ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

גבורות השם פרק נ"ב חלק ב'

דף הבית ראשי בית מדרש אמונה וחסידות לימוד יומי באמונה גבורות השם Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר הורד דף מקורות

י"ג תמוז התשע"ו

גבורות השם פרק נ"ב חלק ב'

י"ג תמוז התשע"ו



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

ביאור מחלוקת רב ושמואל מהי הגנות
וְטַעַם מַחְלֹקֶת שֶׁלָּהֶם, כִּי לְדַעַת רַב מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הוּא הַגְּנוּת, שֶׁזֶּהוּ גְּנוּת 1 דָּבֵק בַּנֶּפֶשׁ, כִּי בְּוַדַּאי שֶׁאֵין הַגּוּף מְקַבֵּל פְּחִיתַת הָעֲבוֹדָה זָרָה כִּי אִם הַנְּשָׁמָה. וְטַעַם רַב שֶׁחָשַׁב גְּנוּת נֶפֶשׁ גְּנוּת יוֹתֵר, שֶׁהַגְּנוּת אֲשֶׁר דָּבֵק בַּנֶּפֶשׁ גּוֹרֵם אֲבַדּוֹן, כִּי הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֵּצֵא מִן אֲשֶׁר רָאוּי לַנֶּפֶשׁ בַּסּוֹף תֵּלֵךְ הַנֶּפֶשׁ לַאֲבַדּוֹן, כְּדִכְתִיב (ויקרא כג ל): וְהַאֲבַדְתִּי אֶת הַנֶּפֶשׁ וגו'. וּמִפְּנֵי שֶׁהוּא מֵבִיא הֶעְדֵּר גָּמוּר, רָאוּי לִהְיוֹת נֶחְשָׁב זֶה גְּנוּת יוֹתֵר. וּשְׁמוּאֵל סוֹבֵר שֶׁהַגְּנוּת אֲשֶׁר הוּא דָּבֵק בַּגּוּף הוּא יוֹתֵר, שֶׁגְּנוּת שֶׁלּוֹ גְּנוּת נִמְצָא וְנִרְאֶה עַתָּה, וּלְפִיכָךְ עֲבָדִים הָיִינוּ הוּא עִקַּר הַגְּנוּת. גַּם כִּי הַגְּנוּת דָּבֵק יוֹתֵר בַּגּוּף, בְּמַה שֶּׁהַגּוּף הוּא בַּעַל חֹמֶר וּגְנוּת דָּבֵק בּוֹ, אֲבָל הַנֶּפֶשׁ, אַף עַל גַּב שֶׁהַגְּנוּת בַּנֶּפֶשׁ מֵבִיא לִידֵי הֶעְדֵּר בַּסּוֹף, אֵין זֶה דֶּרֶךְ גְּנוּת כְּמוֹ שֶׁהוּא בַּגּוּף, שֶׁהַגְּנוּת שַׁיָּךְ בּוֹ בְּמַה שֶּׁהוּא גּוּף שָׁפֵל בְּעַצְמוֹ, שַׁיָּךְ בּוֹ גְּנוּת, וְזֶה יָדוּעַ.
וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים כִּי לְדַעַת רַב מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ הוּא הַגְּנוּת, שֶׁזֶּה הַגְּנוּת קֹדֶם שֶׁבָּא אַבְרָהָם אָבִינוּ, וְאַחַר כָּךְ קֵרֵב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אַבְרָהָם לַעֲבוֹדָתוֹ, וְרָאוּי לְהַזְכִּיר הַתְחָלַת הַגְּנוּת. אֲבָל שְׁמוּאֵל סוֹבֵר שֶׁהַגְּנוּת אֲשֶׁר אָמְרָה הַמִּשְׁנָה: יַתְחִיל בִּגְנוּת וִיסַיֵּם בְּשֶׁבַח, הוּא גְּנוּת הַבָּנִים. וְדַי שֶׁיְּסַפֵּר הַגְּנוּת שֶׁהָיָה לַבָּנִים, וְזֶהוּ עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה, וְזֶהוּ הַתְחָלַת הַגְּנוּת שֶׁהָיָה לַבָּנִים. וְאֵין צָרִיךְ לְהַתְחִיל גְּנוּת קֹדֶם שֶׁבָּא אַבְרָהָם, רַק בַּגְּנוּת שֶׁהָיָה לַבָּנִים. אֲבָל פֵּרוּשׁ רִאשׁוֹן עִקָּר, כַּאֲשֶׁר תָּבִין עִקַּר הַדְּבָרִים.

