בית המדרש

  • מדורים
  • סיפורים נוספים
לחץ להקדשת שיעור זה
החלק החסר בסיפור על ר' ישראל סלנטר, מגיפת החולירע בווילנה וצום יום כיפור.

המגיפה והצום

undefined

תשרי תשע"ז
3 דק' קריאה
אחד הסיפורים הידועים והמכוננים ביחס להיתר אכילה לחולים ביום כיפור הוא על ר' ישראל סלנטר.
ביום הכיפורים בשנת תר"ט (1848), והוא כבן 39, עלה לבימה בבית הכנסת הגדול בווילנה, הוציא יין ועוגות, קידש ואכל לעיני הקהל, ובכך שימש דוגמה אישית להוראתו ההלכתית. הרקע לסיפור זה הוא מגפת החולירע שהשתוללה אז בווילנה, כשהרופאים מזהירים שלא לצום מחשש הידבקות במחלה עקב חולשה. ר' ישראל הקים אז קבוצת אברכים שיעסקו בעזרה לחולים, ופעל רבות בתחום זה של הצלת נפשות. כשהרופאים הורו שהצום מסוכן – הדפיס כרוזים בכל וילנה שלא לצום ולאכול ביום כיפור, ושיאה של הפרשה בסיפור דלעיל.
כמו לכל סיפור, גם לסיפור זה יש כמה גרסאות, ובעיקר – השלמה חשובה. אציין כי אין במאמר זה כוונה לפסוק הלכה, בוודאי לא בעניין שנחלקו בו גדולי הפוסקים, אלא להאיר זווית שאינה מוכרת לרוב הציבור, ואולי גם לחלק מהרבנים.
לפי גרסה אחת, שמוסר בנו, ר' יצחק, לא הורה לאכול אלא פחות מכשיעור, ולא יותר. יש גרסה שהורה כן רק לתלמידיו, ויש גרסה שהוא עצמו כלל לא אכל (ספר תנועת המוסר, דב כץ, עמ' 152). הגרסה האחרונה מקובלת יותר במחקר, המתקשה לייחס לר' ישראל התנגשות חמורה כל כך עם רבני וילנא הזקנים. לפי זה, פרסם בעצה אחת עמם הוראה שלא להאריך בתפילה כדי שהציבור לא ישהה זמן רב מדי בצפיפות בבית הכנסת, מה שעלול לגרום להידבקות. בנוסף לכך, הכינו בכל בית כנסת פרוסות של עוגה פחות מכשיעור. הצעד הפומבי שנקט ר' ישראל כשעלה על הבמה והכריז שכל מי שמרגיש חולשה יוכל להשתמש בהן בלי לשאול רופא, הוא שגרר את הביקורת עליו (ר' ישראל סלנטר, עמנואל אטקס, עמ' 183).
הרב קוק הכיר כנראה את הגרסה הראשונה, והלך בדרכו של ר' ישראל סלנטר, ובהיותו רב בזוימל כשפרצה שם מגפת החולירע, הורה לאכול "אכילה קלה" (לא מפורט האם פחות מכשיעור או יותר) ביום הכיפורים, ועשה כך בעצמו בבית הכנסת בזמן התפילה והקהל בעקבותיו (לשלשה באלול, עמ' ט). גם הרב פיינשטיין מצטט גרסה זו ומסתמך עליה כמקור הלכתי (אג"מ או"ח ג צא).
אלא שלמעשה זה של ר' ישראל הייתה תגובה. לפי אחת הגרסאות, מיד לאחר שר' ישראל סיים את דבריו עלה לבימה רבי בצלאל, זקן הדיינים שבווילנה, ומחה בשם כל הדיינים על ההיתר הכללי, בלי הוראת רופא מיוחדת לכל מקרה לגופו (תנועת המוסר, שם). לפי גרסה אחרת, היה זה אחד הנכבדים שבמתפללים שצעק לעבר ר' ישראל: האם אין לנו רבנים שיודעים פיקוח נפשות? והם לא התירו בפרהסיא כמוהו (אטקס, שם).
אך דומה, שעיקר הסיפור החסר הוא כיצד נהג הציבור בווילנה. זאת מספר רבי בצלאל הכהן (מרבני וילנה החשובים באותה תקופה. היה צעיר מר' ישראל בכעשר שנים, ונראה שאינו אותו ר' בצלאל שהוזכר לעיל): "להודיע הדבר הגדול הזה לדורות עולם, אשר בתלתא הוי חזקה, מאלפים ורבבות אנשים ונשים ת"ל, התענו כולם בצום כיפור דשנת תקצ"ט (1838), ותר"ט (1848), ותרכ"ז (1866) בכל מדינתנו אז, ולא קרה להם כל רע חלילה, ונודע זאת כמעט בכל העולם אז. ואין לנו דבר ברור בניסיון באמת יותר גדול מזה, וכאשר נודע זה בייחוד לכל האנשים שעסקו במצות פיקוח נפש אז, שביום הכיפורים לא נחלה שום אדם ח"ו על ידי הצום כלל, רק לאותם האנשים שלא נזהרו באכילתם ושתייתם ומילאו כריסם מדברים הקשים לגוף בערב יו"כ וכ"ש במוצאי יו"כ (שצריך שמירה רבה כנודע). על כן, אף כי בארבע צומות יש לסמוך על דעת המג"א הנ"ל (אף כי המג"א לא איירי כלל בתענית חובה [המג"א סי' תקעו, סק"ב מעיר על דברי הרמ"א, שאף שבאופן מקורי מכריזים על תענית בגלל מגפת דבר – הרופאים שוללים תענית כזו, מכיוון שהיא מזיקה ועלולים להידבק במגפה דווקא בגללה, א"ו]) אולם בצום כיפור חלילה לסמוך על דברי המג"א בזה כלל וה' ירחם עלינו" (שו"ת ראשית בכורים דף ל"ג).
דברים אלה מצוטטים בספר שדי-חמד של רבי חיים חזקיה מדיני מחברון (מערכת יום הכיפורים, סימן ג, אות ד). שם הוא מביא גם מדבריו של רבי דוד חיים חזן, שהיה הראשל"צ בירושלים, על החולירע בשנת תרכ"ו (1865): "הרופאים צווחו ככרוכיא שאם יתענו יש סכנה אפילו לבריאים. וכתב שהיה מהסס להורות שום היתר ביום הקדוש הזה, כי בטחוננו באלוקינו יתברך שמו שומר ישראל. ואף שנודע כי בערי אשכנז הורו היתר בזה – לא מלאני ליבי להורות לא איסור ולא היתר רק ציויתי שלא להטריח הציבור ברוב פיוטים וניגונים. שבח לא ל ית', לכל בני ישראל היה אור במושבותם ולא מת אחד באותו היום (כי אם קצת מאותם שנלקו מקודם) ויהיה לנס לעיני העמים והשרים". כלומר, למרות שלא הורה במפורש לאיסור – תושבי ירושלים עצמם לא העזו לאכול.
מורי-הוראה רבים וגדולי הפוסקים נחלקו בנושא זה במהלך הדורות. המשנה ברורה (ביאור הלכה סי' תריח ס"א סוד"ה חולה), לאחר שהביא את המחלוקת בנושא זה, ציין לעיין בשדי חמד דלעיל, כנראה כדי ללמוד מהניסיון ולא רק מן ההוראה.
נזכה כולנו להיחתם לחיים, לבריאות טובה ולבשורות טובות.



את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il