בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • טעמי מצוות
לחץ להקדשת שיעור זה
י"ט - כ"ה חשוון תשע"ז

לימוד שבועי באמונה י"ט - כ"ה חשוון תשע"ז

לימוד יומי בנושא אמונה וטעמי המצוות

undefined

רבנים שונים

י"ט - כ"ה חשוון תשע"ז
23 דק' קריאה
י"ט חשון תשע"ז
ביומיים הקודמים למדנו כי ללימוד האמונה מטרה כפולה: יכולת להשיב לטענות כפירה, מחד, ועצם ידיעת האמת, מאידך. לידיעת האמת שתי תכליות: א. על-מנת שנקיים את המעשה הרצוי. ב. עצם ידיעת האמת.
עם זאת, לימודי אמונה טומנים בחובם סכנה, שכן האדם המנסה להבין את אלוקים ואת דרך פעולתו בעולם עלול להרגיש שהתשובות לא מספקות אותו ולצאת לתרבות רעה. בשל סכנה זו, היו מהוגי החסידות שהתנגדו ללימודי ספרים מסוימים העוסקים באמונה. כך כתב ר' נחמן מברסלב [ליקוטי מוהר"ן ב, יט]:

עִקָּר הַתַּכְלִית וְהַשְּׁלֵמוּת הוּא רַק לַעֲבד הַשֵּׁם בִּתְמִימוּת גָּמוּר, בְּלִי שׁוּם חָכְמוֹת כְּלָל. כִּי יֵשׁ מְחַקְּרִים שֶׁאוֹמְרִים שֶׁעִקָּר הַתַּכְלִית וְהָעוֹלָם הַבָּא הוּא רַק לָדַעַת כָּל דָּבָר כְּמוֹת שֶׁהוּא, כְּגוֹן לֵידַע הַכּוֹכָב כְּמוֹ שֶׁהוּא, לֵידַע מַהוּתוֹ, וּמִפְּנֵי מָה עוֹמֵד בַּמָּקוֹם הַהוּא. כִּי יֵשׁ מַשְׂכִּיל וּמֻשְׂכָּל וְשֵׁכֶל דְּהַיְנוּ הַכּחַ הַמַּשְׂכִּיל וְהַשֵּׂכֶל בְּעַצְמוֹ וְהַדָּבָר הַמֻּשְׂכָּל, וְזֶהוּ הַתַּכְלִית וְהָעוֹלָם הַבָּא אֶצְלָם, שֶׁיִּהְיֶה נַעֲשֶׂה אֶחָד מֵהַמַּשְׂכִּיל וְהַמֻשְׂכָּל וְהַשֵּׂכֶל. וְהֵם מְבַלִּים יְמֵיהֶם עַל זֶה בָּעוֹלָם הַזֶּה לַחֲקר וּלְהַשִּׂיג הַמֻּשְׂכָּלוֹת, שֶׁזֶּהוּ הַתַּכְלִית אֶצְלָם וְזֶהוּ בְּעַצְמוֹ הָעוֹלָם הַבָּא לְדַעְתָּם, רַק שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה שֶׁמְּלֻבָּשִׁין בְּגוּף אֵין לָהֶם תַּעֲנוּג כָּל כָּך מִן הַחֲקִירוֹת וּבָעוֹלָם הַבָּא שֶׁיִּתְפַּשְּׁטוּ מֵהַגּוּף יִתְעַנְּגוּ מְאד מִזֶּה. וּלְדַעְתָּם הָרָעָה עִקָּר הַשָּׂגַת הַתַּכְלִית הוּא עַל יְדֵי חֲקִירוֹת וְחָכְמוֹת חִיצוֹנִיּוֹת שֶׁלָּהֶם אֲבָל בֶּאֱמֶת, אֶצְלֵנוּ עִקָּר הַשָּׂגַת הַתַּכְלִית הוּא רַק עַל יְדֵי אֱמוּנָה וּמִצְווֹת מַעֲשִׂיּוֹת לַעֲבד הַשֵּׁם עַל פִּי הַתּוֹרָה בִּתְמִימוּת וּבִפְשִׁיטוּת וְעַל יְדֵי זֶה בְּעַצְמוֹ זוֹכִין לְמַה שֶּׁזּוֹכִין, 'עַיִן לא רָאָתָה אלוקים זולתך' [ישעיה סד, ג].

רבי נחמן מברסלב ממקד את המבט בתמימות האמונה ועשיית המצוות ולא בחקירות ו'ידיעת האמת'. לפי דבריו, האדם צריך להאמין בתמימות ובפשטות, ולא לנסות להבין מושכלות וחקירות.
הספר 'כתר שם טוב', נכתב על-ידי ר' אהרון כהן, והוא מכנס תורות משמו של הבעל-שם-טוב (הבעש"ט). בספר מובאת שיטתו של מייסד תנועת החסידות, הבעש"ט:

"שמעתי בשם מורי פירוש המדרש 'הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו' [איכה רבה, פתיחה, ב]... כי תכלית הידיעה שלא נדע. אמנם יש ב' סוגי שלא נדע: א' מיד, שאינו נכנס לחקור ולידע מאחר דאי-אפשר לידע. ב' שחוקר ודורש עד שידע שאי-אפשר לידע. וההפרש בין זה לזה, משל למה הדבר דומה? שנים שרוצים לידע את המלך, וא' נכנס בכל חדרי המלך ונהנה מאוצרי והיכלי המלך, ואחר-כך לא יוכל לידע המלך, והשני אמר, מאחר שאי-אפשר לידע המלך, לא נכנס כלל לחדרי המלך ולא נדע מיד. ובזה יובן ודאי בשני סוגים הנ"ל, 'אותי עזבו' מלידע, שאי-אפשר. מכל-מקום הלואי 'אותי עזבו' מתוך החקירה והידיעה אחר ש'תורתי שמרו'".

הבעש"ט ממשיל את לימודי האמונה לסיור בארמונו של המלך. שני בני אדם רוצים להכיר את המלך. האדם הראשון מנסה להגיע אל המלך, ועל אף שלבסוף הוא לא מגיע אליו (שהרי לא ניתן לתפוס בשכלנו המוגבל את ה'), הוא מתרשם ולומד דברים הקשורים אליו. האדם השני בוחר לוותר מראש על החיפוש והחקירה, שהרי בסוף התוצאה תהיה שאי אפשר להכיר את המלך, ולכן הוא אינו מסתובב בהיכל המלך וכלל לא מנסה להתקרב אליו. בסוף דבריו, הבעש"ט כותב איזה מהשניים עדיף: "מכל מקום, הלוואי אותי עזבו מתוך החקירה והידיעה, אחר שתורתי שמרו". נדמה כי הסיבה שהבעש"ט כותב שעדיף לסייר בהיכלי המלך למרות שלא נגיע אליו נעוצה במשל. האדם שיוצא לחפש את המלך "נכנס בכל חדרי המלך ונהנה מאוצרי והיכלי המלך", בעוד האדם שנשאר בביתו לא נהנה מהם. גם אם איננו מסוגלים לתפוס את מהותו(!) של ה', לימודי האמונה מאפשרים לנו להכיר את מידותיו של ה' ולהידבק בהם. בנוסף, נכיר את העולם, ארמון המלך, ואת ישראל, בניו של המלך, טוב יותר.
ניתן להתקדם שלב נוסף מדבריו של הבעש"ט. המצב בו האדם עוזב את החיפוש אחר אלוקים בעצמו ('הלוואי אותי עזבו') ישפיע גם על קיום המצוות שלו. זוהי משמעות סיום הפסוק "ותורתי שמרו". לימודי האמונה מעמיקים את הקשר בין האדם לבוראו והופכים את המצוות למשמעותיות יותר. מחר נלמד מעט יותר על הקשר שבין האמונה לבין קיום המצוות.




