^ 1.סיפור זה מופיע במקורות נוספים. לפי הבבלי, זו הפעם הראשונה שמלכות זו שלחה קרבן. החכמים רצו להקריב את הקרבן בעל המום, משום שלום מלכות, ור' זכריה בן אבקולס התנגד כדי שלא יאמרו בעלי מומין קרבים. הביקורת עליו היתה שלא הסכים עם החכמים. לא נאמר שהוא היה כלל בסעודה. סיפור זה מופיע גם באיכה רבה ד, ג, שם הוא מוצג אחרת. הכהנים אכן לא הקריבו את הקרבן בעל המום, על אף שהיו מקריבים קרבנות אחרים שנשלחו ע"י מלך זה. הביקורת על ר' זכריה בן אבקולס היתה על כך שלא מיחה בשעת הסעודה. כמו כן מופיע שם שנשלח נציג מטעם המלכות, שראה שהכהנים לא מקריבים, ומחליפים אותו באחר. לא נזכר שם כלל הנימוק "משום שלום מלכות". איכה רבה (מהדורת בובר ד ד"ה מעשה באדם אחד) משלב בין הגירסאות. ר' זכריה היה בסעודה, והוא התנגד להקריב את הקרבן למרות הנימוק המופיע גם שם משום שלמא דמלכות. הביקורת כלפיו היא בשתי הנקודות, שלא מיחה בסעודה ושלא הסכים להקריב את הקרבן.
^ 2.במגן אברהם שם ס"ק ח כתב: "משמע קצת בגיטין דף נ' ובמעשה דבר קמצא, שמותר לעבור על ל"ת מפני אימת המלכות ע"ש". "אימת המלכות" ו"שלום המלכות" הם לא בהכרח זהים, אך מאחר ובגמ' שם כתוב במפורש שהטעם הוא משום שלום מלכות, מכאן שיש מקום להשוות בין הדברים, וכדברי הנצי"ב כאן. ע"ע בדברי הרב צבי שכטר, עקבי הצאן עמ' נ.
^ 3.ע"ע בענין זה במהר"ץ חיות לגיטין נז, א. המהרש"א בחדו"א שם קושר בין שני אירועים שארעו בסוף בית שני. מעשה בר קמצא והחנופה לאגריפס במעמד הקהל (בו נעסוק לקמן). לפיו היה זה דור של חנפים ולכן לא העירו החכמים על סילוקו של בר קמצא, והחניפו לו לאגריפס.
^ 4.הרב אלחנן וסרמן, קובץ שיעורים בבא בתרא אות נו כתב שאם "ביבוש קצירה" זהו איסור דאוריתא מכאן ששלום מלכות דוחה אף איסור דאוריתא. עיי"ש מה שמקשה על כך, ובדבריו שם באות נד.
^ 5.על איפרא הורמיז כתב רש"י נדה כ ע"ב: "נכרית היתה וכן שמה. ואעפ"כ היתה משמרת עצמה מנדות (נדה כ, ב) וקרובה להתגייר, ואף קרבנות היתה שולחת (זבחים קטז, ב). ולשון יוני איפרא חן". אכן תרומותיה לא היו רק בכסף, אלא גם בקרבן. מדובר על הקרבת קרבן בבמה לאחר החורבן, דבר שהוא מותר לגוי, וכך הורה רבא לרב ספרא ולרב אחא בר הונא לעשות. עיין ברמב"ם בהל' מעשה הקרבנות יט, טז. גם אנטונינוס בקש מרבי להקריב קרבן (ירושלמי מגילה פ"א הי"א) ויש דעה שהוא התגייר (ירושלמי מגילה שם ובפ"ג ה"ב). על הקרבת קרבנות של גויים לשם שמים לאחר החורבן עיין: הרב אליצור סגל, תחומין יד עמ' 506-501.
^ 6.בשני תירוצי התוס' נחלקו להלכה המחבר והרמ"א בשו"ע יו"ד רנד, ב. עיי"ש בט"ז ובש"ך ס"ק ג.
