קנאות לשם שמים | הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | בית המדרש | אתר ישיבה

ישיבהבשביל זה יש אינטרנט

לימוד יומי יום ו' ד' תמוז ה'תשפ"ו

הקדשת הלימוד באתר

ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש

בית המדרש

פרשת שבוע ותנ"ך
חומש במדבר
פנחס

קטגוריה משנית

שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם

לחץ להקדשת שיעור זה

12 דק' קריאה • 40 דק' צפיה

שיעורים לנשים פרשת השבוע סדרות ספריה פסקי דין בחן את עצמך

ישראל טהורים
"פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי" (במדבר כה, יא). שואל הזוהר (במדבר רלז ע"א): הרי מתו עשרים וארבעה אלף איש, אז מה זה "ולא כילתי את בני ישראל בקנאתי", הרי עשרים וארבעה אלף אלו הרבה אנשים? מתרץ הזוהר: אותם שנהרגו הם לא ממש בני ישראל. חז"ל אומרים (זוהר שם) שההרוגים היו משבט שמעון ושבט שמעון נשאו נשים מהערב רב שהצטרפו לעם ישראל. למרות שהם התגיירו כנראה הגיור לא היה ממש שלם, ונולדו להם ילדים מהערב רב, והם אלו שמתו במגפה. וזה מה שכתוב: "ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי". מי שמתו לא היו מעם ישראל אלא מהערב רב. גם בחטא העגל הם אלו שמתו. כתוב אצלנו "ויהיו המתים במגפה" (במדבר יז, יד) לא כתוב "אשר מתו", מדייק הזוהר שהם היו מתים כבר לפני כן כי רשעים בחייהם קרויים מתים. ושאר ישראל נשמרו שלא להתערבב עם הערב רב, ולכן נמנו ולא חסר מהם אחד.
ועדיין קשה, שהרי כתוב: "ויצמד ישראל לבעל פעור" (שם כה, ג), איך אתה אומר שלא חטאו ישראל, הרי כתוב שישראל נצמדו לבעל פעור? את זה מקשה ר' אלעזר בר' שמעון לאביו. ענה לו רבי שמעון: לא אמרתי שהם היו נקיים מהחטא הזה, רק אמרתי שהם לא מתו. שוב הקשה לו: הרי כתוב: "קח את ראשי העם והוקע אותם" (שם, ד). ענה לו רבי שמעון: אמנם ראשי העם נענשו, אבל לא ראשי בני ישראל. זה גם מה שכתוב: "ויחל העם לזנות אל בנות מואב" (שם, א), לא כתוב בני ישראל אלא ' העם ', "ותקראנה לעם... ויאכל העם " (שם, ב), כל הזמן מוזכר העם ולא עם ישראל. וכל פעם שמוזכר העם הכוונה לערב רב. גם בחטא העגל מוזכר 'העם' הם הערב רב. הם אלו שגרמו כל השנים את הקלקולים במדבר. ומה שכתוב: "ויצמד ישראל לבעל פעור", הזוהר ממתיק את הדבר במקצת. עבודת פעור הייתה עבודה מוזרה מאד מאד, שכל מי שמלכלך את הפסל בצואה ועושה את הדברים הכי מכוערים בפניו, בעצם עובד אותו. אבל ישראל חשבו שאין זו דרך עבודתו אלא כך מבזים אותו, והרי נכון וצריך לבזות עבודה זרה! כלומר הם חשבו שהם לא עושים ממש עבירה, אפילו שכך עובדים הגויים, אבל ישראל הסתכלו על זה כביזוי.
הזוהר רוצה לומר לנו, שעם ישראל הוא עם טהור שתמיד נשמר, לכן כאשר יש מניין של ישראל בפרשה שלנו הקב"ה מוסיף לכל משפחה אות יו"ד וה"א, להגיד שהיא נשמרה והם לא התערבבו ונשארו בטהרתם. הערב רב הוא החריג.
כשרואים את מניין שבט שמעון בתחילת ספר במדבר, הם היו קרוב לשלושים אלף יותר מהמניין בפרשה שלנו, זאת אומרת שהעשרים וארבע אלף היו מהם, ועוד היו מתוכםם שמתו במקרים אחרים שהיו קודם לכן.