כ' חשון תשע"ז

בימים הקודמים הזכרנו את הקשר בין קיום המצוות ללימודי אמונה. היום נרחיב בקשר זה.
ר' לוי יצחק מברדיטשב, המכונה 'סנגורן של ישראל', כותב בספרו קדושת לוי [פקודי]:

ובצלאל בן אורי כו' עשה את כל אשר צוה ה' את משה [שמות לח, כב]. עיין ברש"י כי משה צוה תחילה על הכלים ואחר כך על המשכן, ובצלאל עשה תחילה המשכן ואחר כך הכלים. והנראה לבאר, כי הנה האדם כשקם ממטתו אזי צריך לרחוץ תיכף (עי' ברכות ס, ב), היינו בתחילה צריך לקבל עליו עול מלכות שמים להאמין באמונה שלימה שיש בורא ברוך הוא על כל העולמות, ואחר כך צריך האדם להתפלל וללמוד תורה ולעשות מצות, והמצות והתורה הם המלמדים את האדם המדות הבורא ברוך הוא שהוא אל רחום וחנון כו', וכן שאר מדות הבורא יתברך, נמצא המצות והתורה שאדם עושה הם מלמדים אותו איך להאמין באמונה שלימה בהבורא יתברך שמו.

ונמצא יש כאן שני בחינות באמונת הבורא יתברך, בתחילה אדם מאמין בשכל קטן שיש בורא על כל העולמות, ואחר כך כשאדם לומד תורה ועושה מצות הבורא יתברך, על ידי תורה והמצות אזי השכל יש לו הזדככות, ונמצא הוא מאמין באמונה שכליית בהבורא יתברך. והנה זה שאדם מאמין באמונה שלימה בהבורא יתברך זה הוא השראת השכינה.

ועתה נבאר קודם, כי שבט לוי נמנו שני פעמים, אחד מבן חודש ומעלה (במדבר ג, טו) ואחד מבן שלושים שנה ומעלה (שם ד, ג), אבל ישראל לא נמנו רק מבן עשרים (שם א, ג). כי הי"ב שבטים הם רומזים על מצות הבורא יתברך, ולכך השבטים נקראים מטות (במדבר א, טז), שהמצות שאדם עושה מטה לו השכל להשיג אמונת הבורא יתברך, והשכל נזדכך. ושבט לוי רומז על אמונת הבורא יתברך, וכבר בארנו שבאמונת הבורא יתברך יש שני בחינות, ועל זה נמנו הלוים ב' פעמים, אחד מבן חודש דהיינו בשכל קטן, ואחד מבן שלשים שנה דהיינו בשכל גדול.
והנה המשכן הוא מרמז על אמונת הבורא יתברך, כאשר בארנו שאמונת הבורא יתברך הוא השראת השכינה, והכלים של המשכן הם המצות הבורא יתברך. והנה השם יתברך צוה למשה להורות לישראל תחילה המשכן, דהיינו להאמין תחילה סתם שיש בורא ברוך הוא, ואחר כך הכלים להורות להם המצות, ועל ידי המצות ישיגו את האמונה השכליות. אך משה שהיה לו שכל גדול ולא היה צריך כלל לבחינת הא', רק על ידי המצות השיג אמונת השכליות, והיה משה סבור שכל ישראל הם בבחינתו, וצוה תחילה על הכלים - לעשות המצות, ואחר כך המשכן - האמונה השכליות אשר הוא השראת השכינה. ובצלאל עשה בבחינות ישראל - תחילה משכן כנ"ל ואחר כך הכלים".

לפי דברי ר' לוי-יצחק, המשכן מסמל את האמונה הפשוטה וכלי הקודש מסמלים את קיום המצוות. משה רבינו סבר שכל ישראל מאמינים בה' בצורה הבסיסית ולכן ניתן להכין ישר את הכלים – את המצוות בעזרתן תתעמק האמונה. אך בצלאל בנה את המשכן הפוך – קודם הקים את המשכן עצמו – את האמונה הבסיסית. ולאחר מכן הכין את הכלים, הוסיף עליהם את הרובד של המצוות.
נמצא שהאמונה בנויה בשני רבדים: הרובד התחתון הוא האמונה הבוסרית, הבסיסית, אותה האדם רוכש לעתים על ידי מסורת ולעתים על ידי התנוצצות ראשונה ('קבלת עול מלכות שמים'), ורובד עליון יותר הנרכש דווקא על-ידי קיום המצוות שמזכך את האדם ומאפשר לו להגיע להשגות אמוניות גבוהות יותר. תפיסה זו שומטת את הקרקע מאלו הטוענים כי לפני שהם מקיימים מצוות הם צריכים להעמיק את אמונתם, שכן האמונה העמוקה תגיע דווקא בעקבות קיום המצוות.




כ"א חשון תשע"ז

(חלק מהלימוד מבוסס על ספרו של הרב ישראל הס "בפקודה אלוקית")
נושא נוסף בו נעסוק בחוברת הקרובה הוא טעמי מצוות. האם אפשר לדעת מדוע הקדוש ברוך הוא רוצה שנקיים מצוות? מה היו כוונותיו כאשר ציווה אותנו על כשרות או על שבת?
כבר בחז"ל אנו מוצאים הסתייגות ממתן טעמים למצוות:

"ואמר ר' יצחק מפני מה לא נתגלו טעמי תורה? שהרי שתי מקראות נתגלו טעמן, נכשל בהן גדול העולם. כתיב: (דברים יז-יז) "לא ירבה לו נשים" אמר שלמה אני ארבה ולא אסור, וכתיב: (מלכים א יא-ד) ויהי לעת זקנת שלמה, נשיו הטו את לבבו". וכתיב (דברים יז-טז) "לא ירבה לו סוסים" ואמר שלמה אני ארבה ולא אשיב, וכתיב (מלכים א י-כט) ותצא מרכבה ממצרים בשש וגו':"
(סנהדרין כ"א ע"ב)

הגמרא מלמדת אותנו שישנה סכנה בהתעסקות בטעמי מצוות שכן כאשר אתה חושף את הטעם, אתה מעביר את הקיום לשיקול הדעת האנושי שהוא לא אמין במיוחד, ואפילו שלמה הצדיק, והחכם מכל אדם, נכשל בשיקול הדעת בזה.
כמו כן ישנה הלכה המובאת במסכת ברכות פרק חמישי:

"האומר על קן צפור יגיעו רחמיך... (זאת אומרת שמנמק את מצוות שילוח הקן ברחמי הקדוש ברוך הוא על האם, שלא תראה כאשר נוטלים את ביציה או את אפרוחיה) משתקין אותו" ומסבירה שם הגמרא לפי אחת הדעות: "מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים, ואינן אלא גזרות".
(ברכות ל"ג ע"ב)

אף על פי כן אנו מוצאים גם דעה אחרת, היא דעתו של רבי שמעון בר יחאי וכן מצינו במסכת בבא קמא (דף קטו ע"א(:
"למימרא דרבי יהודה לא דריש טעמא דקרא ורבי שמעון דריש טעמא דקרא"

התוספות בגיטין מדגישים שמחלוקתם היא במקום שיש השלכות מעשיות. זאת אומרת שרבי שמעון דורש טעמי מצוות ולפי זה הוא אף קובע ומגדיר הלכות.
כמובן, בתקופת הראשונים אף אחד לא חשב לשנות הלכות על פי דרישת טעמיהן, והיה ברור שדבר זה ניתן לדיון רק על ידי תנאים סמוכים. עם זאת, דבר שכן נידון על ידי הראשונים הוא האם ראוי לעסוק בטעמי מצוות ברמה התיאורטית - לימודית.

שיטת הרמב"ם בטעמי מצוות - "מורה נבוכים" לעומת "היד החזקה"
נראה להלן שמדברי הרמב"ם ב"משנה תורה", שהוא ספר ההלכה שלו, נראה שלא נתן משקל לטעמי מצוות מבחינת הפסיקה המעשית, ולעומת זאת, בספר מורה נבוכים בחלקו השלישי הרמב"ם מרבה לעסוק בטעמי מצוות. בפרק ל"א הוא תוקף את הדעה שטעמי מצוות הוא דבר שאסור לעסוק בו, והוא אומר שכל המצוות באו על מנת לתקן ולכוון את האדם להשקפות נכונות, למידות ראויות או להנהיג חברה מתוקנת. לאחר הצהרה זו הרמב"ם מפרש כל מיני מצוות על דרך זו, והוא פותח בטעם עליו הוא חוזר פעמים רבות, שהרבה מן המצוות באו כדי לעקור עבודה זרה מישראל, ובענין זה הרמב"ם תולה את כל ענין הקרבנות. הוא אומר שהקרבנות באו על רקע התפוצה הרבה של העבודה זרה בזמנם, ומשום כך לא היה אפשרי לעקור מישראל את כל ענין הקרבנות שהורגלו אליו מעבודת האלילים, ולכן התורה ציותה רק לעדן את ההרגל להקריב קרבנות על ידי ריכוז הקרבנות במקום אחד המיוחד לשם השם.
מחר נראה שבספרו ההלכתי 'משנה תורה' הסביר הרמב"ם בצורה שונה לחלוטין את ענין הקורבנות.



