא פסח, פסח שהוא ענוש כרת אבל תמיד דאין ענוש כרת אימא לא קמ"ל, ואי כתב רחמנא הני תרתי ה"א הני הוא דיש בהן צד חמור אבל שאר קרבנות ציבור אימא לא, כתב רחמנא "אֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַד' בְּמוֹעֲדֵיכֶם" ואי כתב רחמנא "אֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַד' בְּמוֹעֲדֵיכֶם", ה"א שאר קרבנות ציבור הבאין לכפר אבל עומר ושתי הלחם דאין באין לכפר אלא להתיר בעלמא נינהו לא, קמ"ל. ואי כתב רחמנא עומר ושתי הלחם לבד, ה"א אדרבה עומר ושתי הלחם דאלימי דבאין להתיר אבל הנך לא קמ"ל.
• סברוה דלכ"ע טומאה דחויה היא בציבור, ובעינן ציץ לרצות (כי רק ר' יהודה אמר טומאה הותרה בציבור) וכ"ע סברי אין הציץ מרצה על אכילות (כי רק ר"א אמר שהציץ מרצה על אכילות) ולפי הנחות אלו, מתניתין דלא כר' יהושע דתניא: "וְעָשִׂיתָ עֹלֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וְהַדָּם". ר' יהושע – אם אין דם אין בשר, אם אין בשר אין דם. ר' אליעזר – דם אע"פ שאין בשר שנאמר "וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ", ומה אני מקיים "וְעָשִׂיתָ עֹלֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וְהַדָּם" – לומר לך מה דם בזריקה אף בשר בזריקה, הוי אומר רווח קטן יש בין כבש למזבח", [ולפי ר' יהושע , הא דכתיב "וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ" לא קשה כי כתיב גביו "וְהַבָּשָׂר תֹּאכֵל" וזה אותו ענין של לימוד, ונצרך שני פסוקים חד בעולה (שחמירא, שכן כליל) ואחד בשלמים (שחמירא דאית בהו שני אכילות) ולפי ר"א, מה שכתוב "וְהַבָּשָׂר תֹּאכֵל" ללמדך שאין הבשר מותר באכילה עד שיזרק הדם, ור' יהושע למד זאת מק"ו – ומה אימורין דכי ליתנהו לא מעכבי, כי איתנהו מעכבי, דם דכי ליתיה מעכב, כי איתיה לא כל שכן שמעכב]. מ"מ רואים שמשנתינו דלא כר' יהושע , דכיון דאמר דבעינן תרתי, וציץ על האכילות לא מרצה, היכי אתי בטומאה? למסקנה אתיא מתניתין כר' יהושע , ולא קשיא, כאן ביחיד דבעינן תרתי (אך בדיעבד אם נטמא בשר ונזרק הדם – הורצה) ומשנתינו שמספיק אחד מדובר בציבור, דמתניתין ס"ל טומאה הותרה בציבור.
דף עח
כתוב בברייתא – " ר"א – הציץ מרצה על האכילות. ר' יוסי – אין הציץ מרצה על האכילות" וקס"ד מדקאמר ר' יוסי אין הציץ מרצה על אכילות, כר' יהושע ס"ל דבעינן תרתי, וא"כ מתניתין דלא כר' יוסי ? ודחינו, שר' יוסי כמו המשנה וסובר כר"א דאמר – דם אע"פ שאין בשר, ומה שאמר שאין הציץ מרצה על אכילות נ"מ (הוא לא משוי ליה כטהור ולכן) שלא קבע ליה פיגול וגם לא מפיק ליה מידי מעילה.
אך הקשינו על העמדה זו, ואז ניסינו לומר שסובר ר' יוסי שטומאה הותרה בציבור, ואז הוא כן כמו משנתינו אך גם זה נדחה, ומחוורתא דמתניתין דלא כר' יוסי .
• תניא, ר' יוסי – רואה אני את דברי ר' אליעזר בזבחים (דם אע"פ שאין בשר) ודברי ר' יהושע בזבחים (אם אין דם – אין בשר, אם אין בשר – אין דם) ודברי ר' אליעזר במנחות (קומץ אע"פ שאין שירים) ודברי ר' יהושע במנחות (אם אין שם שירים – אין קומץ, אם אין קומץ – אין שירים). ושואלת הגמרא על ר' יוסי, שלכאורה מזכי שטרא לבי תרי? ועונה הגמרא למסקנת הסוגיא, שאין כאן סתירה, ויש להסביר כך: רואה אני את דברי ר"א בדיעבד באבוד ושרוף, ודברי ר' יהושע לכתחילה בטמא.
