בית המדרש

  • מדורים
  • מרן הרב צבי יהודה הכהן קוק
קטגוריה משנית
  • מדורים
  • רביבים
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
7 דק' קריאה
הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל
בי"ד אדר תשמ"ב נפטר מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, ראש ישיבת ´מרכז הרב´ ובנו יחידו של מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל.
בשנת פטירתו היה חודש אדר אחד, ובשנה מעוברת מקיימים לפי מנהג אשכנז את יום הזיכרון (יארצייט) באדר ראשון. ויש אשכנזים שמחמירים ומציינים את יום הזיכרון בשני האדרים (שו"ע רמ"א תקסח, ז, מ"ב מא).
לקראת יום השנה ה-כ"ג נעסוק מעט באורחותיו בהנהגת הישיבה ובחינוך התלמידים.

דרכה הכלל-ישראלית של הישיבה
הרצי"ה היה מסביר תמיד שעניינה המיוחד של ישיבת "מרכז הרב" שהיא כלל ישראלית. ופעם אמר: "וכי לא היו ישיבות בירושלים? מה רע ב´עץ חיים´ או ב´תורת חיים´? אלא רצינו להקים בית מדרש לתורה שבו לומדים מתוך ´אשר בחר בנו מכל העמים´ תחילה". בית מדרש חדור בהכרה שהתורה ניתנה לישראל מתוך הבחירה האלוקית בישראל, מתוך כך שיצר הקב"ה את עם ישראל כעם סגולה שתכליתו לגלות את שמו יתברך בעולם.

ההשתדלות לבנות תלמידי חכמים למען כלל ישראל
עוד מצעירותו היה הרצי"ה טורח לבאר ולהפיץ את דברי אביו. הוא היה שותף בהנהלת הישיבה, והיה מטפח את הבחורים הצעירים ומקרבם לאביו וללימוד ה´אורות´. למשל הרב נריה זצ"ל כתב בזיכרונותיו איך היה ישן בתקופה הראשונה לאחר עלייתו לארץ בביתו של הרצי"ה, ואיך היו מרבים לשוחח ביניהם (מתוך ספרה של בתו).

לאחר פטירת אביו התכנס יותר בביתו ועסק בהוצאת כתבי אביו. ולאחר שנעשה ראש הישיבה החל להתמסר יותר להרבצת תורה בקרב התלמידים, וכך הצליח לבנות באופן אישי תלמידים רבים אשר המשיכו אח"כ להפיץ תורה בישראל.

יחס אישי
השתדל שהקשר שלו עם הבחורים יהיה עד כמה שיותר חברי ואבהי. וכך היה יושב עם תלמידים שעות, מוכן לשמוע ולענות על כל שאלותיהם ולהתייחס לכל מצוקותיהם, עד שכל תלמיד הרגיש כאילו הוא בן יחיד אצל הרצי"ה.

ולא היה מתעטף בישיבה בדמות של משגיח או מפקח על; להפך, היה מדגיש שבישיבה אין משגיח. היינו הבחורים צריכים ללמוד ולהתפתח מכוח רצונם ולימוד תורתם.

התקשרותו של אבי מורי לרצי"ה
סיפר לי אבי מורי, הרב זלמן ברוך מלמד שליט"א, כי לאחר שסיים עם חבריו את לימודם בכפר הרואה בקשו וחפשו להם רב. הם פגשו רבנים שונים, מהם הרב נח שמעונביץ והמשגיח המפורסם רבי אליהו לופיאן. אך עדיין חפשו רב שיהיה גדול מאוד בתורה ויידע להדריכם ולכוון את רוחם האידיאליסטית, רוח של אהבת התורה העם והארץ.

הקבוצה שלהם הקימה את ישיבת ´כרם ביבנה´. בפורים של אותה שנה שחל בשבת עלתה קבוצה של תלמידים לביקור בירושלים, ובהצעת חברם הרב עוזי קלכהיים ז"ל, הלכו לרצי"ה לשיחה שאחר סעודה שלישית. השיחה עסקה בקדושת הזמנים, שבת ופורים, ובעוד יסודות אמונה. לאחר השיחה ידעו כי מצאו להם רב.

הקשרים עם הרצי"ה נמשכו במשך הקיץ. אולם אבי הרגיש שאינו יכול לעזוב את ´כרם ביבנה´, כי החבורה ביבנה היתה קטנה, והוא חשש שמא עזיבתו תגרום לפגיעה בישיבה החדשה שעמלו להקים. לאחר חודש אלול, כשקבוצה נוספת נקלטה ביבנה, עלה לירושלים ל´מרכז הרב´.

