ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

אור החיים הקדוש, ניצוץ משיח ;">

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש במדבר פנחס Bookmark and Share



גירסת הדפסה האזן לשעור (62 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (62 ד')

י"ב תמוז תשע"ו

אור החיים הקדוש, ניצוץ משיח

פרשת פנחס תשע"ו



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

בכל דור ודור הקב"ה שולח ניצוץ משיח
כתב רבנו חיים ויטאל בשם האר"י ז"ל: "בכל דור ודור הקב"ה שולח ניצוץ משיח, כדי שאם נזכה - יגאלנו, ולהאיר לעולם אם יהיו צדיקים בתורתו, שלא יאבד העולם. או להחזיר לאותו הדור שהוא בו בתשובה ¬¬- אם יהיו רשעים וחטאים. ולקיום הברית ולסבול יסורים על עון הדור, ובחבורתו ירפא להם" (ספר הליקוטים ישעיה לח). עוד כתב כי הוא יכול למות או להיהרג על קידוש השם כרבי עקיבא. "אבל מוכרח שבכל דור ודור הוא בא, או לגאול את ישראל - אם הם ראויים. או לזכות את הדור, או ללמדם תורה - כשהדור הולך בחושך" (ספר הליקוטים - וישב לח).
תפקיד הצדיקים שהם ניצוץ משיח הוא גם לעורר את העם לגאולה, כדרך שעשה משה רבנו ע"ה, שהוציאם מהגלות וחיזק את לבם ארבעים שנה להתמיד בדרך לארץ ישראל, וגם להחזירם בתשובה, להוציאם ממ"ט שערי טומאת הגלות ולהביאם למ"ט שערי קדושת ארץ ישראל. שהצדיק שהוא ניצוץ משיח הוא גם ניצוץ נשמת משה רבנו עליו השלום.
חכם גדול בנגלה ובנסתר
מי שמתבונן על אורחות חייו של רבי חיים בן עטר, הנקרא "אור החיים הקדוש", יבין למה אמר עליו הבעל שם טוב שהוא ניצוץ משיח. כך כותב רבי גרשון מקיטוב לגיסו הבעש״ט: "אמרת לי פעם אחת שרואה אתה במראה שבא חכם לירושלים ממדינת מערב והוא ניצוץ של משיח, רק שהוא בעצמו אינו יודע, והוא חכם גדול בנגלה ובנסתר ובעל בכי. ואח"כ אמרת לי שאין אתה רואה אותו וכמדומה לך שהלך לעולמו. וכשבאתי לכאן חקרתי אחרי זה הדבר, וסיפרו לי מזה האיש פלאי פלאות. ושמו ר' חיים בן עטר והיה חסיד גדול, חריף ובקי בנגלה ובנסתר, וכו' וסיפרתי להחכמים דברים מה שאמרת עליו ונבהלו משמוע".
בשנת תק"ג עשה הבעש"ט מאמצים רבים להיפגש עם רבי חיים בן עטר. הוא עזב את עשרות אלפי חסידיו ועלה על אנייה שתביאו מפולין בדרך לארץ ישראל. ואף שבדרך איבד הבעל שם טוב את כל המדרגות הרוחניות שלו ונהיה כאחד האדם – לא עצר הבעל שם טוב בדרכו, כי הבין שכך היא גאולתם של ישראל. מאמצי הבעש"ט לא צלחו, האנייה שנסע בה נשבתה על-ידי שודדי ים, והוא הבין כי מן השמים מנעו ממנו להיפגש עם אור החיים הקדוש. ואע"פ שלא זכו להיפגש שני הצדיקים הללו, זכו תלמידיו של הבעש"ט ללמוד תורתו של אור החיים הקדוש בכל כוחם, כי כשאדם עוסק בתורה של חכם הריהו כנפגש עם החכם עצמו. שהאומר שמועה בשם אומרה יהיה דומה בעיניו כאלו בעל השמועה עומד לנגדו, שנאמר "אך בצלם יתהלך איש" (ירושלמי שקלים ספ"ב).
ייסורי הגלות במרוקו – יותר מגלות מצרים
להבין למה אור החיים היה ניצוץ רוחו של משיח, צריך לראות גם את תורתו וגם את אורחות חייו. בשנת הרנ"ב גירשו מלכי הנוצרים מספרד את היהודים שלא הסכימו להתנצר. חלק עברו לפורטוגל וגורשו פעם נוספת, וחלק למדינות אחרות, וביניהן למרוקו השכנה. בכל המקומות הללו היהודים לא מצאו מנוח, הן מהרעב והן ממכות ארבה והמגפות שבאו לעתים קרובות. עיקר הסבל של היהודים היה מהערבים שחיו בתוכם שעשו להם צרות צרורות "יותר מגלות מצרים" (אור החיים ויקרא ו, ב).
