^ 1.בנושא זה עסק הרב שלמה אבינר, כבוד ראש הממשלה (הוצאת בית אל תשנ"ו). אך העיסוק שם בעיקרו הוא מבחינה רעיונית ואמונית, והתווית הדרכה ציבורית, ומעטים בו בירורים הלכתיים. ראה עוד: הרב צבי יהודה קוק, לנתיבות ישראל ב' עמ' רלח; הרב צבי טאו, אמונת עתנו, חלק א' עמ' טז כב, וחלק ב עמ' קסה-קפג.
^ 2.במהדורות הרגילות כתוב: "כל המורד במלך ישראל". במהדורת הר"י קאפח מצין שבכל כתבי היד שברשותו, לא מופיעה המילה ישראל, ומכאן שדין זה אמור בכל מלך. מכאן שאין מקום לדיוקו של הרב יצחק זאב סולוביצ'יק, חידושי הגרי"ז על התורה, סימן קיב, שדוקא מורד במלך ישראל רשות יש להרגו אך את המורד במלך מבית דוד חייב המלך להרגו, אם כי הוא הוכיח דבריו גם ממקורות אחרים. על כך שדין מורד הוא רשות, כתב גם הרמב"ם בפהמ"ש בערכין א, ג, ובחינוך מצוה תצז. בגדרי מבזה-מורד במלכות עיין הרב יעקב אפשטיין, חבל נחלתו, א, עמ' 90-69, תחומין י', עמ' 107-90; פרופ' יעקב בלידשטין, עקרונות מדיניים במשנת הרמב"ם, עמ' 196-182.
^ 3.הרמב"ן בבראשית לח, כד מסביר שיהודה חייב את תמר עונש שריפה, מפני "שהיה יהודה קצין שוטר ומושל בארץ, והכלה אשר תזנה עליו איננה נדונת כמשפט שאר האנשים, אך כמבזה את המלכות, ועל כן כתוב ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף, כי באו לפניו לעשות בה ככל אשר יצוה, והוא חייב אותה מיתה למעלת המלכות". עיין גם בבעל הטורים שם שעסק בדברי הרמב"ן הללו. לא ברור אם ניתן להסיק מהרמב"ן שהוא סובר בשונה מהרמב"ם, שמבזה מלך חייב מיתה, ואין רשות למלך לחון אותו, או שהוא סובר כרמב"ם שאכן רשות יש למלך להרגו, אך יהודה בחר לחייבה. ע"ע בקהילות יעקב בנספחים למסכת ראש השנה (במהדורה הישנה) סי' ז, בסוגיה "מיתת הבעל אי מתירה בבן נח", מה שדן בדברי הרמב"ן הללו.
^ 4.בענין זה בהרחבה במאמר "בחירת מנהיג ציבור ומעמדו" בספר זה.
^ 5.רמב"ם ספר המצוות לא תעשה שטז. המקלל מלך או נשיא הסנהדרין נידון במשפט הסנהדרין, ואשר על כן הרמב"ם עוסק בזה בהל' סנהדרין כו, א-ו. המחרף ומבזה, אין זה בשם ה' או בכינוי. בעיוננו זה, לא נעסוק בכל פרטי הדינים העוסקים בקללת מלך, וכפי שהם ברמב"ם בהל' סנהדרין שם.
^ 6.בענין זה עיין עוד במאמר "מנהיגים מבית דוד שאינם מלכים" בספר זה.
^ 7.דברים אלו הם בניגוד לאמור בשו"ת הראנ"ח סי' קיא, והובאו דבריו גם בקצות החושן סי' כז וע"ע בשו"ת חיים ביד נז, הכותב שאיסור קללה הוא על כל ממונה על הקהל. בחידושי ר' חיים הלוי מבריסק על הש"ס (סטנסיל עמ' קעד-קעה, בענין קידוש החודש) כותב שכונת הפסוק "ונשיא בעמך לא תאור" היא על כל מי שנושא שם זה, גם בזמן שהסנהדרין איננה יושבת בלשכת הגזית, או כמו ר' יהודה הנשיא שהיה כפוף לראש הגלות. זהו מינוי בעצם הגברא שנושא תואר זה.
