ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש מדורים חמדת האנציקלופדיה התלמודית

פרק 6

פרשת ואתחנן בהלכה

לחץ להקדשת שיעור זה
חיתון עם גויים
"ונשל גויים רבים מפניך... ולא תתחתן בם, בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך כי יסיר את בנך מאחורי", נאמר בפרשתנו. התנאים נחלקו כלפי אלו גויים הדברים אמורים - חכמים אומרים שהאיסור מדאורייתא הוא רק כלפי שבעת העממים שגרו בארץ כנען, שאותם חונה פסוק זה לשמותיהם; ואילו ר' שמעון אומר שמדובר בכל הגויים, שהרי אצל כולם קיים החשש שמא יסירו את בנך מאחורי. בכך הולך ר' שמעון לשיטתו, שהוא דורש טעמא דקרא, ואם כך הטעם שפירט הפסוק "כי יסיר" הוא מיותר. אלא על כרחך שמילים אלו באו לרבות את כל הגויים כולם, ואפילו כאלה שאינם כ"כ אדוקים בעבודה זרה, ואצלם אין חשש שמא יסירו.
ומכל מקום, אף לחכמים קיים איסור חיתון עם הגויים מדרבנן, וכבר מפורש הדבר בדברי עזרא: "ואשר לא ניתן בנותינו לעמי הארץ ואת בנותם לא נקח לבנינו" (נחמיה י,לא). ויש שהוכיחו מפסוק זה שהאיסור הוא דאורייתא, שהרי זמנן של גזירות חז"ל הוא מאוחר יותר, בתקופתם של החשמונאים.
חכמים אסרו דברים רבים משום החשש לחתנות, באחד מהם עסקנו בשבוע שעבר - בישולי גויים. ויש שביאר שהחשש הוא לאו דווקא לקשרי אישות ומשפחה, אלא לכל התרועעות המובילה לאימוץ מנהגים זרים לרוחנו.
ע"פ הערך חתנות בכרך יח


סמיכת גאולה לתפילה
אין להפסיק בין ברכת גאולה שלאחר קריאת שמע לבין תפילת העמידה שאחריה. אפילו שהייה של שתיקה, אסורה ביניהם. בצד הלכה זו קיימת הלכה נוספת: חובה על אדם לענות אמן אחר ברכה שהוא שומע. לכאורה, אדם העומד בתפילה ושומע את שליח הציבור חותם "ברוך אתה ה' גאל ישראל" חייב לענות אחריו אמן. אבל הרי בכך מפסיק הוא בין גאולה לתפילה?
בדרך כלל אין אדם עונה אמן אחר ברכת עצמו, אלא אם כן הוא מסיים בכך ענין (כגון, ברכת בונה ירושלים שבברכת המזון). משום כך יש סוברים שגם על ברכת גאל ישראל, שבה אנו עוסקים, אומר אדם אמן, אפילו אחר ברכת עצמו. לדעה זו ה"אמן" הוא חלק מהברכה, ואין הוא נחשב להפסק בין גאולה לתפילה. אם כך, אפשר שגם ה"אמן" אחר ברכת הש"ץ אינו נחשב להפסק.
אמנם יש הסוברים שלא יענה אמן אחר ברכת הש"ץ, כיון שזוהי הפסקה לפני תפילת העמידה. מה יכול אפוא אדם לעשות על מנת להימנע מלהכניס ראשו במחלוקת זו?
שלוש הצעות נמנו בפוסקים:
א. להמתין כמה מילים קודם סיום הברכה עד שהש"ץ יגמור את הברכה, לענות אחריו אמן, להשלים את ברכת הגאולה ולעמוד לתפילה. אולם גם לכך קמו מתנגדים, שכן אסור להפסיק באמצע הפרק של ברכות ק"ש, וכן ראוי לכתחילה להתחיל את תפילת העמידה עם הש"ץ.
ב. לסיים את הברכה עם הש"ץ, ואז לא יצטרך לענות אמן, כיון שאין עונים אמן אחר ברכת עצמו. כאמור לעיל, יש בכל זאת שיטה שאחר ברכת גאל ישראל עונה אדם אמן אף על ברכת עצמו.
ג. להקדים ולהתחיל תפילת העמידה לפני הש"ץ, ואז כיון שהוא כבר בתוך תפילת העמידה אינו עונה אמן.
משום מה לא נזכרת כאן כלל השיטה שהש"ץ אומר את סיום ברכת הגאולה ("גאל ישראל") בלחש. האמנם לא נמצא כל מקור לכך?
ע"פ הערך ברכות ק"ש בכרך ד


טו באב
חמשה עשר באב הוא יום שנהגו בו שמחה ויום טוב, משום דברים טובים שאירעו בו. אמר ר' שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל - שהיו נוהגים בהם שמחה יתירה - כחמשה עשר באב וכיום-הכפורים. טעמים שונים אמרו אמוראים על חמשה עשר באב כיום שמחה: יש שאמרו שביום זה הותרו השבטים שנתחלקה להם ארץ ישראל לבוא זה בזה, שפסק אותו דור של באי הארץ שנאסרה להם הסבת-נחלה, שאחר שנתיישבו בארץ ישראל ופרסמו ברבים שהצווי שלא להסב נחלה לא היה אלא לאותו הדור שנכנס לארץ, עשו אותו יום טוב, ששמחו שיוכלו בנות ישראל להינשא למי שייטב בעיניהן; ויש שאמרו שהוא יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל; ויש שאמרו שהוא יום שכלו בו מתי מדבר, שכל ל"ח שנה שהיו ישראל נזופים לא נתייחד הדיבור עם משה בלשון חיבה פנים אל פנים וישוב הדעת, שאין השכינה שורה על הנביאים אלא בשביל ישראל, לפיכך יום טוב הוא, שעשו ימי משתה ושמחה על הדיבור שחזר למשה; ויש שאמרו שביום זה ביטל הושע בן אלה את השומרים שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל; ויש שאמרו שביום זה ניתנו הרוגי ביתר לקבורה, שעמד המצור על העיר שבע שנים ולא היו יכולים לקברם, ובט"ו באב עברה הצרה וקברום; ויש שאמרו שביום זה היו פוסקים במקדש מלכרות עצים למערכה, שמחמשה עשר באב ואילך תשש כחה של חמה ולא היו כורתים עצים למערכה לפי שאינם יבשים, וחוששים מפני התולעת שפוסלים את עצי המערכה, ואותו יום שפסקו לכרות עצים היו שמחים לפי שבו היו משלימים מצוה גדולה כזאת, או לפי שכשהיו עסוקים בעצי המערכה היו מתבטלים מתלמוד תורה, ועשו יום טוב שמכאן ואילך היו עוסקים בתורה.
בזמן המקדש היו נוהגים בחמשה עשר באב שמחה יתירה, שביום זה היו בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולים, שכל ישראל שואלים זה מזה, שלא יתבייש מי שאין לו. ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים, וכל מי שאין לו אשה נפנה לשם, והיו אומרות: בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, אל תתן עיניך בגוי, תן עיניך במשפחה, שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל.
אף בזמן הזה, כתבו אחרונים שאין להתענות בחמשה עשר באב, אפילו חתן ביום חופתו.
באמירת תחנון נחלקו המנהגים, ועכשיו נהגו העולם שלא ליפול על פניהם ביום זה, וכן במנחה שלפניו, אבל למנצח יענך אומרים; ויש שנהגו שלא לאמרו, וכן אין אומרים בו צדוק-הדין. וכשחל בשבת אין אומרים בו אב הרחמים אחרי קריאת התורה, ולא צדקתך במנחה, וכל שכן שאין מזכירים בו נשמות.
ע"פ הערך חמשה עשר באב בכרך טז


רפואה והלכה

פרשת ואתחנן

בריאות / רפואה מונעת

רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך לבני בניך [דברים ד ט]; ונשמרתם מאד לנפשתיכם כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר ה' אליכם בחרב מתוך האש [דברים ד טו]

מתוך: א. שטינברג, אנציקלופדיה הלכתית רפואית, מהדורה חדשה תשס"ו, כרך ב, ערך בריאות, טורים 331 – 369

פרשנות המקרא

תלמוד בבלי, ברכות לב ב: מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך ובא שר אחד ונתן לו שלום ולא החזיר לו, לאחר שסיים תפילתו אמר לו והלא כתיב בתורתכם 'רק השמר לך ושמר נפשך' וכתיב 'ונשמרתם מאד לנפשתיכם' ולמה לא החזרת לי שלום, אם הייתי חותך את ראשך בסייף מי היה תובע את דמך מידי, אמר ליה אילו לפני מלך בשר ודם היית עומד ובא חברך ונתן לך שלום היית מחזיר לו, אמר ליה לא, אמר ליה ומה לפני מלך בשר ודם כך, אני שהייתי עומד לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה על אחת כמה וכמה, מיד נתפייס אותו השר.

