בית המדרש

  • מדורים
  • הרב שאר ישוב כהן
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב שאר ישוב הכהן זצ"ל

כינורו של הרב שאר ישוב

undefined

ר' ידידיה הכהן

אלול תשע"ו
10 דק' קריאה
דרכיו של מו"ר הרב ישוב כהן זצ"ל היו דרכי נועם וכל נתיבותיו שלום. אך זוכר אני נזיפה אחת שקיבלתי מפיו. כאשר שאלתי אותו על הבדלים בין שיטת אביו הגדול הרב הנזיר ובין שיטת מורו הרצי"ה קוק, הרב נזף בי, ואמר: אתם לא מבינים את המקום שבו גדלתי, תלמידיו של הראי"ה קוק, "החבורה הקדושה" של הראי"ה קוק, הרצי"ה הרב חרל"פ ואבא, היו כמו בני משפחה, הרצי"ה קוק היה כמו דוד שלי, הראי"ה כמו סבא, אתם לא מבינים איזו אהבה שררה ביניהם, אמר לי, ולאחר מכן הסביר לי בנעימות הבדלים שבכל זאת היו בין שיטותיהם של שני הגדולים.
כזה היו הרב. אצילות מיוחדת הייתה נסוכה על כל הליכותיו, כדמות מלאת הוד קדומים שלא מצויה בדורנו, אך לעיתים היה יודע להתנשא כארי ולאחוז במידת קנאותו של פנחס. כך גם היה בימי ביצוע ההתנתקות, כאשר במשך כמה חודשים הרב פינה כמעט את כל לוח הזמנים שלו כדי להיאבק למען ביטול גזירת הגירוש מגוש קטיף והיה הרב היחידי מרבני הציונות הדתית שנפגש עם ראש הממשלה דאז, שרון, ימים ספורים לפני ביצוע התכנית, וניסה לשכנעו לבטל את התכנית. גם לאחר ביצוע הגזירה נאבק ציבורית ומשפטית כדי להציל את בתי הכנסת של הגוש מהרס.