^ 7.דיון באשר לתוקפה של תקנה זו בזה"ז עיין ברא"ש שם פ"ח אות ט, ובבית יוסף בטור אבן העזר סימן קכז, ז-ח; שם קכח, א; שם קכט, א. ראה: "האיפטיה (המנין המלכותי) בשטרות ובמדרש - מציאות של העולם הקדמון בלבוש ספרותי", מרדכי עקיבא פרידמן, תעודה יא, תל אביב: אוניברסיטת ת"א, תשנ"ו, עמ' 230-205.
^ 8.המושג "שעת הסכנה" מופיע בהקשרים שונים בירושלמי כמו במעשר שני פ"ד ה"ו; שבת פ"ב ה"ה מפני גוים של סכנה; כתובות פ"א ה"א; כתובות פ"ט ה"ט מהסכנה אשה גובה בלא כתובתה, ובע"ח שלא בפרוזבול; ב"מ פ"ב ה"ו. גם בבבלי הוא מופיע, כמו: שבת כא, ב; שבת קל, א; עירובין צא, א; פסחים כה, ב; סוכה יד, ב; יבמות קטו, ב; כתובות ג, ב; גיטין סו, א ועוד.
^ 9.בגמ' דפוס וילנא כתוב רבן גמליאל. אך בגירסת ר"ח ובכת"י מינכן כתוב רבן שמעון בן גמליאל, וכך מציין בדקדוקי סופרים שם.
^ 10.בענין זה ראה באנציקלופדיה תלמודית כרך ד ערך "ברירה".
^ 11.בסוגיה זו עסק גם הרב מרדכי פוגלמן, שו"ת בית מרדכי עמ' רז.
^ 12.סיפור דומה מופיע בגמ' פסחים דף נז, א-ב, ובכריתות כח, ב: מלכא ומלכתא הוו יתבי, מלכא אמר: גדיא יאי, ומלכתא אמרה: אימרא יאי. אמרו: מאן מוכח - כהן גדול, דקא מסיק קרבנות כל יומא. אתא איהו אחוי בידיה: אי גדיא יאי - יסק לתמידא! אמר מלכא: הואיל ולא הוי ליה אימתא דמלכותא - ניפסקו לימיניה. יהב שוחד ופסקיה לשמאליה. שמע מלכא ופסקיה לימיניה. אמר רב יוסף: בריך רחמנא דאשקליה ליששכר איש כפר ברקאי למיטרפסיה מיניה בהאי עלמא. שם מפרש רש"י שהמלך והמלכה היו ממלכי בית חשמונאי.
^ 13.על זיהויו של אגריפס האמור בחז"ל, האם הוא אגריפס הראשון או השני, רבו הדעות. עיין בדברי הנצי"ב בעמק הנצי"ב לפרשת שופטים דברים יד. ההיסטוריון זאב יעבץ בתולדות ישראל חלק ה עמ' 95 קבע את המעמד כשלושים שנה לפני החורבן. אנו ננקוט כדעה הסוברת שזהו אגריפס השני. ראה בספרו של פרופ' דניאל שורץ, אגריפס הראשון - מלך יהודה האחרון; אגריפס ועם ישראל: ספרות חז"ל, מרכז זלמן שז"ר, ירושלים, תשמ"ז, עמ' 184-171. על ייחוסו של אגריפס על פי ההלכה שם עמ' 231-228; דליה טריפון, "קטע ממשנה כעדות למעמדו של המלך אגריפס השני", קתדרא 53, עמ' 48-27, ושם עמ' 38-37, ובהע' 55, 56. ובהע' 30, התגובה "אחינו אתה" היא בניגוד ל"לא תוכל לתת עליך איש נכרי". על אדומי נאמר בדברים כג, ח: "לא תתעב אדומי כי אחיך הוא, דור שלישי יבוא להם בקהל ה' ". לפי דבריה, הוא נכרי כיון שהתמנה ע"י השלטון הזר; אברהם קורמן, שמעתין 95, עמ' 45; אלתר ולנר, בדרך החיים, "על איסור החנופה ומעשה אגריפס המלך", תל אביב תשנ"ו, עמ' 239-228; הרב נתן דוד רבינוביץ', "אגריפס המלך בספרות חז"ל", בינו שנות דור ודור, ירושלים: ישיבת אהבת תורה, תשמ"א, עמ' קו- קטו.