^ 8.חז"ל משתמשים כאן בלשון קללה ולעיל הבחנו בין קללה לבין ביזוי וחירוף. כאן ברור שנבל לא עובר על האיסור של קללת מלך מאחר שהוא לא מקלל את דוד בשם ה' אלא מבזהו. גם אצל שמעי נאמר לשון קללה בפסוק, והרמב"ם למד מזה איסור ביזוי וחירוף.
^ 9.בספר המצוות במהדורות הרגילות, נדפס: "ראוי ומותר למלך להרגו", אך נוסח זה אינו מופיע בכתבי יד אחרים. בכלי חמדה פרשת שופטים עמ' קיט דן בהבדלי הלשון הללו, ומבחין בין מלך שנמשח בשמן המשחה שקדושתו גבוהה ואז ראוי להרוג את המורד בו משום כבוד שמים, לעומת מלך שלא נמשח וכל מינויו הוא רק מכח ישראל, שכאן למלך רק מותר להרוג את המורד בו. מלבד העובדה שהביטוי "ראוי", לא מופיע בכתבי יד אחרים, קשה לקבל את הבחנתו של בעל הכלי חמדה מסברה. לא כל מלך צריך להמשח בשמן המשחה. מלכים נמשחים רק בתחילתה של שושלת חדשה, וכשיש מחלוקת וערעור על מלכותם (כריתות ה, ב רמב"ם הל' מלכים א, ז ויב, והל' כלי המקדש א, יא), לעומת כל כהן גדול שמושחים אותו (רמב"ם הל' כלי המקדש א, ז). סיבת ההבדל היא בכך שמשיחת כהן גדול היא אישית, ומשיחת מלכים זו משיחת השושלת. אשר על כן, אי משיחתו של מלך כשלא היה צורך למשוח אותו, לא מעלה ולא מורידה מחובת השמיעה לו, ומחומרת מעשה המורד בו. ע"ע הרב יעקב אריאל, מאהלי תורה עמ' 147.
^ 10.כוונת הרמב"ם במלים "מלך שהוקם על פי התורה" איננה דוקא למלך שלא נוהג על פי התורה, אלא הוא בא לשלול מנהיג ששולט ללא סמכות - שלא מכח הסכמת העם אלא בזרוע ובכפייה, ואז אין מינוי על פי התורה.
^ 11.שיטת תוס' היא בשבת נו, א בד"ה שהיה לך, ובסנהדרין יט, א תוד"ה אבל, ובסנהדרין לו, א תוד"ה רבה בר בר חנה, ובמגילה יד, ב תוד"ה מורד.
^ 12.כך פירש את שיטת התוס' בכתבי מהר"ץ חיות א' עמ' מט. ע"ע בדברי הרב יהודה גרשוני, בצומת התורה והמדינה א' עמ' 114-113 ; הרב יעקב אפשטין (לעיל הע' 2). רבים פירשו את דברי התוס' כשיטת הר"ן. כך כתב הערוך לנר שם, ולפי דבריו תפקיד הסנהדרין לא היה לברר אם מעשהו של נבל היה מרידה, אלא האם לדוד יש דין מלך, מאחר ששאול עדיין מתפקד כמלך. גם הטורי אבן במגילה יד, א בד"ה מורד פירש את התוס' כר"ן, וכך כתב הריא"ה הרצוג, בצומת התורה והמדינה א' עמ' 90. שני הפירושים בדברי תוס' מובאים בדברי הראי"ה קוק, שו"ת עזרת כהן סי' י עמ' לב-לג. מקורות נוספים בספר המפתח ברמב"ם מהדורת הר"ש פרנקל הל' מלכים ג, ח.
