אדר ניצני האביב

כשאנו מגיעים לחודש אדר, נדמה לנו שהגשמים וימי הקור כבר מאחורינו ואנו קרובים לקצה החורף, עד שניתן כבר למשש את האביב באוויר. אכן כמה סימנים יש לנו המעידים על תקופה חדשה העומדת בפתח. הנה לעומת החורף הסגרירי הלוט בערפל, אנו זוכים בחודש אדר ליותר ימי שמש ולשמים בהירים, והימים עצמם הולכים אט אט ומתארכים, הודות לשקיעות ההולכות ומתאחרות, אבל כדאי להמשיך ולשמור את בגדי החורף החמים ולא להיתפס לאשליות של קיץ, אלא להתאזר בסבלנות עד לבוא האביב ממש, כי עדיין רודה בתבל גנרל חורף, ופקודותיו הקרות עדיין תקפות.

נתחיל בסימני האביב שהזכירו חכמינו במשנה (שקלים א, א):

עם כניסת חודש אדר היו מכריזים ומודיעים לציבור, לצאת לגינות ולשדות, לנקותם מצמחי הכלאים שנבטו בשדה ובכרם, מפני שניתן כבר להכירם ולעוקרם מן העולם, וכן לעשות כל צורכי הרבים, לצאת ולתקן את הדרכים והרחובות שנהרסו בעקבות הגשמים, כדי שיהיו מתוקנים וראויים לעולי הרגלים, וכן לפתוח את המקוואות מן הרפש והלכלוך כדי להכשירם לטבילת עולי הרגלים, ולפתוח את בורות המים שיהיו מים מצויים לשתייה בימות החמה.

לפי כל הפעולות הללו שהזכירו במשנה, משמע שחודש אדר משמש כהכנה לקראת האביב והקיץ, כי עונת הגשמים כבר מאחורינו, ומה שירדו עוד גשמים בעתיד הם לא יהיו גורם משפיע לרעה על הדרכים והרחובות, על מקוואות הטבילה ועל בורות המים. אם כן אנו נמצאים בפרוזדור המובילנו לאביב.

לעומת סימנים אלה שבמשנה המעבירים אותנו לאביב ולפסח, ישנם גם סימני חורף בחודש אדר. עצם הדבר שמעבּרים את השנה ומוסיפים עוד חודש לחורף, והוא אדר, משמע שקושרים את החודש הזה לתקופה שעברה - לעונת החורף, ומאריכים אותה בחודש הנוסף. יוצא, שחודש אדר מציין דווקא את המשכו של החורף, ולא את בואו של האביב. הכלל ההלכתי קובע: "אין מעברין אלא אדר" (סנהדרין יב, ע"א, ועיין בטעם בתוספות ד"ה אין).

יוצא שבראשית חודש זה ניתן לכוונו לשני כיוונים - להיות המשכו של החורף, או להיות חודש הסמוך ומכין לקראת האביב. כי ביום שלושים "אין מעברין את אדר" (שם שם, ע"ב) מאחר שבסוף, החודש ראוי להיות בגדר תוספת לניסן, חלים כבר דיני ניסן, שאינו יכול להתהפך. (עיין בתשובות רדב"ז, ח"ג אלף ס"א, ובגיליון הש"ס כאן) וחזקיה המלך טעה בכך שרצה לעבר את חודש ניסן בניסן, ועל כך ביקש רחמים על עצמו.

נסביר בקצרה את חישובי התקופה. הכלל העקרוני הקובע לעניין תוספת חודש אדר הוא כדי שהפסח יהא באביב: "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב" (דברים טז, א), כלומר, צריך לדאוג שחג הפסח יחול תמיד באביב. כדי לשמור על איזון בין שנת החמה שהיא שס"ה ימים, ובין י"ב מחזורים של ירח שהם שנ"ד ימים, שההפרש ביניהם בערך אחד עשר יום, מעבּרים את חודש אדר, אחת לשלוש שנים בערך, וכך חל פסח תמיד באביב. לפיכך יוצא, שעל ידי אדר השני, מתארך החורף בחודש נוסף והוא מציין לנו את המשכה של תקופת טבת.

הערה מכת"י:
המאבק אם לעבר את השנה, נטוש בין הכהונה והמלכות. הכהן הגדול אינו מעוניין למתוח את החורף, כדי שיוכל להלך יחף על רצפת העזרה, כי אם יידחק חודש תשרי עמוק לתוך החורף, רצפת העזרה תהיה קרה. ואילו המלכות מעוניינת בחודש נוסף, כלומר לעבר את השנה כגישת המלך, "משום אפסניא", המתקצב את חיילותיו בתקציב שנתי, כדי ששנת התקציב תרוויח עוד חודש, והתקציב לא יגדל.