העוסקים עם הציבור לשם שמים
ממשיך הזוהר: "פינחס". התורה הוסיפה לפינחס יו"ד, ופינחס עם יו"ד בגימטריא זה יצחק. כוונת הזוהר לומר לנו שיש קשר בין עניינו של פינחס לעניינו של יצחק. יצחק מסר את נפשו לעשות רצון אבינו שבשמים, וגם פינחס הולך במסירות נפש, הוא מוכן למסור את נפשו ולהסתכן לכבוד ריבונו של עולם. הוא ממשיך את מידתו של יצחק, הוא בא בכוחו של יצחק, יצחק מסייע בידו. בפינחס נרמזו גם אברהם ויעקב. אברהם הוא מידת החסד ובפינחס יש האותיות חס, הנמצאות במידת החסד. והאותיות פני נמצאות בשם פינחס רומז ל"פניאל" שנאמר אצל יעקב, גם יעקב שייך למהות הזו. הזוהר רוצה לומר שאדם מישראל שהולך במסירות נפש לעשות רצון הקב"ה, האבות נמצאים איתו, האבות מלווים אותו הם כאילו איתו. האבות הם אבות העולם והוא הולך להתמסר למען כללות העולם.
המשנה באבות (ב, ב) אומרת "כל העוסקים עם הציבור לשם שמים זכות אבותם מסייעתם וצידקתם עומדת לעד". ומסביר המהר"ל שאדם שעוסק עם ציבור הוא מתעסק בכלל, וכלל הוא נצחי, צדקתם עומדת לעד. וזכות אבותם מסייעתם הכוונה לאבות, אברהם יצחק ויעקב כפשוטו, אבות האומה. כלומר מי שעוסק עם הציבור לשם שמים הוא עוסק בכלל אז הוא נשמר ומחוזק על ידי האבות. המהר"ל אומר, שאברהם עומד לימינו של העוסק לשם שמים ומסייע בידו להצליח במעשיו, ויצחק עומד לשמאלו ומגן עליו שלא יפגעו בו. זו מידת הגבורה. ויעקב הולך לפניו ומוליך אותו בדרך. כלומר אדם שעוסק בצרכי ציבור הוא לא לבד, הוא אדם ששייך לכלל. ואם אנחנו וכל אחד ואחד, שמכוון במעשה שלו שהוא עושה את רצון הקב"ה, שהוא עושה את זה לשם יחוד קדושא בריך הוא ובשם כל ישראל - הוא גם שייך במידה מסוימת לכלל, והאבות נמצאים איתו.