תלמוד בבלי, שבועות לו א: המקלל עצמו עובר בלא תעשה, דכתיב 'השמר לך ושמר נפשך מאד'.

המושג בריא במקרא פירושו שמן [1]. בספר בן-סירא [2] ובמשנה [3] בריא הוא ההפך מחולה. המושג בריאות במובן של גוף שלם ותקין מופיע לראשונה ברמב"ם [4]. יתכן שלאור התפיסה שרווחה בעבר, שאדם שמן הוא סמל הבריאות, הפך המושג בריא = שמן לבריא = שאינו חולה.
באופן מושאל משתמשים התנאים במובן של בריא כהיפך של שבור ורעוע בכלים [5], ובמובן של וודאי, היפך משמא [6]. בגמרא השימוש במובן של וודאי הוא במושג ברי, ללא אל"ף בסוף.
מושג תנ"כי אחר המשמש במובן של בריאות הוא החלמה [7], ובתלמוד משמש מושג זה בעיקר בבריאות נפשית, היפך משוטה [8], אך גם במובן של חלים היפך מחולה [9]. הלשון חלים משמעותו חיבור וחיזוק [10].
רפואה מונעת בלשון המודרנית נקראת בלשון הפוסקים שמירת הנפש [11], או שמירת הגוף [12], ובלשון רופאי ימי הביניים היא נקראת הנהגת הבריאות [13], או שמירת הבריאות.
המושג היגיינה, שמקובל בין הבריות כמושג של שמירה על הניקיון בלבד, הוא למעשה מושג של תורת הבריאות ושמירת הבריאות [14]. בניגוד לרפואה הפעילה, המתייחסת לאדם החולה, הרי ההיגיינה והרפואה המונעת מתייחסת לאדם הבריא, ומטרתו של ענף ההיגיינה היא שמירת הבריאות וסילוק הסכנות המאיימות עליה. המושגים היגיינה ורפואה מונעת הם למעשה חופפים, ללא הגדרה מבדילה מוסכמת. יש המציינים במונח היגיינה את הרפואה המונעת הפרטית, בעוד שתפקידי החברה והשלטון בשמירת הבריאות מכונים רפואה מונעת, או רפואה ציבורית.

רקע היסטורי

רופאי הזמן העתיק וימי הביניים שמו דגש רב על הרפואה המונעת והדריכו על איכות האוכל, על כמות האוכל, על זמני האוכל, על מידת התנועה וההתעמלות, על עשיית הצרכים, על האוויר הטהור.
כבר היפוקרטס הכיר בחשיבות הרפואה המונעת, לפחות בהיבטים מסויימים [16]. גלינוס הקדיש לפחות ששה מספריו לנושאים הישירים של רפואה מונעת, ואחד מהם נקרא "על שמירת הבריאות".
מחברים אחרים פרסמו ספרים רבים על פרטי המאכלים, על צורת הבישול וההכנה, על זמני האכילה, ועל הצורך בהתעמלות [17].
ראש המדברים ברפואה מונעת במובנה הרחב היה הרמב"ם, שחיבר ספר שלם על נושא זה בשם "הנהגת הבריאות" [18], והקדיש לכך פרק שלם בתוך ספרו ההלכתי "משנה תורה", הלוא הוא הפרק הרביעי בהלכות דעות. הרמב"ם קבע שלושה כללים עיקריים למלאכת הרפואה, והראשונה והנכבדת שבהם היא הנהגת הבריא, והיא "הנהגת הבריאות הנמצאת עד שלא תאבד" [19], היינו רפואה מונעת היא המרכיב החשוב ביותר למקצוע הרפואה. הרמב"ם גם חידש והרחיב את הצורך ברפואה מונעת בתחום הנפשי והרגשי [20]. הוא כתב: "ולכן יסלק מעליו ההפעליות הנפשיות המביאות לקוצר רוח, כי בזה תיארך בריאות הבריא, והוא הקודם ברפואת כל חולה".
מחברים יהודיים אחרים בימי הביניים הדגישו אף הם את הצורך ברפואה מונעת, ולדוגמא בספר חסידים נכתב: "ואיזה רופא חכם, כל שיודע להיזהר שלא יבוא אדם לידי חולי, ואם בא לידי חולי אף על פי שמרפא, כיון שלא ידע להיזהר אין זה רופא חכם" [21].

בעת החדשה - כמייסד ההיגיינה הציבורית המודרנית נחשב הרופא האוסטרי יוהאן פטר פרנק, שבשנים 1817-1777 פרסם את ספרו "שיטה כללית של משטרה רפואית", בששה כרכים בשפה הגרמנית. במקומות רבים מספרו זה מביע המחבר את התפעלותו מן החוקים ההיגייניים הכלולים בתנ"ך ובתלמוד.
בשנת 1851 התקיים בפאריס הכנס הבינלאומי הראשון להיגיינה, שבו הדגישו את הצורך בהסכמים בינלאומיים למניעת מגפות. בשנת 1920 הוקם אירגון ההיגיינה של חבר הלאומים, ובשנת 1948 הוקם ארגון הבריאות העולמי מטעם האו"ם.

דרכי שמירת הבריאות במקרא ובחז"ל

שמירת התורה והמצוות - "הרפואה המונעת" הטובה ביותר לפי השקפת התורה היא שמירת התורה והמצוות, כנאמר: 'ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך… כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך' [22]; וכן: 'ועבדתם את ה' אלקיכם… והסירותי מחלה מקרבך' [23]. אך במצב הקיים, שבו 'אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא', יש חשיבות רבה לרפואה המונעת, שכן חייבים לנהוג כדרך העולם, "ורוב בני אדם בחטאתם לא זכו אל המעלה הגדולה הזאת, ועל כן תצוינו התורה לשמור משכנותינו ומקומותינו לבל יקרנו מות בפשיעתנו, ולא נסכן נפשותינו על סמך הנס" [24].

מצוות עם מרכיב של רפואה מונעת - רבות ממצוות התורה כוללות בתוכן גם תועלת של רפואה מונעת, אף על פי שכמובן לא זו היתה מטרתן העיקרית. ברור שמצוות התורה הן בראש וראשונה מצוות רוחניות, שברובן אין אנו יודעים את כל כוונותיהם וסודותיהם הנשגבים, ואין התורה עצמה מסבירה את טעמיהן, אך קשה לשלול מהן את ערכן העצום ברפואה מונעת, הגופנית והנפשית כאחת. בוודאי שאם יש דעות או הוכחות רפואיות שונות ממה שעולה לכאורה מטעמי המצוות, אין בהן כדי לשנות כהוא-זה מפרטי המצוות, שכן הן מחייבות מכוח עצמן, ואין התורה ספר-לימוד ברפואה, ואין המצוות הנחיות רפואיות גרידא. אך התורה היא תורת חיים וחסד, ובוודאי חלק מטעמי המצוות הללו כולל גם את המגמה לשמור על הבריאות והחיים, "ויש בכוונת כלל התורה שני דברים, והם תיקון הנפש ותיקון הגוף" [25]. למעשה ברבים מדיני התורה ניתן למצוא את רוב עקרונות הרפואה המונעת וההיגיינה הפרטית והציבורית: מניעת מגפות והדבקות, ניקיון אישי וציבורי, מניעת הרעלות ותאונות, ומן הראשונים האריכו לבאר הרבה מצוות מבחינת ערכן הבריאותי [26].
מחברים שונים דנו בפירוט במספר רב של מצוות מבחינת ערכן הבריאותי:
מאכלות אסורים, כולל בעלי חיים טמאים ואסורים, נבלות, טריפות, חלב, דם ובשר בחלב, ערלה, דגים [27]; דם נידה ויולדת, הזב והזבה [28]; מצות המילה [29]; ניקיון המחנה [30]; הרחקת המצורע, המנוגע, טמא מת ושאר הטמאים, ודיני הטהרה במים חיים [31]; מצות השמיטה מחזירה את האדם אל טבעו הרענן, עד אשר לא יצטרך לרפואות למחלות, שהן באות ברובן על ידי הריסת המשקל של החיים, בהתרחקם מטהרת הטבע הרוחני והחומרי [32]; כל ההלכות הקשורות בהסדרי עבודה ומנוחה, וגולת הכותרת מצות השבת; יש אף שראו במצות הצום ביום-כיפורים ערך רפואי, כדי להפחית את הנזקים של אכילה בעודף, וכן עניין המן, שנתן הקב"ה לישראל במדבר, שהיה במידה מדוייקת לצרכי הגוף של כל אחד ואחד [33].

