ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש משנה וגמרא פסחים

סיכום תמציתי של הגמרא

פסחים בצורה קלה- פרק ח'

לחץ להקדשת שיעור זה
פרק האשה
דף פז
• משנה "האשה בזמן... יאכל משל רבו".
• אין להוכיח שיש ברירה מהמשנה, שכן אפשר לומר מאי "רוצה"? רוצה בשעת שחיטה.
• אם האישה רדופה לילך לבית אביה – רגל ראשון אוכלת משל אביה. ואם אינה רדופה – רוצה אוכלת משל אביה רוצה אוכלת משל בעלה. (דכתיב "אָז הָיִיתִי בְעֵינָיו כְּמוֹצְאֵת שָׁלוֹם" ואמר ר' יוחנן – ככלה שנמצאת שלימה בבית חמיה, ורדופה לילך ולהגיד שבחה בבית אביה, כדכתיב "וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ד' תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי" ואמר ר' יוחנן – ככלה בבית חמיה ולא כלה בבית אביה).
• "אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ" – זו עילם שזכתה ללמוד ולא זכתה ללמד.
"אֲנִי חוֹמָה וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת":
ר' יוחנן – "אֲנִי חוֹמָה" – זו תורה. "וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת" – אלו ת"ח.
רבא – "אֲנִי חוֹמָה" – זו כנסת ישראל. "וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת" – אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות.
רב – "אֲשֶׁר בָּנֵינוּ כִּנְטִעִים מְגֻדָּלִים בִּנְעוּרֵיהֶם בְּנוֹתֵינוּ כְזָוִיֹּת מְחֻטָּבוֹת תַּבְנִית הֵיכָל":
"אֲשֶׁר בָּנֵינוּ כִּנְטִעִים" – אלו בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא. "בְּנוֹתֵינוּ כְזָוִיֹּת" – אלו בתולות ישראל שאוגדות פתחיהן לבעליהן. "מְחֻטָּבוֹת תַּבְנִית הֵיכָל" – אלו ואלו מעלה עליהן הכתוב כאילו נבנה היכל בימיהן.
• "דְּבַר ד' אֲשֶׁר הָיָה אֶל הוֹשֵׁעַ בֶּן בְּאֵרִי בִּימֵי עֻזִּיָּה יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּה מַלְכֵי יְהוּדָה וּבִימֵי יָרָבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל": בפרק אחד נתנבאו ארבעה נביאים וגדול שבכולן הושע ("תְּחִלַּת דִּבֶּר ד' בְּהוֹשֵׁעַ" – תחילה לארבעה נביאים שנתנבאו באותו פרק ואלו הן: הושע, ישעיה, עמוס ומיכה). אמר ד' להושע – 'בניך חטאו' והיה להושע לומר – 'בניך הם', 'בני חנונך הם', 'בני אברהם יצחק ויעקב גלגל רחמיך עליהן', ולא אמר זאת הושע אלא אדרבה אמר לד' 'העבירם באומה אחרת', אמר ד', 'מה אעשה לזקן זה, אומר לו, לך וקח אשה זונה והוליד לך בנים זנונים, ואח"כ אומר לו, שלחה מעל פניך, אם הוא יכול לשלוח אף אני אשלח', ובאמת כך אמר ד' להושע לעשות, ועשה זאת והוליד שלושה ילדים, ועל פי ציווי ד' קרא להם שמות, "יזרעאל" "ולא רוחמה" "לא עמי", ולאחר מכן אמר ד' להושע – 'לא היה לך ללמוד ממשה רבך, שכיון שדיברתי עמו פירש מן האישה, אף אתה בדול עצמך ממנה', אמר לו הושע, 'רבש"ע יש לי בנים ממנה ואין אני יכול להוציאה ולא לגרשה' א"ל ד', 'ומה אתה שאשתך זונה ובניך בני זנונים ואין אתה יודע אם שלך הם או של אחרים הם, כך ישראל שהם בני, בני בחוני בני אברהם יצחק ויעקב, אחד מארבעה קנינין שקניתי בעולמי (א. תורה "ד' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ". ב. שמים וארץ "קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ". ג. בית המקדש "הַר זֶה קָנְתָה יְמִינוֹ". ד. ישראל "עַם זוּ קָנִיתָ") ואתה אמרת העבירם באומה אחרת', כיון שידע שחטא עמד וביקש רחמים על עצמו, אמר לו ד', 'עד שאתה מבקש רחמים על עצמך, בקש רחמים על ישראל שגזרתי עליהם שלוש גזרות בעבורך' ("יזרעאל" – הינו גלות, "לא עמי", "לא רוחמה"), עמד וביקש רחמים על ישראל וביטל גזרה והתחיל לברכן.