כ"ב חשון תשע"ז
היום נמשיך וננסה להבין את גישתו הכוללת של הרמב"ם לטעמי מצוות, ואף נראה ראשון נוסף שהלך בדרך דומה, שלא נמנע מנתינת טעמים למצוות, אך גם מסתייג מהם בו זמנית.
אי אפשר להכחיש שהרמב"ם אמנם עסק במקצוע זה. אולם הרמב"ם לא עוסק בנימוקים לקיום המצווות אלא בקרובן אל הדעת. גם אצל האדם הפשוט ביותר ישנם לפעמים כמה נימוקים למעשה או דיבור אחד שלו, ובוודאי שאצל הקדוש ברוך הוא יכולים להיות למצווה כמה וכמה נימוקים, וכפי שמלמדים אותנו חז"ל ששבעים פנים לתורה.
על מנת להיווכח שאכן זוהי הגישה של הרמב"ם יש לעיין בדבריו בהלכות מעילה (פרק ח' הלכה ח'):

"ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף ענינם כפי כחו. ודבר שלא ימצא לו טעם ולא ידע לו עילה, אל יהי קל בעיניו ולא יהרוס לעלות אל ה' פן יפרוץ בו. ולא תהא מחשבתו בו כמחשבתו בשאר דברי החול. בוא וראה כמה החמירה תורה במעילה. ומה אם עצים ואבנים ועפר ואפר כיון שנקרא שם אדון העולם עליהם בדברים בלבד נתקדשו וכל הנוהג בהן מנהג חול מעל בה ואפילו היה שוגג צריך כפרה, קל וחומר למצוה שחקק לנו הקב''ה שלא יבעט האדם בהן מפני שלא ידע טעמן. ולא יחפה דברים אשר לא כן על השם ולא יחשוב בהן מחשבתו כדברי החול. הרי נאמר בתורה "ושמרתם את כל חקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם". אמרו חכמים ליתן שמירה ועשייה לחוקים כמשפטים. והעשייה ידועה והיא שיעשה החוקים. והשמירה שיזהר בהן ולא ידמה שהן פחותין מן המשפטים"

מה שמפתיע ביותר ומוכיח את דברינו, הוא סיום דברי הרמב"ם בהלכה הנ"ל:

וכל הקרבנות כולן מכלל החוקים הן. אמרו חכמים שבשביל עבודת הקרבנות העולם עומד. שבעשיית החוקים והמשפטים זוכין הישרים לחיי העולם הבא. והקדימה תורה ציווי על החוקים. שנאמר ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם"

הקרבנות שאותם הסביר הרמב"ם בעצמו ב"מורה" שלו באריכות גדולה כבאים לעדן את מנהגי העבודה זרה, אותם עצמם כולל הרמב"ם בכלל החוקים! מובן מכאן היחס שהרמב"ם נותן לטעמים שהוא עצמו נימק שאינן אלא - כשמם - נתינת טעם בדבר ולא הדבר עצמו. כמו הטעם באוכל שאינו הדבר המזין אלא רק הנקודה שבה האדם נפגש עם ייחודיות במאכל, כך גם טעמי המצוות הן נקודת מפגש של האדם עם הייחודיות שיש במצווה, אך המצווה עצמה אינה תלויה בטעמים אלה.
ספר נוסף מן הראשונים שמבוסס כולו על דרישת טעמי מצוות הוא ספר החינוך, ספר זה שנכתב לפני כ750 שנה, מביא לאחר ביאור כל מצוה ודיניה "משורשי המצוה" שהוא טעם פשטי על המצווה, אולם גם מחבר ראשון זה כותב בהקדמתו ביחס לטעמי המצוות שבספרו:

"ואינני חושב וגוזר להגיע אל האמת על כל פנים, כי מי כמוני תולעת ולא איש שלא ראיתי מאורות חכמה כל הימים להרים יד במה שלא השיגו חכמים מחוכמים, אמנם כי לא חסרתי דעת כי הנמלים לא יוכלון שאת משא הגמלים, וקטן שאינו יודע למי מברכין לא ידרוש במעשה מרכבה וסוד חשמלים (מושג הלקוח מתוך מעשה מרכבה)"

ובסיום דבריו אנו מוצאים הסתייגות מדברי חכמים גדולים לפניו, שנתנו טעמים למצוות והוא סובר שנכשלו:

"אלא שרוב חשקי לטבול קצה המטה ביערת דבש המצות חזקני ליכנס ביער שאין לו תחומין עם דעתי שהרבה גדולים נכנסו שם והוציאו פחמין." (או, בעברית מדוברת, אני נותן לכם טעימה על קצה הלשון מטעמי המצוות, כאשר הטעימה משולה לנגיעה בכוורת קטנה המצויה בתוך יער גדול שהוא נמשל לעומק האמיתי של התורה ומצוותיה, פרפרזה המבוססת על סיפור יונתן בן שאול שטעם מיערת הדבש לאחר שאביו השביע את כל העם שלא לטעום כלום ביום הקרב. וזאת למרות שגדולים שעסקו בזה לפני נכשלו בנתינת הטעמים שלהם)

מחר נתחיל ללמוד את פרק ו' בתפארת ישראל למהר"ל (אותו למדנו בעבר), שמרחיב בעניין טעמי מצוות.