בן הנזיר
יוסף שאר ישוב כהן, נולד בשנת תרפ"ח (1927) בירושלים לאביו החוקר והמקובל, הרב הנזיר, מתלמידיו הקרובים של הראי"ה קוק ומעורכי כתביו. בנוסף לשם "יוסף" שהיה שמו של אביו של הרב הנזיר, שמו הייחודי "שאר ישוב" ניתן לו בעקבות חיזיון על אסון שעתיד לקרות ליהודי אירופה שהיה לאביו. בעקבות מחלת ריאות קשה בהיותו כבן שנתיים הוסיפו לו הוריו גם את השם "אליהו", כי זו הייתה המילה הראשונה שאמר כשקלט את השם "אליהו" ממנגינת מלווה מלכה ששרה משפחתו.
הרב שאר ישוב כהן נודע כעילוי מילדותו. אביו הרב הנזיר ששאף שבנו יהיה נזיר כמוהו, לימד במשך שעות רבות ביום את בנו תורה. בשנותיו הראשונות, כאביו, הילד שאר ישוב, כמעט לא יצא מביתו ובמשך שעות רבות ביום למד בחברותא עם אביו הקדוש, עד שבגיל שמונה כבר ידע את כל התנ"ך בעל פה, והתחיל לכתוב חידושי תורה על מסכתות הש"ס. מחברות חידושיו מילדותו, שמורים בארכיונו האישי במכון "נזר דוד" בירושלים ומצפים לגואל. הראשונה שבהן חידושים על מסכת בבא מציעא שכתב בגיל שש וחצי(!). הראי"ה קוק אהב מאוד את הילד המופלא. הרב שאר ישוב כהן נהג לספר שהראי"ה קוק נהג להושיבו על ברכיו ולבחון אותו על לימודיו עם אביו. בחינה מיוחדת שעבר בגיל שבע אצל הראי"ה קוק בשנת פטירתו, הייתה על כל מסכת סוכה עם שיטות הראשונים.
מערכת החינוך המנדטורית לא הצליחה להכיל ילד מחונן כשאר ישוב הצעיר, והוא נשר מבית הספר וחזר ללמוד עם אביו. אביו הרב הנזיר רצה שבנו ילמד גם מקצועות חול שלשיטתו מסייעים להבנת התורה, ושכר לו מורים פרטיים, והוא עמד בבחינות וזכה לתעודת בגרות בריטית. אנקדוטה מופלאה נוספת בחינוכו הייתה שהוריו שכרו לו מורה פרטי לכינור. כינורו של הרב שאר ישוב כהן שנדם השבוע, ליווה במשך שנים רבות את שיעוריו הקבליים של אביו שהיו מסתיימים בניגונים שהלחין הרב הנזיר זצ"ל.
הנער שאר ישוב המשיך ללימודים בישיבת "מרכז הרב", והתחיל בלימודי סמיכה לרבנות. ישיבת "מרכז הרב" הייתה אז מקום שריכז רבים מלוחמי המחתרת הדתיים, לאחר שראשיה עודדו את התלמידים ללחום בשורות המחתרות. המפורסם שבהם, דוד רזיאל, שהרצי"ה קוק בהספדו המפורסם עליו השווה בינו לבין דוד המלך. מאוחר יותר יקרא הרב שאר ישוב כהן לבתו היחידה – "אלירז", על שם ידידו רזיאל. גם הנער שאר ישוב הצטרף לפעילות המחתרתית במקביל ללימודיו בישיבה, במסגרת מחתרת דתית עלומה, שכמעט ונדחתה מדפי ההיסטוריה – "ברית החשמונאים" שמה, ואף נעצר מספר פעמים בידי הבריטים.
אך עובדה אחת הפריעה לפעילותו המחתרתית של הנער שאר ישוב שנהג מנהגי נזירות כאביו. שערו שלא סופר מעולם היה מסודר בצמות סביב ראשו משך תשומת לב רבה לכל מקום שאליו הגיע. משיכת תשומת לב ופעילות מחתרתית הם תרתי דסתרי ולאחר לבטי נפש רבים ולצערו של אביו, החליט להסתפר. המאורע המופלא של טקס תספורת הנער הנזיר, אירוע שאולי לא היה כמותו מאז חורבן הבית, משך אליו רבים מגדולי ירושלים ופורסם בהרחבה בעיתונות. אולם פרט לכך שהסתפר המשיך הרב שאר ישוב כהן לנהוג במנהגי נזירות ועד יום מותו לא טעם טעמו של יין, ולא טעמו של בשר כמנהג אביו הצמחוני. באוזניי שמעתי ממנו הסתייגות ממנהג ה"חלקה" המפורסם, שכן לשיטתו התספורת הראשונה אינה אירוע משמח.