• "וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח אֶת גֹּמֶר בַּת דִּבְלָיִם": "גֹּמֶר" – שהכל גומרים בה. דבר אחר "גֹּמֶר" –
ר' יהודה – שבקשו לגמר ממונן של ישראל בימיה.
ר' יוחנן – בזזו וגמרו שנאמר "כִּי אִבְּדָם מֶלֶךְ אֲרָם וַיְשִׂמֵם כֶּעָפָר לָדֻשׁ".
"בַּת דִּבְלָיִם":
רב – דבה רעה בת דבה רעה.
שמואל – שמתוקה בפי הכל כדבלה.
ר' יוחנן – שהכל דשין בה כדבילה.
ר' יוחנן – אוי לה לרבנות שמקברת את בעליה – שאין לך כל נביא ונביא שלא קיפח ארבעה מלכים בימיו, שנאמר "חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ אֲשֶׁר חָזָה עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם...". ועוד אמר ר"י – מפני מה זכה ירובעם בן יואש מלך ישראל להימנות עם מלכי יהודה – מפני שלא קיבל לשון הרע על עמוס, מנלן דאימני? "דְּבַר ד' אֲשֶׁר הָיָה אֶל הוֹשֵׁעַ בֶּן בְּאֵרִי בִּימֵי עֻזִּיָּה יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּה מַלְכֵי יְהוּדָה וּבִימֵי יָרָבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל" ומנלן דלא קיבל לשון הרע? "וַיִּשְׁלַח אֲמַצְיָה כֹּהֵן בֵּית אֵל אֶל יָרָבְעָם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר קָשַׁר עָלֶיךָ..." וכתוב "כִּי כֹה אָמַר עָמוֹס בַּחֶרֶב יָמוּת יָרָבְעָם..." – אמר 'ח"ו אמר אותו צדיק כך אם אמר מה אעשה לו שכינה אמרה לו'.
אפילו בשעת כעסו של ד' זוכר את הרחמים, מנלן?
ר"א – "כִּי לֹא אוֹסִיף עוֹד אֲרַחֵם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל".
ר' יוסי ב"ר חנינא – "כִּי נָשֹׂא אֶשָּׂא לָהֶם".
לא הגלה ד' את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים, מנלן?
ר"א – "וּזְרַעְתִּיהָ לִּי בָּאָרֶץ" – כלום אדם זורע סאה אלא להכניס כמה כורין.
ר' יוחנן – "וְרִחַמְתִּי אֶת לֹא רֻחָמָה וְאָמַרְתִּי לְלֹא עַמִּי עַמִּי אַתָּה".
רשב"י – "אַל תַּלְשֵׁן עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו פֶּן יְקַלֶּלְךָ וְאָשָׁמְתָּ" וכתוב "דּוֹר אָבִיו יְקַלֵּל וְאֶת אִמּוֹ לֹא יְבָרֵךְ" – משום דאביו יקלל ואת אמו לא יברך אל תלשן?! אלא אפילו דור שאביו יקלל ואת אמו לא יברך – אל תלשן עבד אל אדוניו, מנלן? מהושע.
ר' אושעיא – "צִדְקֹת פִּרְזֹנוֹ בְּיִשְׂרָאֵל" – צדקה עשה ד' בישראל שפזרן לבין האומות.
• מחלוקת למה הגלה את ישראל לבבל:
ר' חייא – "אֱלֹקִים הֵבִין דַּרְכָּהּ וְהוּא יָדַע אֶת מְקוֹמָהּ" – יודע ד' את ישראל שאינן יכולין לקבל גזירות אכזריות של אדום, לפיכך הגלה אותם לבבל.
ר' אלעזר – לא הגלה ד' את ישראל לבבל אלא מפני שעמוקה כשאול שנאמר "מִיַּד שְׁאוֹל אֶפְדֵּם מִמָּוֶת אֶגְאָלֵם".
ר' חנינא – מפני שקרוב לשונם ללשון תורה.
ר' יוחנן – מפני ששיגרן לבית אמן.
עולא – כדי שיאכלו תמרים ויעסקו בתורה.
• שלושה חזרו למטעתן ואלו הן:
א. ישראל.
