במה מאמין אלוקים
בלב אמונת ישראל נמצאת שאלה גדולה, שרק לעתים נדירות מעלים אותה במפורש. הפרק הראשון בתורה מספר על אלוקים הבורא את העולם יום אחר יום. בכל שלב ושלב אלוקים רואה מה יצר ומכריז שהוא טוב. אם הכול טוב – מאין הרע? מה השתבש? איך נכנס לעולם ה"כי טוב" הזה הרוע? איך ומדוע החלה הדרמה של המאבק בין טוב לרע, שהתורה כולה עוסקת בו, ואפשר אף לומר שההיסטוריה האנושית כולה היא גילומו?
התשובה הקצרה היא האדם. אנחנו. לנו, רק לנו, יחידים מכל צורות החיים, יש רצון חופשי, בחירה ואחריות מוסרית. חתולים אינם מתווכחים ביניהם על מוסריותה של הריגת עכברים. אריות אינם מחליטים להיות צמחונים. פרות אינן מודאגות מן ההתחממות העולמית. יכולת מורכבת זו שלנו לדבר, לחשוב ולבחור בין מהלכי פעולה חלופיים, היא בעת ובעונה אחת תהילתנו, חרפתנו והעול שעל צווארנו. כשאנחנו עושים את הטוב, אנחנו מתקרבים למעלתם של מלאכים. כשאנחנו עושים את הרע, אנו גרועים מחיות טרף.
מדוע אם כן הסתכן אלוקים וברא צורת חיים שכזו, המסוגלת להרוס את כל הסֵדר שהוא ברא, ושאמר עליו כי טוב? מדוע אלוקים ברא אותנו? הגמרא במסכת סנהדרין שואלת את השאלה הזו:
בשעה שבִּקש הקדוש ברוך הוא לבראות את האדם, ברא כת אחת של מלאכי השרת.
אמר להם: רצונכם נעשה אדם בצלמנו?

קרוב אליך (540)

הרב נחמיה וילהלם

add_alert

269 - די עם התירוצים!

270 - בראשית

271 - איך אורזים את החגים?

טען עוד

אמרו לפניו: ריבונו של עולם, מה מעשיו?
אמר להן: כך וכך מעשיו.
אמרו לפניו: ריבונו של עולם, "מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ?" [כלומר, אל תברא את האדם].
הושיט אצבעו קטנה ביניהן ושׂרפם. וכן כת שניה. כת שלישית אמרו לפניו: ריבונו של עולם, ראשונים שאמרו לפניך מה הועילו? כל העולם כולו שלך הוא, כל מה שאתה רוצה לעשות בעולמך עשֵה.
כיוָן שהגיע לאנשי דור המבול ואנשי דור הפלגה, שמעשיהן מקולקלין, אמרו לפניו: ריבונו של עולם, לא יפה אמרו ראשונים לפניך?
אמר להן: "וְעַד זִקְנָה אֲנִי הוּא וְעַד שֵׂיבָה אֲנִי אֶסְבֹּל".

