אחריות אישית ואחריות קולקטיבית | הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל | בית המדרש

מדורים
קרוב אליך

קטגוריה משנית

פרשת שבוע ותנ"ך
נח

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

במו"מ ליסמין בת אורנה ובריאות

4 דק' קריאה

התגלגלה לידי פעם הזדמנות לשאול את ההיסטוריון הקתולי פול ג'ונסון איזה דבר ביהדות הרשים אותו ביותר בתקופת עבודתו על מחקרו המונומנטלי 'תולדות היהודים'. וכך השיב, בערך: "היו לאורך ההיסטוריה חברות שהתמקדו ביחיד, למשל המערב החילוני בזמננו. היו חברות אחרות שהעדיפו את הקולקטיב – כגון המדינות הקומוניסטיות. היהדות היא הדוגמה המוצלחת ביותר שאני מכיר לאיזון עדין בין השניים. היא נותנת ליחיד ולכלל משקל שווה. היא הצליחה להיות דת של יחידים חזקים ושל קהילות חזקות. זה הישג נדיר וגדול".
ספק אם ג'ונסון ידע שאבחנה מדויקת זו שלו התנסחה עוד בפי הלל הזקן: "אם אין אני לי, מי לי? וכשאני לעצמי, מה אני?"; כלומר, אחריות אישית, של אדם כלפי עצמו, ואחריות קולקטיבית, ערבות הדדית – שתיהן חיוניות. תובנה זו תסייע לנו לפענח את המסר של פרשת נח, מסר שבלעדיה אולי היינו מחמיצים.
הפרשה מתחילה ונגמרת בשני אירועים גדולים, המבול ומגדל בבל. לכאורה, אין קשר בין השניים. חטאיו של דור המבול הם של כשל מוסרי שיטתי. בבל, לעומת זאת, נראית כמעט אידילית, פניהם של האנשים בבבל היו לבנייה, לא להרס. אין זה ברור כלל מה היה חטאם. אולם ברור שמנקודת ראותה של התורה גם בבל מגלמת תפנית שלילית חמורה, לא רק מפני שה' העניש את תושביה בבוללו את לשונם ובהפיצו אותם בכל הארץ, אלא מפני שמיד לאחר סיפור מגדל בבל ממהרת התורה לספר על בחירתו של ה' באברהם. אלוקים כמו נואש מן האנושות בשנית.
שני סיפורים אלה מגלמים את שני הכשלים שנרמזו בדברי פול ג'ונסון, ועוד לפניו במימרתו של הלל. סיפור המבול מלמד אותנו מה קורה לציוויליזציה שכל עניינה ביחידים ואין בה קולקטיב. סיפור מגדל בבל מראה לנו מה קורה כשהקולקטיב הוא חזות הכול.
תומאס הובס, ההוגה שהתווה את יסודות הפוליטיקה המודרנית בספרו הקלאסי 'לווייתן' (1651), היטיב להסביר זאת בלי לומר כלל את המילה "מבול". לפני היות המוסדות הפוליטיים, אומר הובס, בני האדם היו ב"מצב הטבעי". הם היו יחידים, להקות, חבורות. באין שליט קבוע, ממשל אפקטיבי וחוקים אכיפים, ומתוך התחרות הטבעית ביניהם על המשאבים המצויים בצמצום, היו חייהם למלחמה בלתי־פוסקת שבה "כל אדם אויב לכל אדם". בעולם כזה, אומר הובס, מתקיימים בני האדם ב"פחד מתמיד וסכנה מתמדת מפני מוות אלים; וחייו של אדם הם חיי בדידות דלים, מאוסים, חייתיים וקצרים". כזו היא המציאות גם בימינו בכמה וכמה מדינות כושלות. כך בדיוק גם מתארת התורה את החיים לפני המבול.
בבל היא ההפך מכך. מן הידע ההיסטורי המצוי בידינו עולה פירוש חדש לפסוק "וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים". אין מדובר באיזו אנושות קדמונית שלפני התפצלות הלשונות. הרי כבר בפרק הקודם אמרה התורה "מֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ אִיֵּי הַגּוֹיִם בְּאַרְצֹתָם אִישׁ לִלְשֹׁנוֹ לְמִשְׁפְּחֹתָם בְּגוֹיֵהֶם" (י,ה). השלטת שפה אחת על הארץ הייתה שיטת הפעולה של האימפריה הניאו־אשורית בארצות שכבשה. כתובת מן התקופה מספרת כי אשורבניפל השני "שם שפה אחת בפי כל העמים". כתובת־גליל של סרגון השני אומרת "גויי ארבע כנפות תבל, כבדי פה ועילגי שפה... שלקחתי לשלל בפקודת אשור אדוני ובכוח שרביטי, את כולם אילצתי לדבר בקול אחד". הניאו־אשורים ביטאו את עליונותם על העמים והאוכלוסיות שהם ניצחו בכך שהכריחו אותם לדבר אך ורק בשפה האשורית. על פי קריאה זו, סיפור מגדל בבל הוא ביקורת על האימפריאליזם.