עצות והנהגות בחז"ל - בגמרא מצינו הרבה עצות להנהגת בריאות נכונה. רובן מתייחסות לרפואה מונעת אישית, וחלקן לרפואה מונעת ציבורית. על יחס חז"ל לחשיבות הרבה של הנהגה בריאותית-מונעת נכונה ניתן לעמוד במעשה רבה בר רב הונא שלא הלך לדרשתו של רב חסדא, כי בדרשותיו עסק בעצות רפואיות-מונעות, ועל כך אמר לו רב הונא: "הוא עסיק בחיי דברייתא ואת אמרת במילי דעלמא, כל שכן זיל לגביה" [34].
בתחום היחיד יש לציין את ההנהגות הבאות: צורת האכילה, זמניה, כמותה, ויחסים תקינים בין אכילה לשתיה [35]; סוגי המאכלים הטובים והרעים [36]; יחסי עמידה, ישיבה והליכה רצויים [37]; צורת ההליכה הנכונה [38]; הקפדה על פעולת מעיים ומתן שתן בצורה מסודרת [39]; חובת רחיצת הגוף וחשיבות הניקיון האישי וניקיון הבגדים [40]; כל דיני רחיצת ידים אחרי עשיית הצרכים, לפני אוכל, בנגיעה בחלקי גוף מגולים, בקימה מהשינה ועוד [41]; התנהגות בריאותית נכונה של מעוברת [42].
בתחום הגנת הסביבה מבחינה בריאותית ומניעת סיכונים, מצינו מספר הלכות ועצות: ישיבת כרכים קשה, שהכל מתיישבים שם, ודוחקים ומקרבים הבתים זו לזו, ואין שם אויר צח [43]. יש הרואים במצות התורה למגרש פנוי סביב ערי הלוויים [44] גם עניין אקולוגי [45]; מניעת לכלוך בשדות, במחנות, וכל שכן בתוך המדינה [46]; הסדרת מי השפכים ברשות הרבים [47]; הרחקת זבלים וגורמי ריח רע מן היישוב [48]; מניעת זיהום אוויר בפסולת [49]; הרחקת עשן [50], ושיעורו שלא יבוא העשן ויזיק לאנשים בעיניהם [51]; איסור זיהום מקורות המים [52]; מניעת רעש סביבתי [53]; חובת הניקיון בציבור, ולדוגמא, בירושלים כיבדו את הרחובות יום-יום [54]; הרחקת מזיקים מן העיר - מרחיקים את הדבורים מן העיר חמישים אמה, והטעם להרחקה זו הוא כדי שלא יעקצו בני אדם [55], והוא משום דין סכנה, ולא משום נזקי שכנים [56].

הרמב"ם ביד החזקה מונה עצות בתחום הרפואה המונעת הנוגעות לאכילה ושתיה, לשינה, לפעולת מעיים, להתעמלות, לרחיצה, להקזת דם, ולמשגל [57]. סכומו של הרמב"ם: "כל המנהיג עצמו בדרכים אלו שהורינו [58], אני ערב לו שאינו בא לידי חולי כל ימיו, עד שיזקין הרבה וימות ואינו צריך לרופא, ויהיה גופו שלם ועומד על בוריו כל ימיו, אלא אם כן היה גופו רע מתחילת ברייתו; או אם היה רגיל במנהג מן המנהגות הרעים מתחילת מולדתו; או אם תבוא מכת דבר או מכת בצורת לעולם" [59]. היינו, רפואה מונעת נכונה מכל הבחינות מונעת מחלות ומביאה להארכת תוחלת החיים, אלא אם כן מדובר באדם שנולד עם מטען תורשתי שלילי, או שיש לו הפרעות מלידה במבנה הגוף או בתפקודו, או שלא הקפיד על רפואה מונעת נכונה לזמן ארוך, או שנפגע ממחלות זיהומיות או מפגעי טבע וכד'.

בספר בן-סירא מצינו מספר הצהרות עקרוניות בחשיבות הרפואה המונעת: בטרם חולית היזהר [60]; טוב מסכן בבריאת בשר, מאיש עשיר וחולה [61]; אין עושר כחיים בריאים [62].

סיכום - אורח החיים המומלץ לכל יחיד על ידי הרפואה המונעת המודרנית, הכולל דיאטה נכונה, פעילות גופנית, שינה מספקת, חלוקה נכונה בין עבודה למנוחה, הימנעות מחומרים רעילים ומזיקים, כל זה ויותר, מתואר, איפוא, בתלמוד ובפוסקים בהרחבה ובגישה עקרונית דומה לדרישות המודרניות. מכאן ניתן לומר, שיותר מששמרו ישראל על התורה, שמרה התורה על ישראל, וידוע שבמגיפות הגדולות באירופה בימי הביניים, כגון מגפות הדבר ואבעבועות שחורות, נפגעו היהודים הרבה פחות מאשר שכניהם הנכרים, עד שהגויים חשבו שהיהודים משתמשים בכישוף, ולכן ערכו בהם פוגרומים אכזריים, אך למעשה קיום דרישות התורה ומצוותיה הם שהגנו על היהודים, שכן מעבר לעצם ההגנה בגין שמירת התורה יש במצוות גם מידה מסויימת של דרישות היגייניות שמנעו הדבקה ותחלואה רבה.

פרטי דינים

מקורות לחובת שמירת הבריאות

חז"ל והפוסקים דנו על מספר מקורות לחיוב ההימנעות מסכנה ושמירת הבריאות:
'רק השמר לך ושמור נפשך מאד', וכתיב 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם' [63] - מפסוקים אלו נלמד חיוב לשמור גופו מסכנה [64]. ואף שהפסוקים הללו מתייחסים לשכחת התורה, ולא לשמירת נפש האדם, כנראה היתה לחז"ל קבלה שהפסוקים הללו נדרשים גם לעניין אחר, ולכן יכולים לדרוש גם על שמירת הגוף [65]; או שגוף בריא הוא תנאי לשמירת התורה והמצוות [66].
'ועשית מעקה לגגך, ולא תשים דמים בביתך' [67] - העשה והלאו הקשורים במצות מעקה מהווים מקור כללי לחיוב ההימנעות מסכנה, ואם לא הסיר והניח המכשולות המביאים לידי סכנה, ביטל מצות עשה ועבר בלא תשים דמים [68], ומכאן החיוב למנוע מצבים העלולים לגרום נזק וסכנה [69].
איסור בל תשחית [70] - שכולל גם השחתה של הגוף, שעבורו התירו פעולות שונות לשמירת הבריאות [71]. ואמנם רוב הפוסקים פסקו כאותה דעה שיש איסור בל תשחית בגופו של אדם, ולא רק בחפצים [72].
איסור בל תשקצו [73] - שממנו למדו האיסור להשהות נקביו [74], ואיסור אכילת מאכלים מלוכלכים ומתועבים, ואיסור אכילה בידים מלוכלכות [75].
'ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר' [76] - אשר נדרש להישמר בזמן מגיפת דבר [77].
'ויהי האדם לנפש חיה' [78] - אמר רב יהודה אמר רב, אמרה תורה נשמה שנתתי בך החייה [79].
'והסיר ה' ממך כל חולי' [80] - ממך הוא שלא יבואו חוליים עליך [81], היינו, באדם תלוי שלא יבואו חליים עליו [82].
יש מי שהסמיך עניני הנהגת בריאות נכונה על הפסוק 'וחי בהם' [83], ולא שימות בהם [84].
יש שלמדו באופן כללי, ממה שהזהירה אותנו התורה באומרה 'לא תנסו את ה' אלקיכם' [85], וכבר נקבע הכלל אין סומכים על הנס [86].
'צנים ופחים בדרך עקש, שומר נפשו ירחק מהם' [87] - שעם היות האדם בוטח בה', עם כל זה לא יכניס עצמו בסכנות, וישמור מן המקריים כפי יכולתו, ושומר נפשו, רוצה לומר גופו, ירחק מהם [88].
לפי פוסקים ובעלי הגות אחדים מקור החיוב לשמירת הבריאות והחיים הוא כללי ביותר ויסודי בשמירת התורה כולה, והוא כדי שיוכל האדם לקיים את מצוות התורה וללמוד את התורה: "הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה, לפיכך צריך אדם להרחיק עצמו מדברים המאבדים את הגוף, ולהנהיג עצמו בדברים המברים ומחלימים" [89]; "בהיות בגוף שום הפסד באיזה עניין שיהיה תתבטל פעולת השכל כפי אותו ההפסד, ועל כן הרחיקה אותנו תורתינו השלמה מכל דבר הגורם בו הפסד… כי מהיות הגוף כלי לנפש… מפני זה צריך האדם להשתדל על כל פנים בחיות גופו להעמידו על ישובו ובריו וכוחו… ועל כן היה מחסדי האל הגדולים עלינו אנחנו עמו אשר בחר, והרחיק ממנו כל מאכל מזיק אל הגוף ומוליד בו ליחות רעות" [90]; "מאד צריך האדם לשמור חוקי בריאות הגוף על פי דרכי הרפואות, כדי שיהיו כלי הגוף בריאים ויכולים לעשות עסקיהן הראויין, כי לא יתקיימו במצוות אלא בבריאות הגוף ושמירת נפשו מכל נגף וסכנה, ואז כשיהיה גופו ונפשו בריא וחזק וטהור יקנה המידות הנכבדות ונוחל העולם הזה והעולם הבא" [91]; "הטעם שהזהירה התורה על שמירת הנפש הוא מטעם שהקב"ה ברא את העולם בחסדו להטיב להנבראים, שיכירו גדולתו ולעבוד עבודתו בקיום מצוותיו… והמסכן את עצמו כאילו מואס ברצון בוראו, ואינו רוצה לא בעבודתו ולא במתן שכרו, ואין לך זלזול אפקירותא יותר מזה" [92]; "ומצווה להנהיג עצמו במידה טובה והנהגה טובה לשמור בריאותו, כדי שיהיה בריא וחזק לעבודת הבורא יתעלה" [93]; "אמצא לנכון להזכיר על דבר שימת לב למצב הבריאות של התלמידים, שזה עיקר גדול מאד בדורנו, דור שירדה החולשה בעולם, ומקוננת דווקא בין תלמידי חכמים וראי ה' וחושבי שמו, ואחת מעבודות הקודש היותר עיקריות היא ההשתדלות שתלמידי חכמים יהיו בריאי גוף ונפש" [94].