ה"הסדר" הראשון
פרצה מלחמת השחרור והרב שאר ישוב כהן נקרע בתוכו, האם להמשיך בלימודיו בישיבה, או להתגייס לשירות צבאי? הוא מתאר ביומנו המיוחד, שכתב בימי מלחמת השחרור ונפילתו בשבי, את הדילמה:
על השולחן אשר בחדרי הצהיבה וחיכתה לי תעודת שחרור מחובת ההתייצבות, שהוצאה על־ידי "המרכז למפקד שירות העם" בהמלצת" מפעל התורה" ו"ועד הישיבות". שוחררתי מגיוס — בהתחשב בכך שהנני תלמיד ישיבה ש"תורתו אומנותו". סערת רגשות פרצה בקרבי, ודמעות עלו וחנקו את גרוני. החל בקרבי המאבק, בין חובתי הראשונית להצלת־נפשות העיר ירושלים אשר אהבתי — לבין תורתה, אשר שאפתי אל קרבי בעשרים שנות חיי בבית־המדרש של הישיבה ובבית־הקודש שבו גדלתי [...] אמרתי בלבי: איכה אשא פני אל עיני אימהות חברַי הנופלים? איכה אוכל והחרשתי בפני מצפון לבי התובע? איכה אוכל וראיתי בשלח מוות את חציו ללב הלבבות של האומה — ואני נתון בזווית של תורה וכמו פרוש מן העולם - אהגה בסוגיות דאביי ורבא. אליבא דאמת, גם לא האמנתי באפשרות של לימוד־תורה בשלווה בתוך ים פגזים מתפוצצים וחללים נופלים לעשרות. לא האמנתי בגווילין נשרפין, בגוף כלה, ואותיות שאינן פורחות, כי אם חיות והומות, לא האמנתי בירושלים של מעלה — בלא ירושלים של מטה (האיש על העדה, עמ' 82-80)
הפתרון שהגה הרב שאר ישוב כהן, מהווה למעשה את המודל הראשון של "ישיבת ה"הסדר" וכך כותב:
אז נולד הרעיון. חלמתי חלום: בחלומי ראיתי קבוצת תלמידי חכמים ותלמידי־ ישיבות צעירים, המגשימים במעשה ובפועל ממש את שיר דוד הנאדר, את רעיון ההוד עטור המלכות: "רוממות א־ל — בגרונם, וחרב פיפיות — בידם, לעשות נקמה בגוים, תוכחות — בלאומים". הכרתי קבוצת חברים, ששירתה יחד עמי בגדוד 'מוריה' באחת מפלוגות חיל־שדה בירושלים זה למעלה משנה. כולם תלמידי־ישיבות: 'מרכז הרב' ו'חברון', רובם עדיני־נפש וזכי־מחשבה, רציניים ועוסקים בתורה לשמה, ובלבם — סערת רגש קודש של חלום שחרור ציון וגאולתה השלמה. צף הרעיון, לנסות ולזַמן בחורים אלה, שזה עתה השתחררו מהשורות הסדירות וחזרו לספסל לימודם, לפונדק אחד של תורה וסיף הכרוכים יחדיו, וקסמו רב מאוד. בחלומי ראיתי בית־כנסת בעיר העתיקה, אפוף מסתורין, נורא־הוד ועתיק־יומין — פורש כנפיו על מחלקת לוחמים תלמידי־חכמים, היושבים יומם ועוסקים בתורה, ולילה — ישלחו ידם ויחזיקו בשָּׁלַח (האיש על העדה שם).
אולם הרעיון גרר אחריו ויכוח בעולם הישיבות דאז, שמנע גיבוש של קבוצה גדולה למסלול. הקרבות סביב ירושלים הלכו וגברו ונשקפה סכנה לעיר. הרב שאר ישוב כהן החליט שלא לחכות לגיבושה של קבוצה אלא להיכנס יחד עם חברים בודדים אל העיר העתיקה, שם לחם ונפצע קשה, ולאחר נפילת העיר העתיקה נשבה, למרות הבטחת מפקד הליגיון עבדאללה א-תל שלא לשבות פצועים. לאחר מכן הרב שאר ישוב כהן שהה במשך כחצי שנה בשבי הירדני.

