ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

"נחש כרוך על עקבו"- חלק ב'

דף הבית ראשי בית מדרש גמרא ברכות Bookmark and Share
גירסת הדפסה האזן לשעור (46 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (46 ד')

ט"ו חשוון תשע"ז

"נחש כרוך על עקבו"- חלק ב'

שיעורים באגדות חז"ל



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

לצפייה בחלק א' של השיעור "נחש כרוך על עקבו"



נחש כרוך על עקבו
אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק. אמר רב ששת: לא שנו אלא נחש, אבל עקרב - פוסק.מיתיבי: נפל לגוב אריות אין מעידין עליו שמת, נפל לחפירה מלאה נחשים ועקרבים - מעידין עליו שמת! - שאני התם, דאגב איצצא מזקי. אמר רבי יצחק: ראה שוורים פוסק, דתני רב אושעיא: מרחיקין משור תם חמשים אמה, ומשור מועד - כמלא עיניו. תנא משמיה דרבי מאיר: ריש תורא בדקולא - סליק לאגרא, ושדי דרגא מתותך. אמר שמואל: הני מילי - בשור שחור וביומי ניסן, מפני שהשטן מרקד לו בין קרניו.
תנו רבנן: מעשה במקום אחד שהיה ערוד והיה מזיק את הבריות, באו והודיעו לו לרבי חנינא בן דוסא.
אמר להם: הראו לי את חורו!
הראוהו את חורו,
נתן עקבו על פי החור,
יצא ונשכו ומת אותו ערוד.
נטלו על כתפו והביאו לבית המדרש .
אמר להם: ראו בני, אין ערוד ממית אלא החטא ממית .
באותה שעה אמרו: אוי לו לאדם שפגע בו ערוד ואוי לו לערוד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא. (בבלי ברכות לג ע"א)

למעשהו של רבי חנינא בן דוסא קדמה סוגיה הלכתית אשר יסודה במשנה בריש פרק אין עומדין בברכות :
אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש . חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין, כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים. אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו, ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק. (ברכות ל ע"ב)
המשנה דורשת מהמתפלל לעמוד לתפילה בכובד ראש-בהכנעה 1 אחר שעה 2 של שהייה לכוונת הלב. הגמ' מרחיבה דינים אלו הנדרשים 3 לעמידה בתפילה, כוונת הלב 4 מתוך הלכה פסוקה 5 אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות, ולא מתוך עצלות, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך שיחה, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך שמחה של מצוה, 6 בצלילות המחשבה וישוב הדעת כעומד לפני מלך.
כל אלו פסקן השו"ע להלכה בהלכות תפילה (סימנים צג, צו-צח)
כך היו עושים חסידים ואנשי מעשה, שהיו מתבודדים ומכוונין בתפלתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמות ולהתגברות כח השכלי, עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה. ואם תבא לו מחשבה אחרת בתוך התפלה, (ב) ישתוק עד שתתבטל המחשבה. וצריך שיחשוב בדברים המכניעים הלב ומכוונים אותו לאביו שבשמים, ולא יחשוב בדברים שיש בהם קלות ראש. הגה: ויחשוב קודם התפלה מרוממות האל יתעלה ובשפלות האדם, ויסיר כל תענוגי האדם מלבו (הר"י ריש פרק אין עומדין). (שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן צח)