כהונת פינחס
נביא כאן את דברי הרב. הרב פילבר שכתב את הדברים הללו מתוך מי שסיכם את דברי הרב, כתב את זה באופן יוצא מהכלל. חז"ל אומרים במסכת זבחים (קא ע"ב) שלא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי. פינחס נעשה כהן רק כאשר הרג את זמרי. לפני כן הוא לא היה במסגרת הכהנים. במקום אחר הגמרא אומרת שלא נתקיימה כהונתו עד שיתקיים בו מה שאמר לו ה': "הנני נותן לו את בריתי שלום" (במדבר כה, יב), ומתי זה יתקיים - כאשר הוא יעשה שלום. אחרי שעם ישראל נכנס לארץ ושבט ראובן וגד וחצי המנשה התנחלו בעבר הירדן, הם בנו שם מזבח ואז נוצר מתח בין בינם לבין שאר השבטים. היה חשש שמא הם רוצים ליצור מסגרת לעצמם, הם בונים מזבח והם רוצים להיפרד מכלל ישראל. ואז פינחס השכין שלום בין כולם, ובאותה שעה נקבעה כהונתו. "הנני נותן לו את בריתי שלום" (שם) כאשר השכין שלום בין השבטים. שתי דעות, אחת אומרת כאשר הרג את זמרי, ודעה שניה אומרת כאשר השכין שלום בין השבטים. והרמב"ם אומר שפינחס היה כהן עוד לפני כן. כאילו יש כאן שלוש דעות שונות.
מסביר הרב, יש כאן שאלה, חז"ל אומרים במסכת סנהדרין (פב ע"ב): כאשר ראו השבטים מה שעשה פינחס התחילו השבטים לבזות אותו "ראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אימו עגלים לעבודה זרה יהרוג נשיא שבט מישראל?". דיברו עליו לשון הרע. הוא נכד של יתרו, נכד של עובד עבודה זרה, ואיך הוא מעז להרוג נשיא שבט מישראל? בא הכתוב וייחס אותו, "בן אהרן הכהן" )במדבר כה, יא).
צריך להבין מה הכוונה של השבטים לבזות אותו בכך שהוא נכד של מי שעבד עבודה זרה. הרי אם הוא עשה מעשה נכון, אז תשבחו אותו! ואם הוא עשה מעשה לא נכון אז למה מספרים שהוא בן אהרן הכהן, מה יעזור לנו זה שהוא בן אהרן הכהן. מסביר הרב שיש מחלוקת (ערובין צה ע"ב ועוד) אם מצוות צריכות כוונה או לא. כאשר אדם מקיים מצווה האם זה לעיכובא שהוא יכוון או שזה לא מעכב, וגם אם קיים את המצווה ללא כוונה, האם בדיעבד המצווה נתקיימה או לא.
יש לנו כלל, עשה דוחה לא תעשה וגם עשה דוחה עשה. עשה דוחה לא תעשה זה צריך להיות באותו זמן. ועשה שדוחה עשה, מצינו במסכת פסחים (נח ע"א) שצריך להביא קרבן פסח אחרי קרבן התמיד למרות שהתורה אומרת שצריך להקריב תמיד של בין הערבים אחרון ולא מקריבים אחריו שום קורבן. עם זאת כיוון שצריך להקריב את הפסח אחרי התמיד, כיוון שקרבן פסח הוא עשה חזק שחייבים עליו כרת, ויש רק שני עשיים שחייבים עליהם כרת אם לא מקיימים אותם - פסח ומילה - אז עשה גדול דוחה את העשה הקטן של "עליה השלם כל הקרבנות כולם" (יומא לג ע"א) שקרבן התמיד צריך להיות המשלים את הכול.
למה הרב מביא את הדברים הללו, נוסיף עוד נקודה. עשה שדוחה עשה זה בגדר של דחייה, העשה היותר חשוב דוחה את העשה הפחות חשוב. אבל עשה שדוחה לא תעשה, יש בו תנאי, הוא צריך להיות דווקא בזמנו, בזמן שאתה עושה את העשה נעשה גם לא תעשה¬¬. ולא רק שהוא דוחה את הלא תעשה, אלא הוא מבטל אותו, הוא מתיר אותו. לדוגמה, אדם לובש ציצית ויש בה כלאיים, הציצית מחוטי צמר והבגד מפשתן, זו מצוות עשה ללבוש ציצית ויש איסור לאו ללבוש כלאיים, ובשעה שהאדם מקיים את מצוות ציצית יש כאן גם כלאיים, מדאורייתא עשה דוחה לא תעשה. הלא תעשה לא נדחה, אלא מתבטל. יש עוד עשה מיוחד שלא רק מבטל את הלאו אלא ממש בגדר 'הותרא', עשה שאתה מבטל את הלא תעשה ואתה מקיים מצווה בכך שאתה מבטל את הלאו, זה עשה של ייבום. אסור לאדם לשאת את אשת אחיו, ובאה התורה ואומרת שאם אין בנים לאחיו יש מצוות ייבום, ואז העשה מתיר את הלא תעשה, האדם מקיים מצווה במעשה הזה. וזה לא פשוט, כי העשה בא להתיר איסור שחייבים עליו כרת, כי אשת אח אסורה באיסור כרת אלא אם כן אין לה בנים. פה בא התנא אבא שאול ואומר הלכה (יבמות לט ע"ב): אם אדם לא מכוון למצווה, אלא הוא רוצה את האישה הזו, אשת אחיו, לא כדי להקים שם לאחיו אלא להתחתן איתה לשם נוי או ממון, הדבר אסור לו. בדרך כלל עשה שדוחה לא תעשה לא תלוי בכוונה, עשה דוחה לא תעשה, קיימת עשה אפילו בלי כוונה, העשה מתקיים והוא דוחה לא תעשה. אבל בייבום אומר אבא שאול שצריך כוונה, תלוי בכוונה, צריך לכוון לשם קיום המצווה. ואם לא, אז שלא ייבם. כך אומר אבא שאול.
על פי זה מסביר הרב למה השבטים גינו וביזו את פינחס. הרי לרצוח זה דבר אסור. צריך איזה עשה שידחה את איסור הרציחה שעשה פינחס. זה מעשה של איסור גמור, רציחה היא מטמאת. אלא שפה נאמר (סנהדרין פא ע"ב): "הבועל ארמית קנאים פוגעים בו", כך חז"ל מלמדים, 'הלכה ואין מורים כן', אם מישהו שואל מה לעשות לא מורים לו להרוג, אבל אם הוא עושה משבחים אותו. זו ההלכה. כשאדם הולך לעשות מעשה מצווה כזו שמבטל איסור רציחה שהוא מלא טומאה, זה צריך להיות עם כוונה, כמו ייבום. זה דומה לייבום, שאם לא הייתה כאן כוונה טהורה, זה אסור. אז היו שבטים שאמרו 'מי הוא? הוא יכול לכוון? הוא בנו של יתרו, בן של עובד עבודה זרה, האם יכול להיות שהוא כיוון?' באה התורה ואומרת: אתם בכוונות לא מבינים, הוא בן של אלעזר בן אהרן הכהן, והוא בא מכוח זה והוא בא עם כוונה טהורה.
והסיכום, שהמחלוקת מתי פינחס נתכהן היא בעצם לא מחלוקת, כי יש כמה שלבים של 'התכהנות'. בכל מעשה שאדם עושה ראשית כל הוא חושב, אחר כך הוא מבצע, ואחר כך יש התוצאה. ככה זה בכל מעשה, יש שלושה שלבים של התקיימות. בתחילה חושבים, אחר כך מבצעים ואחר כך תוצאת המעשה. אז מראש מקדם הייתה איזו בחינה של כהונה בפינחס ב'בכוח', כמו שאמר הרמב"ם. וחז"ל אמרו שנתכהן כאשר הרג את זמרי, אז היה המעשה. והכהונה שבאה לידי הופעה בפועל לבטא מה עניינו של הכהן, איפה הוא מופיע בכהונה המושלמת שלו ש"הנני נותן לו את בריתי שלום" (במדבר כה, יב) כאשר השכין שלום בישראל, הוא הוציא את הדברים מהכוח אל הפועל ועשה שלום בין השבטים. אלו דברי הרב.