• משנה "נטמא בשר וחלב קיים... את הדם".
רב – אם זרק הורצה, אפשרות ראשונה – וסבר כר' נתן דסבר אכילת פסחים לא מעכבא, דתניא "נמנו עליו חבורה אחת וחזרו ונמנו עליו חבורה אחרת, ראשונים שיש להן כזית – אוכלין ופטורין מלעשות פסח שני. אחרונים שאין להן כזית – אין אוכלין, וחייבין לעשות פסח שני. ר' נתן – אלו ואלו פטורין מלעשות פסח שני שכבר נזרק הדם (ואי אפשר לומר, דילמא שאני התם דאי ממשכי הני חזו להו, דא"כ ליתני "הואיל וראויים לימשך" מאי "שכבר נזרק הדם" – ש"מ בדם תליא מילתא אבל אכילה לא מעכבא). ונדחק רב להעמיד את המשנה לכתחילה וכר' נתן , ודלא כרבנן ואפילו בדיעבד לא. כיוון שכתוב "אינו זורק את הדם" ולא כתוב "פסול" ש"מ אין זורק לכתחילה אבל בדיעבד שפיר דמי. (ולפי ר' נתן "אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ" למה לי? דבעינן גברא דחזי לאכילה).
דף עט
אפשרות שניה (להעמיד את רב שאמר – אם זרק הורצה) – כר' יהושע , דתניא " ר' יהושע – כל הזבחים שבתורה בין שנטמא בשר וחלב קיים, בין שנטמא חלב ובשר קיים – זורק את הדם. נזיר ועושה פסח – נטמא חלב ובשר קיים – זורק את הדם, נטמא בשר וחלב קיים – אין זורק את הדם, ואם זרק – הורצה. נטמאו הבעלים במת לא יזרוק, ואם זרק – לא הורצה".
• "ובמוקדשים אינו כן אלא אע"פ שנטמא הבשר והחלב קיים – זורק את הדם":
מני מתניתין? ר' יהושע . דתניא " ר' יהושע – כל הזבחים שבתורה שנשתייר מהן כזית בשר או כזית חלב – זורק את הדם. כחצי זית בשר וכחצי זית חלב – אין זורק את הדם. ובעולה אפילו כחצי זית בשר וכחצי זית חלב – זורק את הדם מפני שכולה כליל ובמנחה (מנחת נסכים) אע"פ שכולה קיימת לא יזרוק (דה"א דכיון דהא אתיא מכח זבח, כגופיה דזבח דמי ויזרוק, קמ"ל)".
חלב מנין דהוי שיור להכשיר זריקת דם? נאמר "וְהִקְטִיר הַחֵלֶב לְרֵיחַ נִיחֹחַ לד'" – חלב אע"פ שאין בשר, יותרת הכבד ושתי כליות מנין שגם הוי שיור? כתוב "לְרֵיחַ נִיחֹחַ" – כל שאתה מעלה לריח ניחוח, וצריך לכתוב "וְהִקְטִיר הַחֵלֶב" דאל"כ הו"א כל העולה לריח ניחוח ואפילו מנחה, קמ"ל שרק מה שמגוף הזבח.
• משנה "נטמא קהל או רובו... עושין את השני".
• ת"ר: הרי שהיו ישראל טמאין, וכהנים וכלי שרת טהורין או שהיו ישראל טהורין, וכהנים וכלי שרת טמאין ואפילו ישראל וכהנים טהורין, וכלי שרת טמאין – יעשו בטומאה שאין קרבן ציבר חלוק.
מחלוקת:
רב חסדא – לא שנו אלא שנטמא הסכין בטמא מת (דרחמנא אמר "בַּחֲלַל חֶרֶב" – חרב הרי הוא כחלל, וקא מטמא לגברא דמעיקרא כי מיתעביד בטומאת הגוף דכרת קא מיתעביד) אבל נטמא בטומאת שרץ (דבשר הוא דמטמיא ליה, לגברא לא מטמיא ליה) לא עביד כולהו בטומאה, והטמאין יעשו בשני. (קסבר רב חסדא – טומאה דחויה בציבור).