נושא הפרק: מצד האדם המצוות הן גזירות
תמיהות החוקרים: א. כיצד פעולות גשמיות מקנות לנשמה חיי נצח?
יֵשׁ מִבְּנֵי אָדָם, וְהֵם אַנְשֵׁי חִקְרֵי לֵב, הַהוֹלְכִים בְּדַרְכֵי הַפִּילוֹסוֹפִים, חוֹקְרִים מִדַּעְתָּם וְשִׂכְלָם עַל כָּל הַדְּבָרִים*. תָּמוּהַּ בְּעֵינֵיהֶם מְאֹד, בְּעִנְיַן הַמִּצְווֹת הַמַּעֲשִׂיּוֹת, שֶׁיִּזְכֶּה הָאָדָם הַצְלָחָה• נִצְחִית בָּעוֹלָם הַנִּבְדָּל1 , עַל יְדֵי הַמִּצְוָה שֶׁהִיא גַּשְׁמִית. וְאָמְרוּ, כִּי מַה יּוֹעִיל מַעֲשֶׂה הַגַּשְׁמִי אֶל הַנֶּפֶשׁ, לִקְנוֹת עַל יְדֵי זֶה שֶׁתִּחְיֶה נֶצַח בָּעוֹלָם הַנִּבְדָּל, בְּמָקוֹם שֶׁאֵין שָׁם מַעֲשֶׂה גַּשְׁמִי.
ב. כיצד מצוות שאינן מקנות תכונות חיוביות לנפש האדם, מקנות נצחיות לנשמה, מה גם שיש מצוות הסותרות האחת את חברתה?
וְיוֹתֵר מִזֶּה הֵם מַתְמִיהִים. כִּי אִלּוּ הָיוּ הַמִּצְווֹת כֻּלָּם תְּכוּנוֹת טוֹבוֹת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם, כְּמוֹ מִצְוַת צְדָקָה, וּמִצְוַת לֹא תִשְׂנָא אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ(ויקרא יט, יז) , וְלֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ(שם טז) , וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִן הַמִּדּוֹת הַטּוֹבוֹת, שֶׁהֵם תְּכוּנוֹת טוֹבוֹת בְּנֶפֶשׁ הָעוֹשֶׂה, אֶפְשָׁר לוֹמַר, דְּמִכָּל מָקוֹם יִקְנֶה הָאָדָם עַל יְדֵיהֶן תְּכוּנוֹת טוֹבוֹת, וּמִתְרַחֵק מִן הָרַע. וְנֹאמַר, כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ נוֹתֵן שָׂכָר טוֹב לְמִי שֶׁנִּמְצָא בּוֹ הַטּוֹב, וּמְשַׁלֵּם רַע לְעוֹשֵׂה הָרַע. אֲבָל מִצְוַת שַׁעַטְנֵז (ויקרא יט, יט) וְכִלְאֵי זְרָעִים(שם) , וּמִצְוַת שְׁחִיטָה מִן הַצַּוָּאר וְלֹא מִן הָעֹרֶף, וּבַמִּקְדָּשׁ מְלִיקָה מִן הָעֹרֶף וְלֹא מִן הַצַּוָּאר(שם ה, ח) , אִם מִן הָעֹרֶף הוּא מַעֲשֶׂה רַע2 , לָמָּה נֶאֱסַר הַשְּׁחִיטָה מִן הַצַּוָּאר בַּמִּקְדָּשׁ? וְאִם מִן הַצַּוָּאר הוּא טוֹב, אִם כֵּן לָמָּה בַּמִּקְדָּשׁ נִמְצָא הֶפְכּוֹ?
מצד האמת אין צורך להתייחס לשאלתם
וְהִנֵּה, הֵם חָתְרוּ3 דְּרָכִים הַרְבֵּה לָתֵת סִבָּה וְטַעַם כְּפִי דַּעְתָּם, אֲשֶׁר הוּא רָחוֹק מִדַּרְכֵי הַתּוֹרָה וּמִדַּרְכֵי הַחֲכָמִים, וְיוֹדְעֵי הַתּוֹרָה, אֲלֵיהֶם בִּלְבַד נִגְלוּ מַצְפּוּנֵי הַחָכְמָה וְהָאֱמֶת. וְאַף כִּי מִן הָרָאוּי שֶׁלֹּא לְהָשִׁיב עַל שְׁאֵלָתָם כְּלָל, כִּי דָּבָר זֶה, מַה שֶּׁרוֹצִים לָתֵת סִבָּה מְחַיֶּבֶת בְּכָל הַדְּבָרִים, אִלּוּ הָיִינוּ רוֹאִים שֶׁנָּתְנוּ לָנוּ סִבָּה בְּכָל הַדְּבָרִים הַטִּבְעִיִּים הַפְּחוּתִים מְאֹד4 , הָיָה מֻטָּל עָלֵינוּ לָתֵת לֵב עַל שְׁאֵלָתָם. וְעִם כִּי הֶבְדֵּל יֵשׁ כִּגְבוֹהַּ שָׁמַיִם מֵעַל הָאָרֶץ, כִּי הַדְּבָרִים הַטִּבְעִיִּים הֵם בָּאָרֶץ וְהַתּוֹרָה לֹא תִּמָּצֵא אַף בַּשָּׁמַיִם, כִּי אִם מֵעוֹלָם הָעֶלְיוֹן, מִכָּל מָקוֹם, הָיָה מֻטָּל עָלֵינוּ לָתֵת לֵב עַל הַשְּׁאֵלָה. אַךְ אֵין הַדְּבָרִים כָּךְ. כִּי הַדְּבָרִים הַטִּבְעִיִּים, כְּמוֹ הַבַּעֲלֵי חַיִּים וְאַף הַצְּמָחִים, אֵין נוֹתְנִים לָנוּ סִבָּה וְטַעַם. כִּי אֵיךְ יַעֲלֶה עַל הַדַּעַת שֶׁיִּתְּנוּ סִבָּה מַסְפֶּקֶת לְכָל בַּעַל חַי, מִסְפַּר גִּידָיו וְאֵבָרָיו לְכָל אֶחָד סִבָּה וְתָאֳרוֹ הַמְיֻחָד, וְכֵן לַצְּמָחִים. וְאַל תַּשְׁגִּיחַ בָּרוֹפְאִים וּבְחַכְמֵי הַטֶּבַע, שֶׁאִם נָתְנוּ סִבָּה, הוּא לְאֶחָד מִנִּי אֶלֶף. וְאַף אֲשֶׁר נָתְנוּ, אֵין כֵּן הָאֱמֶת הַבָּרוּר, כְּמוֹ שֶׁיָּדוּעַ לְמִי שֶׁיְּעַיֵּן בְּדִבְרֵיהֶם. וְאִם הַדָּבָר הַזֶּה הוּא בַּדְּבָרִים הַטִּבְעִיִּים, כָּל שֶׁכֵּן בִּדְבָרִים אֱלֹהִיִּים, וְהֵם הַמִּצְווֹת הָאֱלֹהִיּוֹת, אֲשֶׁר חַיָּב הָאָדָם לִפְעֹל, לָמָּה יַעֲשֶׂה פְּעֻלָּה זֹאת וְלֹא יַעֲשֶׂה פְּעֻלָּה אַחֶרֶת. כְּשֵׁם שֶׁלֹּא נֵדַע גּוּפוֹ וְתָאֳרוֹ5 , אֲשֶׁר הוּא קִיּוּמוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה, לֹא נֵדַע עַל הַשְּׁלֵמוּת. וְאִם לֹא הָיָה נִבְרָא עַל זֶה הַתֹּאַר, לֹא הָיָה לוֹ חַיּוּתוֹ וּשְׁלֵמוּתוֹ הַגּוּפָנִי שֶׁיִּהְיֶה מְקֻיָּם. וְכָל שֶׁכֵּן פְּעֻלּוֹת הָאֱלֹהִיּוֹת6 , הַמְבִיאִים אֶת הָאָדָם אֶל הַחַיִּים הַנִּצְחִיִּים, אַף אִם לֹא נֵדַע בְּאֵיזֶה עִנְיָן וְלָמָה הֵם בָּעִנְיָן הַזֶּה, אֵין זֶה פֶּלֶא. וְהִנֵּה לֹא הָיְתָה זֹאת שְׁאֵלַת הַחֲכָמִים שֶׁמְּחֻיָּבִים אֲנַחְנוּ בִּתְשׁוּבָתָהּ, אִם לֹא שֶׁהָיוּ נוֹתְנִים לָנוּ סִבּוֹת בְּכָל הַדְּבָרִים הַטִּבְעִיִּים בָּאָדָם וּבַצְּמָחִים, וְדָבָר זֶה אֵינוֹ נִמְצָא. אֲבָל דַּרְכֵי הַחֲכָמִים יוֹדְעֵי הַתּוֹרָה וּמַצְפּוּנֶיהָ לֹא נַעֲלִים, וּבָזֶה תַּעֲמֹד עַל דַּרְכֵי הַתּוֹרָה.