למדנו כי התפילה דורשת מהאדם הכנה רבה, גשמית ורוחנית עד כי נדמה כי קשה- עד בלתי אפשרי שיוכל האדם להגיע לכל תפילותיו כשהוא מוכן באופן המבוקש והרצוי, והדבר צריך באור...
המשנה חותמת בב' דינים לפיכך אפילו מלך שואל בשלומו לא יפסיק, ואפילו נחש לא יפסיק. דינים אלו הם דוגמאות למקרים בהם על המתפלל להמשיך בתפילתו ולא להפסיק (דוגמאות אלו צריכות לימוד על פניו די היה לומר כי אל לו לאדם להפסיק במקום שאין פיקוח נפש ומדוע בחרה הגמ' בדוגמת הנחש?).
הגמ' דלעיל דנה בדין נחש על עקבו וקובעת כי ה"מ בנחש הכרוך על עקבו-וכי נחש הכרוך אינו מזיק. 7 המדרש הנלווה אל קביעה זו הוא מעשהו של ר' חנינא בן דוסא והערוד. על פניו נראה כי מדרש זה הוזכר אגב אזכור הנחש, ואין בינו ובין הדין הנזכר לעיל כלום. שכן הגמ' דברה על נחש הכרוך על עקבו בשעת התפילה ובמעשהו של ר' חנינא הדבר אינו כן. 8
בתלמוד הירושלמי אנו מוצאים גרסה שונה במעט לאגדה זו המקרבת בין האגדה להלכה "אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק" וז"ל:
רבי חנינא בן דוסא שהיה עומד ומתפלל ובא חברבר והכישו
ולא הפסיק את תפילתו
והלכו ומצאו אותו חברבר מת מוטל על פי חורו
אמרו אי לו לאדם שנשכו חברבר ואי לו לחברבר שנשך את ר' חנינ' בן דוסא
מה עיסקיה דהדין חברבריא
כד הוות נכית לבר נשא אין בר נשא קדים למיא חברברא מיית ואין חברברא קדים למיא בר נשא מיית
אמרו לו תלמידיו רבי לא הרגשת אמ' להן יבא עלי ממה שהיה לבי מתכוין בתפילה אם הרגשתי.
אמר רבי יצחק בר אלעזר ברא לו הקדוש ברוך הוא מעיין תחת כפות רגליו לקים מה שנאמ' רצון יריאיו יעשה ואת שוועת' ישמע ויושיעם
נראה כי על פי גרסת המדרש בירושלמי הקשר בין מעשה ר' חנינא לדין ברור יותר ר' חנינא עומד בתפילה ומתוך דבקותו וכוונתו אינו מרגיש כי נחש הכישו. 9
על פניו נראה כי יש במדרש זה יותר מבקשת ראיה לסוגיה הלכתית, אלא בליל של הלכה ואגדה. כאן נצרכים אנו לדבריו הנפלאים של הראי"ה:
א. ההלכה והאגדה צריכות הן להתאחד זו עם זו. ההכרח המביא לעסוק בשתיהן יחד, מוכרח הוא להביא גם כן את ההתאחדות הרוחנית שלהן. מה שמרגיש העוסק בהלכה כשנכנס באגדה. וכן להיפך, שהוא נכנס לעולם אחר, נוטל את החלק היותר גדול של ההפריה הרוחנית, הבאה מתוך מנוחת הנפש, שיסודה באחדות הפנימית. הננו קרואים לסול מסלות כאלה בארחות הלימוד. שעל ידיהן ההלכה והאגדה תתחברנה חיבור עצמי (שמונה קבצים קובץ ה' הראי"ה)
עיון בסמלים