ישיבת ´מרכז הרב´ היתה אז קטנה מאוד. כ-15 בחורים התגוררו בפנימייה, רובם עולים מחוץ לארץ, פליטי שואה, מופנמים. עוד מספר בחורים ממשפחות ירושלמיות התגוררו בבית הוריהם. הפנימיה היתה מוזנחת, בשבת לא נערכו ארוחות מסודרות, ואבי שהיה כבן 18, חש בדידות. לאחר כמה חודשים, כששאלו הרצי"ה איך הוא מרגיש, סיפר שהוא מתלבט אם יוכל להישאר בישיבה, כי אינו מוצא בה חברים קרובים, ומרגיש בדידות (באותו זמן החבר היחיד מבני גילו וחבורתו בישיבה היה הרב יעקב פילבר). הרצי"ה, שהיה מבוגר ממנו בארבעים וחמש שנה, ענה: "מה הבעיה, אנחנו נהיה חברים, אני אהיה חבר שלך. אתה תספר לי על הדברים שאתה חושב ומרגיש ואני אספר לך את הדברים שלי".

דברי הרב כמובן חממו מאוד את ליבו וסילקו את המחשבות לעבור לחפש מקום אחר. בהמשך הגיעו עוד חברים מ´כרם ביבנה´ ומעוד מקומות. מאותה תקופה החל תהליך חדש בבניין הישיבה. בחורים צעירים מבני הארץ, שגדלו על ערכי תורה ועבודה, אמונה ובניין הארץ, החלו לבוא לישיבה להגדילה ולהרחיבה.

אווירה אידיאליסטית בכל מחיר
הישיבה היתה פתוחה לכלל ישראל. פעמים שהגיעו ללמוד בישיבה בחורים שעדיין לא התאימו לאווירתה. היו שבאו לתקופות קצרות, לפני הצבא, אחרי הצבא. חלקם הסתובבו עם מכנסיים קצרים.

לרבים מהבחורים הקבועים שהחלו להיות שותפים בבניין הישיבה הדברים צרמו. הם רצו לחזק את האווירה הלמדנית בישיבה, כדי שתחשב לאחת הישיבות הגבוהות המקובלות. הם חששו שבעקבות המראה החיצוני של האורחים, יהיו בחורים למדנים שיעדיפו ללמוד בישיבות אחרות מהסוג החרדי.

אבל הרצי"ה לא הסכים לוותר על העמדה הכלל ישראלית של הישיבה. יתכן שהדבר פגע באווירה, וכפי הנראה היו בחורים שבעקבות זאת הלכו לישיבות אחרות. אבל בעקבות עמדתו של הרצי"ה, הרוח האידיאליסטית היתה רוחה של הישיבה. כל מי שלמד באותה תקופה בישיבה לא יכול היה שלא לספוג את הרוח הזו.

הקשר עם בניין הארץ
למשל, סיפר דודי הרב רמר זצ"ל: קבוצה מבני הקיבוץ הדתי היתה אמורה ללמוד חודש בישיבה. בין תלמידי הישיבה נשמעה טענה שאין יכולת קליטה בישיבה, וכדי לחזק את האווירה הישיבתית הישיבה צריכה קודם כל להתגבש בתוכה. הרב דרש בכל תוקף לקבל קבוצה זו באומרו: "כל מחשבה על ניתוק בין ישיבתנו להתיישבות העובדת, לא תקום ולא תהיה". והכריחני לקבל את הטיפול בקבוצה (גדול שימושה ע´ לו).

אמנם הישיבה שילמה על כך מחיר מסוים, אבל בזכות הרוח הגדולה שהיתה בישיבה התרוממו בוגריה למדרגות גבוהות, תורתם היתה כלל ישראלית, ועל כן זכו לסייעתא דשמייא גדולה כל כך בהקמת ישיבות ויישובים, מדרשות ומכינות קדם צבאיות. ומרוח זו הולכת תורת ארץ ישראל ומתגדלת ומשפיעה את ברכתה על העם והארץ.

קירוב התלמידים
למרות שכבר בשנת תשי"ד הגיעו ראשוני הצעירים הישראלים ל´מרכז הרב´, עברו עוד שנים רבות עד שההליכה לישיבות הפכה להיות תופעה מקובלת בקרב הציבור הדתי לאומי.
באותן השנים לא היה קל לאסוף תלמידים לישיבה. והרצי"ה היה משכנע בחורים טובים שהגיעו לישיבה להישאר בישיבה ולהרבות בלימוד כדי לגדול בתורה למען כלל ישראל. אחד מהם הוא הרב אלתר שטול.