___________________________________

ישנם הוגים ההולכים בדרכי הפילוסופים, אשר חוקרים על פי סברות שכליות בכל דבר. תמהים הם על המצוות המעשיות, איך יתכן שיזכה אדם 1 לחיי העולם הבא על ידי קיום מצוה גשמית. טענתם היא כיצד יכול מעשה גשמי להקנות חיי נצח בעולם הרוחני?
עוד הם תמהים. אילו היו כל המצוות מקנות מידות טובות שמזככות את נפש האדם, כמו מצות צדקה, מצות לא תשנא את אחיך בלבבך ומצות לא תעמוד על דם רעך וכיוצא באלה מצוות המקנות תכונות טובות בנפש האדם המקיימן, אפשר היה לומר, שמכיוון שהוא קונה לעצמו תכונות טובות ומתרחק מן הרע, משלם לו הקב"ה על כך, אבל מצוות רבות אינן מצוות מסוג הזה כמו שעטנז וכלאי זרעים. יותר מכך יש מצוות הסותרות זו את זו כמו: מצות שחיטה מהצוואר ולא מהעורף, ולעומתה במקדש מליקת העוף מן העורף ולא מהצוואר, דבר שלכאורה מהווה סתירה, 2 כי אם השחיטה מן העורף היא דבר המקנה תכונה שלילית בנפש, למה במקדש המליקה היא מהעורף? ואם השחיטה מהצוואר היא המקנה תכונה חיובית, מדוע אין הדבר כך במקדש?
אותם הוגים 3 התאמצו לתת הסברים וטעמים מדעתם, הסברים אשר הם רחוקים מדרכי התורה ומדרכי החכמים, כי רק ליודעי התורה נתגלו נסתרות החכמה ודרכי האמת. למעשה, מן הראוי היה שלא להשיב כלל על שאלותיהם, כי הם דורשים הסברים אמיתיים לכל המצוות, אך הם אינם נותנים 4 הסבר לכל התופעות הטבעיות, שהן פחותות מהענינים הרוחניים. אילו הם היו נותנים הסבר לכל התופעות הטבעיות, אז היה מוטל עלינו להשיב על שאלותיהם, על אף שיש הבדל עצום בין הענינים הטבעיים לרוחניים, כי הענינים הטבעים קרובים אל האדם, ואילו התורה אפילו בשמים אינה, אלא מקורה עליון יותר, מכל מקום היה מוטל עלינו להקדיש תשומת לב לשאלותיהם. אולם הדברים אינם כן, כי אפילו לדברים הטבעיים השייכים לבעלי החיים ולצמחים אין להם הסבר, כי איך יוכלו לתת הסבר לכל בעל חיים ולכל צמח מבחינת מבנהו, מספר אבריו וגידיו, ומבחינת צורתו מדוע היא מיוחדת באופן זה לכל אחד מהיצורים. ואל תשית לבך להסברי הרופאים וחכמי הטבע, שאם נתנו סיבה הרי זה הסבר לדבר אחד מיני אלף, ואף הסבר זה אין לנו ודאות שהוא ההסבר האמיתי, כמו שידוע למי שמתמצא בדבריהם. אם בדברים הטבעיים אין הסבר, על אחת כמה וכמה שבדברים האלוקיים, היינו מצוות התורה, אין ביכולתנו לתת להם הסברים. 5 כשם שאין אנו יודעים בבירור גמור מדוע כך היא צורתו של האדם, למרות שברור לנו שקיומו הוא מפני שכך היא צורתו, ואם לא היתה לו צורה זו לא היה חי. בודאי שבעניינן של 6 המצוות המביאות את האדם לחיי העולם הבא, אם אין אנו יודעים לתת הסבר אין בזה מן התמיהה. אם כן אין זו שאלה שאנו מחוייבים לה תשובה, כשם שאין הם משיבים לנו על סיבת הדברים בעולם הטבעי, אבל לא נעלים דרכי החכמים יודעי התורה וסודותיה, ומזה יוכל האדם ללמוד דרכה של תורה.

[הַצְלָחָה - שכר.]


ביאורים
פרק ו' עוסק בהבנה הנכונה של מהות המצוות. בפתיחת הפרק, מנטרל המהר"ל השקפת עולם שיש לה תוצאות הרסניות ביחס למצוות – הפילוסופיה. הפילוסוף מגדיר את העולם על פי שכלו האנושי בלבד. אדם ההולך בדרכי הפילוסופים ומנסה לתפוס את החיים בשכלו אינו יכול להבין את סוד המצוות. במבט אנושי, אי אפשר להבין כיצד למשהו גשמי יש ערך רוחני. הרמ"א [שולחן ערוך אורח חיים ו, א] מסביר את ברכת 'מפליא לעשות': "שמפליא לעשות במה ששומר רוח האדם בקרבו, וקושר דבר רוחני בדבר גשמי". מציאות רוחנית בתוך גופו הגשמי של האדם היא פלא שאין לנו יכולת לתפוס. כמו כן, מפליא אותנו שעל ידי מעשה גשמי כמו מצווה האדם קונה מציאות רוחנית.
אמנם, יש מצוות שטעמן מובן על פי מוסר אנושי, כגון צדקה והאיסור לשנוא. מצוות אלה משפרות את המידות, וניתן להבין מדוע האדם יקבל עליהן שכר; גם בתפיסה שכלית ניתן להבין שאדם מוסרי וטוב יהיה קרוב לבורא עולם שהוא הטוב המוחלט. אך ישנן מצוות שאינן מובנות למוסר האנושי, כגון שעטנז ושחיטה, ולא ניתן לראות בהם ערך מוסרי.
המהר"ל דוחה את שיטת הפילוסופים. השיטה הזו רחוקה מדרכי התורה וחז"ל, כיוון שהיא תפיסה אנושית והיא אינה יכולה להבין את סוד החיים – אפילו את החיים הגשמיים. אנו לא מבינים מדוע ה' ברא כל פרט ופרט בעולם ולְמָה הוא נצרך. למה חיה מסוימת נבראה דווקא במספר מסוים של אברים ומדוע לאדם יש שתי ידיים ולא שלוש. קל וחומר שאיננו יכולים להבין את סוד החיים הקיים בתורה האלוהית, המגיעה מהעולם העליון. לכן, אין אפילו צורך לענות על שאלה שנובעת מתפיסה כזאת, כי זו תפיסה לא נכונה. עלינו להבין שאנחנו לא מבינים ואיננו יכולים להבין. הסיבה שהמהר"ל בכל זאת עונה על שאלה זאת איננה בגלל השאלה אלא בשביל התשובה: התשובה תחשוף בפנינו את דרכי התורה האמיתיות ותפתח בפנינו את הצוהר להבין מה הן המצוות.

הרחבות
* היחס הנכון למחקר השכלי בתורה
חוֹקְרִים מִדַּעְתָּם וְשִׂכְלָם עַל כָּל הַדְּבָרִים. מדברי הרב קוק נראה כי אין להתייחס לחקירה השכלית של המצוות באופן שלילי. אדרבה, חקירה כזו היא חיובית כיוון שהיא יכולה להביא ברכה בעבודת ה': "כשלומדים עניני המצוות... וכשמשכילים בשכל טוב עד כמה המצוות נחמדות הן, והלב מתעורר לאהבתן עד שהידים וכלי המעשה מתעוררות לעשותן" [שמונה קבצים א, תלא]. אמנם, נקודת המוצא של הלימוד השכלי צריכה להיות מתוך הבנה "כי אין מבוא לשכל האנושי לעמוד על עמקי עניינה" של התורה. לכן גם אם איננו מצליחים להבין את ציווי התורה, עלינו לייחס זאת לקוצר הבנתנו ולסמוך "על אבינו שבשמים אשר הורה לנו את הטוב והרחיקנו מן הרע, גם כשלא יושג (יובן) הדבר אצלנו" [ אלשיך בראשית פרק ב, בית יוסף יו"ד, קפא].

שאלות לדיון
הפילוסופים לא יכולים להבין את הערך הנצחי של פעולה גשמית. עד כמה באמת יש ערך לכל פעולה שאנו עושים?
המהר"ל אומר שמן האמת לא ראוי להשיב לקושיית הפילוסופים. לאילו שאלות אנו כן צריכים להתייחס, ועל אילו צריך להבליג?