גדרי החיוב להימנע מסכנות ולשמור על הבריאות

חיוב גמור מן התורה - יש מי שמנה את הלאווים של 'השמר לך ושמור נפשך', 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם', במובן של הימנעות מסכנה, בתרי"ג המצוות [95], ויש הסוברים שלוקים על לאו זה [96].

דרגות חיוב שונות - הרמב"ם כתב: "וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות, מצות עשה להסירו, ולהישמר ממנו, ולהיזהר בדבר יפה-יפה, שנאמר 'השמר לך ושמור נפשך', ואם לא הסיר והניח המכשולות המביאין לידי סכנה, ביטל מצות עשה, ועבר בלא תשים דמים" [97]. מכאן משמע שלדעתו יש חיוב מן התורה להישמר מסכנות. ולהלן כתב הרמב"ם: "הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות, וכל העובר עליהם וכו' מכין אותו מכת מרדות" [98]. מכאן משמע שאין האיסור אלא מדרבנן. ובמקום אחר [99] כתב הרמב"ם: "לפיכך צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדין את הגוף… וכל המנהגות הטובים האלו שאמרנו אין ראוי לנהוג בהם אלא הבריא". מכאן משמע שכל אלו הם רק בגדר עצות טובות, ואין בהם גדר איסור כלל. לפיכך, יש מי שנסתפק אם המסכן עצמו עובר על איסור מן התורה, אלא שאין לוקים עליו מן התורה, וחייב רק מכת מרדות מדרבנן, או שכל האיסור הוא מדרבנן, וכל הלימודים מהפסוקים הם אסמכתא בלבד [100], ויש מי שברור לו שהאיסור מן התורה [101]; יש שחילקו בין מצבים שסכנתם רחוקה, ורוב האנשים לא מסתכנים בהם, ודשו בהם רבים, כגון מאכלים לא נכונים, שאין העובר על עצות אלו בגדר איסור, אלא שראוי להימנע מהם, לבין מצבים שסכנתם ברורה וגדולה, שיש עליהם איסור ממש [102]; יש מי שהבדיל בין מצב של סכנה וודאית, שאיסורו מן התורה, לבין מצב שיש רק חשש סכנה, שאז האיסור הוא מדרבנן, ומכים אותו מכת מרדות [103]; ויש מי שכתב, שהמביא עצמו לידי סכנה עתיד ליתן את הדין [104]. ולאו דווקא סכנה, אלא כל דבר המזיק לאדם, אינו רשאי לגרום לעצמו נזק כלשהו [105]. ומכוח זה יש מי שכתב, שמכיוון שנתנה התורה רשות לרופא לרפא, יש לשמוע לאזהרות הרופא ולקיים את הוראותיו, תוך אמונה ובטחון בקב"ה, שהוא הרופא האמיתי [106].

דינים הקשורים לשמירת הבריאות ולהימנעות מסכנה

כאן מסוכמות כל ההלכות הנובעות מחשש סכנה גופנית, ולא נמנו אותן פעולות שנאסרו מסיבות סגוליות, עין הרע, רוח רעה, סימן רע וכיו"ב.

כללי - "הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות, וכל העובר על דברים אלו וכיוצא בהם, ואמר הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך, או איני מקפיד בכך, מכין אותו מכת מרדות, והנזהר מהם, עליו תבוא ברכת טוב" [107]; "ויזהר מכל דברים המביאים לידי סכנה, כי חמירא סכנתא מאיסורא, ויש לחוש יותר לספק סכנה מלספק איסור… וכל הדברים שהם סכנה שומר נפשו ירחק מהם, ואסור לסמוך על הנס, או לסכן נפשו בכל כיוצא בזה" [1082]; "כל אדם חייב לשמור עצמו ובני ביתו מכל ספק סכנה ונזקי הגוף… והאדם ישתדל לעשות שמירה כל מה שבידו לעשות" [109].

כלב - אסור לגדל כלב מפני הסכנה, אלא אם כן הוא קשור בשלשלת [110]. ומי שמחזיק כלב רע בביתו משמתים אותו עד שהורגו [111].

חמירא סכנתא מאיסורא [112] - באופן כללי יש להחמיר יותר בדבר של סכנה מאשר בדבר של איסור. מכאן קבעו הפוסקים כללים וגדרים שונים בענייני סכנה - יש אומרים, שדבר שיש בו סכנה אינו בטל אפילו בששים [113]; ויש שכתבו, שביטול בששים מועיל [114], אך בארס של נחש לא אמרו בו שעור ששים [115]; ויש שחילקו בין תערובת לח בלח לתערובת יבש ביבש [116]; יש מי שכתב, שדווקא דבר שיש בו כבר סכנה במהותו, כמו ארס נחשים - אינו בטל, אבל דבר שבעצמו אין בו סכנה, אלא שבתערובת נוצרת הסכנה, כגון בשר ודגים, כל זמן שאין טעם, אין בזה הסכנה כלל ובטל [117]; ספק-ספיקא לא מועיל בדבר שיש בו סכנה [118]; ספק סכנתא מדרבנן - לחומרא [119]; בספק סכנה אין מעמידים על חזקת היתר [120]; אין הולכים אחר הרוב במקום סכנה [121]. ומכל מקום, מותר להוסיף עד ששים, ולבטל דבר של סכנה שנתערב בדבר היתר, בין אם הדבר מסוכן מצד עצמו, כגון ארס נחשים, ובין אם הסכנה נוצרת מעצם התערובת, אבל כל חלק מהתערובת אינו מסוכן, כגון בשר ודגים [122]. יש שהבדילו בין סכנה סגולית, שאז מקילים בספק-ספיקא, לבין סכנה טבעית, שאין להקל אפילו בספק-ספיקא [123].

סיכונים בשתיה - לא יניח פיו על הסילון המקלח וישתה, ולא ישתה בלילה מן הנהרות ומן הבארות ומן האגמים, שמא יבלע עלוקה והוא אינו רואה [124].
אסור לשתות מכוס ולתת לחברו, מפני הסכנה [125]. ויש מי שכתב, שבזמן הזה אין נמנעים מלשתות יין של קידוש מכוסו של המקדש, כי ברור להם שבעל הבית הוא נקי, ואין בו חולי [126].
אסור לשתות משקים מגולים, מפני חשש סכנת נפשות, שמא שתו מהם הנחש וכיוצא בו מזוחלי עפר, והטילו בו ארס [127], ואף אסור להשהותן מפני הסכנה, שמא ישתה אדם מהן [128]. יש מהפוסקים הסבורים, שאין דין גלוי נוהג בזמן הזה [129]; ויש שפסקו להיזהר בזה גם בזמננו [130]. אמנם גם לשיטה זו אין להקפיד במים מגולים לנטילת ידיים ליד המיטה, כי האיסור הוא בשתיית מים מגולים ולא ברחיצה בהם [131], ואין לחשוש מדין מים מגולים כשהם נמצאים במקרר, כי אין דרך נחשים להיכנס למקומות קרים [132].

סיכונים באכילת בשר - אסור לאכול בשר בהמה שאכלה סם שהורג את האדם, או שהכישה נחש, שאמנם מותרת היא משום טריפה, אך אסורה משום סכנת נפשות [133].

שביתת רעב - יש מי שכתב, שאסור לשבות רעב, גם כאשר מדובר במטרה נעלה, כי אסור לפגוע בבריאות הגוף [134].