^ 13.יש להדגיש שבלשון המקרא מופיע הביטוי קללה - "יצא יוצא ומקלל" (שמואל ב' טז, ה), "וכה אמר שמעי בקללו" (שם ז) ועוד. עיין רש"י לסנהדרין סה, ב ד"ה ביזיתו. אך לשון תורה לחוד, ולשון נביאים לחוד, ולשון חכמים לחוד (קידושין לז, ב תוד"ה ממחרת). ראה: הרב משה דב ולנר, בצומת התורה והמדינה א' עמ' 102-100, מה שכתב על ענין זה. משמעות הקללה במקרא היא גם קלון ובזיון, ואז שורש המילה הוא נקל או קלה ולא קלל. "ארור מקלה אביו ואמו" (דברים כז, טז); "כי מכבדי אכבד ובזי יקלו" (שמואל א' ב, ל); "ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל" (שמואל ב' ו, כב) ועוד רבים. ע"ע רש"י ורמב"ן לדברים כא, כב. לפי פשוטו של מקרא, לא תמיד ישנה הבחנה בין קללה לחירוף. יש פסוקים שהמילה קללה וחירוף מופיעים כמילים נרדפות ומקבילות. כמו "ולקללה ולחרפה" (ירמיהו מב, יח; מד, ח). אגב כך נציין שאת המושג "שפחה נחרפת" (ויקרא יט, כ) מפרשים רבים שהכונה - מיועדת, אך האבן עזרא שם מפרש שהמילה נגזרת מלשון חרפה, מפני שהיא שפחה והיא בתולה ברשות אחר ואינה מאורסה. ע"ע בכריתות יא, א ובפירוש התורה תמימה לויקרא יט, כ אות קנה. החרפה במקרא היא גם ביזוי. "אשר חרפתם אותי לאמור" (שופטים ח, טו); "חרפתי ובשתי וכלמתי" (תהילים סט, כ); "גל מעלי חרפה ובוז" (תהילים קיט, כב) ועוד. יש מקורות נוספים ברמב"ם מהם מתקבלת הגדרת החירוף והביזוי באופן שהסברנו. עיין ברמב"ם הל' דעות ו, ח; הל' תלמוד תורה ו, יא-יב; שם ז, יג; הל' תשובה ז, ח; הל' איסורי ביאה יט, כ-כב ובראב"ד; הל' חובל ומזיק ג, ז; הל' טוען ונטען יא, ז; הל' סנהדרין כד, ה ועוד.
^ 14.לענין קללת מלך, דנים הפוסקים אם איסור קללה הוא גם אם קלל בכתב, והם דימו זאת לדין שבועה בכתב. ואכן יש קשר בין הדברים, מאחר והמילה "אלה" מופיעה פעמים רבות במקרא בהקשר של שבועה וקללה. "יתן ה' אותך לאלה ולשבועה" (במדבר ה, כז); "ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה" (דברים כט, יט) ועוד. עיין: הרב אליהו מזרחי, שו"ת הרא"ם עב; הרב יאיר בכרך, שו"ת חוות יאיר טז וקצד; הרב יונתן אייבשיץ, תומים צו ס"ק ה; הרב אריה לייב הכהן, קצות החשן שם ס"ק ג; ר' עקיבא איגר, שו"ת רעק"א כט-לב; הרב יצחק מפונביז', זכר יצחק מא; הרב חיים עוזר גרודזינסקי, שו"ת אחיעזר ג' עט, ה; בצומת התורה והמדינה א' עמ' 263-261 ועוד רבים. אך דיון זה לא שייך לענין ביזוי מלך, מאחר שהביזוי הוא בכל צורה שהיא, כולל גם אם הוא נעשה בכתב - בכרזה, דבקית (="סטיקר"), הצגה, קריקטורה, מאמר עיתונאי וכד'. יתכן עוד שגם לאותם הסוברים שאין איסור דאורייתא בקללה בכתב, ולא יוכלו לענוש את העושה כן בסנהדרין, אך רשות יש למלך לדונו כמבזה מלך.
^ 15.מצינו גם התיחסות לבזיון מלך גוי. עמוס ב, א: "כה אמר ה' על שלושה פשעי מואב ועל ארבעה לא אשיבנו על שרפו עצמות מלך אדום לשיד". המפרשים נחלקו לאיזה אירוע מתכוין הנביא. עיין דעת מקרא שם, וב"ב כב, א ומהרש"א שם. וכן עיין חזו"א לסנהדרין סוף סי' כ.