ב. כסף מצרים.
ג. כתב לוחות.
דף פח
ר' אלעזר – "וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ד' אֶל בֵּית אֱלֹקֵי יַעֲקֹב" – ולא אלוקי אברהם ויצחק?! אלא לא כאברהם שכתוב בו הר שנאמר "אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ד' יֵרָאֶה". ולא כיצחק שכתוב בו שדה שנאמר "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה" אלא כיעקב שקראו בית שנאמר "וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל".
ר' יוחנן – גדול קיבוץ גלויות כיום שנבראו בו שמים וארץ, שנאמר "וְנִקְבְּצוּ בְּנֵי יְהוּדָה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יַחְדָּו וְשָׂמוּ לָהֶם רֹאשׁ אֶחָד וְעָלוּ מִן הָאָרֶץ כִּי גָדוֹל יוֹם יִזְרְעֶאל" וכתוב "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד".
• ת"ר שה לבית – מלמד שאדם מביא ושוחט ע"י בנו ובתו הקטנים וע"י עבדו ושפחתו הכנענים בין מדעתן בין שלא מדעתן, אבל אינו שוחט ע"י בנו ובתו הגדולים וע"י עבדו ושפחתו העברים וע"י אשתו אלא מדעתן. וכולן ששחטו ושחט רבן עליהם יוצאים בשל רבן חוץ מן האשה וכל דדמי לה שיכולים למחות וכיוון ששחטו אין לך מיחוי גדול מזה.
• סתירה – במשנה כתוב "עבד של שני שותפין לא יאכל משל שניהן", והתניא "רצה מזה אוכל רצה מזה אוכל"? ותירץ ר"נ – במשנה מדובר ששני הבעלים מקפידים אחד על השני ואין רוצים להינות זה מזה, ואילו בברייתא מדובר שלא מקפידים אחד על השני.
• סתירה – במשנה כתוב "מי שחציו עבד וחציו בן חורין – לא יאכל משל רבו" ומשמע שמשל עצמו יאכל, והתניא "לא יאכל לא משלו ולא משל רבו"? לא קשיא כאן (לא יאכל משל עצמו) כמשנה ראשונה (לפני שחזרו ב"ה ) כאן כמשנה אחרונה (אחרי שחזרו ב"ה ) דתנן "מי שחציו עבד וחציו בן חורין – עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד דברי ב"ה . ב"ש – תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם. לישא שפחה אינו יכול שכבר חציו בן חורין, לישא בת חורין אינו יכול שעדין חציו עבד, יבטל?! והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה, שנאמר "לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ" אלא מפני תיקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על חצי דמיו, וחזרו בית הלל להורות כבית שמאי ".
• משנה "האומר לעבדו צא ושחוט... פסח שני".
• מדובר במשנה ששחט גדי, יאכל אע"ג דרגיל בטלה. שחט טלה, יאכל אע"ג דרגיל בגדי. ומה ששנינו ששחט גדי וטלה – יאכל מן הראשון אלא אם כן מדובר במלך ומלכה שתלוין על עבדיהן ואין מקפידין על סעודתן אם גדיים אם טלאים.
"שכח מה שאמר לו רבו, כיצד יעשה? ישחט טלה וגדי ויאמר 'אם גדי אמר לי רבי, גדי שלו טלה שלי, ואם טלה אמר לי רבי הטלה שלו וגדי שלי'" :
שואלת הגמרא, מה שקנה עבד קנה רבו? אביי – מדובר שהולך אצל רועה הרגיל רבו אצלו, דניחא ליה בתקנתא דרביה ומקני ליה חד מינייהו על מנת שאין לרבו רשות בו.
"שכח רבו מה שאמר לו – שניהן יצאו לבית השריפה ופטורין מלעשות פסח שני" :
אביי – לא שנו אלא ששכח אחר זריקה דבעידנא דאיזריק דם הוה חזי לאכילה, אבל שכח לפני זריקה דכי איזריק דם לא הוה חזי לאכילה – חייבין לעשות פסח שני.
איכא דמתני (את אביי ) על הברייתא "חמישה שנתערבו עורות פסחיהן זה בזה ונמצאת יבלת באחד מהן – כולן יוצאין לבית השריפה ופטורין מלעשות פסח שני". אביי – לא שנו אלא ששכח אחר זריקה דביעדנא דאיזריק דם מיהא הוה חזי לאכילה אבל נתערבו לפני זריקה – חייבין לעשות פסח שני.