סיפורו של הרב אלתר שטול
סיפר לי הרב אלתר שטול כי בשנת תשכ"ז, לאחר שסיים את שירותו הצבאי במסגרת גרעין נח"ל של בני עקיבא (שהקים את קיבוץ עלומים שבנגב), תכנן ללמוד באוניברסיטה מתמטיקה ותלמוד. וכיוון שנותרה לו חצי שנה עד לתחילת הלימודים, החליט לעלות לישיבת ´מרכז הרב´ ללמוד תורה.

במשך החודשים שהיה בישיבה השתתף בקביעות בשיעוריו של הרצי"ה. כשעמד לעזוב את הישיבה כדי ללכת לאוניברסיטה, למרות שעדיין לא יצר קשר אישי עם הרצי"ה, הלך להיפרד ממנו.
כאשר הגיע לרב סיפר שהדברים שלמד בישיבה היו חשובים לו מאוד (לפני הצבא למד בתיכון ´יבנה´ בחיפה), והוסיף כי יש לו הערכה גדולה כלפי הישיבה, ולכן רצה להודות לרב על התקופה היפה שהיתה לו בישיבה.

כאשר שמע הרב את הדברים, שאלו במה הוא מתכנן לעסוק בעתיד.
ענה: חשבתי לעסוק בתחום החינוך.

כאשר שמע הרב כך אמר: "נו, אם אתה חושב לעסוק בחינוך, ראוי שתישאר בישיבה. שהרי גם אם במקומות אחרים לומדים על אמצעים שונים שיש בהם כדי לסייע לחינוך, אבל התכנים המרכזיים של החינוך הלא נלמדים בישיבה". בסגנון זה המשיכו לדבר עוד זמן מה.

בסופה של השיחה, נפרד אלתר שטול מהרב תוך אמירה שישקול את העניין בשנית.
וסיפר לי הרב אלתר שטול כי בדרך הליכתו ברגל, מביתו של הרצי"ה עד לישיבה בקרית משה, הדהדו בלבבו דבריו של הרצי"ה: "נו, אם אתה חושב לעסוק בחינוך, ראוי שתישאר בישיבה". ה"נו" הזה דחף וחדר ולא נתן מנוח, עד שהרגיש שיעשה שקר בנפשו אם לא ימשיך ללמוד בישיבה. עד לסיומה של הדרך גמלה בליבו ההחלטה שהוא חייב להמשיך ללמוד בישיבה. אם לא יעשה כך לא יוכל לסלוח לעצמו.

וכך נשאר בישיבה עוד כמה שנים, ולאחר מכן המשיך ללמוד וללמד בישיבת בני עקיבא בחדרה, עד שבהמשך נעשה ראש הישיבה התיכונית ביד בנימין, וזכה להעמיד תלמידים הרבה, עוסקים בתורה ובמצוות ובבניין הארץ.

"נו"
אגב, הביטוי "נו" היה שגור על פיו. ודורשי רשומות מבין התלמידים היו דורשים על כך, במיוחד בפורים. פעם שמעתי את אחד מבכירי תלמידיו, לאחר שהתבשם בפורים לפי מנהג המהדרין, שהפציר ברצי"ה לפרש מהו פשר ה"נו" שלו.
כוונתו של הרצי"ה בדרך כלל היתה לדחוף הלאה. נו - אם אתה כבר מתחיל להבין מדוע לא תמשיך להבין עוד; אם אתה מבין, מדוע לא תעשה כפי שאתה מבין, וכו´.

חתונות של תלמידים
היה חשוב בעיניו שבחורי הישיבה יעשו את ה´אופרוף´ (השבת שלפני החתונה) שלהם בישיבה, כי אמר ששמחה זו היא של הבחור עם חבריו בישיבה. לכן גם ה´אופרוף´ של אבי היה בישיבה, למרות שמלכתחילה המשפחה העדיפה שתהיה במקום מגוריהם בתל אביב.

הרצי"ה היה משתדל מאוד לבוא לחתונות של תלמידיו. כשלא יכול היה להגיע לחתונה של תלמידו, היה מקפיד לשלוח מברק ברכה. עורך החופה היה בדרך כלל גיסו, הרב שלום נתן רענן זצ"ל, ר"מ ומנהל ישיבת ´מרכז הרב´. אחריו היה עורך את החופות מרן הרב אברהם שפירא שליט"א, גיסו של הרב רענן.