"והן גלות ישמעאלים אשרי מי שלא ראם משעבדים וממררים חיי ישראל", שגוזלים את רכושם של היהודים עד שמתים ברעב ב"מ. ועיקר התנכלותם היא לחכמים ולצדיקים. על כן מתפלל אור החיים הקדוש שגזר דינם יהיה קשה ביותר: "ולצד מה שעשו להצדיקים הללו, יחתם גזר דין לאומה רשעה".
גם באופן אישי סבל מהם אור החיים הקדוש, וכך הוא כותב בהקדמת ספרו חפץ ה': "דע לך אחי כי כל מה שלמדתי בחיי לא היה אלא מאהבת ה'. ומחשק התורה. כי מהיותי בעולם אשר פתחתי את עיני סבבוני כתרוני צרות רבות". כדרכה של גלות שנאמר: "ואבדתם בגויים אשר באתם שם". וגם מבית ישראל שמתקיים בהם "ונתן לכם ה' שם לב רגז".
והאיר ה' עיני שכלי שצריך לעלות לארץ ישראל
"והאיר ה' עיני שכלי, אין זה אלא לקום ולעלות אל מקום חשבתי בו הוא מקום השכינה. עיר הרמה. עיר החביבה על אלהי עולם". כל הצרות הללו הביאו את רבי חיים בן עטר להבין כי משהו לא נכון בצורת החיים של עם ישראל. אבות אבותיו סבלו מגירוש ספרד ואיבדו את רכושם וכל אשר להם, רבים מאחיהם עונו ונשרפו על-ידי הנוצרים. אין זאת אלא שאלוקים אומר לנו כי צריך לעזוב את ארצות הגולה ולעלות לארץ הקודש. ארץ ישראל.
ייסורי הגאולה עדיפים על ייסורי הגלות
אור החיים הקדוש ידע כי ארץ ישראל נקנית בייסורים. חבלי המשיח הם כמו חבלי לידה, ייסורים של אהבה שבסופו של דבר עוברים, ואילו עם ישראל מתגדל מתוכם ויוצא מאפלה לאורה ומשעבוד לגאולה. כך הסביר משה לבני ישראל את ההבדל בין הקושי של מצרים, שבא מרוע המצרים וארץ טמאה, לקושי הגאולה, שבא מאהבה כאהבת איש את בנו. "וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ" (דברים ח ה). וכותב אור החיים הקדוש: "ואזרתי כגבר חלצי, סיכנתי עצמי סכנות גדולות. דרך מדבר באתי בו עד כי הביאני ה' פה עיר ליוארני יע"א לעלות דרך כאן לארץ חפצתי".
בליבורנו שבאיטליה אסף רבי חיים תלמידים מלאי תורה וגבורה, אמונה גדולה ויראה טהורה שיבואו ביחד אתו לארץ ישראל. הבין רבי חיים בן עטר שהגאולה לא תבוא מכך שהוא יעלה לבדו לירושלים. על כן הוא החליט להקים ישיבה בירושלים ולקרוא משם לבני ישראל שבכל מקום ומקום לעלות לארץ ישראל. בקהילת ליבורנו מצא רבי חיים גם תלמידים שיעלו אתו, וגם עשירים שיסייעו לבנות קהילה לתפארת בירושלים.
לא ללמד על עצמו יצא לירושלים
ידע רבי חיים כי אי-אפשר להגיע לכל קהילות ישראל בגופו ממש ועל כן הוא מנסה לעורר את עם ישראל גם באמצעות מכתבים, הוא כותב לקהילות שונות ומעודדם לחזור לבית אביהם. כך למשל כותב אור החיים הקדוש לקהילת קסאלי, כי עלייתו המתוכננת לירושלים היא לא בשביל עצמו, אלא למשוך את כל ישראל לשם. "לא ללמד על עצמו יצא – אלא ללמד על הכלל כולו יצא".
הוא כותב במכתבו: דעו לכם כי זה קול ה' שקורא לכם לעלות. "כי קול יצא מלפני ה'". ממזרח וממערב, באניות או ביבשה. "לומר די לצער הפרידה" מארץ הקודש. מהנבואה. מהקדושה העליונה. מהדבקות עם ה' אלוקינו. לומר די לצערה של השכינה הנמצאת תחת יד גויים והיא בצער גדול. "צר לי לאם תבכה, הבת ירושלים ממררת" על חילול ה' הגדול. על גויים שבאו היכלה. על כן קורא רבי חיים בן עטר זיע"א לכל הקהילות כולן: "קומו ונעלה אל הר ה' בבנינו ובבנותינו". שם נלמד תורה ונתפלל בעד כל כלל ישראל אל "מול הכותל המערבי אשר שם שכינה שורה".