רבא – אפילו נטמא הסכין בשרץ – כולהו עבידי בטומאה, והטעם – "וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף וְהַבָּשָׂר כָּל טָהוֹר יֹאכַל בָּשָׂר" – כל היכא דקרינן ביה "וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל" – קרינן ביה "וְהַבָּשָׂר כָּל טָהוֹר יֹאכַל בָּשָׂר", כל היכא דלא קרינן ביה "וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל" – לא קרינן ביה "וְהַבָּשָׂר כָּל טָהוֹר יֹאכַל בָּשָׂר".
• הרי שהיו ישראל מחצה טהורין ומחצה טמאין:
רב – מחצה על מחצה כרוב ולכן – הללו עושין לעצמן והללו עושין לעצמן.
רב כהנא – מחתה על מחצה אינו כרוב.
לישנא קמא ולכן – טהורין עושין את הראשון, וטמאין עושין את השני.
לישנא בתרא ולכן – טהורין עושין את הראשון וטמאין אין עושין לא את הראשון ולא את השני (בראשון לא עבדי – דלא הוו רובא, בשני לא עבדי – דלא הוו מיעוטא).
• נסיונות להקשות על כל השיטות ("נטמא קהל או רובו", "נטמא מיעוט קהל") אך נדחו. תניא כוותיה דרב , ותניא כוותיה דלישנא קמא דרב כהנא ותניא כוותיה דלישנא בתרא דרב כהנא וישוב כל 'תניא כוותיה' לפי השיטות האחרות.
דף פ
גופא – הרי שהיו ישראל מחצה טהורין ומחצה טמאין – הללו עושין לעצמן והללו עושין לעצמן. היו טמאין עודפין על הטהורין אפילו אחד – יעשו בטומאה, לפי שאין קרבן ציבור חלוק. ר"א בן מתיא – אין היחיד מכריע את הציבור לטומאה, שנאמר "לֹא תוּכַל לִזְבֹּחַ אֶת הַפָּסַח בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ". ר"ש – אפילו שבט אחד טמא ושאר כל השבטים טהורים – הללו עושין לעצמן והללו עושין לעצמן (והטעם דקסבר ר"ש – שבט אחד איקרי קהל). ר' יהודה – אפילו שבט אחד טמא ושאר כל השבטים טהורין – יעשו בטומאה, שאין קרבן ציבור חלוק (והטעם דקסבר – שבט אחד איקרי קהל, והוו להו פלגא ופלגא, ואין קרבן ציבור חלוק ועבדי כולהו בטומאה).
• היו ישראל מחצה טהורין ומחצה טמאין:
רב – אם יש תנא שסובר כת"ק דאמר פלגא ופלגא לא עבדי כולהו בטומאה, וסבר לה כר' יהודה דאמר – אין קרבן ציבור חלוק – מטמאין אחד מהן בשרץ.
עולא – משלחין אחד מהן לדרך רחוקה.
• היו רובן זבין ומיעוטן טמאי מתים:
רב – אותן טמאי מתים אינן עושין לא בראשון ולא בשני, ראשון לא עבדי דהוו מיעוטא, ומיעוטא לא עבדי בראשון, בשני גם לא עבדי דכל היכא דעבדי ציבור בראשון עביד יחיד בשני, כל היכא דלא עבדי ציבור בראשון לא עביד יחיד בשני.
(והקשה שמואל על רב – "וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּסַח בְּמוֹעֲדוֹ" – מאי עבדת ליה?).
• רובן טמאי מתים ומיעוטן זבין:
רב הונא – אין תשלומין לפסח הבא בטומאה.
רב אדא בר אהבה – יש תשלומין לפסח הבא בטומאה.
ולמסקנה יסוד מחלוקתם: כ"ע סברי טומאה דחויה בציבור, ובהא קמיפלגי, רב הונא סובר – טהרה מדחיא, טומאה – לא מדחיא. רב אדא בר אהבה – אפילו טומאה נמי מדחיא.
• היו שליש זבין ושליש טהורין ושליש טמאי מתים:
ר' מני בר פטיש – אותן טמאי מתים אינן עושים לא בראשון ולא בשני, בראשון לא עבדי, כי הגדילו זבין על הטהורין דלא עבדי בטומאה והוה ליה טמאי מתים מיעוטא, ומיעוטא לא עבדי בראשון. בשני לא עבדי, שכן נצרפו זבין עם טמאי מתים דלא עבדי בראשון והוו להו רובא, ורובא לא מדחו לפסח שני.
• משנה "הפסח שנזרק דמו... הציץ מרצה".