סיכונים בשימוש לא נכון של אמצעים - אין מחתכים בשר בקרומית של קנה, שמא ישארו קיסמים ממנה בבשר, וכן אין מחצצים בה את השיניים מאותה סיבה, ואין מקנחים בה, שמא קיסמים ממנה יפצעו את אזור פי הטבעת [135].

אסור למכור סנדל של עור העשוי מבהמה שמתה מאליה מפני הסכנה, שמא מחמת נשיכה מתה והארס נבלע בעור [136].

אסור ללכת יחף [137], משום הצינה [138].

אסור לחתוך בשר על גב היד, משום סכנה, שמא יקוץ ידו [139].

סיכונים בשכיבה וישיבה - אסור לשכב על הקרקע [140], ואסור לשבת על אצטבאות של אבנים [141], ובשניהם הטעם משום צינה [142].

סיכונים בזיעה וברוק - צריך להיזהר מזיעת אדם, שכל זיעת האדם סם המות, חוץ מזיעת הפנים [143]. ובטעם הדבר - יש מי שכתב, שמא יש עליהן רוק יבש של מוכי שחין או מצורעים או זיעה [144]; ויש מי שכתבו, מפני שיד הכל משמשת בהן, ויש מהם חולים וזוהמתן דבקה בהן, ואותה זוהמה קשה לאדם כשנותנה לפיו [145].
צריך להיזהר מליתן מעות בפיו, שמא יש עליהן זוהמה של חולים [146].

סיכונים שונים הדומים למעקה - כל דיני מעקה [147] נובעים מהטעם של 'לא תשים דמים בביתך' [148], היינו החיוב להימנע מסכנות:
אסור לעבור תחת קיר נטוי, או גשר רעוע, או להיכנס לחורבה, וכן כל כיוצא באלו משאר הסכנות אסור לעבור במקומן [149], והתירו לסתור ולבנות כותל רעוע בחול המועד מפני הסכנה, ואפילו שאין סכנה אם יסתור ולא יבנה, התירו סופו מפני תחילתו, שאם אתה אומר לו שלא יבנה, אף הוא אינו סותר, ונמצא בא לידי סכנה [150].
אסור לעבור בנהר שמימיו רודפים, אם המים מגיעים למעלה ממותנים משום הסכנה [151].
אפילו במקום מצווה אין סומכים על הנס, אם הסכנה ברורה [152].

מניעת תאונות - על פי יסודות ההלכה על חיוב ההימנעות מסכנה, יש לציין את החשיבות הרבה של נהיגה זהירה, להימנע מסיכון עצמו ואחרים בדרכים, לשמור על הכללים הבטיחותיים שנקבעו בחוקי התעבורה ובתקנות-תעבורה, כגון חגירת חגורות בטיחות, מהירות נכונה, שמירת מרחק נכון, והקפדה על תמרורים ואזהרות וכד' על מנת למנוע תאונות דרכים [153].
כמו כן יש חיוב מדין חובת עשיית מעקה למנוע תקלות בטיחותיות במקומות עבודה [154].

סכנת נכרים - חז"ל והפוסקים הטילו איסורים שונים משום סכנת עובדי כוכבים שמא ירצחוהו, כגון שלא יתייחד עם העכו"ם, ולא יתלווה עמו בדרך, ולא יתרפא ממנו, ולא יסתפר אצלו, ולא ישא ויתן עמו [155]. יש שכתבו, שבזמן הזה אינם חשודים על שפיכות דמים [156].

אכילת בשר ודגים/חלב ודגים - אסור לאכול בשר ודגים ביחד, משום שקשה לריח ולצרעת [157]. איסור זה כולל גם בשר עוף ודגים, אלא שבזה יש להקל בביטול ששים [158]. יש מי שכתב, שהאיסור כולל גם אכילת דגים וחלב [159], ויש מי שחולק על כך [160]. ובזמן הזה, יש מי שכתבו שאין סכנה, ואולי נשתנו הטבעים [161].

מאכלים מזוהמים - אסור לאכול ולשתות מאכלים ומשקים מגואלים ומלוכלכים בצואה או בקיא וכיוצא בזה, וכן אסור לאכול בכלים מלוכלכים ובידים מזוהמות [162].

מים אחרונים שחייבו חכמים, הוא כדי להגן על העינים מפני מלח סדומית, או כדי לנקות הידיים מזוהמת המאכל [163]. ובזמן הזה שלא מצוי המלח הזה בינינו - יש אומרים, שאין חובה של מים אחרונים אלא למי שהוא איסטניס [164]; ויש אומרים, שגם בזמן הזה נשארה החובה למים אחרונים [165].

רחיצת ידיים ונטילת ידיים - מדיחה אשה ידה אחת במים ביום-הכיפורים, ונותנת פת לתינוק [166], לפי שרוח רעה שורה על הלחם הנלקח בידיים שלא נטלן שחרית, ושם השד שיבתא [167]; ויש מי שכתב, שאין הכוונה לשחרית בלבד, אלא כל היום כולו, שהיה מצוי ביניהם רוח רעה, שחונקת את התינוק, כשנותנים לו לחם בלא נטילת ידיים, אפילו כל היום [168]. אכן כיום אין אנו נזהרים בזה, לפי שאין אותה רוח רעה שורה באלו המלכויות, כמו שאין נזהרים על הגלוי ועל הזוגות [169].
חיוב נטילת ידים לאכילת פת, לפי אחד הטעמים הוא משום נקיות [170].

אסור לדבר בשעת הסעודה, שמא יקדים קנה לוושט ויסתכן בחניקה [171].

צורות אכילה - אכילת תמרים מרים על קיבה ריקה, חגירת חבל פשתן לח על המותנים, אכילת לחם ושכיבה לישון ללא הליכה של ארבע אמות, כל אלו גורמים למחלות שאין להן מרפא [172].

התנהגות מניעתית - כל ההנהגות הנכונות בענייני מזון, משגל, שינה, פעילות גופנית וכיו"ב, מטרתן לשמר את הבריאות, כגון הדברים שנמנו לעיל. יש מי שכתב, שחלק מההנהגות הרפואיות שבגמרא היו דווקא לפי רפואת והנהגת מלכות בבל, שבה היו חכמי הגמרא, והם משונים משאר ארצות [173]; ויש מי שכתב, שנשתנו הטבעים והכל לפי טבע הארצות [174]; ויש מי שכתב, שאין לנהוג בהנהגות הבריאות המתוארות בתלמוד, כדי שלא יבואו להרהר אחר חז"ל [175]. לפיכך נראה, שכל העצות הנוגעות לרפואה מונעת בתחומים אלו שבדברי חז"ל והפוסקים, היו טובים ונכונים לפי זמנם והבנתם, ואילו כיום יש לשמור על הוראות הרופאים ברפואה מונעת כפי הבנתם [176].

מגפות ומחלות מדבקות ¬- תשובות רבות דנו בהתנהגות הרצויה בזמן מגפות, ובעיקר נידון העניין במגפות הדבר. הפוסקים נתנו עצות שונות למניעת ההדבקות [177]. העצה העיקרית היתה לברוח מן העיר כשיש דבר בעיר [178]. קיים איסור תענית בזמן מגיפה [179], ומסופר שבשנת תר"ט, בזמן מגיפת החולי רע [180], הכריז הגאון ר' ישראל סלנטר שלא להתענות ביום הכיפורים, וללכת לטייל באוויר צח, והוא עצמו עלה על הבימה ואכל לעיני כל הקהל [181]. כמו כן התירו שינויים שונים בדיני קבורה במקרי זיהום ומגיפות [182].
אסור לרחוץ עם אדם שהוא מוכה שחין, ולכן על מוכה שחין להזהיר מי שרוצה לרחוץ עמו שהוא מוכה שחין, כדי שלא יעבור על 'לפני עור לא תתן מכשול' [183]. וכן כל חולה במחלה מדבקת, חייב להודיע על כך [184].

סמים - חובת ההימנעות משימוש בסמים כלולה באיסור ההסתכנות, ובנוסף לקלקול הגוף, הם גם מקלקלים את הדעת, וגורמים לתאווה גדולה [185]. וכבר קבעו חז"ל שאסור לשתות סמים [186], מפני שנקבע להם הרגל, ויהא לבך שואלך ותפסיד מעות, ואפילו לרפואה לא תשתה אם אפשר לרפואה אחרת [187].