• מאן דמתני (את אביי ) על המשנה כ"ש על הברייתא, ומאן דמתני על הברייתא אבל על המשנה לא כיון דכשרין נינהו דאי אידכר הוי חזי לאכילה, קמי שמיא גליא.
דף פט
"ופטורין מלעשות פסח שני" (לגבי חמש עורות שנתערבו): שואלת הגמרא, והרי יש אחד דלא יצא? משום דלא אפשר דהיינו אם כל אחד יביא – קמייתי חולין לעזרה אם כולם יביאו אחד – נמצא פסח נאכל שלא למנויו, ואי אפשר שכל אחד יביא קרבן ויתנה שאם שלו היה תם אז מה שמביא עכשיו זה שלמים כי פסח בשפיכה ושלמים בזריקה ואע"פ ש'כל הניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא' זה רק בדיעבד.
• משנה "האומר לבניו הריני... את אחיו עמו".
ר' יוחנן – כדי לזרזן במצוות קאמר, דיקא נמי דקתני "ומזכה אחיו עמו" אי אמרת בשלמא דאמנינהו מעיקרא שפיר אלא אי אמרת דלא אמנינהו מעיקרא לבתר דשחיט מי קא מתמנו? והא תנן "נמנין ומושכין ידיהן ממנו עד שישחט".
• משנה "לעולם נמנין עליו עד שיהיה... עד שיזרק את הדם".
• קמ"ל דאע"ג דאימני עליו חבורה זו, חוזרת ונמנת עליו חבורה אחרת.
• "נמנין ומושכין את ידיהן ממנו עד שישחט. ר' שמעון – עד שיזרק את הדם":
אביי – מחלוקת לימשך, דרבנן סברי עד שישחט, והטעם – "מִהְיֹת מִשֶּׂה" – מחיותה דשה.
ור"ש סבר – עד שיזרק את הדם, והטעם – "מִהְיֹת מִשֶּׂה": מהוויתה דשה. אבל לימנות דברי הכל עד שישחט דאמר קרא "בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת" והדר "תָּכֹסּוּ".
• משנה "הממנה עמו אחר... אוכלין משלהן".
• "בני חבורה שהיה ידיו של אחד מהן יפות – רשאין לומר 'טול חלקך וצא' ולא עוד אלא אפילו חמישה נעשו סיבולת רשאין לומר לו 'טול חלקך וצא'" – ידיו יפות כן, אין ידיו יפות לא.
• ת"ר הממנה אחרים עמו על פסחו ועל חגיגתו – מעות שבידו חולין. המוכר עולתו ושלמיו – לא עשה ולא כלום, ומעות כל שהן (אפילו שקיבל מטבע אחד יותר משוויו, אפילו אותו מטבע) יפלו לנדבה (משום קנסא).
דף צ
עולא וי"א ר' אושעיא – זה הפריש טלה לפסחו וזה הפריש מעות לפסחו, היאך הקדש חל על הקדש, דקתני "מעות שבידו חולין"?
אביי רבי היא, דס"ל [לקמן] במעות משייר איניש.
ר' אושעיא רבי היא, דס"ל [לקמן] שאפילו בפסח משייר איניש ולכן חולין הווה.
ר' אושעיא דתנן – "נתן לה מוקדשין באתננה – הרי אלו מותרין. עופות דחולין – הרי אלו אסורין, שהיה בדין, ומה אם מוקדשים שהמום פוסל בהן אין אתנן ומחיר חל עליהן, עופות שאין המום פוסל בהן אינו דין שאין אתנן ומחיר חל עליהן? ת"ל 'לְכָל נֶדֶר' – לרבות את העופות. ק"ו למוקדשין מעתה – מה עופות שאין המום פוסל בהן, אתנן ומחיר חל עליהן, מוקדשין שהמום פוסל בהן אינו דין שאתנן ומחיל חל עליהן? ת"ל 'לְכָל נֶדֶר' – פרט לנדור. ואע"ג דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, הו"א דחיילא –
ר' אושעיא – הכא בממנה זונה על פסחו ורבי היא דס"ל [לקמן] דמשייר איניש בפסח.
אביי – הכא בקדשים קלים ואליבא דריס"ג דס"ל קדשים קלים ממון בעלים.