מדוע משתקין את האומר בתפילה: על קן צפור יגיעו רחמיך?
תְּנָן בְּפֶרֶק אֵין עוֹמְדִין(ברכות לג, ב) : הָאוֹמֵר עַל קַן צִפּוֹר יַגִּיעוּ רַחֲמֶיךָ*, וְעַל טוֹב יִזָּכֵר שְׁמֶךָ, מוֹדִים מוֹדִים, מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ, עַד כָּאן. וְקָאָמַר• בַּגְּמָרָא: בִּשְׁלָמָא1 מוֹדִים מוֹדִים מֶחְזֵי2 כִּשְׁתֵּי רָשֻׁיּוֹת. וְעַל טוֹב יִזָּכֵר שְׁמֶךָ נַמִי•3 , דְּמַשְׁמַע עַל הַטּוֹבָה וְלֹא עַל הָרָעָה, וּתְנָן(ברכות נד, א) : חַיָּב לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה כְּשֵׁם שֶׁמְּבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה. אֶלָּא עַל קַן צִפּוֹר יַגִּיעוּ רַחֲמֶיךָ, מַאי טַעֲמָא לֹא4 ? פְּלִיגֵי בָּהּ תְּרֵי אֲמוֹרָאֵי בְּמַעֲרָבָא: רַבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין וְרַבִּי יוֹסֵי בַּר זְבֵידָא. חַד אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁמֵּטִיל קִנְאָה בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית. וְחַד אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁעוֹשֶׂה מִדּוֹתָיו רַחֲמִים וְאֵינָם אֶלָּא גְּזֵרוֹת עַד כָּאן.
לדעה שמטיל קנאה במעשה בראשית – המצוות הן גזירות
וּבֵאוּר עִנְיָן זֶה, שֶׁאֵין לוֹמַר עַל קַן צִפּוֹר יַגִּיעוּ רַחֲמֶיךָ, דְּמַשְׁמַע, כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת צִוָּה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מִצַּד שֶׁהוּא מְרַחֵם עַל קַן צִפּוֹר, וּבָזֶה עוֹשֶׂה חִלּוּק וּפֵרוּד בֵּין הַנִּמְצָאִים5 , עַד שֶׁאֵין הָעוֹלָם אֶחָד6 . כִּי לָמָּה יְרַחֵם עַל קַן צִפּוֹר, וְלֹא יְרַחֵם עַל מִינִים אֲחֵרִים? דְּוַדַּאי, אִם הֵם גְּזֵרוֹת שֶׁגָּזַר בְּחָכְמָתוֹ כָּךְ, אֵין זֶה קַשְׁיָא, כִּי כָּךְ עִנְיַן הַגְּזֵרָה, שֶׁגָּזַר בָּזֶה דַּוְקָא וְלֹא בְּאַחֵר, כְּמוֹ שֶׁהַמִּינִים מְחֻלָּקִים בְּעַצְמָם7 , שֶׁזֶּה מִין זֶה וְזֶה מִין אַחֵר, כָּךְ יֵשׁ לוֹמַר, בְּמִין זֶה נוֹהֵג דִּין זֶה, וּבְמִין זֶה נוֹהֵג דִּין אַחֵר. אֲבָל מִדַּת הָרַחֲמִים, כָּל מַעֲשָׂיו רְאוּיִים לְרַחְמָנוּת בְּעִנְיָן אֶחָד, וְאִם כֵּן לָמָּה רִחֵם עַל זֶה דַּוְקָא? וְהָיָה זֶה פֵּרוּד וְחִלּוּק בַּמִּינִים. שֶׁיֵּשׁ דָּבָר בְּמִין זֶה אֵצֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּמִינִים אֲחֵרִים.
גם לדעה שעושה מידותיו רחמים המצוות גזירות
וּלְמַאן דְּאָמַר• שֶׁעוֹשֶׂה מִדּוֹתָיו רַחֲמִים וְאֵינָם אֶלָּא גְּזֵרוֹת. פֵּרוּשׁ, שֶׁאֵין רָאוּי שֶׁיִּהְיוּ מִדּוֹת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אֲשֶׁר הוּא מַנְהִיג עוֹלָמוֹ בִּתְמִידוּת, עַל יְדֵי רַחֲמִים, רַק בְּדִין וּבִגְזֵרָה. כִּי הַגְּזֵרָה הוּא לְפִי חָכְמָתוֹ יִתְבָּרַךְ, וְדָבָר זֶה רָאוּי לְמֶלֶךְ אֲשֶׁר מוֹלֵךְ עַל הַכֹּל, לְהַנְהִיג בֶּאֱמֶת וּבְיֹשֶׁר, אֲבָל הָרַחְמָנוּת, אֵין בּוֹ מִדַּת אֱמֶת, כִּי מְרַחֵם אַף שֶׁאֵינוֹ רָאוּי. וְעִם כִּי הוּא יִתְבָּרַךְ עוֹשֶׂה בְּוַדַּאי רַחֲמִים עִם הַבְּרִיּוֹת, מִכָּל מָקוֹם, עִקַּר הַמִּדָּה שֶׁהִיא בִּתְמִידוּת הוּא מִדַּת הַדִּין, שֶׁבָּהּ מַנְהִיג אֶת עוֹלָמוֹ. וּלְכָךְ תִּמְצָא בְּכָל מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית שֵׁם אֱלֹהִים, לְפִי שֶׁבְּרָאוֹ בְּדִין וּמַנְהִיגוֹ בְּדִין. רַק רָאָה הוּא יִתְבָּרַךְ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָעוֹלָם לַעֲמֹד בַּדִּין, שִׁתֵּף עִם הַדִּין מִדַּת רַחֲמִים. וּמִכָּל מָקוֹם, הַנְהָגָה הַתְּמִידִית הִיא דִּין, לְפִי שֶׁהוּא יֹשֶׁר, וְדָבָר זֶה רָאוּי. וְהָאוֹמֵר עַל קַן צִפּוֹר יַגִּיעוּ רַחֲמֶיךָ, הוּא עוֹשֶׂה מִדּוֹתָיו, שֶׁהוּא יִתְבָּרַךְ מַנְהִיג בָּהֶן עוֹלָמוֹ, רַחֲמִים, שֶׁהוּא מַנְהִיג עוֹלָמוֹ בִּתְמִידוּת בְּרַחֲמִים. וְדָבָר זֶה הוּא יְצִיאָה מִן הַיֹּשֶׁר, מַה שֶּׁאֵין רָאוּי.

___________________________________

שנינו במסכת ברכות פרק אין עומדין: שליח צבור האומר בתפילתו על קן צפור יגיעו רחמיך, ועל טוב יזכר שמך, מודים מודים, משתקין אותו. ואומרת שם הגמרא: 1 מובן מדוע האומר מודים מודים משתקין אותו, מפני 2 שנראה כמתפלל לשתי רשויות [לשני אלוהות]. 3 ומובן גם מדוע האומר על טוב יזכר שמך משתקין אותו, מפני שמשמע מדבריו שעל הטוב נברך את הקב"ה ולא על הרע, והרי למדנו שחייב אדם לברך את הקב"ה על הרעה כשם שמברך על הטובה. אבל האומר על קן צפור יגיעו רחמיך 4 מהי הסיבה שמשתקין אותו? נחלקו בדבר זה שני אמוראים בארץ ישראל: רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא. אחד אומר מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית, ואחד אומר מפני שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזירות.
באור מחלוקת החכמים הוא כך: מי שאומר שאין לומר: על קן צפור יגיעו רחמיך משום שמטיל קנאה במעשה בראשית, 5 כוונתו היא שממילים אלו ניתן להסיק שהקב"ה מרחם על הציפור ואילו על יצורים אחרים אינו מרחם, הרי שיש הבדל בין יחס ה' לציפור ליחסו לשאר היצורים, 6 ונמצא שאין בעולם דין אחד. כי אין סיבה לכך שה' ירחם על הציפור ולא ירחם על האחרים. אולם אם נאמר שהמצוות כולן הן גזירות הבורא, אין מקום לשאול מדוע צווה דווקא על הציפור ולא על בעלי חיים אחרים, כי כך היא הגזירה. 7 כמו שאין המינים זהים, כך גזר הקב"ה גזירות שונות ביחס לבעלי חיים שונים. אבל אם נאמר שהטעם הוא משום רחמים, יש מקום לשאול, מדוע מרחם הקב"ה על בעל חיים זה ולא על האחר, הרי כל יצוריו ראויים לרחמים באופן שווה. לכן אם אומר בתפילה: על קן צפור יגיעו רחמיך היינו שטעם שילוח הקן הוא משום רחמים, הרי הוא מטיל קנאה במעשה בראשית, כלומר, יוצר חילוק ופירוד שאין כל המינים שווים אצל הקב"ה.
ולדעה החולקת שמבארת שהטעם הוא משום שעושה מידותיו רחמים ואינן אלא גזירות. פרוש הדבר, שהמילים: על קן צפור יגיעו רחמיך משמען שזו דרך ההנהגה האלוקית בעולם, להנהיג עולמו במידת הרחמים ואין הדבר כן, כי ההנהגה האלוקית בעולם היא ע"פ דין. אין זה מדרכי המלך להנהיג רק על פי מידת הרחמים, כי מידת הרחמים אין בה מידת האמת, שהרי פועל ברחמים גם עם מי שאינו ראוי לרחמים, והמלך המולך על הכל צריך להנהיג עולמו במידת אמת. אמנם הקב"ה מתייחס אל בריותיו גם על פי מידת הרחמים, אבל עיקר המידה בה הוא מנהיג את העולם היא מידת הדין. לפיכך בתחילת מעשה בראשית נמצא רק שם אלוקים, לפי שהקב"ה ברא את עולמו בדין ומנהיגו במידת הדין. רק מכיוון שאין העולם יכול להתקיים רק על פי מידת הדין, שיתף הקב"ה עם מידת הדין גם את מידת הרחמים. בכל אופן ההנהגה של הקב"ה בעולם בעיקרה היא מידת הדין, וכן ראוי כי זו מידת היושר. האומר על קן צפור יגיעו רחמיך אומר שהקב"ה מנהיג את עולמו במידת הרחמים ודבר זה אינו נכון.