בין לרב ובין לשמואל יש לומר עבדים היינו תחילה ואחר כך מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו
וּבְוַדַּאי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל שְׁנֵיהֶם, שֶׁהִצִּיל אוֹתָם מִגְּנוּת הַנֶּפֶשׁ וּמִגְּנוּת הַגּוּף גַּם כֵּן. שֶׁהָיוּ מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה וְהָיָה לָהֶם גְּנוּת הַנֶּפֶשׁ, וְאַחַר כָּךְ הִצִּיל אוֹתָם גַּם כֵּן מִגְּנוּת הַגּוּף. וְלָא פְּלִיגִי, רַק אֵיזֶה יוֹתֵר גְּנוּת, וְדָבָר שֶׁהוּא יוֹתֵר גְּנוּת רָאוּי שֶׁיִּהְיֶה הַתְחָלָה. וְאָנוּ 2 קָיְימָא לָן כִּשְׁמוּאֵל, וּלְפִיכָךְ אָנוּ מַתְחִילִין עֲבָדִים הָיִינוּ וכו', וְאַף שְׁמוּאֵל מוֹדֶה שֶׁגְּנוּת נַפְשִׁי הָיָה לָנוּ, וּלְפִיכָךְ יְסַפֵּר אַחֲרָיו מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה וגו'. וְאֶפְשָׁר לוֹמַר דְּאַף לְרַב, דְּאַף עַל גַּב דְּעִקַּר הַגְּנוּת הוּא מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ וגו', יֵשׁ לְהַתְחִיל בַּעֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרַיִם, מִפְּנֵי שֶׁרָאוּי לְהַתְחִיל לְסַפֵּר קֹדֶם הַטּוֹבָה שֶׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם יִשְׂרָאֵל, שֶׁבִּשְׁבִיל זֶה רָאוּי לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם. וְכָל הַדְּבָרִים עַד מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁשָּׁם הוּא מַתְחִיל לְסַפֵּר הַגְּנוּת, הוּא הַקְדָּמָה לָמָה אָנוּ חַיָּבִין לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם. נִמְצָא כִּי הַהַגָּדָה הַזֹּאת הוּא בֵּין לְרַב וּבֵין לִשְׁמוּאֵל כַּסֵּדֶר לְגַמְרֵי.
____________________________
לדעת רב פותחים את ההגדה בגנות שמתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, מפני שגנות זו 1 קשורה לצד הרוחני של האומה, כי לגוף אין גנות בעבודה זרה כי אם לנשמה. לדעתו גנות רוחנית היא גנות גדולה יותר מגנות גופנית, כי גנות זו מביאה לידי אבדון. כאשר הנשמה עוזבת את הדרך הראויה לה, סופה לאבדון, כמו שנאמר: והאבדתי את הנפש ההיא. מכיון שגנות רוחנית מביאה לאבדון, סובר רב שהיא נחשבת לגנות הגדולה ביותר, ולכן היא הגנות בה יש לפתוח את ההגדה. שמואל סובר שהגנות הגופנית נחשבת לגנות גדולה יותר, מפני שגנות זו נראית וניכרת עתה ולא רק בעתיד, לכן לשיטתו יש לפתוח את ההגדה בגנות של: עבדים היינו לפרעה במצרים. ועוד סיבה: מכיון שהגנות היא דבר שמתחבר אל הגוף, מפני שהגוף חומרי והגנות דבקה בחומרי. לדעתו, אף שהגנות הנפשית מביאה בסוף לאבדון, אין זו גנות כמו גנות גופנית, כי הגוף החומרי שהוא שפל שייך בו הגנות, וזה דבר ידוע.
יש מפרשים שלדעת רב הגנות היא מתחילה עובדי עבודה זרה, כי היא היתה לפני היות אברהם אבינו, וכשבא אברהם קרבו הקב"ה לעבודתו, וראוי להזכיר הגנות שהיא בשורש. ולדעת שמואל הגנות שעליה דברה המשנה באמרה: מתחיל בגנות ומסיים בשבח, היא לגנות הבנים, ודי שיספר בגנות שהייתה לבנים, שהיו עבדים לפרעה במצרים, ואין צורך לספר בגנות שהייתה לפני בוא אברהם אבינו. אבל פירוש הראשון הוא העיקר, כשתבין את הדברים.
אין ספק שהקב"ה עשה לישראל את שני הדברים: קרב אותם לעבודתו אחר שהיו עובדי עבודה זרה ובכך הציל אותם מהגנות השייכת לנשמה, וגאלם משעבוד מצרים ובכך הצילם מהגנות השייכת לגוף. מחלוקת רב ושמואל היא: מה היא הגנות הגדולה יותר, שאותה ראוי להזכיר בתחילת ההגדה. אנו 2 פוסקים כשמואל, ולכן מתחילים את ההגדה בעבדים היינו לפרעה במצרים. מכיון ששמואל מודה שהיתה גם גנות רוחנית, לכן מזכירים אחר כך מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו. ואפשר לומר שגם לדעת רב יש לומר תחילה: עבדים היינו, אף שלדעתו הגנות שמתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו גדולה יותר, כי יש לומר את הטובה שעשה הקב"ה עם עם ישראל, שזו הסיבה למצוות סיפור יציאת מצרים. על פי זה, כל מה שנאמר לפני מתחילה עובדי עבודה זרה, ששם מתחילה ההגדה, זו הקדמה לפני ההגדה עצמה, הקדמה המבארת למה חייבים לספר ביציאת מצרים. נמצא שההגדה מסודרת בין לשיטת רב ובין לשיטת שמואל.