בכדי לפתור הסתום במדרש צריכים אנו לעיין בסמלים במדרשנו, 'הנחש ' ו'העקב '. סמלים אלו די מוכרים לנו הנחש-סמל החטא המפתה את האדם לסור ממצות ה'. העקב החלק הנמוך באדם הקרוב אל עפר הארץ. 10 החיבור בין הנחש לעקב ברור, העקב הוא מקום בו נושך (נושף) הנחש באדם. "הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב" (בראשית ג, טו)
המעכבים בעבודת ה' - החטאים והתכונה הגופנית
ניתן יהיה לומר כי ישנם ב' מעכבים לאדם בעבודת ה' מעכב אחד הוא החומר משל לעקב והשני הוא החטא (הפיתוי) החיצוני לאדם (ר"ל הסובבים אותו). שניים אלו אינם נפרדים אלא מוצאים את איחודם בליפוף הנחש את העקב.
את איחודם אנו מוצאים בפסקאות הבאות בדברי הראי"ה בדורשו את דברי הגמרא אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק:
על עייפות החומר
שמונה קבצים קובץ ה'
רפב. אפילו נחש כרוך על עקיבו לא יפסיק. אם התכונה הגופנית מאפילה את העולם , אם היא מזהמת את הטוהר האצילי של החיים, לא יחת ולא יבהל, הוא יעשה את שלו, הנשמה תשוטט בגדלותה כראוי לה, וכריכת הנחש לא תמעט את אומץ הרוח, כי אם עוד תגדלהו, ובתחבולות תעשה לך מלחמה.
קובץ ה קסז.
החלישות והעיפות הינן מבא לכל המדות הרעות, הן מעוררות את העצבון, והעצבות מביאה את הכעס ואת הגאוה, את הקנאה ואת המשטמה ואת כל הנטיות היותר שפלות. לזאת, ההנהגה של בריאות, של האומץ הגופני, היא עבודת הקודש בעד הכלל ובעד הפרט. החלישות גורמת שימשיך האדם אל הבשר את האימוץ הנפשי שלו בכונה כדי להחזיק את עמדתו, ובזה הוא מוריד את הזרמים הנפשיים ממקום מעלתם, וטהרתם והודם ובהירותם נפגמים. האומץ הגופני המספיק, מניח הוא את כחות הנפש ללכת בעצמם במרוצתם ומעופם, וע"י חיים מוסריים במעשה, ע"י אור תורה ונר מצוה, הנם הולכים ושוטפים בשבילי האורה, מנשאים את האידיאלים הגנוזים במעמקי הלב, ומעוררים את הרצון לשאוף אל הקודש, אל הנשגב והטוב, ומדריכים ע"י זה את כחות החיים והמעשה אל כל טוב ונחמד. חשבון הנפש נעשה צלול מבלי מועקה, והענוה הטהורה, שפלות הרוח ודכאות הנפש הנקיה והברורה, בא תבא בחשבון צלול ונועם פנימי, וענות חן מרטיבה תמיד את הנפש. ענוה ובושת פנים ממתקות את הסאה של מרץ הכחות כשהם חפצים לצאת חוץ מגדרם וצוררים אותם בצרור חיים עדינים פנימיים, ומוסיפים בהם אומץ להוסיף לקח וחיים טהורים. ע"י החולשה הבשרית צריך האדם לאגור אל קרבו ציורים מאמצים, והציורים המאמצים המלאכותיים והחולניים מעוררים גסות הרוח, גאוה עכורה, ועזות מצח מדולדלת. כל הוד, וכל יופי מוכלל ומרומם, נשכח, והצבעים הבהירים הנוחים והנעימים של הבטחון והאומץ הפנימי, המחובר עם הענוה הטהורה ובושת הפנים והצניעות הנאוה, משתכחים. וכמו שהדבר נוהג באישיות יחידית, כך