רבי דתניא – 'וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיֹת מִשֶּׂה... וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ' – מכדי אכילה ולא מכדי מקח. רבי – אף מכדי מקח, שאם אין לו ממנה אחר עמו ומעות שבידו חולין שעל מנת כן הקדישו ישראל את פסחיהן:
ר' אושעיא טעמא ד רבי משום דמשייר איניש בפסח.
אביי – טעמא ד רבי משום דמשייר איניש במעות, דמעיקרא כי מפריש להו אדעתא דהכי מפריש להו.
רבה ור' זירא פליגי:
 חד אמר – בעצים לצליתו. כ"ע לא פליגי, דכיוון דתקנתא דפסח היא דגופא דפסח דמי, כי פליגי במצה ומרור. רבנן סברי – הא אכילה אחריתי היא. רבי סבר – כוון דהכשירו דפסח הוא כגופא דפסח דמי.
 חד אמר – במצה ומרור נמי כ"ע לא פליגי דכתיב 'עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ' דכיון דמכשירין דפסח נינהו כפסח דמי, כי פליגי ליקח בו חלוק, ליקח בו טלית, רבנן סברי – 'מִהְיֹת מִשֶּׂה' אמר רחמנא – החייהו לשה. רבי סבר – החיה עצמך משה.
• משנה "זב שראה שתי ראיות... עליה בשמיני".
• מחלוקת:
רב – שוחטין וזורקין על טבול יום ומחוסר כיפורים ולא על טמא שרץ. מדאורייתא דכתיב "אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ". ומדובר גם במקרה שחל שביעי שלו בע"פ, דס"ל כר"י דאמר – טמאי מת מצווה היו [אותם אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם], שחל שביעי שלהם להיות בערב פסח שנאמר "וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא" – ביום ההוא הוא דלא יכולין לעשות אבל למחר יכולין לעשות.
עולא – אף שוחטין וזורקין על טמא שרץ.
• "והזבה שוחטין עליה בשמיני":
תני תנא קמיא דרב אדא בר אהבה – "והזבה שוחטין עליה בשביעי שלה":
רב אדא בר אהבה – אימא בשמיני שלה, ומהו דתימא כיון דמחסרא כפרה לא קמ"ל כדרב שמעיא [ דאמר – חזקה אין ב"ד של כהנים עומדין משם עד שיכלו מעות שבשופרות] .
 למסקנת רבינא – נדה תנא קמיה בשמיני שלה, והחידוש, שבשמיני – כן, ובשביעי – לא כדתניא "כל חייבי טבילות טבילתן ביום, נדה ויולדת טבילתן בלילה" דתניא – "יכול תהא טובלת מבעוד יום ת"ל – 'שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ' תהא בנדתה כל שבעה", ויולדת הוקש לנדה.
דף צא
משנה "האונן והמפקח את הגל... טמא מתחילתו".
ר' יוחנן – לא שנו אלא בית האסורין של גויים אבל של ישראל – שוחטין בפני עצמו, והטעם – כיון שהבטיחו אז וודאי שיוציאו אותו שנאמר "שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֹא יַעֲשׂוּ עַוְלָה וְלֹא יְדַבְּרוּ כָזָב".
רב חסדא – אפילו בית האסורין של גויים, לפנים מחומת בית פאגי – שוחטין עליו בפני עצמו, והטעם – אפשר דאמטו ליה ואכיל ליה.
• "חוץ מן המפקח בגל שהוא טמא מתחילתו":
ר' יוחנן – לא שנו אלא גל עגול אבל גל ארוך פטור מלעשות פסח שני, אימא טהור היה בשעת שחיטה.
• משנה "אין שוחטין את הפסח... נשים ועבדים וקטנים".
• ת"ר מנין שאין שוחטין את הפסח על היחיד ת"ל 'לֹא תוּכַל לִזְבֹּחַ אֶת הַפָּסַח בְּאַחַד' דברי ר' יהודה . ר' יוסי – יחיד ויכול לאוכלו – שוחטין עליו [דכתיב "אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ"]. עשרה ואין יכולין לאכלו – אין שוחטין עליהן.
ור' יוסי מ"בְּאַחַד" מה דריש? כדר"ש דתניא " ר"ש – מנין לזובח את פסחו בבמת יחיד בשעת איסור הבמות שהוא בלא תעשה ת"ל 'לֹא תוּכַל לִזְבֹּחַ אֶת הַפָּסַח', יכול אף בשעת היתר הבמות כן ת"ל 'בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ' לא אמרו אלא בשעה שכל ישראל נכנסין בשער אחד". ור' יהודה מנין לו הלימוד של ר"ש ? תרתי שמעת מניה.
