התורה מבטיחה ומצווה:

לכאורה יש סתירה בין הרישא של הפסוק המכלילה "כָּל הַמָּקוֹם" לבין הסיפא המגבילה "מִן הַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן מִן הַנָּהָר נְהַר פְּרָת וְעַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן יִהְיֶה גְּבֻלְכֶם".

הרשב"ם מסביר אכן שהרישא עוסקת אך ורק בשבעת העממים שלדעתו כנראה יש מצווה להשמיד גם אם אינם בארץ, אבל אין כל הבטחה או ציווי בפסוק לכבוש שטחים מחוץ לגבולות הארץ.

מלחמת רשות ומצוה (19)

הרב יוסף כרמל

add_alert

15 - מצוות כיבוש הארץ (חלק ט"ו)

16 - גבולות הארץ לענין כיבוש (חלק ט"ז)

17 - מלחמת מצוה

טען עוד

אבל הרמב"ן מסביר את הפסוק אחרת וז"ל:

לפי זה המצווה להוריש את הארץ והמצוה להשמיד את שבעת העממים נוהגת רק בתוך גבולות הארץ. אומנם אם ירצו לכבוש שטחים נוספים גם על כך יש הבטחה אלקית לסייעתא דשמייא. ממשיך הרמב"ן ומסביר:

לשתי הדעות דוד נהג שלא כהוגן לכאורה כשלא נמלך בסנהדרין.
ומקשה מורנו ורבנו הגר"ש ישראלי זצ"ל הא כיצד? והלא במקרה כזה "הרי דמם של כל אלה שנהרגו במלחמה זו תלויים בו, ולמה לא נמנה זה עליו כחטא? (עמוד הימיני סימן יד סע' י). אלא שצריך לומר שלשיטת הרמב"ן רשות הסנהדרין איננה לעיכובא כי היא כדי שיתפללו עליהם והיא עצה טובה. אבל למלך יש סמכות להוציא את העם למלחמה גם במלחמת הרשות. אומנם מסכם מו"ר כי כל העניין של נטילת רשות שייך רק במצווה המוטלת על הכלל כי הסנהדרין מיצגת את הכלל מדין "עיני העדה" אבל כאשר המצוה מוטלת על כל יחיד ויחיד מה טעם יש בבקשת רשות הסנהדרין (שם).