דבקות בשכינה
לא לחינם מזכיר רבי חיים במכתביו ובפירושיו פעמים רבות את השכינה. המתבונן יראה כי כל מגמת פניו של רבי חיים בן עטר הייתה להקים שכינתא מעפרא, וכל הזמן הוא היה דבוק בה. כך מביא רבי יוסף שאלתיאל בספרו "יוסף אברהם" מעשה: "שמעתי מרב וגדול ז"ל באחד מתלמידי הרב מהר"ח בן עטר ז"ל הלך לירושלים תובב"א. ובנסוע האדון לארץ ישראל חילה פניו שיתן לו כתב לבני ירושלים. ואמר לו: אין לי אוהבים ומכרים בירושלים. אלא אתן לך כתב לשכינת עוזנו ובלכתך שם תשים כתב זה בחור אחד של כותל מערבי דבית המקדש. וכך עשה ונזדמנו לו מזונותיו".
מו"ר מרן הרב אליהו זצוק"ל היה מספר תדיר כי אור החיים הקדוש מביא בספריו כמה וכמה פעמים מעשה על דיין אחד שהעליבו אחד העשירים שיצא חייב בדין. אחר כך התעורר אותו עשיר ובא לבקש סליחה מהצדיק, ואמר לו הצדיק שאינו צריך לבקש סליחה, כי מיד כשהעשיר העליבו - סלח לו. "וכי סבור מר שיש בליבי עליו מאז ועד עתה? הרי בו ברגע שהכלמת אותי מחלתי לך בלב שלם ואין לי שום טינה עליך".
וכששאלוהו על כך אמר הצדיק שכתוב בזוהר כי כל קפידא שיש ליהודי על חברו מכבידה על כנפי השכינה והיא מצטערת ולא יכולה לעלות: "וכל תפשין דילה דמעכבין לה לפרחא אתקריאו סרכות כאלין סרכות דמעכבי לכנפי ריאה לנשבא, הכי אשם דישראל אחיד בגדפוי דשכינתא דאינון חיון דכרסיא דלא תהא עולה בהון בזכוון דישראל לגבי קודשא בריך הוא ומעכבין לה ומכבידין גדפהא" (רעיא מהימנא ג צו כח ע"ב), ועל כן איך אפשר לי להכביד על כנפי השכינה, לכן מחלתי מיד. והיה מספר החיד"א כי באמת הסיפור הוא על רבי חיים בן עטר עצמו, שהיה כל ימיו משתדל להקים שכינתא מעפרא. גם מרן הרב אליהו זצוק"ל היה מספר את הסיפור הזה שכתבו החיד"א, ומי שזכה להכיר את הרב ואת דרכו, ידע שגם בזה המשיך מרן הרב אליהו זצוק"ל את דרכם של שני הצדיקים הללו.
שנת הנץ החמה – התחלת תהליך הגאולה
תוכניתו של רבי חיים בן עטר הייתה לעלות לארץ ישראל בשנת ת"ק, שהיא שנת ה-500 לאלף השישי. אם יודעים שכל אלף שנים הם כמו יום, הרי ב-500 לאלף השישי מתחיל הנץ החמה של היום השישי. בשנה זו מתחילים ניצוצות הגאולה של עם ישראל. כך כותב אור החיים הקדוש הם על-פי הגמרא (סנהדרין צז ע"א) שאומרת כי באלף השביעי הגאולה, ובאלף השישי השישי הכנה לגאולה: "כְּשֵׁם שֶׁהַשְּׁבִיעִית מְשַׁמֶּטֶת – שָׁנָה אַחַת לְשֶׁבַע שָׁנִים, כָּךְ הָעוֹלָם מְשַׁמֵּט – אֶלֶף שָׁנִים לְשִׁבְעַת אֲלָפִים שָׁנָה, שֶׁנֶּאֱמַר 'וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ בַיּוֹם הַהוּא'. וְאוֹמֵר (תהלים צב) 'מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת' – יוֹם שֶׁכֻּלּוֹ שַׁבָּת, וְאוֹמֵר (שם צ) 'כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹר". כל אלף שנים הם כנגד יום. ועל כן האלף השישי הוא כנגד יום שישי הקרב לשבת, שהיא מעין עולם הבא.
כך כותב אור החיים הקדוש בפירושו לתורה, כי לפי זה מתחיל האור לעלות ולהאיר בשנת ת"ק. "ומהשכל יהיו ת"ק ראשונה מדת לילה, ות"ק שניה מדת יום" (אור החיים ויקרא ו ב). כי שנת ת"ק היא שנת ה-500, והיא כנגד התחלת האור יום של יום שישי. "ומקוים אנו כי הוא קץ גאולתינו ויתקימו כל היעודים הרשומים ויתחילו ניצוצי גילוי הגאולה בהתחלת חמש מאות הבאים לשלום" (אור החיים במדבר כו יט. ובאמת בשנים אלו הקרובות לשנת ת"ק עלו לארץ ישראל כמה וכמה צדיקים חשובים, ביניהם הרמח"ל, רבי חיים אבולעפיה ורבי עמנואל חי ריקי בעל משנת חסידים. הגאון מוילנא והבעל שם טוב, שידעו את חשיבותה של אותה שנה בתהליך הגאולה המתוכנן לעם ישראל, ניסו לעלות גם הם).