• סתירה – טעמא דנזרק ואח"כ נודע אבל נודע ואח"כ נזרק לא מרצה, ורמינהו "על מה הציץ מרצה על הדם ועל הבשר ועל החלב שנטמא בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון בין ביחיד בין בציבור"?!
רבינא – טומאתו בין בשוגג בין במזיד – הורצה. זריקתו בשוגג – הורצה, במזיד – לא הורצה.
ר' שילא – זריקתו בין בשוגג בין במזיד – הורצה. טומאתו בשוגג – הורצה, במזיד – לא הורצה, אלא הא דקתני בין בשוגג בין במזיד ה"ק – נטמא בשוגג וזרקו בין בשוגג בין במזיד – הורצה, והא דקתני דם שנזרק ואח"כ נודע – הוא הדין דאפילו נודע ואח"כ נזרק והאי דקתני נזרק ואח"כ נודע משום דבעי למתני סיפא נטמא הגוף אין הציץ מרצה דאפילו נזרק ואח"כ נודע לא קתני רישא נמי נזרק ואח"כ נודע.
• בעיה – כהן המרצה בקרבנותיהן, הותרה לו טומאת התהום או לא? מי אמרינן כי גמירי טומאת התהום בבעלים בכהן לא גמירי או דילמא בזבחא גמירי, לא שנא בכהן ולא שנא בעלים? נסיונות לפשט אך לא נפשטה הבעיה.
דף פא
תניא – ר' יוסי בעל שתי ראיות ששחטו וזרקו עליו בשביעי שלו, ואח"כ ראה, וכן שומרת יום כנגד יום ששחטו וזרקו עליה בשני שלה ואח"כ ראתה – הרי אלו מטמאין משכב ומושב למפרע (מדרבנן, כי מדאוריתא מטמאה מכאן ולהבא) ופטורים מלעשות פסח שני". ולפי ר' יוסי – זבה גמורה היכי משכחת לה?
א. שופעת.
ב. שראתה כל שתי בין השמשות.
• בעיה – כהן המרצה בתמיד, הותרה לו טומאת התהום או לא, את"ל כהן המרצה בקרבנותיהן (של נזיר ועושה פסח) הותרה לו טומאת התהום, כהן המרצה בתמיד מאי? מי אמרינן כי גמירי טומאת התהום בפסח, בתמיד לא גמירי או דילמא יליף תמיד מפסח?
ופושטים כהצד השני:
רבה – ק"ו, ומה במקום שלא הותרה לו טומאה ידועה, הותרה לו טומאת התהום, מקום שהותרה לו טומאה ידועה – אינו דין שהותרה לו טומאת התהום!
רבא – יליף 'מועדו' 'מועדו' מפסח.
• טומאת התהום לא כתובה, אלא הלכתא גמירי לה והפסוקים שמצאנו (כגון "וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו" – במחוורת עליו) אסמכתא בעלמא.
מר בר רב אשי – לא תימא נודע לו לאחר זריקה הוא דמרצה ציץ על עושה פסח ונזיר אלא אפילו נודע לו לפני זריקה מרצה.
• גופא – "המוצא מת, מושכב לרחבו של דרך לתרומה – טמא. לנזיר ועושה פסח – טהור. בד"א שאין לו מקום לעבור אבל יש לו מקום לעבור אף לתרומה טהור. בד"א שמצאו שלם אבל משובר ומפורק – טהור, שמא בין הפרקים עבר, ובקבר אפילו משובר ומפורק טמא מפני שהקבר מצרפו. בד"א במהלך ברגליו אבל טעון או רכוב – טמא, לפי שמהלך ברגליו אפשר שלא יגע ולא יאהיל, אבל טעון או רכוב אי אפשר שלא יגע ולא יאהיל. בד"א בטומאת התהום אבל בטומאה ידועה טמא, ואי זה הוא טומאת התהום? כל שלא הכיר בה אחד בסוף העולם, אבל הכיר בה אחד בסוף העולם אין זה טומאת התהום. מצאו טמון בתבן, בעפר, ובצרורות – הרי זה טומאת התהום. במים, באפילה, בנקיקי הסלעים – אין זה טומאת התהום. ולא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד.
• משנה "נטמא שלם או רובו... מעצי המערכה".
• הטעם, למה שורפין אותו (ברישא) לפני הבירה? כדי לביישן.