פינחס זה אליהו
אנחנו רוצים לעמוד על נקודה נוספת מתוך הדברים הללו. חז"ל אומרים: 'פינחס הוא אליהו'. יש בחינה של קשר בין פנחס לאליהו, אבל יש הבדל ביניהם. מה שפינחס עשה ופעל בישראל היה ביטול המגפה, ואז ישראל חזרו לעצמם. לפני כן הייתה נפילה רוחנית והתנהגות אסורה עם בנות מואב, ואחרי שפינחס עשה את מעשה הקנאות הכול הסתדר. המצב חזר להיות כפי שצריך להיות. אליהו בהר הכרמל עשה פעולה מאד נפלאה של הוכחה שה' הוא האלוקים. הוא בנה מזבח והרג את עובדי ונביאי הבעל, ואחרי זה מה קרה - לא הייתה מהפכה, לא חל שינוי, לא נזכר שאחרי זה כולם חזרו לעבוד את ה'. ולא זו בלבד, איזבל מנסה להרוג את אליהו. אילו הייתה מהפכה רוחנית וכולם היו עם אליהו היא לא הייתה יכולה לעשות כך, הממשלה של אחאב ואיזבל ממשיכה לשלוט.
יש איזו נקודה מבדילה בין פנחס לאליהו. פנחס הגיע לרמה זכה מאד של שלימות, ועל אליהו חז"ל אומרים ביקורת. המדרש אומר (שיר השירים רבה, א):
כך אמרה כנסת ישראל לנביאים: אל תראוני בשחרחרותי, אין לך שמח בבני יותר ממשה ועל ידי שאמר: "שמעו נא המורים" (במדבר כה, י), נגזר עליו שלא יכנס לארץ.
למרות שמשה מאד אהב את ישראל והגן עליהם תמיד, בגלל שאמר: "שמעו נא המורים" נגזר עליו שלא יכנס לארץ. אסור לומר על ישראל מילים כאלה.
דבר אחר: אין לך שמח בבני יותר מישעיהו, ועל ידי שאמר: "ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב" (ישעיה ו, ה), אמר לו הקדוש ברוך הוא: ישעיה! בנפשך את רשאי לומר, "כי איש טמא שפתים אנכי" (שם) ניחא, שמא "ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב", אתמהא? תא חמי מה כתיב תמן? "ויעף אלי אחד מן השרפים ובידו רצפה" (שם, ו), אמר רב שמואל: רצפה - רוץ פה, רצוץ פה למי שאמר דלטוריא על בני. ודכוותיה כתיב באליהו, שנאמר: "ויאמר קנא קנאתי לה' אלהי ישראל כי עזבו בריתך בני ישראל" (מלכים א יט, י), אמר לו הקדוש ברוך הוא: בריתי, שמא בריתך? "ואת מזבחותיך הרסו", אמר לו: מזבחותי, שמא מזבחותיך? "ואת נביאיך הרגו בחרב", אמר לו: נביאי ואת מה איכפת לך? אמר לו: "ואותר אני לבדי ויבקשו את נפשי לקחתה", תא חמי מה כתיב תמן: "ויבט והנה מראשותיו עוגות רצפים" מה הוא רצפים, אמר רבי שמואל בר נחמן רוץ פה רצוץ פיות בכל מי שאמר דילטורייא על בני.
רבי יוחנן בהמשך המדרש לומד את זה ממה שהקב"ה אמר לאליהו שילך לראות את מעשה אנשי דמשק, איך הם מתנהגים, אז תדע שמעשי בני טובים לעומת האנשים שם בדמשק. שם יש שס"ה בתי עבודה זרה כנגד ימות החמה, ועובדים כל אחד ביומו, לך לראות מה יש שם. המדרש אומר (שם):
ובאותה שעה שאמר אליהו על ישראל לשון הרע. אמר לו הקדוש ברוך הוא: אליהו עד שאתה מקטרג את אלו בא וקטרג את אלו, הדא הוא דכתיב: "לך שוב לדרכך מדברה דמשק" (מלכים א יט, טו)
רבי אבהו וריש לקיש הוו עללין לחדא מדינתא דקיסרין, אמר ליה רבי אבהו לר' שמעון בן לקיש: מהו כן עלינן למדינתא דחירופיא וגידופיא, נחת ליה ריש לקיש מן חמריה וספא חלא ויהב בפומיה, אמר ליה: מהו כן? אמר לו: אין הקדוש ברוך הוא רוצה במי שאומר דילטורייא על ישראל.
אליהו היה כל כך קפדן, כל כך חפש את השלמות, עד שהוא ביקר כל דבר שלא מושלם, הוא לא היה יכול לסבול פגם כלשהו. אליהו קפדן, כביכול הוא לא מתאים לעולם הזה. לא כמו פינחס, פינחס למרות שהוא עושה מעשה של קנאות, הוא עושה זאת כל כך בטהרה עד "שהנני נותן לו את בריתי שלום" (במדבר כה, יב). ואל נחשוב שפינחס הוא לא איש של שלום ואחדות ואיש שרואה את היחד, אלא דווקא מתוך התפיסה האחדותית, מתוך מדת החסד של כהן הוא עשה את המעשה. זה היה מעשה שנעשה בטהרה גמורה וממילא התוצאות היו באופן השלם.