הוא נוהג בקיבוצים, ובאומה בכללה. אומה חלושה ודלולה מוכרחת היא להתאמץ באימוץ מלאכותי שמעורר בקרבה מדות מזוייפות וגאוה בלתי נורמלית. חסד גדול עשה הקב"ה עם ישראל שאזרם בגבורה פנימית ביחד עם החולשה והרפיון הדכאותי של הגלות. בכל זאת צריכים הם מדוי הגלות, והמדוים הקדומים בכלל, רפואה ע"י תוספת גבורה, והגבורה צריכה להיות בכל המדרגות, גם באוצר החומריות, ועל גבי בסיס תחתיתי זה, יפרח כל קודש וכל נשגב, כל הוד וכל גודל.
אחר הידיעה כי הגשמיות-בחׂברה עם החטא מרחיקה את האדם מעבודתו השלימה, נעיין שוב במדרשנו.
ע"פ דברי המדרש אותו ערוד היה מזיק רבים–ר"ל העוון-הפיתוי (שאינו ידוע לנו מהו? אך נראה כי בכל דור מתחדש מזיק אחר) 11 היה מפיל ברשתו את הבריות.
הבריות פנו אל ר' חנינא שימציא להם פתרון 12 ( באו והודיעו לר' חנינא ). הראו לי את חורו! יש לראות בבקשתו של ר' חנינא לראות את חורו עניין מהותי ולא טכני בלבד, מציאת מקורו ושורשו של החטא על ידי שיברר החוטא מדוע נוטה הוא לילך אחר החטא? רק אז יוכל למצוא פתרון לבעיית הנחש והוא מדרכי התשובה וידוי, חרטה וקבלה לעתיד.
הראו לי! ביקש ר' חנינא לראותו. מכאן למדנו עניין נוסף, תפקידם של ת"ח לחשוף הנטיות של הפרט והכלל המובילות את האדם אל החטא. ולמצוא לנטיות אלו פתרון ומזור. 13
נתינת העקב בחור
לא יוכל הנחש להזיק את מי שעקבו טהור, על אף שהעקב סמל לחומר (שכן הוא החלק הנמוך באדם המחבר בין האדם לעפר) בקש ר' חנינא ללמד לתלמידיו כי לא יוכל הפיתוי לפגוע בחומר בטהרתו. (ורמז בזה בשם 'יעקב' שהקדים אות יוד'-רמז לשכינה, לעקב) 14
יש להוסיף את עניין אגרת בת מחלת בגוף המאמר
נטלו על כתפו
נטילת הנחש על כתפו איננה דבר סתמית הרמת הנחש מקרקע יש בה מהניסיון להבין את תפקידו של החטא, ההתבוננות הפנימית הגבוהה מבקשת למצוא בניסיון את הנישא, ר"ל את הבקשה לרומם את האדם ע"י ניסיונות שמנסהו המקום.
והביאו לבית המדרש
תנא דבי רבי ישמעאל: אם פגע בך מנוול זה - משכהו לבית המדרש . אם אבן הוא - נימוח, אם ברזל הוא - מתפוצץ. אם אבן הוא - נימוח, דכתיב +ישעיהו נה+ הוי כל צמא לכו למים, וכתיב +איוב יד+ אבנים שחקו מים. אם ברזל הוא - מתפוצץ, דכתיב +ירמיהו כג+ הלא כה דברי כאש נאום ה' וכפטיש יפוצץ סלע. תלמוד בבלי מסכת סוכה דף נב עמוד ב
בית המדרש הוא מקום הטהרה החכמה והדעת בו יוכל האדם למצוא מזור לכל הצורות המתחלפות בהם מתלבש בעל דבר לפיכך נתלו והביאו לביהמ"ד שם יוכלו התלמידים למצוא מזור לתחלואיו של אותו מנובל. 15
אין ערוד ממית אלא החטא ממית
התבוננו התלמידים בערוד במותו ובתפקידו וראו כי אין בכוחו אף אם פוגע הוא באדם אין בו בכדי להמית את האדם המוות נגרם לאדם ע"י שמחטיא האדם את המטרה לשמה נוצר.