בשנת ת"ק היה רבי חיים בן עטר באיטליה, לפני יציאה לארץ ישראל, ושמע כי יש מגפה ל"ע בירושלים, וגם בערים שבדרך היו מגפות ולא היה אפשר לעבור ממדינה למדינה, ששלטונות המדינות נזהרו והיו מכניסים להסגר כל מי שהגיע ממקום אחר. על כן חיכה רבי חיים בליבורנו עד יעבור זעם, ובינתיים אסף תלמידים ועורר את העם לעלות לירושלים ולסייע בבניינה. בסוף שנת תק"א יצא רבי חיים מאיטליה בדרכו לארץ ישראל עם תלמידיו.
טעות משמים
שלושים אנשים עלו עם רבי חיים בן עטר מאיטליה לארץ ישראל. בתחילה הם נסעו באנייה לאלכסנדריה שבמצרים, שם הם עלו על ספינה שהייתה אמורה להוריד אותם ביפו ומשם יגיעו בדרך הקצרה לירושלים, מהלך יום וחצי ברגל. אך "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום". בדרך החליט רב החובל הנוכרי להורידם בעכו. הוא לא שעה לתחנוניהם, ולא הסכים לקבל תוספת שכר כדי להורידם ביפו.
וזאת לדעת, כי בימים ההם היה קשה מאוד להגיע מעכו לירושלים בדרך היבשה. שודדי דרכים רבים בדרך היו רוצחים כל מי שנקרה בדרכם וגוזלים את רכושו. אלא שצערם של רבי חיים ותלמידיו על עקשנותו של רב החובל הייתה לזמן קצר, שכן ברדתם מן האנייה נודע להם כי באותו זמן פרצה בירושלים מגפה שכילתה רבים מבני ירושלים, והם הבינו כי מאת ה' הייתה העקשנות הזאת. רבי חיים בן עטר נאלץ אפוא להתעכב בעכו, והוא ותלמידיו, ששמחו על עצם היותם בארץ ישראל, הקימו את הישיבה בעכו באותה שנה.
נתמלא הבית ריח טוב, אשר כמוהו לא נהיה
בימים שבהם התעכבו בעכו, הלכו האור החיים הקדוש ותלמידיו למירון, ללמוד על ציונו של רשב"י. וכך כותב אחד מתלמידיו באגרת לתושבי הגולה: "נכנסנו למירון יום רביעי... וישבנו בזה הבית של רשב"י ממש, ולמדנו שם בחשק גדול ובאהבה גדולה ובשמחה ספר הזוהר עד ד' שעות מן הלילה. ועמדנו לאכול, וחזרנו תיכף אחר האכילה ללימודינו, לפי שנתן הרב לכל אחד מהחברים שהיו שם ספר אחד של הזוהר והיה חלקי הספר בראשית, ולמדנו עד ששה שעות נתמלא הבית ריח טוב, אשר כמוהו לא נהיה, והריחו כולם אנשים ונשים, גם גביר אחד שהיה שם עמנו. ושמחנו הרבה ולמדנו עד ח' שעות מהלילה והלכנו לישון וקודם שהאיר היום בשתי שעות עמדנו על משמרתנו ולא ישנו כי אם ב' שעות וישבנו ללמוד כשהאיר פני המזרח התפללנו כותיקין וישבנו ללמוד י"ח שעות ללא הפסק בינתיים אפילו של דבר תורה".
היכל האהבה שבירושלים
בסוף שנת תק"ב נתבשרו רבי חיים ותלמידיו כי נסתיימה המגפה בירושלים, והם עלו לעיר הקודש והמקדש. בחודש חשוון שנת תק"ג הקים אור החיים הקדוש את ישיבתו בעיר העתיקה בירושלים וקרא לה "היכל האהבה", על שם האהבה שמתעוררת בבית המדרש בין ישראל לבין אביהם שבשמים. חלף חרון האף שהיה בגלות במשך 1,500 שנה.
כך כותב רבי חיים בן עטר זיע"א במכתב לאנשי ליבורנו שבאיטליה על האור הגדול שיש בירושלים עוד קודם הקמת הישיבה: "תיכף כשהלכתי לבית הכנסת, ראיתי הארה גדולה בשעת כל נדרי וקנה לי גביר אחד מהמערב הוצאת ספר תורה דכל נדרי, ובשעה שפתחתי ההיכל היה בעיני כפתיחת שערי גן עדן, ובכל כך הארה שהייתה בבית הכנסת, וכל העם מתחננים וכל אחד בוכה בכיה גדולה לפני ה' לבנות בית המקדש, אפילו הפאלחים, יאמנו דברי, שלא ראיתי מימי הארה כאותה שעה".