קרבן התמיד
בהמשך, הפרשה עוסקת בפרשת התמיד והמוספים. זה כלל גדול בתורה, כך אמר ר' עקיבא (בראשית רבה כד, ז): "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט ,יח). ויש במדרש שיש כלל גדול מזה "את הכבש אחד תעשה בבוקר" (במדבר כח ,ד). זה כלל יותר גדול מהכלל שאמר רבי עקיבא. מה הכלל שבדבר - הקביעות. קרבן התמיד מבטא את החיבור המוחלט של האדם לדרך, את החיבור של ישראל לאביהם שבשמים. קרבן התמיד מבטא שעם ישראל מחובר חיבור מוחלט עם ריבונו של עולם, תמיד. קרבן התמיד, התמידות, הקביעות. "תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם" (ברכות נא, ב ועוד) כי התדירות היא היציבות, היא הבלתי משתנה. והעראיות היא לא קבועה, פעמים ככה ופעמים אחרת. זאת אומרת שזה כלל גדול בתורה, אם אדם רוצה לדעת מהו הכלל שהוא צריך לאחוז בו, אחד הדברים הוא הקביעות לשמור על תמידים כסדרם. בי"ז בתמוז בטל התמיד (תענית דף כו ע"ב). בטלה המצווה הגדולה הזו מצוות קרבן התמיד, שהיא מחברת את ישראל לאביהם שבשמים באופן החלטי, באופן קבוע ובלתי משתנה.