• מה ששנינו במשנה "ואין עושין חבורת נשים ועבדים וקטנים" הכוונה, נשים ועבדים ביחד משום תפלות, וקטנים ועבדים ביחד משום פריצותא.
• מחלוקת:
ר' יהודה – אשה בפסח ראשון – שוחטין עליה בפני עצמה דכתיב "בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת". ובשני – עושין אותה טפילה לאחרים. דכתיב "חֶטְאוֹ יִשָּׂא הָאִישׁ הַהוּא" – איש כן, אישה לא. ולא ממעטים לגמרי אישה בשני שכן כתוב על פסח שני "כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח".
ר' יוסי – בראשון ובשני – שוחטין עליה בפני עצמה. והטעם – "בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת" ואפילו אישה, ובפסח שני כתוב "וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ" – נפש ואפילו נשים. ו"חֶטְאוֹ יִשָּׂא הָאִישׁ הַהוּא" – ההוא למעוטי קטן מכרת.
ר' שמעון – אשה בראשון עושין אותה טפילה לאחרים, ובשני – אין שוחטין עליה כל עיקר. והטעם – כתוב בראשון "אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ" (יכול לכתוב 'לְפִי אָכְלוֹ' מאי 'אִישׁ'? שמעת מינה תרתי) – איש כן, אשה – לא. אך טפילה עדיין חייבת בראשון שכן כתוב "בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת" – שגם אשה בכלל זה, אך בשני פטור לגמרי שכן כתוב בשני "חֶטְאוֹ יִשָּׂא הָאִישׁ הַהוּא" – איש ולא אישה, ואין לומר שבא למעט רק מחיוב, כי לזה לא צריך פסוק הואיל וראשון לא חייבת..
ר' יוחנן – אין עושין חבורה שכולה גרים – שמא ידקדקו בו ויביאוהו לידי פסול.
• למסקנה: ת"ר פסח מצה ומרור בראשון חובה, מכאן ואילך (על מצה ומרור) רשות. ר' שמעון – פסח: באנשים – חובה. בנשים – רשות.
דף צב
משנה "אונן טובל ואוכל את פסחו... כפורש מן הקבר".
• "אונן טובל ואוכל את פסחו לערב אבל לא בקדשים":
והטעם – קא סבר אנינות דלילה דרבנן, וגבי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת, גבי קדשים העמידו דבריהם במקום עשה.
"והמלקט לו עצמות": אימא 'שליקטו לו עצמות'.
"גר שנתגייר בע"פ...":
ר' יוחנן – מחלוקת בערל נכרי:
 דב"ה סברי – גזירה שמא יטמא לשנה הבאה ויאמר 'אשתקד מי לא טבלתי ואכלתי עכשיו נמי אטבול ואוכל' דלא ידע דאשתקד נכרי הוה ולא מקבל טומאה ועכשיו ישראל ומקבל טומאה.
 וב"ש סברי – לא גזרינן.
אבל ערל ישראל, דברי הכל – טובל ואוכל את פסחו לערב, ולא גזרינן ערל ישראל משום ערל נכרי.
רבא :
ערל הזאה ואיזמל – העמידו דבריהן במקום כרת. אונן ומצורע ובית הפרס – לא העמידו דבריהן במקום כרת:
ערל – הא דאמרן (לעיל).
הזאה – דאמר מר – הזאה שבות ואינו דוחה את השבת.
איזמל – דתניא "כשם שאין מביאין אותו דרך רשות הרבים, כך אין מביאין אותו דרך גגות ודרך חצרות ודרך קרפפות".
אונן – הא דאמרן (לעיל).
מצורע – דתניא "מצורע שחל שמיני שלו בע"פ וראה קרי בו ביום – טובל ואוכל, אמרו חכמים – אע"פ שטבול יום אינו נכנס – זה נכנס, מוטב יבא עשה שיש בו כרת וידחה עשה שאין בו כרת (ולמסקנה – אין זה עשה שאין בו כרת כלל אלא רבנן תיקנו זאת שטבול יום לא יכנס במחנה לויה)".
בית הפרס – דתנן "ושוין ב"ש וב"ה שבודקין לעושי פסח ואין בודקין לאוכלי תרומה"
מאי בודקין:
שמואל – מנפח בית הפרס והולך.
רב יהודה – בית הפרס שנידש טהור.




עוד בנושא פסחים

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il