קרוב אליך (575)

הרב נחמיה וילהלם

279 - מה המבול שלך ומה התיבה שלך?

280 - אחריות אישית ואחריות קולקטיבית

טען עוד

לשון התורה רומזת לכך ביוצרה מקבילות בין בוני מגדל בבל לבין פרעה מלך מצרים ששעבד את בני ישראל. בבבל אמרו, "הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ" (יא,ד). במצרים אמר פרעה, "הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ" (שמות א,י). החזרה על נוסחת "הבה... פן..." מודגשת מכדי שתהיה מקרית. בבל ומצרים שתיהן אימפריות ששעבדו אוכלוסיות שלמות ושללו מהן את חירותן ואת זהותן.
אם נכונים דברינו, עלינו להבין את מהלך הדברים כך: בפרק י מתוארת התפלגות האנושות לשבעים אומות ולשבעים לשונות (אולי זה המקום לאנקדוטה אישית: באוגוסט 2000 הייתה לי הזכות לנאום בפני 2,000 מנהיגים מכל דתות העולם בוועידת שלום בין־דתית שארגן האו"ם לרגל המילניום החדש. התברר שהנציגים שנכחו שם השתייכו לשבעים מסורות בדיוק, שבעים תרבויות־יסוד – כמובן, כל אחת מהן על פלגיה ותת־חלוקותיה). משלמדנו על התפצלות זו בא פרק יא ומספר איך, לאחר מכן, מעצמה אימפריאליסטית אחת כבשה אומות קטנות וכפתה עליהן את שפתה ואת תרבותה. כאשר, בסוף הסיפור, אלוקים בולל את לשונותיהם של בוני המגדל, הוא אינו יוצר מצב עניינים חדש, של ריבוי שפות ותרבויות, אלא מחזיר את הסדר הישן.
על פי פירושנו, סיפור מגדל בבל הוא ביקורת על כוחו של הקולקטיב המוחץ את היחידיות – את יחידיותן של שבעים תרבויות המתוארות בפרק הקודם, פרק י. כאשר שלטון החוק משמש לדיכוי הפרט ולרמיסת ייחודיותן של תרבויות ולשונות, רע הדבר בעיני ה'. הנס שבמונותיאיזם הוא שהאחדות שבשמיים יוצרת רבגוניות על פני האדמה. אלוקים מבקש מאתנו (במגבלות המתבקשות) לכבד את הרבגוניות הזו.
המבול ומגדל בבל הם אפוא קטבים מנוגדים של ציר אחד, ופרשת נח המכילה את שניהם היא מחקר מרתק של טבע האדם. אחרי שני הכישלונות הגדולים של המבול והמגדל, נקרא אברהם להקים סדר חברתי מסוג חדש, שיכבד את הפרט וגם את הכלל, את האחריות האישית ואת הטוב המשותף. זוהי מתנתם המיוחדת של היהודים והיהדות לעולם.

נח

קרוב אליך