^ 16.הביזוי והחירוף הוא גם בכינוי שם, ושיבוש שמו הנכון. בפסיקתא דרב כהנא פרשה יח, א ובמדבר רבה יח, יז נאמר: עד מה כבודי לכלימה (תהילים ד, ג). אמר דוד עד מתי אתם מכלימים אותי בכבודי וקוראים אותי בן ישי - "מדוע לא בא בן ישי" (שמואל א' כ, כז), "ראיתי לבן ישי" (שמואל א' טז, יח), "לכולם יתן בן ישי" (שמואל א' כב, ז). לית לי שם? הכינוי "בן ישי" מופיע במקרא מספר פעמים, בזמן שדוד היה נרדף על ידי שאול. בזמן שדוד כבר מלך הוא נאמר על ידי כאילו שהוגדרו כמורדים. שבע בן בכרי אומר: "אין לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי" (שמואל ב' כ, א), ואחר כך על ידי ירבעם לרחבעם נכד דוד: "מה לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי" (מלכים א' יב, טז) (ע"ע ברמב"ן בבראשית כא, ז). מכאן שקריאת שם אחר, שינוי השם המקורי, כינוי ועוד, זהו פגיעה בכבוד המנהיג והכלמתו. הקורא כך מראה שהוא אינו מחשיב את הנקרא כך לקוראו בשמו, כמו דוד שהיה מתרעם על שקראו אותו בן ישי, כאילו אין לו שם. כך פירש ר' יעקב עמדין במגילה כז, ב. בענין איסור כינויי שמות עיין: הרב נריה גוטל, עז, א', עמ' 155-125.
^ 17.כך הוא במרדכי גיטין ה רמז תא; תוס' רא"ש לסנהדרין יט, א; הרב מאיר מרוטנבורג, שו"ת מהר"ם מרוטנבורג א' סי' ס, ד' סי' קז; הרב משה סופר, שו"ת חתם סופר ו' סי' פו.
^ 18.מכאן ניתן ללמוד שגם לבעל שררה אסור לבזות ולחרף בעל שררה בתפקיד דומה לשלו. קורה לא פעם בכנסת שבלהט הויכוח, מחליפים ביניהם חברי הכנסת אשמות והשמצות הדדיות, גם כנגד העומדים בראש, כולל ראש ממשלה ושרים, ויש בדבר חילול השם וחילול כבודם עצמם. לא פלא שאחר כך בעת הפגנות נשמעים ביטויים דומים מפי האזרחים. הויכוח, נוקב וחריף ככל שיהיה, חייב להיות לגופו של ענין, ואסור לו לגלוש להכפשות, השמצות וביזוי אישי. גם לתקשורת תפקיד חשוב בענין. לעיתים בשל הרצון להשיג אחוזי שמיעה או קריאה גבוהים יותר, יש מהם שמחדדים ומקצינים דברים, והגלישה לכדי השמצות והכפשות הופכת להיות דבר קל ומהיר. תקשורת, תפקידה לקשר ולחבר, בין אנשים, תנועות ומפלגות, על אף השוני בתפיסות העולם, ולא להיות גורם למריבות והשמצות הדדיות.
^ 19.הדברים הללו דומים לדברי רש"י בקדושין מג, א ד"ה ואדוני, ור"ת בתוס' שם ד"ה מורד, וכן בשבת נו, א בתוד"ה דאמר, שזלזול במלכות שמתפרש כמרידה במלכות, מתבטא גם באופי הפנייה אל המלך. אוריה נחשב כמורד בדוד מפני שהקדים את שמו של יואב לפני דוד, או מפני שקרא ליואב "אדוני" בפני דוד. רבנו מאיר אביו של ר"ת מפרש את המרידה בצורה הרגילה. לפיו, אוריה לא בצע את פקודת דוד ללכת לביתו, ולא בשל צורת הדיבור של אוריה.