אם היו מרגישין במתיקות התורה היו משתגעים אחריה
כשהוקמה הישיבה הם השתדלו ללמוד בה תורה במדרגה גבוהה יותר ממה שלמדו בגלות. הם השתדלו ללמוד תורה באהבה גמורה. כך כותב רבי חיים בן עטר בפירושו לתורה על האהבה הזאת: "שאם היו בני אדם מרגישין במתיקות ועריבות טוב התורה היו משתגעים ומתלהטים אחריה ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם".
כשלומדים תורה באהבה כזאת, זוכים גם לברכה גדולה. וכך כותב רבי חיים בן עטר על הלימוד בישיבה בירושלים: " במעט זמן למדנו קרוב לארבע מסכתות של גמרא ופירשנו כל המסכתות על פי שיטת הרמב"ם ז"ל. ועשינו חיבור נכבד, ובע"ה בקרוב יהיה נדפס בקוסאנדינא ויראו עינהם פירות 'מדרש כנסת ישראל' וישמח ליבם. ונוסף על שקידת הלימוד בתמידות וביראת שמים. ועוד להם, שחכמי המדרש שבח לאל הצליחו ובניהם יודעים על פה חמשה מסכתות של גמרא על פה והלשון. וד' סדרי משנה. ומהם שמשתדלים שיהיה להם הרמב"ם על פה והלשון. וכבר הצליחו בחלק כל אחד מה שעלה בידו. ומהם משדלים בשולחן ערוך וכל אחד מצליח בחלקו. ה' יעזרנו על דבר כבוד שמו וברכת הטוב". לא למען עצמם למדו, אלא למען כללות ישראל, להקים שכינתא מעפרא. ללמד על מעלת התורה בארץ ישראל, שיראו עם הקודש כי אפשר ללמוד תורה בירושלים בטהרה ובקדושה ובשמחה רבה.
לב מבעית בתלמוד
החיד"א היה אחד מבני הישיבה של רבי חיים בן עטר, ואחר כך המשיך כל ימיו ליישם את תורתו של אור החיים הקדוש, וכך הוא כותב: "מהר״ר חיים ן׳ עטר עיר וקדיש מקהילת קודש סאלי ובא לעיה״ק ירושלים ת״ו סוף שנת תק״ב. ואני הצעיר זכיתי והייתי בישיבתו הרמתה ועיני ראו גדולת תורתו, עוקר הרי הרים וקדושתו הפלא ופלא. ולפי דורנו היה לב הרב מבעית בתלמוד והיה כמעיין המתגבר. והן בעוון הדור כמעט שכ״ב ובחודש תמוז תק״ג עלה לשמים בן מ״ז זלה״ה, וחיבר (ספרים): חפץ ה׳, ראשון לציון, אור החיים, פרי תואר, וחוכמתו ניכרת מספריו. אך זה אחד מעשרה מחוכמתו ורוחב ליבו וחורפתו הפלא ופלא וחופף עליו כל היום סדר קדושה והבדלה מענייני העולם הזה ורבו עיזוז נוראותיו".
החיד"א, רבי חיים יוסף דוד אזולאי זיע"א, התגורר בחברון עד שהגיע רבי חיים בן עטר לירושלים. כל ימיו היה משתדל לחזק בקרב יושבי הגלות את ההבנה כי חשוב ליישב את ארץ ישראל. על כן הוא הלך מעיר לעיר וממדינה למדינה ועודד יהודים לעלות ולהתיישב בה. ומי שאינו יכול – שיחזק את ידי היושבים בה ואת היישוב בארץ ישראל, להביא לימות המשיח.
גאולתו היא ביד הצדיק אשר יהיה קרוב לה'
בדרכו זאת מילא החיד"א את צוואת רבו, כמבואר בפירוש אור החיים הקדוש לתורה. שם הוא מסביר מה תפקיד הצדיקים. "והודיע הכתוב כי גאולתו היא ביד הצדיק אשר יהיה קרוב לה', על דרך אומרו (לעיל י ג) בקרובי אקדש, הוא יגאל ממכר אחיו, כי האדון ברוך הוא יקרא לצדיקים 'אח' כביכול (זוה"ק ח"ג קס:) דכתיב (תהלים קכב ח) למען אחי ורעי".
כך כותב אור החיים (במדבר כד, יז) כי גאולת "אחישנה" מגיעה בדרך ניסית של "דרך כוכב מיעקב". אבל גאולת "בעתה" שאנו נמצאים בה מגיעה בדרך טבעית "שיקום שבט אחד מישראל כדרך הקמים בעולם דרך טבע". גאולה זו תתרחש "כשלא יטיבו מעשיהם כת הבינונים, ולא יבא אלא מפאת כת הצדיקים שבהם, והוא אומרו 'וקם שבט מישראל'".