מבחינה טכנית, מדרש אגדה זה מבקש להתמודד עם קושי בלשון התורה. בכל מעשי הבריאה שבפרק א בבראשית, דברי ההקדמה של אלוקים עוסקים בדבר הנברא, בהיווּי שלו, ורק בבואו לברוא את האדם נאמרים דברי ההקדמה בגוף ראשון, ולא זו אף זו, בגוף ראשון רבים: "נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ". מיהם "אנחנו"? ולשם מה השינוי הסגנוני?
חז"ל, בדרכם התמימה והילדותית למראית עין, והמעודנת ומעמיקה לאמתו של דבר, עונים על שאלות אלו בקביעה שברגע בריאת האדם, אלוקים התייעץ עם המלאכים. הם ה"אנחנו".
אך עומק העניין רק מתחיל כאן. בבוראו את בני האדם יצר אלוקים את הישות היחידה בעולם, לבד ממנו עצמו, שיש לה חופש ובחירה. זו משמעות הביטוי "בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ". שהרי לאלוקים אין דמות הגוף ואין הוא גוף, ועשיית צלם מסכה של אלוקים היא התגלמות העבודה־הזרה.
ברמה השטחית, פירושה של עובדה זו הוא שאי אפשר לראות את אלוקים. אולם לרעיון שלאלוקים אין דמות וצלם יש גם מובן עמוק יותר: שאיננו יכולים להמשיג את אלוקים, להבין אותו ולחזות את מעשיו. אלוקים איננו מהות מופשטת; הוא שכינה חיה. זה מובנה של ההגדרה־העצמית שנתן ה' למשה בסנה – "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה", כלומר אהיה מה שאבחר להיות. אני אלוקֵי החופש, שחנן את האדם בחופש, ואני עומד להוציא את בני ישראל מעבדות לחירות.
בריאת האדם בצלם אלוקים – האלוקים שאין לו צלם, באשר הוא החופש המוחלט – פירושה אפוא בריאתם של יצורים בעלי חופש בחירה, שלעולם אין לדעת בוודאות מה יעשו. גם הם, בני האדם, הם מה שהם בוחרים להיות: "יהיו אשר יהיו" (כמובן, בגבולות הסוֹפיוּת שלהם, כבני־תמותה וכישויות בעלות גוף). אלא שחופש הוא, מעצם הגדרתו, חופש לעשות את הטוב וגם לעשות את הרע. אם בראת יצור בעל חופש, בראת גם את אפשרות עשיית־הרע. מן הדילמה הזו גם אלוקים אינו יכול לברוח.
ואכן, כבר בהתחלה, אדם וחוה חטאו. האדם הראשון שנולד מרחם אמו, קין, רצח את הבא אחריו, הבל. כעבור דורות מעטים מָלאה הארץ חמס. הפסוקים שלהלן, מן המכאיבים במקרא כולו, מופיעים כבר בסוף פרשתנו, הפרשה הראשונה: "וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם. וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ".
שאלתם של המלאכים במדרש חז"ל היא אפוא שאלת־השאלות של האמונה הדתית. מדוע אלוקים ברא, מתוך ידיעת כל הסיכונים והסכנות, יצור היכול למרוד בו, להשחית את בריאתו, להכחיד מינים אחרים ולשעבד ולרצוח את בני מינו?
התשובה שאלוקים נותן למלאכים יוצאת דופן: "וְעַד זִקְנָה אֲנִי הוּא וְעַד שֵׂיבָה אֲנִי אֶסְבֹּל". כלומר, אני, אלוקים, מוכן לחכות. אם נדרשים עשרה דורות עד שיופיע אדם כנוח, ועוד עשרה דורות עד שיגיע אברהם, אמתין בסבלנות. יאכזבו אותי בני האדם כאשר יאכזבו, אני לא אשתנה. יעשו את הרע ככל שיעשו, לא אתייאש. אכן, פעם אחת התייאש אלוקים והוריד על הארץ מבול – אך לאחר מכן, מתוך הכרה במגבלותיו האנושיות של האדם ויצר לבו, נשבע שלא יביא עוד מבול על הארץ.
אלוקים ברא את האדם מפני שהוא מאמין באדם. יותר משאנחנו מאמינים באלוקים, מאמין הוא בָּנו. אנחנו כושלים ונופלים, אבל בכל פעם שזה קורה לנו הוא אומר, "וְעַד זִקְנָה אֲנִי הוּא וְעַד שֵׂיבָה אֲנִי אֶסְבֹּל". לעולם לא אוותר על האנושות. לעולם לא אאבד את אמוני בה.
זה מאות בשנים בוחנים הפילוסופים והתיאולוגים את תופעת הדת מן הכיוון הלא נכון, כאותו אדם המתבונן בעולם כשהוא עומד על הראש. התופעה האמתית המצויה בלב לבה של הדת, המסתורין שבה והנס שבה, איננה האמונה של האדם באלוקים. הלב והנס, החידה והמסתורין, היא אמונתו של אלוקים באדם.