^ 20.במכילתא דרשב"י ובמדרש הגדול הגירסא היא: "פרט לשפירשו מדרכי ציבור כירבעם בן נבט". גירסת הרמב"ן בספר המצות לא תעשה שיח ושיט: "יכול כאחז וחבריו". כך גורס גם רבינו מיוחס בפירושו לתורה. וע"ע בנוסח השאילתות סי' קלד. תורה שלמה מהרמ"מ כשר לשמות כב, כז אות תסג, ובספרו התקופה הגדולה עמ' שכא. ראה: דן אלינר, אורות עציון, כ' (תשנ"א), "יסודות איסור קללה" עמ' 118-98; הרב דב וולפא, יחי המלך עמ' עז- פ.
^ 21.הורדוס לא נחשב למלך בעיניו של בבא בן בוטא, מפני שהוא בא ממשפחת עבדים, ועבד לא יכול למלוך, כדברי הגמ' בברכות מט, א: "תורה ומלכות, לפי שאינן לא בנשים ולא בעבדים" (אך עיין באור שמח הל' מלכים א, ה שפירש שהכוונה היא שנשים ועבדים אינן מצווים במינוי מלך. כך פירש גם הרב חנוך אייגש, שו"ת מרחשת חלק א, כב, ה). הרמב"ם בהל' מלכים א, ד-ה לא מזכיר עבד בין פסולי מלוכה, ועי"ש בהגהות מימוניות ובהגהות בעל הליכות עולם שבסוף הרמב"ם שהעיר מדוע לא כתב זאת הרמב"ם במפורש. ראה: הרב גרשון אריאלי, תורת המלך, עמ' יב-יג, טו-יז. נעיר שבגמ' במכות ח, ב יש דיון בשאלה אם מותר לקלל עבד, ואם הוא נכלל בגדר "עמך". עי"ש במפרשי הגמרא.
^ 22.כך כתב גם הרמב"ם ברשימת המצוות שבפתיחת היד החזקה מצוה שטז. הרמב"ם מתייחס במספר מקומות לענין השימוש בשם נשיא. יש מקומות שהרמב"ם כותב נשיא באופן כללי, ויש מקומות שהוא מפרט למי כוונתו. עיין ברמב"ם בהל' סנהדרין א, ג; הל' קידוש החדש ד, יב; הל' שגגות טו, ו; הל' אבל יד, כה-כו; שו"ת הרמב"ם סי' רנ; שו"ת ר' אברהם בן הרמב"ם סי' ד; רמב"ן לשמות כב, כז; רד"ק לבראשית ו, ב; הרב מנחם כשר, תורה שלמה שמות כב, כז אות תנד; הרב אליעזר ולדנברג, שו"ת ציץ אליעזר י"ב סי' סד ד"ה ודבר זה; הרב ד"ר איתמר ורהפטיג, ישועות עוזו (לזכרו של הרב עוזי קלכהיים זצ"ל) "ודוד עבדי נשיא בתוכם" עמ' 338-329; הרב ד"ר אלתר הילביץ, חקרי זמנים ג' עמ' עד-עט.
^ 23.הרב אליעזר ולדנברג, שו"ת ציץ אליעזר יט סי' נ מחלק בין בית ראשון שבו היו מלכים ממש, לבין בית שני שבו היו החשמונאים תחת מרות הרומאים, ולא היה להם דין נשיא, ולכן לא כבדו את ינאי. אך נראה שאין להבחנה זו כל משמעות לענין "עושה מעשה עמך", מאחר שלאו זה שייך לכל מי שהוא גדול באומה, ובבית שני היו אלה מלכי בית חשמונאי.
^ 24.ר' דוד בן זמרה, שו"ת רדב"ז ו' סי' ב'רצה עוסק בהסברת הפסוקים בפרשת משפטים שם. וע"ע הרב חיים בן עטר, אור החיים ויקרא יט, ג, ראשון לציון יו"ד עמ' צו.
^ 25.הכסף משנה שם מציין ששיטת הרמב"ם היא כשיטת הרי"ף. הנימוקי יוסף שם הביא את דברי הרי"ף הללו ומשמע שסובר כמותו להלכה, וכן הרא"ש ביבמות שם פ"ב אות ג, והמרדכי שם פ"ב אות יג, והמאירי שם (עמ' 92 הוצאת המכון התלמוד הישראלי). כדברי הרי"ף משמע גם בשאלתות שאילתא קלד, על פי הסבר העמק שאלה אות ב, ובשו"ת הרשב"ש סי' פז.