בגדי מלכות
לאחר שחרורו השלים הרב שאר ישוב כהן את לימודי הסמיכה ונסמך לרבנות על ידי הרב הראשי לישראל דאז, הרב יצחק הרצוג. לאחר הסמכתו לרבנות נכנס הרב שאר ישוב כהן לתפקיד רב צבאי, תחת פיקודו של גיסו, הרב שלמה גורן זצ"ל. הרב שאר ישוב כהן מילא מספר תפקידים ברבנות הצבאית, האחרון שבהם, רב ראשי של חיל האויר. במציאות הדתית המורכבת בצבא של ימי ראשית המדינה, התבלטו תכונותיו של הרב שאר ישוב כהן שהפכו עם השנים לכרטיס הביקור שלו – דרכי שלום, נעימות ואצילות, עם החכמה לדעת מתי לוותר ומתי להתעקש. שמעתי מפיו מספר פעמים הסבר מדוע בתחילת פרשת פנחס, קטועה האות ו' במילה "שלום" – ביאר הרב, כי בשלום אמת, כל צד צריך לוותר מעט על דרישותיו. אי אפשר לעשות שלום כאשר הדרישות של כל צד מתמלאות בשלמות, ולכן האות ו' במילה שלום קטועה באמצעה.
במהלך תפקידו כרב צבאי הכיר את רעייתו, נעמי לבית גולדשטיין. הרב שאר ישוב נישא כשהוא לובש מדים של חיל האויר. כעשר שנים לאחר מכן, בשיחתו הנבואית המפורסמת של הרצי"ה קוק ביום העצמאות תשכ"ז, ימים ספורים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, הזכיר הרצי"ה דו שיח בינו לבין איש ירושלים, משה קלכהיים ז"ל, מחתונתו של הרב שאר ישוב כהן, שבה שאלו האחרון, איך ייתכן שחתן מגיע לחתונה בבגדי צבא, הלא מקובל בירושלים להתחתן עם שטריימל? השיב לו הרצי"ה: מדי הצבא הם בגדי קודש, בגדי מלכות.
לאחר חתונתו ופרישתו מהצבא, מונה הרב שאר ישוב כהן לנשיא מכון "הרי פישל", מכון מחקר תורני שהוקם בימיו של הראי"ה קוק. הרי פישל, תורם הכסף להקמת המכון היה סבה של רעייתו, הרבנית ד"ר נעמי כהן. במהלך השנים הכשיר המכון מאות דיינים ורבנים, ביניהם מגדולי הדורות כרב הראשי לישראל, הרב אברהם שפירא זצ"ל ועוד רבים, ששימשו במגוון תפקידים רבניים בארץ ובתפוצות. הרב שאר ישוב כהן התעקש מאוד שהמכון לא יהיה מגזרי, וילמדו בו תלמידי חכמים מכל הזרמים. עד ימינו, הנכנס לבית המדרש של מכון "הרי פישל" יראה אברכים דתיים לאומיים, ליטאיים וחסידים, אשכנזים וספרדים יושבים זה לזה זה ועוסקים בתורה.
כנשיא המכון ההדיר הרב שאר ישוב כהן מספר ספרי ראשונים כראבי"ה ועוד. בתקופה זו הוצע לו לרוץ מטעם המפד"ל לבחירות למועצת עיריית ירושלים, והוא שימש כסגן ראש עיריית ירושלים בימים המופלאים של מלחמת ששת הימים.

ההבטחה מליל הבלהות
כסגן ראש העיר, שהה הרב שאר ישוב כהן, בחדר המצב של העירייה. בהתחלת המתקפה הירדנית על העיר, הבין הרב שאר ישוב כהן את העומד להתרחש ופנה לאלוף מרדכי ורדי שתפקידו היה לקשר בין הצבא לאזרחים במלחמה, בבקשה ייחודית שהשיבה אותו תשע עשרה שנה לאחור, אל "ליל הבלהות" כפי שכינה את הלילה שבו נפל בשבי הירדני.
לאחר כניעת לוחמי העיר העתיקה, ועזיבתם של האזרחים, פרצו הפורעים הערביים אל הרובע היהודי והתחילו לבזוז אותו. הם שרפו את בתי הכנסת על ספרי התורה וספריותיהם העתיקות, ורצו לבצע טבח בפצועים שעדיין לא פונו. החיילים הירדנים שחששו מגינוי עולמי נוסף לאחר הטבח שביצעו בלוחמי ואזרחי גוש עציון, הגנו על הפצועים ואף הדפו פורע ערבי שכיוון רובה לראשו של הרב שאר ישוב כהן.
כשהבינו החיילים הירדנים כי בתוך זמן קצר הפורעים יגברו עליהם ויבצעו את זממם, החליטו לפנות את הפצועים רגלית. בגלל פציעתו הקשה פונה הרב כהן באלונקה והיה אחרון הפצועים. למעשה הוא היה הלוחם היהודי האחרון שעזב את העיר העתיקה לפני נפילתה, כאשר סביבם עולים בתי העיר באש.
"הייתי הלוחם האחרון שעזב את העיר העתיקה", פנה הרב כהן לאלוף ורדי, "ואני מבקש להיות האזרח הראשון שיכנס בשעריה עם שחרורה". ואכן – ורדי קיים את הבטחתו וביום כ"ח אייר, זמן קצר לאחר שחרור העיר שלח ג'יפ, שלקח את הרב כהן אל העיר העתיקה. אולם הרב כהן לא זכה להיות האזרח הראשון בעיר העתיקה. קדמו לו אביו, הרב הנזיר ורבו הרצי"ה קוק שהגיעו עוד לפניו בהוראתו של הרב גורן.

