בין בראשית לנח

פרשת שבוע ותנ"ך
נח

קטגוריה משנית

פרשת שבוע ותנ"ך
בראשית

3 דק' קריאה

את הפרשה הקודמת, פרשת בראשית, חותמים הפסוקים העצובים, שלא לומר המייאשים:
"וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום. ויינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו. ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים כי ניחמתי כי עשיתים".

אבל בפרשה שלנו, דווקא אחרי החורבן הגדול של המבול, אנחנו שומעים זמירות אחרות: "וירח ה' את ריח הניחוח, ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעריו ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי".
מה השתנה? מדוע בפרשת בראשית הקב"ה לא מוותר ומחריב את העולם? ומדוע בפרשת נח ה' נותן הבטחה שלא יכה יותר את העולם? במה השתנתה פרשת בראשית מפרשת נח? מדוע בפרשת בראשית דן הקב"ה את העולם במידת הדין, ובפרשת נח נותן הקב"ה אשראי בלתי מוגבל לעולם, אשראי שמבטיח לנו שמה שלא יקרה ומה שלא יהיה - העולם לא ייחרב?
ייתכן שהפתרון לכך נעוץ בהשוואה מפתיעה שבין בריאת העולם של פרשת בראשית לבריאת העולם של פרשת נח. עם יציאת נח מהתיבה החלה למעשה בריאה מחודשת של העולם. העולם שהיה חרב החל להתמלא בחיים חדשים.
כשאנו משווים את שתי הבריאות, אנו מגלים שבשתיהן מופיעה בריאה של זכר ונקבה מכל מין ומין, בשתי הבריאות ניטע גן או כרם באדמה (גן העדן והכרם של נח), בשתי הבריאות אוכל האדם מפרי הגן (או הכרם) וחוטא בכך, ובשתי הבריאות טורחים אחר כך לכסות את ערוותו.
ההשוואה בין שתי הבריאות מעניינת מאוד, אולם לא פחות מעניין הוא ההבדל החוזר בין ההשוואות. בפרשת בראשית הקב"ה הוא הפועל, הוא הבורא את בעלי החיים, הוא הנוטע את הגן, הוא המכסה את האדם אחרי החטא. לעומת זאת, בפרשת נח היוצר אינו הא ל אלא דווקא האדם. האדם מכניס את החיות לתיבה ודואג ושומר עליהן בחיים. האדם (נח) הוא הנוטע את הכרם. האדם (שם ויפת) הוא המכסה את ערוות החוטא (נח).
מתברר למרבה הפלא שדווקא מעשי ידיו של הקב"ה לא מחזיקים מעמד, בעוד שעל מעשה ידי האדם ניתנת הבטחה לנצחיות. את הבריאה הא לוהית בפרשת בראשית מחריב הבורא, את הבריאה האנושית של פרשת נח משאיר הקב"ה בכל מצב.
בספר שמות אנו מוצאים דוגמה נוספת למעשי הא לוהים אשר נשברים ולמעשי האדם שמחזיקים מעמד. הלוחות הראשונים שהיו מכתב א לוהים נשברו, בעוד שהלוחות השניים שנפסלו על ידי משה רבנו נשארו שלמים. גם כאן אנו רואים שלמרבה הפלא הנצחיות מגיעה דווקא למעשי ידי האדם ולא למעשי הבורא.

כוחה של השותפות

אחד הלקחים החשובים שלמדתי בשנותיי הראשונות בתחום החינוך היה חשיבות המעורבות של התלמידים. גיליתי שכשהצוות החינוכי מארגן בעצמו שבת לתלמידים מחוץ לישיבה, התלמידים הרבה פחות נהנים מאשר כשהם מארגנים שבת כזאת בעצמם. גיליתי שדווקא כשהתלמידים מזיעים על הארגון של השבת הם הרבה יותר נהנים ממנה. כשהם באים לשבת מן המוכן הם מפיקים ממנה הרבה פחות.
זהו כנראה הלקח של בריאת העולם בפרשת נח וגם של הלוחות השניים. כדי שמשהו יחזיק מעמד בעולם עליו להיעשות על ידי האדם. כשהאדם מקבל מתנה שלא עמל עליה ולא טרח בה הוא מאוד נהנה ממנה, אבל לא מרגיש שותף ואכפתי בנוגע אליה.
העולם שנברא בפרשת נח יחזיק מעמד מכיוון שהאדם היה שותף בבריאתו. האדם היה חלק מהבריאה. כשהאדם הוא חלק מהבריאה יהיה לו יותר חיבור אליה. אולי זהו גם הסוד של העונש שהוטל על אדם וחוה. האדם קיבל עונש שמהותו היא תיקון. הוא יעבוד קשה כדי לגדל את פירות האדמה. וזהו באמת תיקון גדול. מעכשיו האדם יפסיק להיות אורח זמני בכדור הארץ ויתחיל להיות שותף לבריאה ולעולם.
שותפות זאת חשובה לא רק בבריאת העולם אלא גם בתורה עצמה. הלוחות השניים מלמדים אותנו שאם לא נהיה שותפים ביצירת התורה בעצמנו, ואם לא נעמול על לימוד התורה, התורה לא תחזיק מעמד בידינו. כדי לשמור על התורה כנכס נצחי אנחנו צריכים להזיע ולעמול קשה על יצירתה ולימודה. רק הזורעים בדמעה, ברינה יקצורו.

בראשית

נח