מדוע דוד קידש את העזרה? (חלק ט"ז)

בשבוע שעבר העלנו את שאלת מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל, מדוע דוד הזדרז לקדש את העזרה ולא הניח לשלמה בנו לעשות זאת כחלק מהבניין בפועל של בית המקדש. ומביא מו"ר בשם ספר "מראה כהן" (ספר עתיק, של הרב יהודה הכהו שהיה דיין בליסא, שנדפס בפרנפורקט דמיין) את ההסבר הבא. וז"ל:

לפי דברים אלה מה שעשה דוד הוא קידוש לחצאין.

מסביר מו"ר כי לשיטת רש"י, דוד הקדיש את רצפת העזרה כקיום המצווה המיוחדת בירושלים לקדש את המקום מדין "המקום אשר יבחר ד'". מצווה זו קודמת למצוות בנין הבית עצמו שאותו אי אפשר אומנם לקדש אלא בזמן היותו בנוי. לפי זה אין כאן קדושה לחצאין אלא קידוש מלא של המקום קודם השלמת תהליך הקידוש שיסתיים עם קידוש הבניין. כאשר מדובר על קידוש המקום לא שייך לקדש בשיירי מנחה שנפסלין בכיוצא בהן כי עדיין אין מהיכן לצאת. לכן מקדשים בשתי תודות לשיטת רש"י וכן הדין בערי חומה גם שם לא שייך דין נפסל ביוצא.

בכך ניצל רש"י מקושיות תוס' ואדרבה, ברור גם מה פשר הקדשת דוד ולמה לא חיכה לשלמה, כי מדובר כאן בשתי מצוות, שהראשונה איננה תלויה בשניה. ההפך, עכשיו קשה על תוס' מה פשר ההקדשה של דוד, לשיטתם. לכן גם לא קשה על רש"י מהסוגיא בשבועות שם מוכח שאי אפשר לקדש קודם שיש מחיצות כי שם מדובר על קדושת הבניין (עמוד הימיני סימן א סע' י).

כדי לתרץ את שיטת בעלי התוס' יתכן ויש לומר כי דוד התחיל את תהליך ההקדשה כדי להודיע לציבור כי תקופת היתר הבמות עומדת לפני סיומה, אף על פי שהבמות לא נאסרו עד ששלמה בנה בפועל את הבית והקדישו. יתכן מאוד שברגע שדוד קידש את רצפת העזרה לא רק לשיטת רש"י אלא אף לשיטת תוס', דוד הפסיק את הזרמת התקציבים הציבוריים ששימשו למימון ההקרבה בבמות הציבוריות. בשבוע הבא נרחיב יותר בסוגיא זו.