^ 14.בדפוסים הרגילים כתוב "שלא היה לו אב מישראל". אך כפי הנראה צריך לגרוס ברמב"ם "שלא היה לו אם מישראל", וכפי שהעיר בפירוש תפארת ישראל בסוטה פ"ז אות נו, וכך גרס הרב יוסף קאפח בפירוש המשנה לרמב"ם. וע"ע בארעא דרבנן מערכת א אות פב, ובכנסת הגדולה חו"מ סימן ז והגב"י אות א.
^ 15.הרמב"ן בספר המצוות לא תעשה יב מציין: "כל המקומות שבא בהן בתורה "לא יוכל לעשות" כולם לשון מניעה ואיסור הן". בין הדוגמאות הוא מזכיר את הפס': "לא תוכל לתת עליך איש נכרי". וכ"כ בדברים כא, טז וגם שם ציין פסוק זה. בדברים יז, טו שואל הרמב"ן, אם מלך נבחר על ידי נביא או אורים, ברור שלא יבחרו בנכרי, מדוע כתבה התורה "לא תוכל לתת עליך איש נכרי"? "אבל לדעת רבותינו יש בכתוב הזה תנאי נסתר, יאמר שום תשים עליך המלך שיבחר השם בו, אם תוכל לעשות כן שיענך השם בנביאים, אבל איש נכרי לא תוכל לתת עליך לעולם".
^ 16.על מעמדו של אגריפס כמלך, ע"ע בשו"ת נוב"י קמא חו"מ א; הרב משה סופר, שו"ת חת"ס או"ח יב; הרב משה פיינשטין, שו"ת אגרות משה חלק או"ח ב' סי' נא; הרב אליעזר ולדנברג, שו"ת ציץ אליעזר חלק יט סי' מז, ח.
^ 17.ישנם פעמיים נוספות שחז"ל מדגימים הלכה דרך אגריפס, או שמשבחים אותו, אך הדבר לא נזכר ברמב"ם כלל. ביומא כ, ב נאמר: "מעשה באגריפס המלך שהיה בא בדרך ושמע קולו (של גביני כרוז) בשלש פרסאות, וכשבא לביתו שיגר לו מתנות". בכתובות יז, א נאמר: "ת"ר: מעבירין את המת מלפני כלה, וזה וזה מלפני מלך ישראל. אמרו עליו על אגריפס המלך שעבר מלפני כלה, ושבחוהו חכמים. שבחוהו, מכלל דשפיר עבד? והא א"ר אשי: אפילו למ"ד נשיא שמחל על כבודו - כבודו מחול, מלך שמחל על כבודו - אין כבודו מחול, דאמר מר: "שום תשים עליך מלך" (דברים יז, טו) - שתהא אימתו עליך". אך בפסחים קז, ב נאמר: "תא שמע: אפילו אגריפס המלך שהוא רגיל לאכול בתשע שעות - אותו היום לא יאכל עד שתחשך". אם הדבר היה או לא, יהיה זה תלוי בגירסאות. "שהוא רגיל לאכול" או "שהוא אוכל". עין בשו"ת הרדב"ז ג, תקפ. ביחס למקרה שלפנינו האם אכן אגריפס הביא ביכורים או שחז"ל רק הדגימו עליו, עיין: פרופ' דניאל שורץ, אגריפס הראשון - מלך יהודה האחרון, ירושלים: מרכז זלמן שז"ר, תשמ"ז, עמ' 180-177. לפי דבריו אין זו עדות שכך היה אלא כוונתם לומר שאף אדם חשוב כמוהו חייב למחול על כבודו ולעשות מלאכתו בעצמו. כך סובר גם א' ביכלר, הכהנים בעבודתם, עמ' 13. חולק עליו, חנוך אלבק, מבוא למשנה, ת"א תשל"ד, עמ' 81-78.
