רבי ישראל מרוז'ין, (שיום ההילולא שלו ב- ג' חשוון), היה דמות בולטת בתולדות תנועת החסידות. הוא אביהם של כמה וכמה שושלות חסידיות, המשתלשלות עד ימינו.
שונה היה מכל צדיקי הדור בדרכו המיוחדת לנהוג במלכותיות. החצר שלו התנהלה בפאר והדר – כרכרה מפוארת, כלי כסף וזהב, בגדים יפים ועוד. אולם, דרך זו הייתה רק כלפי חוץ, בפנים היה מסתגף ושפל בעיניו, ואף העיד על עצמו, ש"לא נהנה מהעולם הזה כלל".
מספרים, שפעם נעל נעלי זהב, אך כשיצא החוצה והלך על השלג, נותרו עקבות של דם בשלג. התברר, שהנעליים היו ללא סוליות, ובשרו ועורו נדבקו ונתלשו בשלג. כך נראה היה כלפי חוץ כגנדרן וגאוותן, אך בפנים כולו ענווה והתנזרות מענייני עולם הזה.
פעם אחת, שאל רבי ישראל את החכמים שהתאספו סביב שולחנו – 'מפני מה חולקים הבריות על הרמב"ם'? (כידוע, רבים מגדולי ישראל חלקו על משנתו הפילוסופית של הרמב"ם).
ענה לו אחד הרבנים: "מפני שהוא אומר במקום אחד, שאריסטו ידע על ספירות השמיים יותר מיחזקאל הנביא".
אמר רבי ישראל – 'צדקו דברי הרמב"ם. דומה הדבר לשני אנשים, שבאו לארמון המלך. האחד שהה בכל אולם, והתבונן בעיני מומחה אל כלי הפאר והאוצרות ועיניו לא שבעו מראות. השני עבר בכל האולמות והגה רק בדבר אחד – זה הוא בית המלך, זה הוא מלבוש המלך, ועוד אחת מעט ואראה את פני אדוני המלך' (אור הגנוז).
באמירה זו, אבחן רבי ישראל בדרך המתאימה לאישיותו, את נקודת ההבדל בין הקבלה והמחשבה הישראלית לעולם הפילוסופיה. רבי ישראל נהג בפאר, כי הבין שעולמנו זקוק להנהגה הפועלת לפי כללי העולם. לפיכך, מנהיג צריך להתנהג במלכותיות הנראית כלפי חוץ. אולם, זוהי רק תפאורה, והעיקר להביא את נקודת הפנים – נקודת החיבור לה'.
באותו אופן, הפילוסוף מביט על ענייני הרוח כמשקיף מחוץ. ישנם נקודות רבות, שדווקא המביט מבחוץ קולט אותם יותר בפירוט. לדוגמא, כולנו מכירים את הפתגם – 'אורח לרגע רואה כל פגע'. לעיתים, ישנו חסרון שדווקא האורח מבחין בו מיידית, יותר מהאנשים הקבועים שרגילים לחיסרון וכבר לא חשים בו. דוגמא נוספת - כולנו יודעים, שבעניינים שיש בהם מעורבות רגשית גדולה, כדאי להתייעץ עם אדם חיצוני, שהרגש לא מבלבל אותו בנושא זה.
כך הפילוסופים קולטים בפירוט את ענייני הרוח. אולם, חסרונם הוא בכך שהם קולטים זאת מבחוץ ולא חיים זאת, וכך נקודת הפנים והעומק שהיא עיקר העניין, חסרה להם. לעומתם, הנביאים והמקובלים, חיים את החיבור לה' בעצם חייהם. יתכן, והם מפרטים פחות, אך מעמיקים וחיים יותר.
דומים הנביאים והמקובלים לאדם החי או נלחם על חייו. הוא לא צריך לפרט את מגוון הסיבות, שבגללם ראוי לשמר ולהציל את חייו. הוא אוהב את חייו, הם כל כולו, ובאופן טבעי הוא חי אותם, ואם יש צורך – גם נאבק עליהם.
זו הסיבה, שבעת שעם ישראל ישב בימי קדם בארצו, לא קמו לו פילוסופים. עם ישראל פגש את ה', ומי שפוגש את ה' לא זקוק להסברים והוכחות. רק בגלות, כשהתרחקנו, קמו לנו גדולי תורה העוסקים בפילוסופיה. כשלא חיים את עצם החיים, זקוקים להסברים, הוכחות ופירוט חיצוני. (בימינו, אכן רבים זקוקים לכך, ועלינו לספק להם צורך זה).
רבי ישראל מרוז'ין, האיש שידע את עולם החיצוניות, אך הגה כל ימיו בנקודת הפנים, יישב בדבריו את הרמב"ם. הפילוסופים, דומים לאדם המסייר בארמון המלך, ומסתכל על הצד החיצוני של הארמון. אכן, אדם כזה ידע לפרט רבות על חיצוניותו של הארמון. הנביאים והמקובלים, לעומם, הוגים כל היום אך ורק במפגש עם המלך, וזה חידושם ועניינם.
שנזכה לשבת במהרה עם המלך בארמונו, ולראות בהתגלותו אלינו!