^ 26.כך עולה גם מהר"ן בחידושיו לסנהדרין פה, ב וכך הבין הגר"א בשו"ע יו"ד רמא, ו. כך ציין המרדכי ביבמות סי' יג בשם ר"ת. כך סובר גם בשו"ת הרדב"ז כת"י ח סי' קסז, ובשו"ת מהרי"ט חלק א' קי, והיראים קעד. הרב יצחק אריאלי, עינים למשפט ביבמות כב, ב כותב שאף אם לא עשה תשובה, בכל זאת אסור לקללו, אם כי לא חייב מלקות, וציין שכך סתמו כל הפוסקים, שלא כמו התוס'. כך כתב גם בעינים למשפט סנהדרין פה, ב.
^ 27.הבית יוסף שם מציין את דברי הרמב"ם ומביא את מקורו מהגמ' ביבמות כב, ב ומציין שכך פסק גם הרי"ף והרא"ש (כמצוין לעיל), ומציין שהתוס' לא כתבו כך, אך הוא דוחה את ראית הטור, ולפי דבריו אין מדובר בפרה גזולה אלא בפרה שנטלה בריבית, עי"ש. הב"ח שם השיב על דברי הבית יוסף, וכן בדרישה שם ס"ק ג ובט"ז שם ס"ק יז. וע"ע בערוך השולחן שם לט; במשנה למלך הל' מלוה ולוה ד, ה; בשו"ת שואל ומשיב מהדורא א' חלק ג' סי' קסה. וע"ע במקורות רבים המובאים בספר המפתח מהרב שבתאי פרנקל לבבא קמא צד, ב.
^ 28.עיין בתשובת מהרש"א אלפנדרי בסוף הספר שם, ובדבריו בשו"ת הסבא קדישא ב' יו"ד י. ובמהר"ם שיק על ספר המצוות מצוה לג. כמו הטור פסק גם בהגהות מימוניות בהל' ממרים ו, יא אות ז וציין זאת הדרכי משה בטור יו"ד רמ ס"ק ה. מחלוקת הרי"ף ור"ת מובאת במרדכי ביבמות אות יג ואות צח. במחלוקת ראשונים זו עסק הרב משה פיינשטיין באגרות משה יו"ד א' קלד. מקורות רבים בהסברת מחלוקת זו עיין במפתח הרב שבתאי פרנקל ברמב"ם הל' ממרים ה, יב.
^ 29.בענין "כיבוד אב ואם שאינם שומרי תורה ומצוות", ראה: הרב אלחנן שבח, תחומין ו' עמ' 126-122; שו"ת שרגא המאיר ה' לח.
^ 30.דברים אלה הם בניגוד לדברי הרב משה רוזמרין, דבר משה לאבות עמ' קצג-קצד אשר הבין בדברי הברטנורא שאם מדובר במלך רשע אזי אין לו דין מלך כלל. זוהי סברה שאינה מוכחת.
^ 31.בענין זה האריך הרמ"מ כשר, התקופה הגדולה, שו"ת במהות ענינו של אחאב עמ' רצג-שכ. עיין במה שכתב בזה הרב בן ציון קריגר, "כבודו של השלטון בישראל", תחומין כ' עמ' 118-109. הוא ניסה ללמוד מדברי הרמב"ם בהל' דעות ו, ח שכתב: "אבל בדברי שמים אם לא חזר בו בסתר, מכלימין אותו ברבים ומפרסמים חטאו ומחרפים אותו בפניו ומקללין אותו עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל הנביאים בישראל ", שכאילו הרמב"ם מלמדנו שמותר לקלל מלך כמו שעשו הנביאים. הרמב"ם שם עוסק באדם רגיל שחטא ולא במלך. דברי הרמב"ם "כמו שעשו כל הנביאים בישראל", באו ללמד על מעשי הנביאים, אך לא על המלכים.