^ 18.הרב ישראל אריאל, מחזור המקדש סוכות עמ' 131-129 מסיק מדברי הרמב"ם בפהמ"ש בסוטה בעקבות מקרה אגריפס, שהמלכים כולם עמדו בראש מעמד הקהל רק משום שלום מלכות, ובעצם המצוה ביסודה מוטלת על הכהנים או החכמים. נראה שאין הדברים נכונים. הרמב"ם התייחס בפירוש המשנה רק לאגריפס וכתב את הנימוק "משום שלום מלכות" בשל מורכבות העניין. הרמב"ם בהלכות חגיגה כתב הלכות שיתקיימו לעתיד לבוא, ולא התייחס לאירועים שאירעו בעבר, והדגיש בדבריו שהמצוה היא על המלך. כך כתב הרמב"ם בהל' חגיגה ג, ד: "והמלך עולה ויושב עליה, כדי שישמעו קריאתו, וכל ישראל העולים לחג מתקבצין סביביו". ושם ו: "שהמלך שליח הוא להשמיע דברי הא-ל". לו כדברי הרב ישראל אריאל הרמב"ם היה צריך להדגיש זאת. מה גם שבחז"ל נקרא המעמד כולו "פרשת המלך" (סוטה פ"ז מ"ח). אין להוכיח דבר גם מהמסופר על ירבעם שמלך במוצאי שביעית, וחשש מי יעמוד בראש המעמד, ולמי יתנו כבוד גדול יותר, לו או לרחבעם. אלו הם באמת מחשבותיו של ירבעם בן נבט, אך לא הבנתם של חז"ל. ישנן הסברים שונים מדוע דוקא מלך עומד בראש העניין ונציין רק את דברי רבנו בחיי לדברים לא, י: "וסוד ההקהל כי כל הנמצאים כולן יהיו נקהלים ונקראים לפני המלך ה', ולכן היתה מצוותה במלך, שהמלך היה קורא בתורה". יחד עם זאת בשו"ת מנחת יצחק חלק ו סי' סג כותב בשם ספר שלטי גבורים, שהעמידו בימה למלך בעזרה בהקהל, משום כבוד המלך.
^ 19.ענין הישיבה בעזרה בשעת מעמד הקהל, היא זו שהניעה את ירבעם בן נבט לעבר את השנה ולעשות את העגלים בבית אל ובדן, ולמנוע מהעם לעלות לירושלים. כך על פי הגמ' בסנהדרין קא, ב. אם כי בירושלמי בעבודה זרה מוצג העניין בצורה קצת שונה.
^ 20.על מספר זה כתב בשו"ת התשב"ץ חלק א' סי' ג: "והוא פלא. וגם אפשר שלא היו עולים כולם, שהרי היו כמה זקנים וחלשים ואנוסים בעסקיהם, או עוסקים במצוות שפטורים מן המצוות, וכמה פטורים מעליית הרגל המוזכרים בפ"ק דחגיגה (ב, א), וכמה טמאים שלא היו עולים לרגל. ומצינו שם רבי יהודה בן בתירא היה בנציבין ולא עלה לרגל, ושלחו לו אשריך רבי יהודה שאתה בנציבין ומצודתך פרושה בירושלם, כדאיתא בפ"ק דפסחים (ג, ב) וכיו"ב היו הרבה בישראל שלא היו עולין, ובין כך ובין כך בזמן שישראל עושים רצונו ש"מ מתקיים בהם לא תאונה אליך רעה וגו' כי מלאכיו וגו'".
^ 21.כששאול פוקד את העם לפני המלחמה בעמלק נאמר: "וַיְשַׁמַּע שאול את העם ויפקדם בטלאים" (שמואל א' טו, ד). יונתן מתרגם שם: "ומנינון באמרי פסחיא". עיין ברד"ק שם.
^ 22.בעניין זה עיין בדברי פרופ' ש' ליברמן, יונים ויוניות עמ' 258, ובמאמרה של ד' טריפון (צוין לעיל הע' 13) בהע' 59. בספר קדמוניות היהודים יט, סעיפים 296-293, 331, נאמר שאגריפס היה ממונה על המקדש מטעם הרומים, ולכן יתכן שדוקא אצלו אנו מוצאים מעורבות גדולה יותר בעבודת המקדש. ועיין א"א הלוי, שערי אגדה, עמ' 119-118, 160-156.