התיקון של שלושת השבועות
עכשיו אנחנו נמצאים בתקופת בין המצרים. שלושת השבועות שאנחנו נוהגים בהם מנהגי אבילות. אמרתי בעבר שיש הרבה שאלות בשבועות הללו, יותר מבכל השנה. האם מותר לקנות בגדים לילדים הקטנים? האם מותר בגנון לנגן לילדים הקטנים? האם מותר לטייל? האם מותר ללכת לים לבריכה? שאלות רבות. גם עכשיו נשאלתי, יש יום הולדת בתשעת הימים, האם מותר ללכת למסעדה עם הבת זוג שיש לה יום הולדת או לא? המון שאלות. העיקר זה לא מנהגי האבלות, לא תיקנו את המנהגים שנהייה אבלים וזהו. תיקנו את המנהגים הללו שתתעצם התודעה שלנו שבימים הללו אנחנו צריכים לעשות פעולות לבניין בית המקדש, פעולות לגאולת ישראל, פעולות לאחדות בישראל, יישוב הארץ ובניין ירושלים וחזרה בתשובה. לעשות פעולות שמתקנות את הבעיה שעליה אנחנו מתאבלים.
אחד שאל אותי אם הוא יכול לקנות בית בתל אביב, הוא כבר עשה משא ומתן עם המוכרים רק עוד לא חתמו חוזה. האם הוא יכול לחתום אחרי י"ז בתמוז, ויכול להיות שזמן החתימה ידחה לתשעת הימים. אמרתי, מצוות קניית בית בארץ ישראל זה בדיוק שייך לתשעת הימים. בתשעת הימים בונים את הארץ מחדש. בניין של שמחה כתוב שלא לקנות, אבל כאן בארץ ישראל, עכשיו שאנחנו חוזרים לארץ ישראל, כדי לעשות אחיזה חזקה בארץ, לקחת את הכסף המטלטל ולקנות בזה בית בארץ ישראל - זו מצווה גדולה מאד. אם הוא עושה בכוונה הזו, אז השמחה היא שמחה של בניין הארץ, לא שמחה פרטית שיש לי בית אלא שמחה של בניין הארץ. אנחנו צריכים בשבועות הללו לעשות פעולות בונות ומחזקות
מה אנחנו כבני ישיבה יכולים לעשות - להוסיף עוד אור, עוד אורה של תורה. זה סוף הזמן, זה לא מתאים שהימים האלה בסוף הזמן, היה צריך לעשות שהם יהיו בתחילת הזמן שאז יש מרץ. מה לעשות וככה זה יצא וצריך ממש לאסוף כוחות. בימים הללו להרבות במצוות ולהרבות בזכויות לשם כלל ישראל. להתעסק בתיקון הכלל, בשאיפה לגאולה, לא רק בתיקון הפרט. להתעסק ברצון שיבנה בית המקדש. איך נעשה שיבנה המקדש, איך זה יעשה אם לא נהיה ראויים לבניין המקדש, אם לא שנתקדם. הקב"ה יכול לעשות גם באופן הפוך, הוא יכול למשוך אותנו אליו, ואכן הוא עושה את זה כל הזמן, הוא יכול להמשיך לקרב אותנו יותר. אומנם זה לא פוטר אותנו, אנחנו יכולים לבקש ממנו, אז נרבה בבקשות. וכשאנחנו מבקשים שהקב"ה יבנה את ירושלים, אנחנו מבקשים שנהיה קשורים אליו, לא רק שירושלים תיבנה, אלא שתתחדש העבודה בבית המקדש. שהתפילות של בית המקדש, העבודות שבבית המקדש יתחדשו. כל מה שאנחנו מבקשים זה בעצם שהקב"ה יעזור לנו להתקדם. ואי אפשר לבקש ממנו בלי להשתדל בעצמנו.
הקב"ה אומר לנו, אתם תעשו את כל המאמצים אני אתן לכם כפל כוחות, אבל קודם תתאמצו אתם. אנחנו אומרים קודם ה' "'יתאמץ". אנחנו אומרים "השיבנו ה' אליך ונשובה" (איכה ה, כא) והוא אומר "שובו אלי... ואשובה אליכם" (זכריה א, ג). אז מה, נמשיך את הויכוח הזה כל הזמן?! אנחנו נרוץ אליו. "משכני אחריך נרוצה" (שיר השירים א, ד) רק אם תמשוך אותי אני ארוץ? לא, נרוץ ואז הוא ימשוך. זה עניינם של הימים האלה. ימים חמים, ימים קשים מצד המהות שלהם אבל עניינם יתהפך לטובה. הנביאים אומרים לנו שהימים האלה יתהפכו לששון ושמחה (זכריה ח ,יט). זאת אומרת שבימים האלה יש מהות חיובית אלא שהיא התהפכה לרעה. י"ז בתמוז היה צריך להיות יום גדול. תשעה באב היה צריך להיות יום בשורה, שהמרגלים היו חוזרים ומספרים שהארץ היא יפה ושאנחנו ננצח ושהקב"ה אתנו. זה היה צריך להיות יום בשורה, יום טוב. להגיד הטוב והמטיב, לשבח לה', אבל נהפך. גם י"ז בתמוז היה צריך להיות יום התרוממות. ומה שקרה בו מראה מה היה צריך להיות עניינו של היום. י"ז בתמוז זה יום של התחזקות בתמידיות. וזה שנבקעה העיר, מראה שזה יום של ביסוס ירושלים. זה עניין היום הזה. זה עניין הימים.
לעתיד יכול להיות שיהיו שני ימים טובים. יום טוב של י"ז בתמוז ויום טוב של תשעה באב ובאמצע חול המועד שמחבר בין הימים האלה, ימי גאולה. אנחנו מצידנו חייבים לא רק לשמור שלא להחליף בגדים ולא להתגלח ולשמור את כל מנהגי האבלות, אלא זה צריך לעורר אותנו. והעיקר לשקוד על התורה, שאין כמו שקידת התורה, ובגלל זה רציתי שנקבע את השבת הראשונה של תשעת הימים, ששוב נעשה י"ד לשבת או ח"י לשבת, כל אחד לפי יכולתו. ולמה - כי חז"ל אומרים לנו שגאולה האחרונה תהיה בזכות התורה. האור החיים מדבר על זה ועוד מדברים על זה, הגאולה האחרונה תהיה בזכות התורה. אז בימים האלה נעשה מאמץ מיוחד להרבות בלימוד התורה לשקוד על התורה, לדבוק בתורה, ולהשתתף במאמץ הגדול והכללי של כלל ישראל לתקן ולהתקרב לגאולה השלמה.
בעז"ה חזק ונתחזק ושהימים האלה יהפכו לימים טובים לישראל.