[וְקָאָמַר – ונאמר. נַמִי – גם. וּלְמַאן דְּאָמַר – ולמי שאומר.]


ביאורים
אתמול למדנו שקיימת תפיסה מעוותת ביחס לקיום המצוות, הרואה בהן רק אוסף של חוקים חברתיים ומגבילה אותן למוסר האנושי. כעת ניגש המהר"ל לבאר מהו היחס האמיתי אל המצוות המעשיות, וכדרכו, דבריו נובעים מתוך דברי קודשם של חז"ל.
התורה מצווה אותנו שאין לקחת ביצים מקן שנקרה בדרכנו אלא אם כן שילחנו קודם כל את האם שדגרה עליהן. חז"ל מלמדים שאסור לראות בציווי זה רחמים כלפי הציפור, כלומר שנצטווינו על כך כדי שלא תצטער האם בראותה את לקיחת בניה. מידת הרחמים היא מידה גדולה וחשובה, אך היא אינה יכולה להוות בסיס להנהגת ה'. הקב"ה דן דין אמת לאמיתו, שפיטתו ישרה ואינה סוטה מהאמת, בעוד שהרחמים מהווים סטייה מהאמת. למשל, אדם שפשע ומגיע לפני השופט צריך לקבל עונש על מעשיו, אך אם יש נסיבות מקילות כגון שזו הייתה מעידה חד פעמית, תינתן לו הארכת זמן לתקן את מעשיו, לפנים משורת הדין. זהו ההבדל בין מידת הדין – שכך צריך להיות, לבין מידת הרחמים – המגמישה את האמת ועושה לפנים משורת הדין. לנהוג ברחמים אין פירושו לוותר לחלוטין, אלא לדחות את הדין או לעדן את המכה, ולכן מידת הרחמים מגיעה בתור תוספת למידת הדין אך אינה מהווה את הבסיס להנהגת ה'. בהנהגת העולם הקב"ה מאריך אף ורחמיו על כל מעשיו, אך המצוות שנתן לנו בתורתו הן גזרות, אמות מוסר אלוהיות שהן כתבנית ברזל איתנה המהווה מסגרת ששומרת על הסדר בעולם.
על הדעה בגמרא ש'מטיל קנאה במעשה בראשית' מסביר המהר"ל שאם הנהגת ה' נעשית במידת הרחמים, ניתן לשאול מדוע מרחם דווקא על מין זה ולא על מין אחר אולם אם מבינים שהנהגת ה' היא על פי אמת אלוהית שנסתרת מעינינו אין זו שאלה, ממש כשם שלא נשאל מדוע המינים שונים זה מזה.

הרחבות
* האם צריך להתחשב ברגשות בעלי החיים?
הָאוֹמֵר עַל קַן צִפּוֹר יַגִּיעוּ רַחֲמֶיךָ. יש כמה מצוות המחנכות אותנו לנהוג ברחמנות כלפי בעלי החיים. שחיטה - התורה ציוותה לשחוט באופן שלא יגרום סבל לבעלי החיים [ספר החינוך תנא]. כלאיים - נאמר בתורה "לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו" [דברים כב, י] משום שהשור חזק מהחמור וייגרם צער לחמור שיצטרך להתאמץ [אבן עזרא שם].
מה מייחד את מצוות שילוח הקן שהיא זו שנהייתה סמל לרחמנות? הרב קוק מבאר שבשונה ממצוות אלו שמחנכות אותנו להתחשב בהרגשת הכאב של הבהמה, מצוות שילוח הקן מלמדת אותנו שצריך להתחשב "אפילו עם רגשי לבה, [ו]עם רגש חיי המשפחה שלה וחמלתה על צאצאיה" [חזון הצמחונות והשלום יד] (מאמר חזון הצמחונות והשלום חולק במספר אופנים. ההפניות בפרק זה מתייחסים למהדורה הנדפסת בספר לחי רועי).
מקריאת דברים אלו מתעוררת שאלה – האם וכיצד ניתן לדעת מה טעמה האלוהי של המצווה? על שאלה זו עונה הרב קוק: "לא נטעה לדמות בדברים העליונים... ולחשוב שאם הם מתגלים אלינו אנו יכולים כבר לסמן את כל ערכם" [אורות, זרעונים, מעשי יצירה]. כשעוסקים בלימוד טעמי המצוות, אסור לטעות ולחשוב שהבנו את טעמה האלוהי של המצווה בשלמותו, אולם ישנו ערך בלימוד זה כיוון שאפילו הבנה חלקית של טעמי המצוות מביאה את האדם לעבודת ה' מתוך שמחה, חשק והתלהבות. (עיין לעיל בהרחבה שהבאנו משמו בתחילת פרק ו').

שאלות לדיון
מדוע אין לקיים מצווה מצד מידת הרחמים, הרי אנו מתפללים שה' יתנהג עימנו במידה זו?
למה ראוי למלך להנהיג את ממלכתו דווקא לפי האמת והיושר, ולא ברחמנות? האם תמיד מידת הרחמנות מתנגדת לאמת וליושר?



דעת הרמב"ם בטעם מצות שילוח הקן
וְהָרַמְבָּ"ם זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה כָּתַב בְּסֵפֶר מוֹרֵה נְבוֹכִים (ח"ג פמ"ח) כִּי טַעַם שִׁלּוּחַ הַקֵּן, כִּי הַבֵּיצִים שֶׁשּׁוֹכֶבֶת אִמָּם עֲלֵיהֶם, וְהָאֶפְרוֹחִים הַצְּרִיכִים לְאִמָּם, עַל הָרֹב אֵינָם רְאוּיִים לַאֲכִילָה וכו'. וְעַל הָרֹב יִהְיֶה סִבָּה לְהָנִיחַ הַכֹּל•. כִּי מַה שֶּׁלּוֹקֵחַ בְּרֹב הַפְּעָמִים, אֵינוֹ רָאוּי לַאֲכִילָה. וְאִם אֵלּוּ הַצְּעָרִים הַנַּפְשִׁיִּים חָסָה הַתּוֹרָה עֲלֵיהֶם בִּבְהֵמוֹת וְעוֹפוֹת, כָּל שֶׁכֵּן בִּבְנֵי אָדָם. וְלֹא תַּקְשֶׁה עַל אָמְרָם(ברכות פ"ה מ"ג) : הָאוֹמֵר עַל קַן צִפּוֹר יַגִּיעוּ רַחֲמֶיךָ וכו'1 , כִּי הוּא לְאֶחָד מִשְּׁתֵּי דֵּעוֹת• אֲשֶׁר זָכַרְנוּ. רָצָה לוֹמַר, דַּעַת מִי שֶׁחוֹשֵׁב שֶׁאֵין טַעַם לַתּוֹרָה אֶלָּא רְצוֹן הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ. וַאֲנַחְנוּ נִמְשַׁכְנוּ אַחַר הַדֵּעָה הַשְּׁנִיָּה2 עַד כָּאן.
דחיית שיטת הרמב"ם
הָאֱמֶת, כִּי יֵשׁ לְהַפְלִיא הַפְלֵא וָפֶלֶא עַל דְּבָרִים אֵלּוּ*, לוֹמַר עַל מִשְׁנָה שְׁנוּיָה בְּלִי מַחֲלֹקֶת, וְגַם הִיא שְׁנוּיָה בִּלְשׁוֹנָהּ בְּמַסֶּכֶת מְגִלָּה(כה, א) , וְהָאֲמוֹרָאִים פֵּרְשׁוּהָ בְּטַעֲמָא. וְלֹא רָאִינוּ וְלֹא שָׁמַעְנוּ פּוֹצֶה פֶּה וּמְצַפְצֵף נֶגְדָּהּ, וְלוֹמַר עַל הַכֹּל שֶׁאֵינוֹ הֲלָכָה?! וְכָל שֶׁכֵּן דָּבָר שֶׁהוּא מַגִּיעַ לָאֱמוּנָה3 .