דף פב
סתירה – "נטמא מיעוטו והנותר – שורפין אותו בחצרותיהן או על גגותיהן מעצי עצמן" ורמינהו "וכן מי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קדש, אם עבר צופים – שורפו במקומו. ואם לאו – חוזר ושורפו לפני הבירה מעצי המערכה" ומברייתא זו רואים שגם מיעוטו שנפסל – מעצי המערכה נמי שרפינן, וא"כ סתירה מהמשנה שאמרה, שמיעוטו שורפין מעצי עצמן?
רב חמא בר עוקבא – הברייתא מדברת על אכסנאי (ואע"ג דלא אחזיק בדרך) וכיוון דלית ליה עצים עשאוהו כציקינין ששנינו במשנה ששורפין מעצי המערכה, ואילו המשנה מדברת על בעל בית.
רב פפא – הא והא באכסנאי, הברייתא מדברת שהחזיק בדרך, שלא הטריחוהו לחזר על עצים ואילו המשנה מדברת על שלא החזיק בדרך.
• ת"ר באו לשורפו בחצרותיהן ומעצי המערכה – אין שומעין להן. לפני בירה ומעצי עצמן – אין שומעין להן. מעצי המערכה בחצרותיהן – אין שומעין להן, והטעם – דילמא פיישן מינייהו ואתו בהו לידי תקלה. לפני הבירה מעצי עצמן – אין שומעין להן, והטעם:
רב יוסף – שלא לבייש את מי שאין לו.
רבא – מפני החשד.
איכא בייניהו – דאייתי קני וחריותא, דלא חזי למערכה.
• תנן התם: ראש המעמד היה מעמיד את הטמאין על שער המזרח" והטעם:
רב יוסף – כדי לביישן.
רבא – מפני החשד.
איכא בייניהו: א. מפנקי. ב. דקא גדיל שישורא.
• משנה "הפסח שיצא... שאין לו אוכלין".
• למסקנה: קודשי קדשים בין בשרם ובין אימורים ובין הדם, וכן אימורי ודם של קדשים קלים שנטמאו או שיצאו חוץ לעזרה או שניתותרו, דינם בשריפה, והמקור – הלכה למשה מסיני.
ולפי מסקנה זו: "בַּקֹּדֶשׁ לֹא תֵאָכֵל בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף" – נצרך לשריפתה בקודש.
"וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף" – נצרך לגופו, דלא נימא דליסגי לקדשים שנטמאו, בקבורה כיון שנעשה בה מעשה חול, ויהיה דינה כחול ויגנזו אותה, קמ"ל דבעי שריפה.
ולתנא דבי רבה בר אבוה (דאמר – אפילו פיגול טעון עיבור צורה) מניין? יליף 'עוון' 'עוון' מנותר, ומה שמצינו בחטאת אהרן שבשריפה, שאני התם שזה היה הוראת שעה.
• "נטמאו הבעלים או שמתו – תעובר צורתו וישרף בששה עשר. ר' יוחנן בן ברוקה – אף זה ישרף מיד לפי שאין לו אוכלין":
למסקנה:
רב יוסף – מחלוקת שנטמאו בעלים לפני זריקה דלא איתחזי בשר לאכילה דהווה ליה כפסולו בגופו, אבל נטמאו בעלים לאחר זריקה דאיתחזי בשר לאכילה – דברי הכל פסול מחמת דבר אחר וצריך עיבור צורה.
ר' יוחנן – אף לאחר זריקה נמי מחלוקת.
דף פג
משנה "העצמות והגידין והנותר... ולא את יו"ט".
ר' יצחק – עצמות קדשים ששימשו נותר – מטמאין את הידים, הואיל ונעשה בסיס לדבר האסור. ניסיון לסייע ("העצמות והגידים והנותר") ששם משמע ששימוש נותר מילתא היא, אך נדחה.
• תניא, "וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ" – בו בכשר ולא בפסול. ר' יעקב – היתה לו שעת הכושר ונפסל – יש בו משום שבירת העצם. לא היתה לו שעת הכושר – אין בו שמשום שבירת העצם. ר"ש – אחד זה ואחד זה – אין בו משום שבירת העצם.
• ניסיון להקשות על ר' יצחק ששנינו "כל העצמות קדשים אין טעונין שריפה חוץ מעצמות הפסח מפני התקלה" – והעמדנו שמדובר באית בהו מוח ואי ס"ד שימוש נותר מילתא היא, עצמות קדשים למה טעונין שריפה? אך נדחה:
רב נחמן בר יצחק – הכא עסקינן, כגון שמצאן חלוצין – עצמות קדשים, דאין בהן משום שבירת עצם, קמי דנהוו נותר חלצינהו ולא הוו שימוש נותר ולא בעו שריפה. עצמות פסח דיש בהן משום שבירת העצם, לבתר דנהוו נותר הוא דחלצינהו והוו להו שימוש נותר ובעי שריפה.