ביאורים

אתמול למדנו שסיפור ההגדה נפתח בגנות. מהי הגנות? בזה נחלקו בגמרא רב ושמואל: רב אומר שהגנות היא שהיו אבותינו (אבותיו של אברהם אבינו) עובדי עבודה זרה ולא עובדי ה'. שמואל אומר שהגנות היא שהיו אבותינו (במצרים) עבדים לפרעה ולא בני חורין.
המהר"ל מעמיק במחלוקת זו, ומבאר את העניין שבא להדגיש כל אחד מהחכמים:
רב מדגיש את הגנות בנפש. עבודה זרה איננה פוגמת בגוף האדם, אלא בנפשו, בנשמתו. שמואל מדגיש את הפגם הגופני – היותנו עבדים. הנפש היא עצם רוחני, היא אלוהית. הגוף הוא גשמי-חומרי. הנפש נבדלת יותר וקשה לפגום בה. מטבעה, במצבה הנכון, היא טהורה, והיא עליונה על הגוף. מי שנפשו נשארה בשלמותה, ורק גופו נפגע, עיקר המציאות שלו לא נפגע, ובעתיד תבוא הנפש ותתקן את החסר בגוף. אמנם מי שגם נפשו נפגעה – עיקר המציאות שלו חסר.
החיסרון בגוף הוא שהפגמים בו ניכרים יותר בעולם הזה. מחלה, חלילה, או רעב ושיעבוד מודגשים מאוד בגוף. יתרה מכך, כיוון שהגוף הוא ההופעה שמקבלת הנפש בעולם הזה, הוא צריך תנאים חומריים בסיסיים, המהווים לו סביבת מגורים. ההתעסקות שלו היא בדברים פחותים יותר – צורכי אכילה שתיה, שינה ושאר צורכי הגוף. אין בו את המעלה של הנפש. עם זאת, השינוי בין מצב אחד למשנהו מתבצע בגוף בקלות ובמהירות, דבר המשמעותי בתיקון פגמים.
רב סבר שהגנות שאבותינו עבדו עבודה זרה ונפגמה נפשם משמעותית יותר, כיוון שתוצאתה חמורה יותר. בעוד שמואל סבר שהגנות שהיו עבדים משמעותית יותר, כיוון שהיא ניכרת יותר וטבעי יותר לגוף לקבל חיסרון בעולם הזה.
המהר"ל מביא עוד פירוש, והוא שרב רוצה להדגיש את גנות האבות, אבותיו של אברהם אבינו, כיוון שזו הגנות הראשונית. לאחריה מתחילה עבודת ה' בעולם בדמותו של אברהם אבינו. שמואל סובר שהעיקר זה גנות הבנים, שהיינו עבדים לפרעה, כיוון שזה הדבר שבו אנו עוסקים בהגדה. המהר"ל מסיים ומכריע שהפירוש הראשון הוא העיקרי.
בכל מחלוקת הלכתית, אנו נאלצים לרוב להכריע כשיטה אחת. גם כאשר שתי השיטות מבוססות, לבסוף נבחר דעה אחת על פני חברתה. גם בעניין זה עלינו להכריע – האם לפתוח בגנות שמציג רב, או בגנות שמציג שמואל? ההכרעה היא שאנו פותחים בגנות שמציג שמואל. עם זאת, גם לדעת רב יש מקום של כבוד, שהרי הקב"ה הציל את עם ישראל הן ממצבם הגופני הירוד, והן ממצבם הרוחני הירוד. אנו מתחילים בסיפור הבעיות הגשמיות שהיו, עוברים לבעיות הרוחניות, ומודים לקב"ה על ההצלה מכולן. המהר"ל מביא גם אפשרות נוספת, שלפיה המחלוקת בין רב לשמואל אינה במה יש להתחיל, אלא מהי הגנות העיקרית.