רבנות "העיר האדומה"
לאחר סיום תפקידו כסגן ראש עיריית ירושלים החליט הרב כהן לשוב לפעילות תורנית. הוא הגיש את מועמדותו לרבה הראשי של חיפה, לאחר שבמשך חמש שנים מאז פטירתו של הרב קניאל, לא כיהן בה רב, וזכה לתמיכה רחבה בציבור הדתי והחילוני.
לאחר שמונה לרבה הראשי האשכנזי של חיפה, עם עמיתו הרב בקשי דורון ששימש כרב הספרדי של העיר, הציב הרב שאר ישוב לעצמו כמטרה לא להיות רק "הרב של הדתיים" אלא של כלל תושבי העיר. המשימה לא הייתה פשוטה. חיפה נודעה אז כ"עיר האדומה". ומהמשימות הראשונות של הרב שאר ישוב כהן, הייתה קביעת שיעור תורה שבועי בשניים ממעוזי החילוניות דאז: בית אגודת העיתונאים של חיפה, ובבניין מועצת הפועלים של העיר. בחיפה התבלטו תכונותיו הייחודיות - הכבוד שרכז לכל אדם ומידותיו האציליות שסייעו לו רבות בעבודת הרבנות המורכבת. אני זוכר שפעם אחת ביקשו מהרב לדבר על אדם, שאני יודע שירד ממש לחייו של הרב. הרב שאר ישוב כהן דיבר עליו ושיבח אותו. לאחר מכן שאלתי את הרב: הרי האדם הזה ירד לחייך, מדוע הרב לפחות לא שתק או מיעט בשבחים? השיב לי הרב כהן: למדתי בבית הראי"ה לראות את הטוב שבכל אדם.
עם היכנסו לתפקיד רבה של חיפה, ניסה הרב שאר ישוב כהן לפעול לקיום מצווה שאליה היה קשור באופן אישי. בחיפה, ככל יישובי הצפון דאז, נהגו האשכנזים שלא לברך ברכת כהנים, אלא רק בתפילת מוסף שבחגים, כבחוץ לארץ. מנהג זה שאין לו מקור מבוסס, העציב את רבה של חיפה, שנמנעה ממנו קיום מצוות עשה מהתורה בכל יום. הרב שאר ישוב כהן החליט להנהיג בחיפה את מנהג ברכת הכוהנים בכל יום וזכה לתמיכת רבים מגדולי ישראל: הרצי"ה קוק, הרב מרדכי אליהו והרב אברהם שפירא. אולם ניסיונו גרר התנגדות אצל חלק מהציבור ובפועל הצליח הרב שאר ישוב כהן בצורה חלקית כאשר ברוב בתי הכנסת של חיפה, נוהגים לשאת כפיים כיום גם בשבת ולא רק במועדים. קיום חזונו והחלטה על קיום ברכת כוהנים בכל יום בבתי הכנסת האשכנזיים של חיפה, תגרום זכות לנשמתו של ענק רוח זה.
תחום ייחודי נוסף שבו עסק הרב כהן כחלק מפעילותו הרבנית היה ראש הוועדה לקשר הבין-דתי של הרבנות הראשית. הרב כהן האמין שניתן ליצור שיתוף פעולה בין דתי להגשמת אידיאלים משותפים. למרות הריחוק הטבעי, ואפילו הסלידה, שבין היהדות לנצרות הצליח הרב כהן להיות שותף להישגים מצד הכנסייה הקתולית כהכרה ביהדות כ"אח הבכור" של הנצרות והפסקת המיסיון הקתולי, הכרה בחלקם של הנוצרים הקתולים בשואה וההכרה במדינת ישראל. בגלל הסכנה שראה בהידברות עם הדתות האחרות קבע הרב כהן לעצמו ולאחרים שעוסקים בכך כללים נוקשים, בהם שאין להתווכח על מנהיגי הדתות האחרות על נושאיים דתיים אלא רק להידבר איך ניתן לקדם יחדיו מאבקים המשותפים לכלל הדתות, כגינוי משותף לאנטישמיות ולטרור, מאבק בהמתת "חסד", מאבק בפורנוגרפיה ועוד. שיאה של פעילותו הייתה הזמנתו לנאום במועצת הוותיקן העליונה, שאותו ניצל להתריע בפני הגרעין האירני ולגינוי שתיקת הכנסייה הקתולית בשואה. הרב כהן הוא היהודי היחידי מעולם שדיבר בפורום זה.