^ 1.כך פרש"י כובד ראש.
^ 2.ידוע מח' הראשונים בזה אם שעה ממש או ימתין כמעט וכו'
^ 3.כל המדובר לקמן הם התנאים המפריעים את הכוונה ישנם תנאים נוספים הנדרשים והם נקיות הגוף והמקום מלבושים וכדו'
^ 4.בבלי ברכות לא ע"א: המתפלל צריך שיכוין את לבו לשמים. אבא שאול אומר, סימן לדבר: +תהלים י'+ תכין לבם תקשיב אזנך...
ועוד שם: אמר רב המנונא: כמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מהני קראי דחנה: +שמואל א' א'+ וחנה היא מדברת על לבה - מכאן למתפלל צריך שיכוין לבו
^ 5.בבלי ברכות לא ע"א: אלא מתוך הלכה פסוקה.
^ 6.בבלי ברכות לא ע"א: תנו רבנן: אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות, ולא מתוך עצלות, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך שיחה, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך שמחה של מצוה. וכן לא יפטר אדם מחברו לא מתוך שיחה, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך דברים בטלים - אלא מתוך דבר הלכה, שכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו דבריהם בדברי שבח ותנחומים.
^ 7.תוספות הרא"ש מסכת ברכות דף לג עמוד א :אבל עקרב פוסק. בירושלמי קאמר אם היה נחש מרתיע ובא כנגדו פוסק לפי שבא בכעס כנגדו ומתכוין להזיקו וכו'
^ 8.ואם נאמר שביקש התלמוד ללמד שאע"פ שהוא סכנה אסור להפסיק נראה שמדרגת ר' חנינא אינה מדרגת כל אדם שהוא הנקי מחטא אין הנחש מזיקו אבל בשאר אדם הוא פיקוח נפש וכן שאל המהרש"א חידושי אגדות מסכת ברכות דף לג עמוד א : נתן עקבו ע"פ החור כו'. וק"ק דהיאך עמד במקום סכנה כזו וסמך עצמו על הנס ובירושלמי מפורש בע"א שעמד ר"ח בן דוסא בתפלתו בא חברבר והכישו ולא הפסיק תפלתו ומצאו אותו חברבר מת כו'. ע"ש וכמ"ש ברש"י בשם ה"ג ותו לא מידי וחברבר היינו ערוד כפירוש הערוך:
^ 9.כ"כ המהרשא דלעיל
^ 10.רש"י בראשית פרק ג: ואתה תשופנו עקב - לא יהא לך קומה ותשכנו בעקבו, ואף משם תמיתנו. ולשון תשופנו כמו (ישעיה מ כד) נשף בהם, כשהנחש בא לנשוך הוא נושף כמין שריקה, ולפי שהלשון נופל על הלשון כתב לשון נשיפה בשניהם: בראשית פרק ג
(טו) וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב : ס
^ 11.ואולי ע"כ לא מזכיר את שמו של החטא אלא מיחס לו שם כללי ערוד שהוא הכלאה בין מינים שאין בהם חיבור צב (פרש"י ויקרא יא,כ והצב - פרוי"ט [קרפדה] שדומה לצפרדע. עיין חולין קכז ע"א הצב למינהו להביא את הערוד וכו' ) ונחש. עיין בעין איה על אתר ועיין מה שפרש. השל"ה הקדוש פרשת כי תצא תורה אור ששורש המילה ערוד בא מהעיר ערד שכוחו למעלה והוא סמאל וז"ל: 'ושבית שביו' (דברים כא, י) לרבות כנענים שבתוכה (רש"י שם, ספרי תצא, ריא). דע כי גם המלחמה הפנימית היא מצד 'ארור כנען' (בראשית ט, כה), שכחו למעלה הוא סמאל, ורמוז במה שנאמר (במדבר כא, א) 'הכנעני מלך ערד', 'כנען בידו מאזני מרמה' (הושע יב, ח). והוא מלך ערד הוא השולח הערוד לא הערוד ממית אלא החטא ממית, כדאיתא במסכת ברכות פרק אין עומדים (לג ) וכו'...ונעשה נס לישראל כי הם קדמו למים ובקעו את הירדן ואחר כך מתו הכנענים.
^ 12.על ביטול המזיקים ע"י ר' חנינא ראה: תלמוד פסחים קיב ע"ב