הרחבות
 ידיעת הדבר מהפכו
אָמְרָה הַמִּשְׁנָה: יַתְחִיל בִּגְנוּת וִיסַיֵּם בְּשֶׁבַח. בתחילת ספר נצח ישראל לומד המהר"ל יסוד עקרוני נוסף מדברי המשנה: "מן מראה השחור יכול לדעת מראה הלבן שהוא הפכו, וכן כל ההפכים, מן האחד נקנה הידיעה בהפך שלו. ומוסכם הוא כי 'ידיעת ההפכים הוא אחד'. ובשביל זה אמרו בערבי פסחים [פסחים קטז.] בהגדה 'מתחיל בגנות ומסיים בשבח'. ולמה מתחיל בגנות, רק שמפני שאין לשבח הכרה אמיתית רק מן ההפך. ולכן אין לפרש ענין הגאולה האחרונה, אם לא שנבאר ענין הגלות והחורבן. שבזה יוודע הטוב והתשועה שאנו מקוין. וכאשר אנו באים לבאר ענין הגלות ידיעה אמיתית, צריך לבאר קודם הסבה לגלות והדברים השייכים אל הגלות".
בהמשך הפרק מסביר המהר"ל איך נלמדת הגאולה מן הגלות, ואת דבריו מייסד על דברי המדרש : "וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע [בראשית טו, יג], ידוע שאני מפזרן תדע שאני מקבצן. ידוע שאני ממשכנם תדע שאני פורקן. ידוע שאני משעבדם תדע שאני גואלם" [בראשית רבה מד, יח]. עם שהוא מפוזר ומופרד, נמצא מחוץ למקומו הטבעי (כמשכון, הנמצא מחוץ לבית בעליו) ונתון לשליטת זרים – הוא מת . עם ישראל שרד אף-על-פי שהיה מפוזר, ממושכן ומשועבד, מה שמראה על חיות של גאולה שזרמה בעורקיו למרות הגלות הקשה. בלימודנו מחר נרחיב על החיות המיוחדת של עם ישראל, שנשארה אצלו גם בגלות.

להצלחת נעמי ואליה אזולאי הי"ו
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il