___________________________________

הרמב"ם במורה הנבוכים כתב בביאור מצות שילוח הקן כי הביצים שהאם שוכבת עליהן, וכן האפרוחים הקטנים הצריכים עדיין את אמם, על פי רוב אין בהם תועלת לאדם, כי ברוב הפעמים אינם ראויים לאכילה, אבל הציפור האם מצטערת על ביציה ואפרוחיה הנלקחים ממנה. התורה צותה לשלח את האם, כי היא חסה על צערה של הציפור, ואם על צערם של בעלי חיים חסה התורה, כל שכן שעל צערם של בני אדם צריך לחוס. ממשיך הרמב"ם ואומר, ואם תקשה עלי מהמשנה האומרת על קן צפור יגיעו רחמיך, 1 שמשמע ממנה שאין טעם מצות שילוח הקן מפני רחמנות, אומר לך, כי משנה זו שנויה לפי התפיסה האומרת שאין טעמים למצוות, אלא הכל רצון ה', אבל כבר כתבתי 2 שלדעתי התפיסה השניה, זו האומרת שלכל מצוה יש טעם, היא הנכונה.
דברי הרמב"ם הללו תמוהים מאוד. כיצד ניתן לומר על משנה, ששנויה ללא כל חולק, ולא זו בלבד אלא היא שנויה כלשונה פעם נוספת במסכת מגילה, והאמוראים פירשו את טעמה של משנה זו, ולא ראינו ולא שמענו מי שחולק עליה, כיצד ניתן לומר עליה שהיא אינה הלכה פסוקה? 3 ובוודאי עניין המצוות, שהוא שייך ליסודות האמונה, לא יתכן לומר שנחלקו בו חכמים.

[וְעַל הָרֹב וכו' – ברוב הפעמים ראוי שיניח את האפרוחים ואת הביצים ולא יקחם. מִשְּׁתֵּי דֵּעוֹת – הרמב"ם מביא קודם לכן שתי דעות לשאלה אם ישנו טעם למצוות.]


ביאורים
בתחילת הפרק הזכיר המהר"ל קבוצת אנשים שאינם מסוגלים להבין שלמצוות יש השפעה רוחנית על האדם. בהבדל חד מהם, הרמב"ם אינו שולל את ההשפעה האלוהית של המצוות, אלא סובר שברוב המצוות ניתן להבין גם טעם שכלי.
הרמב"ם סובר שהמצוות ניתנו עם טעם וסיבה, ולא כמו גזֵרת מלך שניתנת באופן שרירותי על פי רצון המלך בלבד. את דברי המשנה שהמהר"ל מביא כאן דוחה הרמב"ם בטענה שזו מחלוקת חכמים, והוא סובר כדעה שניתן ללמוד טעמי מצוות.
בכל זאת חולק המהר"ל על דברי הרמב"ם, משני טעמים. הטעם הראשון הוא הקושיה שמציב המהר"ל, מדוע לומר שיש חולקים על משנה שנשנתה ללא מחלוקת, האמוראים בגמרא דנו בדבריה והסבירו אותה, ולא הזכירו שיש חולק על כך. הטעם השני נעוץ במחלוקת עקרונית בין הרמב"ם לבין המהר"ל. הרמב"ם דוחה את השיטה שרואה במצוות מעשים ללא כוונה מסוימת ורואה בה פחיתות, ומאשים את מי שהולך בדרך כזו שהוא מרומם את האדם יותר מהקב"ה חס וחלילה. שהרי האדם פועל על פי כוונה, בעוד שבמצוות ה' אין תועלת לפי שיטתם. לכן אומר הרמב"ם שודאי שיש במצוות התורה גם טעם וכוונה (עיין מורה נבוכים חלק ג, פרקים כו, לא).
המהר"ל מסביר את הדברים אחרת לחלוטין. כשחז"ל אומרים שאין למצוות טעם כוונתם היא שאין להן טעם אנושי ולא שאין להן משמעות חלילה. טעמי המצוות אינם על פי מידת המוסר האנושית שלנו, אלא יש להן סיבה עליונה, סיבה אלוהית . אנחנו לא יודעים להכיל את הנפלאות הגנוזות בכל מצווה כי לכלים האנושיים שלנו אין את היכולת הזו, אנו אומדים את הכל באַמַת איש, בעזרת השכל והחושים המוגבלים שלנו. ודאי שלכל מצווה יש סיבה וטעם, אלא שהם גבוהים הרבה יותר מכל סיבה שנמדוד בשכל האנושי.

הרחבות
* יישוב דברי הרמב"ם
הָאֱמֶת, כִּי יֵשׁ לְהַפְלִיא הַפְלֵא וָפֶלֶא עַל דְּבָרִים אֵלּוּ. המהר"ל הקשה על דברי הרמב"ם כיצד הוא אומר שטעם מצוות שילוח הקן הוא להקנות באדם את מידת הרחמים, הרי דבריו סותרים משנה מפורשת האומרת שמידותיו של הקב"ה אינן רחמים?! על תמיהת המהר"ל יש להוסיף שהרמב"ם לכאורה סותר את עצמו, שכן ב"י"ד החזקה" פסק כמשנה זו וכתב: "מי שאמר בתחנונים מי שריחם על קן ציפור שלא ליקח האם על הבנים... ירחם עלינו וכיוצא בענין זה - משתקין אותו, מפני שמצוות אלו גזרת הכתוב הן ואינן רחמים, שאילו היו מפני רחמים לא היה מתיר לנו שחיטה כל עיקר..." [הלכות תפילה וברכת כהנים ט, ז].
התוספות יום טוב יישב את דברי הרמב"ם באופן שבו מתורצות שתי השאלות. הרמב"ם לומד שהמשנה אוסרת לדרוש את טעמי המצוות דווקא בדרך של תפילה ותחנונים. אדם האומר בתפילתו "מי שריחם על הציפור, הוא ירחם עלינו", כביכול מכריע שטעם המצווה היא שהקב"ה רוצה לקבוע בנו רחמים. הוא קובע שה' מרחם על הציפור, ומבקש שירחם גם עליו. אולם אין כל מניעה לדרוש את טעמי המצווה בתור סברה אפשרית. [ברכות ה, ג]. וכן כתב הרב צבי יהודה בשם הרב קוק: "אין המשנה פוסלת כלל... את נתינת הטעם למצווה זו... כי הטעם הזה כשהוא לעצמו בודאי ניתן להיאמר בתור הסברה אפשרית למצוות ה'" [הקדמה לעולת ראיה עמוד י].
'יד המלך' מדייק מלשון הרמב"ם כהסברו של התוספות יום טוב. הרמב"ם בדרך כלל אינו משנה מלשון התלמוד, אולם כאן הוא הוסיף מילה שלא כתובה במשנה "מי שאמר בתחנונים" [הלכות תפילה שם].

שאלות לדיון
לפי דברי הרמב"ם, האם היום אנו צריכים לחפש הזדמנות לקיים את מצוות שילוח הקן?
'וְכָל שֶׁכֵּן דָּבָר שֶׁהוּא מַגִּיעַ לָאֱמוּנָה' למה קשה יותר לומר שחכמים נחלקו בדבר שנוגע ביסודות האמונה?
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il