^ 32.דברי התוס' בב"מ כאן על פי הסברו של המהרש"א מתאימים לשיטתו ביבמות כב, ב ולפי דבריו כשאינו עושה מעשה עמך מותר לקלל ולהכות ואין זה רק פטור. ע"ע בספר הישר לר"ת חלק התשובות סי' פז.
^ 33.הראשונים נחלקו אם הקללה היא בנוכח ישירות אליו ועליו, וכשיטת הרא"ש המובא בטור חו"מ סימן ד (וע"ע ברא"ש בבא מציעא פרק ד אות י), או שמדובר על אמירה כללית, כשיטת הרמב"ם בהל' מכירה ז, א.
^ 34.עי"ש בלחם אבירים ובקיקיון דיונה מובאים באצמ"ה בבא מציעא שם עמ' קפז הע' 17, בנחלת משה שם. בשאלה איך הסכים ר' חייא להיות ב"מי שפרע" עיין בתוס' הרא"ש ובמעיני החכמה שם, הראי"ה קוק, שו"ת אורח משפט חו"מ סי' טז.
^ 35.בענין זה האריך גם הרב משה רוזמרין, דבר משה לאבות עמ' פח-צב.
^ 36.מקור הענין הוא במגילת תענית כ"ח אדר. המהרש"א בר"ה יט, א שם מסביר את פשר הביטויים הללו בדוקא.
^ 37.מקור דברי רש"י הוא בירושלמי פאה פ"א ה"א ובויקרא רבה כו, ב.
^ 38.על תוכחת שמעי בענין זה, עיין: הרב אריה הנדלר, חן המקום עמ' 194-188. בענין ביקורת על השלטון ללא מחאה עיין: הרב ד"ר איתמר ורהפטיג, "מלך מול חכמים" תחומין ט"ו עמ' 160-153, ועוד מקורות בדברי חז"ל בהם יש ביקורת על מנהיגים, במאמרי הראיה שם בהע' 4, מהרצי"ה קוק. נעיר שבתרגום שני למגילת אסתר (ב, ה) על הפס' "איש יהודי" נאמר, ששמעי עבר על הלאו של "אלוהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור", ודוד חס עליו ולא המיתו כי ראה שיצאו ממנו שני צדיקים.
^ 39.על חומרת עוון שפיכות דמים, ראה: הרב יעקב פילבר, קדושה ומלכות, "דרך ומשטר" עמ' קכ-קכח.
^ 40.כך כתב הרמב"ם בספר המצוות לא תעשה רצג, ובהל' רוצח א, ז-ח ובהל' סנהדרין כ, ב; החינוך במצוה תרא; הטור בשו"ע חו"מ תכה והרמב"ן לדברים יט, יג.
^ 41.כך כתב האור שמח בהל' מלכים ג, י. בהרחבה בענין זה עסק הרב שלמה גורן, תורת המדינה עמ' 443-440.
^ 42.הרב מאיר שמחה הכהן, אור שמח הל' רוצח ב, ד כותב שדוד הרג את הגר העמלקי על אף שהרג אדם גוסס. דין המלכות או ההוראת שעה כך היא, על אף שבדין תורה אין הדין כן. הרב יצחק סורצקין, רינת יצחק על ספר שמואל עמ' שז-שט כותב שדוד עשה כן רק בשל העובדה שהגוסס היה מלך. אילו הגוסס היה הדיוט, לא היה נהרג בדין המלכות. הוא מוכיח כן מסדר ההלכות ברמב"ם בהל' רוצח שם. לפי דבריו החידוש הוא בזה שדוד הרגו על אף שהוא הרג רק נפש אחת, בעוד שברמב"ם בהל' מלכים ג, י כתוב: "כל ההורג נפשות". זאת מפני שאותה נפש בודדה היא המלך. הרב שמואל ברוך ורנר, כינוס לתושבע"פ י"ח עמ' לח-מג דן מה ההבדל בין מעשהו השלילי של הגר העמלקי לבין מעשהו החיובי של תליינו של ר' חנינא בן תרדיון כמסופר בעבודה זרה יח, א. עיי"ש.