רב זביד – הכא עסקינן, כגון שמצאן צבורין צבורין, ומהן חלוצין – עצמות קדשים דאין בהם משום שבירת העצם, לכולהו הוה חליץ להו ואכיל להו ולא בעי שריפה. עצמות פסח דיש בהן משום שבירת העצם, דילמא הני דחלצינהו ולהנך לא חלצינהו ובעי שריפה.
רב – כל הגידין בשר חוץ מגידי צואר, ומה שמצינו במשנה "העצמות והגידים והנותר ישרפו בט"ז" והבנו שמדובר על גידי בשר,
מדובר על:
רב חסדא – לא נצרכא אלא לגיד הנשה ואליבא דר"י דתניא: " ר"י – אינו נוהג אלא באחת, והדעת מכרעת של ימין" (ומדובר כשהוכרו ולבסוף נתערבו).
רב אשי – לא נצרכא אלא לשמנו דגיד הנשה דתניא "שמנו מותר, וישראל קדושים הם ונוהגין בו איסור".
רבינא – בחיצון וכדשמואל דאמר – שני גידין הן, פנימי הסמוך לעצם – אסור וחייבין עליו. חיצון הסמוך לבשר – אסור ואין חייבין עליו.
• "חל ט"ז להיות בשבת ישרפו בי"ז לפי שאינן דוחין לא את השבת ולא את יו"ט":
ושואלת הגמרא – וניתי עשה ("באש תשרופו") וידחה לא תעשה (דמלאכת יו"ט)?
חזקיה – "וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ" – שאין ת"ל "עַד בֹּקֶר", מה ת"ל "עַד בֹּקֶר" – ליתן לו בקר שני לשריפתו.
אביי – "עֹלַת שַׁבַּת בְּשַׁבַּתּוֹ" – ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביו"ט.
רבא – "הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם" – "הוּא" – ולא מכשיריו. "לְבַדּוֹ" – ולא מילה שלא בזמנה הבאה מק"ו.
רב אשי – "שַׁבָּתוֹן" – דיו"ט עשה הוא, ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה.
דף פד
משנה "כל הנאכל בשור... והסחוסים".
• סתירה: שנינו ברישא "כל הנאכל בשור הגדול יאכל בגדי הרך" – ושאינו נאכל לא, אימא סיפא "ראשי כנפיים והסחוסים" – והא הני לא מתאכלי בשור הגדול?
רבה – מחלוקת תנאים, והכי קתני "כל הנאכל בשור הגדול – יאכל בגדי הרך, ושאינו נאכל – לא . וי"א – אף ראשי כנפיים והסחוסים".
רבא – 'מה הן' קתני, והכי קתני "כל הנאכל בשור הגדול בשלקא, יאכל בגדי הרך בצלי, ומה הן – ראשי כנפיים והסחוסים". ותניא כוותיה דרבא .
• גידין שסופן להקשות:
ר' יוחנן – נמנין עליהן בפסח, דבתר השתא אזלינן.
ר"ל – אין נמנין עליהן בפסח, דבתר בסוף אזלינן.
ולבסוף חזר בו ר' יוחנן , וסובר שבתר בסוף אזלינן ואי אפשר להימנות.
• משנה "השובר את העצם... את הארבעים".
• מקור לדיני המשנה:
מותיר בטהור – דתניא: "וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ" – בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה – לומר שאין לוקה דברי רבי יהודה . ר' יעקב – לא מן השם הוא זה אלא משום דהוה ליה לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו.
שובר בטמא – "וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ" – בו בכשר ולא בפסול.
• ת"ר: "וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ" – בו בכשר ולא בפסול. רבי – " בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל... וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ" – כל הראוי לאכילה יש בו משום שבירת עצם, ושאין ראוי לאכילה – אין בו משום שבירת עצם:
מה ביניהו?
ר' ירמיה – פסח הבא בטומאה, למ"ד כשר – האי פסול (שטומאה דחויה בציבור). ולמ"ד ראוי לאכילה – האי נמי ראוי לאכילה הוא.
רב יוסף – היתה לו שעת הכושר ונפסל, למ"ד כשר – הא כשר הוא. למ"ד ראוי לאכילה – הא השתא לאו ראוי לאכילה הוא.