שינויי הלכות בגלל סיכונים - הרבה הלכות נשתנו בגלל חשש סכנה, ולהלן מספר דוגמאות:
אבל מותר לנעול נעלים, אם יש חשש לסכנת עקרב וכד' [188]; אין חיוב לעלות לארץ ישראל כשהדרכים משובשות, ויש סכנה בהליכה לשם [189]; יש שפטרו מחובת מזוזה במקומות שגויים דרים בה מחשש סכנה, שיאמרו שעושים לו כשפים [190]; חור בכותל הבית שבין ישראל לנכרי, שיש חשש סכנה שהנכרי יאמר כשפים עושה לי הישראל, אין צריך להוציא חמץ הנמצא שם ולבערו, אלא מבטלו בלבו ודיו [191]; איסור חינוך קטנים לצום ביום הכיפורים מחשש סכנה [192]; הדלקת נר חנוכה בבית פנימה בשעת הסכנה [193]; המקלס ברגל בזמן הספד, לא יקלס במנעל ולא בסנדל מפני הסכנה, שעלול להינזק ברגלו על ידי המנעל, בעוד שיחף נזהר יותר שלא יינזק [194].

מקורות והערות
[1] בראשית מא ב - ובריאת בשר; שופטים ג יז - ועגלון איש בריא מאד; מל"א ה ג - עשרה בקר בראים ועוד. וראה בפיהמ"ש לרמב"ם שבת פ"כ (קמ א) ועירובין פ"י (קא א); [2] בן סירא ל יד, טז; [3] שבת יד ג; גיטין ו ז; ב"ב ט י; מקואות ח ד ועוד. יתכן שמקור השם 'בריא' כהיפך מחולה הוא ארמי, במובן של 'ברא', היינו חוץ, והכוונה שאדם שהבריא הוא אדם שהמחלה יצאה החוצה ממנו - ראה ערוך ע' בר(ד); [4] דעות ד יד; [5] כלים ג ה; [6] תוספתא טהרות ג ד; [7] ישעיה לח טז - ותחלימני והחייני; איוב לט ד - יחלמו בניהם. וראה בערוך ע' חלם ג'; [8] ר"ה כח א; יבמות קי ב - עתים חלים עתים שוטה; [9] פסחים עח ב; [10] ראה חולין קכג ב - לא שנו אלא טלית, אבל עור חלים; [11] רמב"ם רוצח ושמירת הנפש פי"א-פי"ב; שו"ע חו"מ סי' תכז; [12] שו"ע הרב, הל' שמירת גוף ונפש; קיצשו"ע סי' לא; [13] ראה הנהגת הבריאות לרמב"ם בהוצאת ז. מונטנר, הע' 1ג עמ' 11; [14] מקור השם הוא מהמיתולוגיה היוונית, שבה היגיאיאה היתה אלת-הבריאות, ומכאן היגיינה משמשת כמושג לתורת הבריאות; [15] בהקדמה למגילת היסוד של ארגון הבריאות העולמי משנת 1948; [16] ראה בהנהגת הבריאות לרמב"ם, שער ראשון סעיף 1; [17] ראה באריכות בהנהגות הבריאות לרמב"ם, פרקי משה לרמב"ם מאמר יח; [18] תורגם לעברית ע"י משה אבן תיבון, ויצא לאור מחדש על פי כתבי יד והשלמות ע"י ד"ר זיסמן מונטנר, כתבים רפואיים, כרך א, מוסד הרב קוק, ירושלים תשי"ז; [19] הנהגת הבריאות, שער שני, סעיף 1. וראה בשמונה פרקים, רפ"א; [20] הנהגת הבריאות, הנהגת בריאות הנפש, שער שלישי, סעיפים 19-12; [21] ס' חסידים הוצאת מק"נ סי' יז; [22] שמות טו כו. וראה בדרשות הר"ן דרוש הששי, שהקשה על הפסוק איך יתכן רפואה אם לא יוקדם חולי, וראה שם מה שפירש בעניין. ואולי ניתן לומר שהיא-היא כוונת התורה, שהרפואה המונעת היא הרפואה האמיתית; [23] שמות כג כה; [24] ס' החינוך, מ' תקמו; [25] הרמב"ם מו"נ ג כז; [26] רמב"ם מו"נ ג לג; ס' החינוך במצוות עג, קמז, קנד, קסו, קעח ועוד; בכור שור, הובא בתו"ש כרך יד במילואים, עמ' רצה-רצט. לעומתם האברבנאל עה"פ ויקרא יא יג, מתנגד לטעמים הרפואיים של מצוות התורה, שאם כן היה ספר תורת השם במדרגת ספר קטן מספרי הרפואה הקצורים בדבריהם וטעמיהם, ואין זה דרך תורת ה' ועומק כוונותיה, ועיי"ש עוד נימוקים נגד דעות הרמב"ם והרמב"ן; [27] ראה - רמב"ם מו"נ ג מח; רמב"ן עה"ת ויקרא יא יג, ושם יט כג, ושם דברים יד ג; ס' החינוך מ' עג, קמז, קנד; רלב"ג בפירושו לשמות כג יט; תו"ש ויקרא פי"ג אות נו, בשם ראשונים אחדים; [28] ס' החינוך מ' קסו, קעח. וראה רמב"ן עה"ת ויקרא טו יא, שהזוב באיש היא מחלה; [29] רמב"ם מו"נ ג מט. וראה באריכות במאמר - א. שטינברג, אסיא, ד, תשמ"ג, עמ' 228-207; [30] 'ויתד תהיה לך על אזנך' (דברים, כג יג), והוא מצות עשה לשמירת נקיון המחנה - רמב"ם מלכים ו, יד-טו. וראה בס' החינוך מ' תקסו; [31] ראה באריכות בס' התלמוד וחכמת הרפואה, עמ' 354 ואילך; [32] שבת הארץ, הקדמה, עמ' ח-ט; [33] פילון האלכנסדרוני, על החוקים הפרטיים, ספר שני, הובא בספרו של ש"י עגנון, ימים נוראים, תרח"ץ, עמ' רסג-רסה; [34] שבת פב א; [35] ראה על כך - ברכות מ א; ברכות נד ב; שבת י א; שבת לג א; שבת מא א; שבת קיט ב; שבת קמ ב; שבת קנב א; פסחים קח ב; פסחים קיב א; יומא עה א; מגילה יד א; תענית ה ב; גיטין ע א; ב"מ קז ב; סנהדרין קא א; [36] ברכות לד א; ברכות מ א; ברכות מג א; ברכות נה א; עירובין כט א; עירובין נה ב; פסחים מב א-ב; פסחים קיד א; נדרים מא א; נדרים סו א; סנהדרין יז ב; חולין לג א; חולין פד א; ע"ז יא א; נידה יז א; [37] כתובות קיא א; [38] שבת קיג ב; [39] ברכות ס ב; שבת פב א; גיטין ע א; מכות טז ב; בכורות מד ב; [40] שבת נ ב; שבת קח ב; נדרים כ ב; נדרים פא א; חולין כד ב; ויקרא רבה לד ג; [41] סוטה ד ב; שו"ע או"ח ד יח; [42] יומא פב ב; כתובות ס ב; נידה לא א; [43] כתובות קי ב, ובפירש"י שם, ד"ה ישיבת; [44] במדבר לה ב-ה; [45] ראה רש"י שם: ומגרש - ריוח מקום חלק חוץ לעיר סביב להיות לנוי לעיר. וראה ברמב"ם שמיטה ויובל יג ה, שהוא-הדין בשאר ערי ישראל; [46] מו"נ ג מח; [47] ב"ק ו א; רמב"ם נזקי ממון יג יג; טושו"ע חו"מ קנה לא; [48] ב"ק פב ב, וברש"י שם, ד"ה סרחון בעניין ירושלים; ב"ב כה א; רמב"ם שכנים י ג; טושו"ע חו"מ קנה כג; [49] ב"ב כד ב, וברש"י שם, ד"ה חמישים אמה; רמב"ם שכנים י ב; טושו"ע חו"מ קנה כב; [50] ב"ק פב ב, ורמב"ם בית הבחירה ז יד - בעניין ירושלים; תוספתא ב"ב א ז - באופן כללי; [51] תשובות הגאונים, אסף, תרפ"ט, עמ' 32. וראה בחידושי הרמב"ן לב"ב נט ב, ד"ה הא דתנן, שכל שהוא נזק בגוף אין להם חזקה, ולכן עניין העשן והריח הרע יכול לחזור בו ולדרוש הרחקתו גם אם לא דרש כן בתחילה, וכן נפסק בשו"ע חו"מ קנה לו; [52] תוספתא ב"מ יא לא; [53] רמב"ם שכנים ו יב; שם, שם יא ה; טושו"ע חו"מ קנה ב, ז; שם, שם, קנו ד; [54] ב"מ כו א; [55] תוספתא ב"ב פ"א; טושו"ע חו"מ קנה