הצדיקים צריכים לעורר את לב העם לעזוב את הגלות ולעלות לארץ ישראל. "והגאולה תהיה בהעיר לבות בני אדם ויאמר להם: 'הטוב לכם כי תשבו חוץ, גולים מעל שלחן אביכם? ומה יערב לכם החיים בעולם, זולת החברה העליונה אשר הייתם סמוכים סביב לשלחן אביכם, הוא אלהי עולם ברוך הוא לעד?". הצדיקים צריכים להמאיס בעיני עם ישראל את טובת חוץ לארץ המדומה. לעורר את הרצון שלהם לעלות לארץ ישראל. "ובזה יגאל ה' ממכרו". על התרשלות הצדיקים שלא עושים כן כתב אור החיים דברים מבהילים ביותר: "ועל זה עתידין ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל, ומהם יבקש ה' עלבון הבית העלוב" (ויקרא כה כה).
מילא לב ההמון רגש קודש
עוד השתדל החיד"א למלא צוואת רבו להפיץ תורה ברבים, כשם שעשה רבו, שכותב: "כי מלאכת שמים על שכמי שמתי מימי חורפי ללמוד תורה לחפץ ללמוד. גם לחזר אחרי היכול להבין". מלבד הלימוד לתלמידי החכמים הוא לימד גם לעם תורה, כל יום שתי דרשות לציבור, ובימים ארוכים שלוש דרשות (הקדמה לפירוש על התורה).
רבי אברהם אבן סוסן מדייני טבריה כותב עליו: "ערב ובוקר מילא לב ההמון רגש קודש ויסל בליבם נתיבות חיים בתוכחה מגולה, ובמתק לשונו הפיק נגה ואור מלב השומעים. ודבר איש האלוקים היה יקר בעינהם מאוד. ויאמרו אך חזון האלוקים הוא".
כן כתב אור החיים בפירושו לתורה: "עוד ירמוז לצוות את אנשי חיל להשתדל לקרב לבבות עם בני ישראל לעבודת ה'". כי התרחקות של יהודים מהתורה היא התרחקות מקרבת אלוקים. "ויהיו נבדלים ומרוחקים מהשכינה, והאדון ברוך הוא יקפיד כביכול על הדבר ויתאוה לקרב אותם אליו, וציווה להוכיח לכל הרחוק ולקרב לבו, גם העניש למעלים עין מהדבר, וזה לך האות אשר צוה ה' להתחיל ממקודשיו והגדיל שכר המזכה כמאמר התנא (אבות פ"ה) 'כל המזכה את הרבים - אין חטא בא על ידו' כי ישמרנו ה' משגיונות" (ויקרא א). על כן השקיעו רבי חיים בן עטר ותלמידיו את כוחם ומרצם להגדיל תורה ולהאדירה בקרב עם ישראל, במקביל ללימודם הגדול בתורה, ובהעמדת תלמידים הרבה, ובקירוב הגאולה.
ויהי רצון שנזכה להמשיך את דרכם, דרך הקודש. לרומם את עם ישראל. להקים שכינתא מעפרא, לרומם את בית אלוהינו. אמן.