⦿⦿⦿
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת [email protected] , או למספר 0547881227

פנחס

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

ראש מוסדות ישיבת בית אל, לשעבר רב הישוב בית אל, מייסד ערוץ 7. מתלמידיו הקרובים של מרן הרצי"ה זצ"ל לקורות חייו המלאים לחץ כאן.

11 דק'
עולת ראי"ה - הרב זלמן מלמד
"לפיכך", "ולשבחך", "ולפארך", "ולברך ולקדש", "ולתת שבח"
עולת ראיה – קריאת שמע זוטא
כ"ט בשבט תשפ"ה
11 דק'
נתיבות עולם - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
נתיב העבודה - המשך פרק י"ח (10)
שיעור מס' 74
י"ט אייר תשפ"ג
12 דק'
נתיבות עולם - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
נתיב העבודה - המשך פרק י"ח (11)
שיעור מס' 75
כ' אייר תשפ"ג
42 דק'
ישיבת בין הזמנים - קיץ תשפ"ג
הסיבות לחורבן ותיקון
ה' אב תשפ"ג

39 דק'
פנחס
פרשת פנחס – מאיפה באה האחדות
הרב יצחק חי זאגא | כ' תמוז תשפ"ה
קרוב אליך
קרוב אליך – פנחס
עלון מספר 563
רבנים שונים | תמוז תשפ"ה
5 דק'
פנחס
פרשת פנחס תשע"ט
הרב מאיר גולדויכט | תמוז תשע"ט
36 דק'
פנחס
"אוהבי ה' שינאו רע" - קנאת פנחס לה' יתרך
הרב חיים בן שושן | כ' תמוז תשפ"ה