כג. והרמב"ם השמיט דין זה; [56] חזון יחזקאל שם; [57] רמב"ם דעות ד א-יט; [58] ראה בשו"ת הרמב"ם סי' פג, שצריך לקרוא בחיריק ולא בצירי; [59] רמב"ם דעות ד כ. ר' יהודה אלחריזי חרז חרוזים על נושא "רפואות הגויה", בחרזו כמעט כל מילה של הוראות הרמב"ם הנ"ל; [60] בן סירא יח יט; [61] שם, ל יד; [62] שם, ל טז. וראה עוד בקיצשו"ע סי' לב, שהאריך בעצות רפואיות מונעות רבות; [63] בפסוקינו; [64] ברכות לב ב; שאילתות, שאילתא קלד; רמב"ם רוצח ושמירת הנפש יא ד; טושו"ע חו"מ תכז ח; קיצושו"ע לב א. ובחי' הריטב"א שבועות לו א, ד"ה א"ר ינאי כתב, שדורשים מלאו זה שלא יעמוד במקום סכנה ושלא יאכל ולא ישתה דברים הרעים, וכל האזהרות של הלאו הוא לשמור על עצמו; [65] מהרש"א ברכות, שם בח"א. וראה במנ"ח מ' תקמו, ובקומץ המנחה שם, שהקשה ותירץ כך, ולא ראה שקדמו המהרש"א, עיי"ש; [66] כמבואר ברמב"ם דעות ד א; [67] דברים כב ח; [68] רמב"ם רוצח יא ד-ה. וראה במנ"ח בקומץ המנחה מ' תקמו, מה שהקשה על הרמב"ם; [69] כתובות מא ב; ב"ק טו ב; רמב"ם נזקי ממון ה ט; טושו"ע חו"מ תט ג. וראה בתו"ת דברים פכ"ב אות עט, שדווקא על מצות מעקה מברכים, אבל על הסרת שאר מכשולים לא מברכים; [70] דברים כ יט; [71] שבת קכט א; שם, קמ ב; [72] ראה רי"ף שבת קכט ב; רא"ש שבת פי"ח סי' ה; סמ"ק סי' קעה; שערי תשובה שער ג אות פב; ס' חסידים סי' תתריד. אמנם הרמב"ם השמיט דין זה, ונראה שסובר שאיסור בל תשחית אינו חל על גוף אדם; [73] ויקרא יא מג; שם, כ כה; [74] מכות טז ב; [75] רמב"ם מאכלות אסורות יז כט-לב; סהמ"צ לרמב"ם ל"ת קעט; [76] שמות יב כב; [77] ב"ק ס ב. וראה שם עוד פסוקים לאותו עניין; [78] בראשית ב ז; [79] תענית כב ב; [80] דברים ז טו; [81] ויקרא רבה טז ח; [82] מתנות כהונה, שם; [83] ויקרא יח ה; [84] יומא פה ב; [85] דברים ו טז; [86] בירושלמי יומא א ד, נלמד מפסוק זה, אך בבבלי תענית ט א, מפרשים פסוק זה בעניין אחר. וראה בכוזרי מאמר חמישי אות כ, וברד"ק בראשית יב ב, בראשית מב ד, ושמו"א טז ב, ובחובות הלבבות, שער הבטחון פ"ד, שאכן למדו מפסוק זה איסור הסתכנות; [87] משלי כב ה; [88] המאירי שם. וראה תוס' כתובות ל א ד"ה הכל, בביאור פסוק זה; [89] רמב"ם דעות ד א. וראה בשמונה פרקים להרמב"ם פ"ה; [90] ס' החינוך, מ' עג; מנ"ח מ' תקמו; [91] שבילי אמונה, בהקדמה לנתיב הרביעי; [92] באר הגולה, סוף שו"ע חו"מ; [93] מ"ב סי' קנה סקי"א; [94] אגרות הראי"ה, ח"ב איג' תרכ. וראה עוד בס' אורות להגריא"ה קוק, עמ' פ ועמ' קעא, ובאוצרות הראי"ה ח"א עמ' 442-443, בעניין החשיבות של התעמלות ושמירת גוף בריא "בשביל להיות בנים אמיצי כוח לאומה"; [95] ס' זוהר הרקיע להרשב"ץ, אות קיח; [96] הרשב"ץ שם. וכן כתב הריטב"א שבועות לו א, ד"ה א"ר ינאי, שאין זה לאו שבכללות, אע"פ שכולל כמה דברים, כי כל האזהרות מעניין אחד הם לשמור את עצמו; [97] רמב"ם רוצח ושמירת הנפש יא ד; [98] רמב"ם שם ה; [99] דעות ד א,כא; [100] ב"י, יו"ד סי' קטז; באר הגולה, חו"מ סי' תכז סק"ע; [101] לבוש חו"מ סי' תכז; ערוה"ש חו"מ תכז ה; תפא"י, כתובות סופ"ז בבועז אות א. ועיי"ש שכתב, שאף שהאיסור הוא מדאורייתא, לא נחשב כמושבע ועומד, מדעכ"פ אינו מפורש בתורה. ודבריו לכאורה צ"ע, שהרי הסוברים שהימנעות מסכנה היא מדאורייתא לומדים זאת מפסוקים מפורשים, וכדלעיל. עוד יש מהפוסקים שהוכיחו, שאיסור ההסתכנות הוא מן התורה - ראה ס' חסידים סי' תרעה; תבואות שור סי' יג סק"ב, בשמלה חדשה, שכתב שאין ראיה מלשון הרמב"ם "ואסרום חכמים", עיי"ש, והביא עוד ראיות לשיטתו; שו"ת שם אריה סי' כז, הוכיח באריכות שאיסור ההסתכנות הוא מן התורה; שו"ת נובי"ת חיו"ד סי' י; מנ"ח סוף מ' תקמז; פרמ"ג או"ח סי' ד בא"א סק"ב, ויו"ד סי' צד בשפ"ד סק"ג; [102] שו"ת אגרות משה חחו"מ ח"ב סי' עו; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חחו"מ סי' קנה אות ב. וכבר הקדימם בזה הגראי"ה קוק, בס' מצות ראיה, או"ח סי' ג סי"ז. ודבריהם לכאורה עומדים בסתירה לדברי הריטב"א שבועות לו א, ד"ה א"ר ינאי, שכתב במפורש שלאו זה כולל גם שלא יעמוד במקום סכנה, וגם שלא יאכל ושלא ישתה דברים הרעים, ומשמע שלוקים על שני הדברים הללו וצ"ע; [103] שו"ת אגרות משה שם. וכבר הקדימו בזה בס' מצות ראיה, שם; [104] ס' חסידים, הוצאת מק"נ סי' תתתרפט; [105] תפא"י, שם. וראה בשו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"ד סי' עג אות א בגדרי האיסור בכלל; [106] האדמו"ר מלובביץ, אגרות קודש, ח"ד מ'תתנו, וח"ד מ'תתעב; [107] רמב"ם רוצח יא ה; סיום שו"ע חו"מ; [108] רמ"א יו"ד קטז ה; [109] בן איש חי, שם; [110] ב"ק עט ב, ובפירש"י ד"ה את הכלב; רמב"ם נזקי ממון ה ט; טושו"ע חו"מ תט ג; [111] כתובות מא ב; [112] חולין י א, ורי"ף שם; שו"ע או"ח קעג ב; רמ"א יו"ד קטז ה. וראה בתו"ש בראשית פל"ח אות נה, מחלוקת הראשנים אם שייך דין חמירא סכנתא מאיסורא בקטלנית במקום ייבום, עיי"ש; [113] דרכי משה יו"ד סי' קטז; ט"ז שם סק"ב; חכמת אדם סח א; [114] ליקוטי מהרי"ל, הל' איסור והיתר; נקודות הכסף, יו"ד שם; שו"ת דעת כהן סי' נה; שו"ת מהרש"ם ח"ג סי' רפה; דרכ"ת שם סק"ג וסקכ"א; [115] שו"ת חוט השני סי' סז; נקוה"כ ליו"ד סי' קטז; [116] ראה כל זה בפת"ש שם סק"ג, ודרכ"ת שם סקכ"א. ובבן איש חי שנה ב' פר' פינחס אות ח, משמע שהאיסור נוהג גם היום; [117] שו"ת צפנת פענח סי' רסד; [118] פמ"ג יו"ד סי' ד, במשב"ז סק"י; [119] שו"ת שואל ומשיב מהדו"ו סי' סא; [120] חולין ט ב, וברש"י וראש יוסף שם; [121] שו"ת נובי"ק חאבהע"ז סי' י; שו"ת מהרש"ם ח"א סי' נח; [122] שו"ת דעת כהן סי' נה. והיינו לשיטתו, שביטול בששים מועיל גם לדבר של סכנה, כמבואר לעיל; [123] שו"ת טוטו"ד מהדו"ג ח"ב סי' קצח; שו"ת תורת חסד חאבהע"ז סי' ה אות ה; שו"ת יביע אומר ח"א חיו"ד