"אל תצא יחידי בלילה - דתניא: לא יצא יחידי בלילה לא בלילי רביעיות ולא בלילי שבתות, מפני שאגרת בת מחלת , היא ושמונה עשרה רבוא של מלאכי חבלה יוצאין, וכל אחד ואחד יש לו רשות לחבל בפני עצמו. מעיקרא הוו שכיחי כולי יומא, זמנא חדא פגעה ברבי חנינא בן דוסא. אמרה ליה: אי לאו דמכרזן עלך ברקיע הזהרו בחנינא ובתורתו - סכנתיך. אמר לה: אי חשיבנא ברקיע - גוזר אני עליך שלא תעבורי ביישוב לעולם. אמרה ליה: במטותא מינך, שבק לי רווחא פורתא. שבק לה לילי שבתות ולילי רביעיות וכו'
ועיין מה שכתב שם המהרשא מהרש"א בחידושי אגדות שם כי אגרת בת מחלת היא בת מחלת בת ישמעאל אשת עשו שהולידה רוחות ושידין וכו' ואפשר שרמז בזה על איחוד ב' הקליפות הטמאות דהינו קליפת עשיו וקליפת ישמעאל. ואותם ביקש ר' חנינא לסלק.
^ 13.ועיין מה שכתב השל"ה הקדוש בעניין שהקליפה אשר יצאה מאברהם ומיצחק "כי הקליפה יש לה אחיזה בקדושה בשרשה, ובשרשה למעלה נדבקת בקדושה, והטומאה היא בהתפשטותא. ולעתיד תחזור ותטהר על ידי הצדיקים הקדושים המכניעים אותה, בסוד (אבות פ"ד מ"א) איזהו גבור הכובש את יצרו, שבארתי בכמה מקומות (ח"א תולדות אדם אות רמח; עשרה מאמרות אות קיז - קכב; קפה; שער האותיות אות ת' אות קטנה יד) שהענין הוא שאינו הורג את יצרו הרע, רק כובשו תחתיו ומטהרו, שלוקח מדות היצר הרע ומשתמש בהם עבודת השם יתברך . כגון קנאה, קנאת סופרים (בבא - בתרא כא א), חמדה, חומד חמודה גנוזה, וכיוצא באלה הרבה."
^ 14.וכ"כ השל"ה הקדוש בפרשת תולדות תורה אור : דע, כי זה רמוז במה שנאמר (שם כה, כו) 'וידו אחזת בעקב עשו'. כי 'עקב' 'יעקב' הוא מצד הקדושה, הוא הסוף והתכלית האמתי, וכמו שפירשתי (אות כ). אבל 'עקב עשו' (בראשית שם) הוא מצד הנחש הנושף עקב, שהוא סוף וקץ הימים כמו שכתבתי לעיל (אות יג) 'קץ שם לחשך' (איוב כח, ב), וכתב הזהר (ח"ב דף קי"א ע"א) 'הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב' (בראשית ג, טו), על כן נקרא שמו 'ראש' הוא ראש מ'יעקב' דהיינו ה'י' שהוא עשרת הדברות, בזה 'הוא ישופך ראש'. אבל 'והיה כאשר תריד' (שם כז, מ) ויסתלק ה'י', 'אתה תשופנו עקב', על כן נקרא שמו 'יעקב', בשביל 'עקב' שהוא מסטרא דשמאלא המקטרג, כדי שלא יתעורר צריך לחבר ה'י' ולהיותו נקרא 'יעקב'. וזהו סוד 'וידו אחזת בעקב עשו' , יד"ו אותיות 'יוד', רומז לחיבור 'י' עם 'עקב', וזה שם 'יעקב'. ומכח שם יעקב זכה לשם ישראל לאחר הזיכוך,
^ 15.ועין מה שכתב שפת אמת במדבר שבועות
"וב' הענינים אבן וברזל. הם מול בחי' מ"ע ומל"ת. אבן הוא מה שמטמטם הלב כאבן שלא יקבל אור המצות. ומול זה נקראת התורה מים והאבן נימוח בו כמ"ש אבנים שחקו מים ומרכך לב האדם לקבל אור המצות. ברזל הוא הקלקול במל"ת ומול זה נקראת התורה אש כה דברי כאש כו' וכפטיש יפוצץ סלע. שהאש מבער ושורף הפסולת ומתקן הפגם כמ"ש משיבת נפש. והרמז לזה אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים. וזה כפי העסק בתורה שאז נקראים בנים ואין המחיצה מפסקת כנ"ל"



חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il

בית המדרש החדש נמצא בתהליכי בנייה סופיים,
בוא ותתחדש אתנו בגירסת הנסיון!



אל תציג לי הודעה זו שנית