הגותו
כתביו של הרב שאר ישוב כהן מקיפים נושאים רבים בהלכה ובמחשבה. עד לשבוע האחרון בחייו פרסם שני ספרים: חקרי הלכה ושי כהן, שכוללים בעיקר תשובות הלכתיות שכתב בחייו. הוא כתב מאמרים רבים שפורסמו בבמות שונות, עיקרם מאמרי הלכה, וערך ספרים רבים, אולם בכתב ידו נותרו כתבים רבים בהגות ומחשבה, המצפים לגואל.
לפני כשמונה שנים, ואני עוסק בעריכת כתבי אביו הגדול, הרב הנזיר זצ"ל שבמכון "נזר דוד" שבמוסדות "אריאל" תחת הנהגתם של הרב דוד טבצ'ניק והרב הראל כהן, והנה מבקש הרב שאר ישוב כהן לראותי. "שנים רבות התמסרתי והתמסרת גם אתה להוצאת כתבי אבא, הרב הנזיר זצ"ל, עכשיו אני מבקש ממך, יש לי כתבים רבים על שיר השירים שאני חושב שיש בהם עניין לציבור ואני מבקש להוציאם". שאלתי את הרב: "מדוע דווקא על שיר השירים, הרי יש לרב כתבים רבים ברבים ממקצועות התורה"? אולם הרב ביקש ממני למלא את דבריו. הרב העביר לידי שלושה קלסרים עבי כרס המרכיבים את פירושיו, וכך במשך שנים, שבחלקם זכיתי לכתוב את הביוגרפיה הייחודית שלו: האיש על העדה, יחד עם פרופ' יחיאל פריש, ממכללת שאנן, עסקתי בעריכת פירשו הייחודי לשיר השירים, כאשר הרב עובר על הדברים, מוסיף ומתקן.
ביום הזיכרון של אביו, הרב הנזיר זצ"ל, ארבעה ימים לפני פטירתו, ביקרתי את הרב בביתו בחיפה והגשתי לו את הספר עליו עבד בשנותיו האחרונות "אהבת שי" על שיר השירים. הרב כבר היה חלש מאוד, בכוחותיו האחרונים דפדף בדפי הספר ועיניו התמלאו דמעות התרגשות.
הוא דפדף ועיניו עצרו על פירושו לפסוק: "ישקני מנשיקות פיהו" שבשיר השירים. שם מבאר הרב: הרי שיר השירים מהווה משל לקשר בין האדם לבוראו, ומתי זוכה האדם לקשר עמוק כל כך של נשיקה עם ריבונו של עולם? השיב הרב: הרי זה ברגע המיתה, שלצדיקים היא מיתת נשיקה. כשיצאתי מביתו לא ידעתי שרק בעוד ימים ספורים, יזכה מורינו ורבינו להיפרד מן העולם במיתת נשיקה, ולהתאחד שוב עם "החבורה הקדושה", רבותיו הראי"ה, הרצי"ה, הרב חרל"פ ואביו הקדוש הרב הנזיר זצ"ל.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il