סרטונים קצרים מיוחדים

שיעורים פופולריים

חקת
רעיונות לפרשת חוקת
הרב עזריאל אריאל | תשנ"ח-תשס"א
הלכות שלושת השבועות
מנהגי שלושת השבועות
הרב אליעזר מלמד | שבט תשפ
הלכות צומח ובעלי חיים
הלכות שילוח הקן
הרב אליעזר מלמד | תשנ"ד
שאר תפילות היום
זמני תפילת ערבית
הרב אליעזר מלמד | תשס"ה

שיעורים פופולריים

שיעורים חדשים

רביבים
העבודה - תפקיד האדם בעולם
הרב אליעזר מלמד | תמוז תשפ"ו
לא טרגדיה, צמיחה
הרב אורי סדן | תמוז תשפ"ו
חקת
למה הכסף הפך לנייר חסר ערך?
הרב נתנאל יוסיפון | תמוז תשפ"ו
צבא
גבולות המחנה
הרב עזריאל אריאל | תמוז תשפ"ו

שיעורים חדשים

שיעורים באתר ישיבה

ניווט מהיר

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
הרב אליעזר מלמד
הגאון הרב אברהם שפירא זצוק"ל
הרה"ג דוב ליאור
הרב יהודה לייב גרונר
הרב שמואל אליהו
הרב יוסף צבי רימון
הרב חיים כץ
הרה"ג צבי שכטר
הרב הגאון שאול ישראלי זצ"ל

קרוב אליך
קרוב אליך – חקת
עלון מספר 606
עלון מספר 606
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
פרשת שבוע
לכל איש יש שם. על דת, רם ושלטון
הרב יוסף כרמל | תמוז תשפ"ו
חמדת השבת
מגע מאכלים בחום כלי ראשון, כלי שני, ועירוי
הרב בצלאל דניאל | תמוז תשפ"ו
חקת
למה הכסף הפך לנייר חסר ערך?
הרב נתנאל יוסיפון | תמוז תשפ"ו
לא טרגדיה, צמיחה
בזמן שיש מי שמזהירים מפני שקיעתו של חושן המשפט, המציאות בשטח מספרת סיפור אחר: עולם דיני הממונות התורני, אשר מתמודד עם אתגרי החיים המודרניים, חווה בעשורים האחרונים פריחה חסרת תקדים ומעמיד אלטרנטיבה הלכתית מעשית למשפט האזרחי
הרב אורי סדן | תמוז תשפ"ו
צבא
גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
הרב עזריאל אריאל | תמוז תשפ"ו
רביבים
העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
הרב אליעזר מלמד | תמוז תשפ"ו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
30 דק'
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א
יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ב' תמוז תשפ"ו
33 דק'
מאמר שלישי
גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
הרב חיים אביהוא שוורץ | כ"ג סיון תשפ"ו
33 דק'
יסודות הש"ס
יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
הרב דוד ניסים זאגא | ב' תמוז תשפ"ו
30 דק'
אורות התשובה - הרב הראל כהן
החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
הרב הראל כהן | ב' תמוז תשפ"ו
30 דק'
חקת
דיבור לסלע או הכאתו
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
10 דק'
כהנים
ברכת כוהנים - הסברים והדרכה לכוהנים
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
1:00
קול צופיך - הרב שמואל אליהו
פרשת חקת תשפ"ו – הגיע זמן גאולתכם
הרב שמואל אליהו | תמוז תשפ"ו
23 דק'
אורות ישראל ותחייתו
בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
הרב משה גנץ | ג' תמוז תשפ"ו
35 דק'
תפילה ובית כנסת
נפילת אפיים - הלכות ומנהגים
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
7 דק'
כהנים
קדושת הכוהנים והיחס אליהם
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
34 דק'
חקת
סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
הרב חיים בן שושן | ג' תמוז תשפ"ו
39 דק'
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן
מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
הרב ש. יוסף וייצן | ל' סיון תשפ"ו

עוד שיעורים

אזור אישי

מתחברים עכשיו לצפיה בשיעורים אחרונים שלך, השאלות שלך בשאל את הרב ולהמשך צפיה בסדרות שיעורים בדיוק מהרגע שבו עזבת אותן.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il