עם תלמידו הרב אברהם רמר
סיפר דודי הרב רמר זצ"ל: פעם התפרסם שלא תהיה שיחה במוצאי שבת קודש משום שהרצי"ה מצונן. החלטנו שאם כך יש מצוות ביקור-חולים, והלכנו לביתו. דפקנו בדלת, וקיבלנו במאור פנים ובשמחה רבה. זכינו באותה הפעם למה שלא זכינו אח"כ, וקרב אותנו כבני משפחה, והראה לנו תמונות משוויץ (שם שהה עם אביו שנתיים במשך מלחמת העולם הראשונה).

תוך כדי שהסתכלנו בתמונות נפלה לי הכיפה מהראש על השולחן, וגער בי על חיסרון ביראת שמים. הסברתי לו שלחברי יש סיכה לתפוש את הכיפה ולי אין, ולכן נפלה לי הכיפה. דחה את דברי: "תירוצים. הכיפה צריכה להיות על הראש ולא ליפול" (גדול שימושה ע´ נה).

שיעורים על פי רצון התלמידים
היה נותן שיעור קבוע ביום שני בשש וחצי בערב. ואף שהשיעור היה קבוע ומיועד לכלל בחורי הישיבה, לא היה בא אלא אם כן היו מבקשים ממנו שיבוא. במשך שנים אבי מורי היה פונה בשם בחורי הישיבה בבוקר יום שני ואומר: "אנחנו מבקשים שהרב יבוא לתת שיעור". הרב היה שואל: "האם הבחורים רוצים"? ואבי היה עונה: "כן, ודאי שרוצים". פעם אחת אבי לא היה בישיבה ולא היה מי שיבקש, ולא בא להעביר שיעור.

בדומה לכך סיפר דודי הרב רמר זצ"ל: פעם הגיע הרב לשיעור תנ"ך בישיבה, והתלמידים לא הופיעו לשיעור. ניגש מיד לעמוד והחל להתפלל ´מעריב´, והודיע לי שלא יבוא יותר לישיבה. כששאלתיו: והרי הרב כאן ראש הישיבה, ייצאו התלמידים ולא הרב? ענה: "אצלי אין כפייה דתית!" (גדול שימושה ע´ מט).

נחת מהתלמידים
בסוף ימיו ראה הרצי"ה נחת מתלמידיו, שהיו לו כבנים. תלמידיו גדלו בתורה, הקימו ישיבות ומוסדות חינוך, נתמנו לרבנים במקומות שונים והפיצו את תורת ארץ ישראל.
התמסרותו לחינוך נשאה פירות רבים. כשהחל בכך לא היו תלמידים רבים בישיבת ´מרכז הרב´, ובמשך שנים היה הרצי"ה מוסר שיעורים לקבוצות של כחמישה עד עשרה תלמידים. אולם השפעתו היתה עצומה, והתלמידים נבנו והתפתחו. ועם השנים גם הישיבה הלכה וגדלה ונעשתה מגדל אור לכלל ישראל. כשאדם גדול משקיע עצמו בחינוך התלמידים, גם התוצאות גדולות.

אחרית ימיו
מפליא שאפילו תהליך הזדקנותו והיחלשותו, תהליך טבעי שקורה לכל בני האדם, היה קשור וכרוך אצלו עם המצב הלאומי. דומה היה שמצב גופו מושפע ממש ממצבה של ארץ ישראל. כאב הנסיגה מסיני נגע לליבו ומחלה קשה החלה להציק לו. בעת שהחלה הנסיגה מסיני, בהיותו כבן תשעים, החליטו הרופאים שצריך לקטוע את רגלו.

מאז החל מצבו של רבנו להיחלש, בעוד מועד הנסיגה מחבל ימית מתקרב ובא. בי"ד אדר תשמ"ב, פורים דפרזות, בהיותו בן תשעים ואחת, חודשיים לפני עקירת היישובים מחבל ימית, נגדע האילן והרב השיב את נשמתו לבוראה.

רבנו נולד בערב פסח ונפטר בפורים, מגאולה ראשונה ועד גאולה אחרונה שבכתובים. זה היה ציר חייו - העיסוק בתורה הגואלת והלימוד כיצד מתוך המחשכים והסיבוכים יוצאים אורות גדולים. זוהי משמעות שמחת הפורים, כאשר גם הרע הנורא נהפך לטוב מאוד, והיגון נהפך לשמחה. ומתגלה איך דבר ה´ הולך ומופיע בעולם דרך עם ישראל, כמבואר בספרי האורות.

------------------
פורסם גם במדור "רביבים" מהעיתון 'בשבע'.


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il