סי' ט אות ח ואות יג, ובס' חזון עובדיה ח"א כרך א, סי' טו עמ' רכז; [124] ברייתא ע"ז יב ב; רמב"ם רוצח יא ו; שו"ע חו"מ תכז ט; רמ"א יו"ד קטז ה; [125] מס' דרך ארץ, פ"ו; טושו"ע או"ח קע טז; מ"ב שם סקל"ז; [126] בן איש חי, שנה ב, בראשית סכ"ג. וראה באריכות בילקוט יוסף ח"ג סי' קע סק"ג, ודיונו שם בעניין שתיה מכוס של קידוש, ומכוס של ברכת חתנים; [127] משנה תרומות ח ד; משנה חולין ט ב; ע"ז ל א-ב; רמב"ם רוצח יא ו-טז; שו"ע יו"ד קטז א; [128] שבת קכח ב; [129] תוס' ע"ז לה א, ד"ה חדא; תוס' ביצה ו א, ד"ה והאידנא; שו"ע שם; דרכ"ת שם סק"ז. וראה בשו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ב סי' ק, הטעם שהאיסור בטל בזמן הזה; [130] של"ה ח"א שער האותיות; מעשה רב, סי' צה, ופאת השולחן סי' ב סקל"ב, בשם הגר"א; פר"ח יו"ד סי' קטז; בן איש חי, שנה ב' פר' פינחס אות ט; [131] שערי תשובה או"ח סי' ד סק"ז; [132] שו"ת שבט הלוי ח"ו סי' סג; [133] חולין נח ב; רמב"ם שחיטה י ח; רמב"ם רוצח יב א; טושו"ע יו"ד ס ב; [134] הגראי"ה קוק במכתב לזאב ז'בוטינסקי וחבריו שהכריזו על שביתת רעב כאשר נאסרו על ידי הבריטים בפסח תר"פ - הובא באוצרות הראי"ה ח"א עמ' 393; [135] חולין טז ב; ירושלמי שבת ח ו, בשינויים קלים. ופלא שלא הובאו דברים אלו להלכה בפוסקים; [136] חולין צד א, ובפירש"י שם. ועיי"ש עוד טעם מפני הונאה, וברמב"ם דעות ב ו, ובטושו"ע חו"מ רכח ח, הביאו רק הטעם משום גניבת דעת. וראה עוד בשו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ג סי' קלג; [137] רמ"א או"ח ב ו; [138] מהרש"א שבת קכט א. אמנם רש"י שם, ורשב"ם פסחים קיב א פירשו, שזה מדין ביזוי וגנאי; [139] ברכות ח ב; [140] ברכות סב ב; גיטין ע א; [141] ירושלמי ביצה א ז; [142] הג' היעב"ץ גיטין שם. וראה עוד בפר"ח יו"ד קטז ט; כף החיים יו"ד סי' קטז סקק"א; [143] ירושלמי תרומות פ"ח; רי"ף ורא"ש פ"ב דע"ז; רמב"ם רוצח יב ד; שו"ע יו"ד קטז ד; [144] רמב"ם, שם; [145] ר"ן, פ"ב דע"ז; חכ"א סח ב; [146] ירושלמי שם; רמב"ם שם; שו"ע שם ס"ה. הרמב"ם נקט כאן לשון "אסור", ובשו"ע הלשון "צריך ליזהר"; [147] רמב"ם רוצח ושמירת הנפש יא א-ד; שו"ע חו"מ תכז א-ז; [148] דברים כב ח; [149] רמב"ם רוצח יב ו; שו"ע יו"ד קטז ה. וראה ברכות ג א; שבת לב א; ר"ה טז ב; [150] מו"ק ז א; רמב"ם יו"ט ח ו; טושו"ע או"ח תקמ א; [151] יומא עז ב; [152] קדושין לט ב; [153] וראה בעניין חיוב הזהירות בנהיגה בשו"ת שבט הלוי ח"ז סי' יא, ובשו"ת מנחת יצחק ח"ח סי' קמח; [154] שו"ת פסקי עוזיאל, שאלות הזמן, סי' מז; [155] רמב"ם רוצח ושמירת הנפש יב ז-טו; שו"ע יו"ד סימנים קנא-קנו; [156] חיי אדם יא מב; מ"ב סי' כ סק"ז; [157] פסחים עו ב, וברש"י שם; טושו"ע יו"ד קטז ב-ג. והרמב"ם השמיט דין זה, וראה בהערות הבאות; [158] שו"ת דעת כהן סי' נו; [159] ב"י יו"ד סי' פז; [160] דרכי משה שם, אות ד. וראה בנידון: ש"ך יו"ד סי' פז סק"ה; ט"ז שם סק"ג; מג"א או"ח סי' קעג סק"א; מחזיק ברכה, יו"ד סי' פז סק"ד; [161] מג"א סי' קעג סק"א; שו"ת חת"ס חיו"ד סי' קא-קב; שו"ת שבות יעקב ח"ג סי' ע; שו"ת דברי מלכיאל ח"ב סי' נג. וראה ברמב"ם מאכלות אסורות, ט כג; [162] שו"ע יו"ד קטז ו; חכ"א סח ה. ובגמ' ע"ז כ ב, ניקיון מביא לידי פרישות וכו'; [163] חולין קה א-ב. ומה שהזכירה הגמ' עניין הרוח הרעה המצויה במים המלוחים, לא הזכיר זאת הרמב"ם ברכות ו טז. וראה בשו"ת יביע אומר ח"א חיו"ד סי' ט באריכות, בשיטת הרמב"ם והחולקים עליו בעניין רוח רעה; [164] תוס' ברכות נג ב, ד"ה הייתם; שו"ע או"ח קפא י; [165] מג"א שם, בשם המקובלים; הרש"ל וברכ"י, הובאו במ"ב שם סקכ"ב; באור הגר"א או"ח סי' קפא סק"א; ערוה"ש או"ח קפא ה; [166] יומא עז ב; רמב"ם שביתת העשור ג ב; [167] רש"י שם ד"ה מדיחה; [168] ערוך ע' שבחא; תוס' יומא שם ד"ה משום; רא"ש יומא פ"ח סי' ג; [169] תוס' שם; [170] תוס' חולין קו א; סמ"ג מ"ע כז; ראב"ד בשו"ת תמים דעים סי' סו; תו"ש כרך יד, במילואים, עמ' רצה-רצט; [171] ברכות מג א; תענית ה ב; רמב"ם ברכות ז ה; טושו"ע או"ח קע א; שם, קעד ח; [172] ב"מ קיג ב; [173] כס"מ דעות ד יח; [174] מג"א סי' קעג סק"א; [175] ספר הקובץ על הרמב"ם, דעות ד ח; [176] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם ח"ה חחו"מ סי' תכה סק"ד; [177] ראה באריכות בספרו של צימלס, עמ' 110-99, ובס' הרפואה והיהדות, עמ' 39-35; [178] ראה ב"ק ס ב; שו"ת מהרי"ל סי' נ; יש"ש ב"ק פ"ו סי' כו; רמ"א יו"ד קטז ה; באור הגר"א, יו"ד סי' קטז סקט"ז; מג"א סי' תרכו סק"ג; [179] מג"א סי' תעו סק"ב; [180] היינו כולירע; [181] ש"י עגנון, ימים נוראים, תרח"ץ, עמ' רעג; [182] ראה שו"ת שבות יעקב ח"ב סי' צז; שו"ת ערוגת הבושם ח"ב חיו"ד סי' רנא; [183] ס' חסידים מהד' ר"ר מרגליות סי' תרעג-ד; טושו"ע חו"מ תכז י; [184] שו"ת הרמ"א סי' יט, ודרכי משה יו"ד סי' קטז אות ה; שו"ת הרשב"ש סי' קצה; נשמת כל חי ח"ב חחו"מ סי' מט; [185] שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ג סי' לה; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם, חחו"מ סי' קנה סק"ב; [186] פסחים קיג א; [187] רשב"ם שם ד"ה לא תשתי; [188] שו"ע יו"ד שפב ג; [189] שו"ת רשב"ש סי' ב; [190] רמ"א יו"ד רפו א, ובש"ך שם סק"ו; [191] ב"ח או"ח סי' תלג; מג"א שם סקי"ב, וט"ז שם סק"ו; [192] רמב"ם שביתת העשור ב יא. וראה בירושלמי יומא ו ד; [193] שבת כא ב; רמב"ם חנוכה ד ז; טושו"ע או"ח תרעא ה; [194] מו"ק כז ב, לפי גירסת התוס' והר"ח שם.
חמדת האנציקלופדיה התלמודית
--- ---
5 - הפרשה בהלכה ביעור שביעית
6 - פרשת ואתחנן בהלכה
7 - הפרשה בהלכה חינוך הבית
טען עוד
עוד בנושא חמדת האנציקלופדיה התלמודית

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il