אביי – שבירת עצם מבעוד יום, למ"ד כשר – הא כשר הוא. למ"ד ראוי לאכילה – השתא לאו בר אכילה הוא.
רב פפא – אבר שיצא מקצתו, למ"ד כשר – הא כשר הוא. למ"ד ראוי לאכילה – האי לאו בר אכילה הוא, כדתניא " ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה – אבר שיצא מקצתו ושברו, אין בו משום שבירת עצם".
רב ששת בריה דרב אידי – שבירת העצם בנא, למ"ד כשר – הא כשר הוא. למ"ד ראוי לאכילה – השתא אינו ראוי לאכילה.
רב נחמן בר יצחק – שבירת האליה, למ"ד כשר – הא כשר הוא. למ"ד ראוי לאכילה – האי אינו ראוי לאכילה, דאליה לגבוה סלקא.
רב אשי – אבר שאין עליו כזית בשר, למ"ד כשר – הא כשר הוא, למ"ד ראוי לאכילה – בעינן שיעור אכילה וליכא.
רבינא – אבר שאין עליו כזית בשר במקום זה ויש עליו כזית בשר במקום אחר, למ"ד כשר – הא כשר הוא. למ"ד ראוי לאכילה – בעינן שיעור אכילה במקום שבירה והא ליכא.
תניא כארבעה מהאמוראים: רבי אומר – "בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל" "וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ" – על הכשר הוא חייב ואינו חייב על הפסול: היתה לו שעת הכושר ונפסל בשעת אכילה – אין בו משום שבירת עצם [כרב יוסף ]. יש בו שיעור אכילה – יש בו משום שבירת עצם, אין בו שיעור אכילה – אין בו משום שבירת עצם [כרב אשי ורבינא ]. הראוי למזבח – אין בו משום שבירת עצם. בשעת אכילה – יש בו משום שבירת עצם. שלא בשעת אכילה – אין בו משום שבירת עצם [כרב נחמן בר יצחק ].
• אבר שאין עליו כזית בשר במקום זה, ויש עליו כזית בשר במקום אחר:
ר' יוחנן – יש בו משום שבירת עצם.
ר"ש בן לקיש – אין בו משום שבירת עצם.
דף פה
תניא: "וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ" – אחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח, ומה אני מקיים "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה" – בבשר שעל גבי העצם, או אינו אלא בבשר שבתוך העצם, ומה אני מקיים "וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ" – בעצם שאין בו מוח אבל בעצם שיש בו מוח שובר ואוכל, ואל תתמה שהרי יבא עשה וידחה לא תעשה, כשהוא אומר "וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ בוֹ" בפסח שני שאין ת"ל שהרי כבר נאמר "כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אֹתוֹ" – הוי אומר אחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח.
• תנן התם – "הפיגול והנותר מטמאין את הידים", רב הונא ורב חסדא :
חד אמר טעם על פיגול – משום חשדי כהונה. וחד אמר טעם על נותר – משום עצלי כהונה. וחד אמר השיעור בשניהם – כזית (כאיסורו). וחד אמר השיעור בשניהם – כביצה, כשיעור טומאת אוכלים דאוריתא.
• בעיה – גזרו רבנן טומאה על יוצא או לאו, האם אמרינן נותר דגזרו טומאה דאתי לאיעצולי ביה אבל יוצא אפוקי בידים לא מפקי ליה בידים לא גזרו ביה רבנן טומאה או דילמא לא שנא? ולמסקנה פשטנו, שבפסח שבני חבורה זריזין הן, ולכן אין לחשוש שיוציאו ולא גזרו טומאה, אך בשאר הקדשים נשארנו בתיקו.
• בברייתא שנינו "המוציא בשר פסח מחבורה לחבורה, אע"פ שהוא בלא תעשה – טהור", מנין? דתניא: "לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה" – אין לי אלא מבית לבית, מחבורה לחבורה מנין? ת"ל "חוּצָה" – חוץ לאכילתו.
רבי אמי – המוציא בשר פסח מחבורה לחבורה – אינו חייב עד שיניח, הוצאה כתיב ביה כשבת – מה שבת, עד דעבד עקירה והנחה אף הכא עד דעביד עקירה והנחה.
• משנה "אבר שיצא מקצתו... ועובי החומה כלפנים".
• מחלוקת:
רב – וכן לתפילה.