סיפור

נשיקה במצוות האור החיים הקדוש

מעשה היה ביהודי ת"ח שכתב ספר חידושים על התורה, ובא לבקש את הסכמת הרב לספר. לאחר תקופת מה, התקשר הרה"ג ר' רפאל עבו ע"ה למרן הרב אליהו זצוק"ל וביקש לזרזו לתת את ההסכמה לספר. היה זה בתקופת הקיץ, הניח הרב את הספר על שולחנו והחל מעיין בו. והנה רואה הרב שהמחבר כותב: "ונעלמה מעיני אור החיים הקדוש גמרא ערוכה". פתח הרב את פירושו של אור החיים הקדוש על התורה והלך להביא את הגמרא לעיין בה.
בינתיים המאוורר שפעל בחדר העביר מספר דפים. כשבא הרב לעיין שוב בפירוש, והנה הוא רואה שאור החיים הקדוש דן בגמרא זו במקום אחר. זאת אומרת שלא נעלמה ממנו אותה גמרא. אמר הרב בלבו: מי שכותב על אור החיים הקדוש שנעלמה ממנו גמרא, אינו ראוי להסכמה.
בצר לו פנה המחבר להרה"ג רפאל עבו שישתדל עבורו שוב בעניין הסכמת הרב. השיב לו הרב עבו: "היחיד שיכול על חכם מרדכי הוא הבבא סאלי. גש אליו שיגיד לחכם מרדכי שייתן לך הסכמה. כשהגיע אותו מחבר ספר לבבא סאלי, עוד בטרם פתח פיו אמר לו הבבא סאלי: "כיצד זה אתה מסוגל לכתוב כך על אור החיים הקדוש? לך! לך!"
שאל: "לאן אלך?"
"לקבר", השיבו הבבא סאלי.
הבין המחבר שבבא סאלי מתכוון לציונו של אור החיים הקדוש, וכך עשה.
כל הלילה השתטח על קברו ועסק בתפילות ובתחינות ובקשת מחילה מאור החיים הקדוש באמצע האשמורת השנייה, שמע הוא קול הבוקע מהציון: "מחלתי לך".
"האם הצדק אתי או עם חכם מרדכי?", שאל בהתרגשות.
"הצדק עם חכם מרדכי, לך נשק את פיו הקדוש של הרב", שמע את הקול מהציון.
בעלות השחר, כשהוא עייף ועיניו אדומות, בא לבית הרב. היה זה בארבע לפנות בוקר. נקישות בדלת מפריעות את לימודו של הרב. "באתי לנשק את פיך כמצוות אור החיים הקדוש", אמר לרב אחר שנח קמעא. הרב, שהכיר רק את הספר ולא הכיר את המחבר, שאלו במה העניין. סיפר לו הלה את כל השתלשלות הדברים. "איש לא יאמין לך ששמעת את אור החיים הקדוש", אמר הרב תוך שהוא מציע לו כוס קפה.
הרגיש המחבר שהרב אינו מאמין לדבריו, נעלב ממנו וסירב לשתות את הקפה. שם פעמיו לנתיבות, לביתו של הבבא סאלי. "לך אכול ארוחת בוקר", מצווה הבבא סאלי עוד בטרם פתח פיו. "עדיין לא התפללתי", השיבו. "מי שזכה שאור החיים הקדוש יתגלה אליו, יכול לאכול", פסק לו הבבא סאלי. משתומם האיש, כיצד זה הבבא סאלי ידע את כל הקורות אותו מבלי שאיש סיפר לו?
"אם אתה יודע שהתגלה לי אור החיים הקדוש, מדוע חכם אליהו לא מאמין לי?", שאלו המחבר. צחק הבבא אלי ואמר לו: "הוא לא מרוקאי. כשיבוא אלי אספר לו", הבטיח הבבא סאלי. "והוא יאמין לי".
ואכן, בהזדמנות הראשונה שנפגש הבבא סאלי עם מרן הראשון לציון שח בפניו את הדברים והרב האמין לו.
(מתוך "דורש טוב לעמו", הרב שמואל זעפרני)

אור החיים הקדוש ידע כי חבלי המשיח הם כמו חבלי לידה, ייסורים של אהבה שבסופו של דבר עוברים, ואילו עם ישראל מתגדל מתוכם ויוצא מאפלה לאורה ומשעבוד לגאולה

אור החיים הקדוש הקים את ישיבתו בירושלים וקרא לה "היכל האהבה", על שם האהבה שמתעוררת בבית המדרש בין ישראל לבין אביהם שבשמים

תשובה כהלכה

תורה מושלמת.מצד אחד התורה היא בסיס כל העולם, מגמת הכול. אך מצד שני היא מיוחסת דווקא לנו. למה אנו אומרים "נתן לנו את תורתו", הרי זה לכל העולם?
לנו נתנה תורה בשלמותה, בשביל להביא ברכה לכל העולם. ולכן לגויים נתנו רק מקצת מצוות (עיין אור החיים הק' על כי תבוא "וה' האמירך על כל הגויים" וכו').

מתחילים קשר ברגל שמאל . האם שמאלי יקשור נעל ימין תחילה?
כולם נועלים קודם ימין, נועלים וקושרים שמאל, ואז קושרים ימין.


נחיתה רכה . איך אפשר "לנחות" אחרי חוויה רוחנית בלי להתרסק? להכווין את החוויה הזאת לחיי היומיום ולא להשאיר אותה גבוה ומנותק? לדוגמה, לפעמים אחרי שבת אני מרגישה עצבות גדולה או ריקנות.
חכמינו הכירו את הצורך האמיתי הזה, ולכן הם תיקנו אחרי תפילת י"ח הוספות, כדי להוריד את האדם מעולם האצילות לעולם העשייה. התפילות שאומרים במוצאי שבת בבית הכנסת אחרי תפילת י"ח נועדו להמשיך את קדושת השבת לכל ימי השבוע, ולא ליפול לצער ועצבות. זאת הסיבה שבגללה במוצאי כיפור מיד מתחילים במעשה של בניית הסוכה - לחבר את הקדושה הגדולה לחיים, וכך מרגישם שמחה בסוכות ולא עצבות וריקנות. וזאת הדרך לחיים אחרי התעלות גדולה. לעסוק במשהו מעשי של מצווה, צדקה או חסד וכדומה.

מודעה
השיעור מוקדש לע"נ יעקב בן זכיה ע"ה, שהיה משכים ומעריב לבתי כנסיות. יהי זכרו ברוך.





חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il