רשב"ל – אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים.
• לגבי קדושת הגוף עצמו: בשערי ירושלים – אגף עצמו כלחוץ שלא נתקדש עוביין ( ר' שמואל בר רב יצחק – מפני מה לא נתקדשו שערי ירושלים? מפני שמצורעין מגינין תחתיהן בחמה מפני החמה, ובגשמים מפני הגשמים) ובשער עזרה – נתקדש עוביין (שער ניקנור לא נתקדש, דאמר ר' שמואל בר רב יצחק – מפני שמצורעין עומדין שם ומכניסין בהונות ידם).
דף פו
רב – גגין ועליות – לא נתקדשו. נסיונות להקשות על רב ("כזית פסחא והלילא פקע", "ת"ש אבא שאול אומר עליית", ""הלשכות הבנויות בקודש ופתוחות", "וגגו קודש") אך למסקנה נדחו, וגם למסקנה – עליית היכל קדושה שכן כתוב "וַיִּתֵּן דָּוִיד לִשְׁלֹמֹה בְנוֹ אֶת תַּבְנִית הָאוּלָם וְאֶת בָּתָּיו וְגַנְזַכָּיו וַעֲלִיֹּתָיו וַחֲדָרָיו הַפְּנִימִים וּבֵית הַכַּפֹּרֶת" וכתוב "הַכֹּל בִּכְתָב מִיַּד ד' עָלַי הִשְׂכִּיל". וכן למסקנה – גג קדוש רק לענין שתי אמות דתנן "שתי אמות היה בשושן הבירה, אחת על קרן מזרחית צפונית, ואחת על קרן מזרחית דרומית – זו שעל קרן מזרחית צפונית היתה יתירה על של משה חצי אצבע, וזו שעל קרן מזרחית דרומית היתה יתירה עליה חצי אצבע, נמצאת יתירה על של משה אצבע, ולמה היו אחת גדולה ואחת קטנה? שיהיו האומנין נוטלין בקטנה ומחזירין בגדולה – כדי שלא יבואו לידי מעילה" ועשו שתי אמות, אחת – לכספא ודהבא. ושניה – לבנינא.
• "החלונות ועובי החומה כלפנים" ה"ד?
חלונות – משכחת לה דשויה לקרקע עזרה.
עובי חומה – משכחת לה בברשורא, דכתיב "וַיַּאֲבֶל חֵל וְחוֹמָה" – שורא ובר שורא.
• משנה "שתי חבורות שהיו... ואוכלת".
• מני מתניתין? ר' יהודה דתניא: "עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם" – מלמד שהפסח נאכל בשתי חבורות, יכול יהא האוכל אוכל בשתי מקומות? תלמוד לומר "בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל" – מכאן אמרו, שהשמש שאכל כזית בצד התנור: אי פקח הוא ממלא כריסו ממנו ואם רצו בני חבורה לעשות עמו טובה באין ויושבין בצדו דברי ר' יהודה . ר' שמעון – "עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם" – מלמד שהאוכל אוכל בשתי מקומות, יכול יהא נאכל בשתי חבורות? ת"ל "בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל". ויסוד מחלוקתם של ר' יהודה ור"ש :
 לפי ר"י – יש אם למסורת.
 לפי ר"ש – יש אם למקרא.
היו יושבין ונפרסה מחיצה ביניהם :
 לדברי האומר פסח נאכל בשתי חבורות – אוכלין.
 לדברי האומר אין הפסח נאכל בשתי חבורות – אין אוכלין.
היו יושבין ונסתלקה מחיצה ביניהם:
 לדברי האומר האוכל, אוכל בשני מקומות – אוכלין.
 לדברי האומר אין האוכל, אוכל בשני מקומות – אין אוכלין.
• "הכלה הופכת את פניה ואוכלת":
והטעם – מפני שהיא בושה.
• כל מה שיאמר לך בע"ב עשה (חוץ מצא). מסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול.
• תניא "השותה כוסו בבת אחת – הרי זה גרגרן. שנים – דרך ארץ. שלושה – מגסי הרוח".
רב הונא – בני חבורה נכנסין בשלושה ויוצאין אפילו באחד. וסייג זאת רבה : א. והוא דעייל בעידנא דרגילי למיעל. ב. והוא דרגש בהו דיילא. והוסיף רבינא – ונותנין שכר דמים, וצריך האחרון להוסיף דמים – ולית הלכתה כוותיה.





את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il