בית המדרש

  • מדורים
  • רביבים
לחץ להקדשת שיעור זה

"יפת תואר" ומיהו המוסרי

אף שאחרים הוציאו דיבה על הרב קרים ועל התורה, חובה גם עלינו לברר את המוסר וההיגיון שבדין אשת יפת תואר * עד העת החדשה, ואפילו במאה האחרונה, שבויים היו עוברים התעללות אכזרית, שלרוב הסתיימה במוות * התורה, בניגוד לתרבויות אחרות, דרשה הינזרות מוחלטת מעריות * נשיאת יפת תואר היא היתר בדיעבד, בתנאים מוגדרים ותחת אזהרת התורה שלא לעשות כן * לאור ההתקדמות המוסרית בעולם, היתר אשת יפת תואר בטל לחלוטין * האשמת התורה בתמיכה באונס – כמו להאשים רופא בתמיכה במחלה

undefined

הרב אליעזר מלמד

כסלו תשע"ז
5 דק' קריאה
הדיבה על התורה ועל ישראל
בחודשים האחרונים, סביב סוגיית אשת יפת תואר ומינוי הרבצ"ר, היינו עדים לדיבה רעה שהוציאה התקשורת החילונית, יחד עם חברות כנסת מתנועת השמאל מרצ, על תורתנו הקדושה ועל עם ישראל שמלמד את ערכיה לעולם.
אף שעיקר האשמה מוטלת על מוציאי הדיבה שלא טרחו להעמיק בתורה, גם עלינו מוטלת האחריות לבאר את דבריה וערכיה בשלמות ובדייקנות, תוך הדגשת החזון האלוקי וההיגיון הצרוף, כך שכל אדם הגון יוכל להבין כמה אמת וחסד יש בה, ועד כמה תיקון העולם תלוי בלימודה וקיומה.


מצב המובסים במלחמה עד העת החדשה
בימי קדם היו המנצחים במלחמות עושים במנוצחים כל מה שרצו. כל סוג של התעללות נחשב כשר מבחינה חוקית ומוסרית. הנופלים בשבי נחשבו כרכושם של המנצחים. רבים מהם נהרגו תוך התעללות פומבית (לכן ביקש שאול המלך להיהרג בחרבו ולא ליפול בשבי הפלשתים). היו ששחטום כקורבן על מזבחות אליליהם, והיו שנלקחו לשעשועי דם, ושימשו כגלדיאטורים למלחמות נגד חיות טרף או בינם לבין עצמם עד שנהרגו.
הנוהג הרווח היה שאחוז ניכר מהגברים נהרגו והנותרים נמכרו לעבדים. לנשים הצעירות והיפות הייתה "פריבילגיה": אותן לא הרגו, אלא בתחילה החיילים אנסו אותן כחפצם, וכשמאסו בהן השליכו אותן לקובה של זונות או מכרו אותן לשפחות ופילגשים. כך נהגו הכול לעשות, ולכן היה מקובל אצל העמים שכאשר ראו שהתבוסה קרובה, היו הנשים מקשטות את עצמן כדי שימצאו חן בעיני החיילים המנצחים ויצילו בכך את נפשן. תקווה קטנה הייתה בלב כל אחת, אולי אחד מחיילי האויב יחשוק בה ויגן עליה כי ירצה שתשמש לו כפילגש. ואולי בעתיד אף תצליח לשפר את מעמדה, להיחשב כאשתו החוקית השנייה, ואולי אפילו הראשונה. ואם לא, אז לפחות תימכר כפילגש לאדם זקן נכה וחולה, שלא ירבה להתעלל בה, ואם תזכה ללדת לו ילד – מן הסתם יפרנס אותה ולא תמות ברעב. גם ההורים עזרו להן להתקשט, כי זה היה הסיכוי היחיד להצלת בנותיהם, שעל ידה אולי ימשיך זרעם להתקיים בעולם. הרי את חסרי התועלת היו בדרך כלל הורגים, כדי למעט בפיות שצריכים להאכיל, שכן פעמים רבות המלחמות היו על אמצעי מחייה, ולכן אחת המטרות הייתה להרוג את המנוצחים ולרשת את שדותיהם.
היו נשים שאף הגיעו בדרך זו לכס המלכות, כמו למשל השבויה מרטה סקאברונסקה. בתחילה חייל שבה אותה והפכה לפילגשו, לאחר מכן חשק בה מפקדו ולקחה לו לפילגש, אחר כך לקחה המפקד העליון לעצמו, וכשראה אותה הנסיך השר מנשיקוב לקחה לעצמו, וכשהקיסר פטר הגדול, סמל הנאורות הרוסית, ראה אותה - חשק בה ולקחה לעצמו. ולא זו בלבד, אלא שכדי שאשתו הראשונה לא תפריע להם, הכניס אותה למנזר עד סוף ימיה, התחתן עם השבויה באופן רשמי וקרא את שמה יקטרינה הראשונה. כשמת, היא הפכה לשליטת האימפריה הרוסית למשך שנתיים עד מותה (1727).


הנוהג באירופה מאז שבוטלה העבדות
במאות השנים האחרונות, יחד עם ביטול העבדות באירופה, החל בארצות המפותחות תהליך הדרגתי של שיפור במעמדו החוקי של האדם. כבר לא מכרו את בני העם המובס לעבדים ושפחות, אמנם יכלו להעבידם בפרך בשביל הממלכה או המדינה המנצחת. דבר זה עזר למדינות המנצחות לבסס את כלכלתן, כפי שעשתה ברית המועצות במאות אלפי שבויים גרמנים לאחר מלחמת העולם השנייה.
לגבי ביזה ואונס, עד תום מלחמת העולם השנייה היה מקובל שלאחר סיום כיבוש עיר, במשך שלושה ימים החוק היה מסתיר מעט את פניו, כדי שהחיילים יוכלו לבזוז ולאנוס נשים כחפצם, ובתנאי שלא יגזימו באכזריות יתר. לאחר שלושה ימים היו מתחילים לאכוף את חוקי המלחמה נגד ביזה, אונס ורצח. רק בשנת 1949 הוסכם על אמנת ז'נבה הרביעית, הקובעת הגנה לאוכלוסייה אזרחית בעת מלחמה.


דין אשת יפת תואר
מכאן ניגש לדין אשת יפת תואר שבתורה, ונבין עד כמה רוממה התורה את ישראל ואת האדם, בקביעת סייגים למצב הקשה והמסובך של אכזריות המלחמה.
לכתחילה צריך החייל לגדור את עצמו מכל מחשבת עריות, ולחשוב רק על הצלת ישראל והניצחון במלחמה (רמב"ם הלכות מלכים ומלחמות ז, טז). ואף זה מכלל המצווה הכללית לשמור על קדושת המחנה, שנאמר: "כי תצא מחנה אל אויביך ונשמרת מכל דבר רע... כי ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת אויביך לפניך, והיה מחנך קדוש ולא יראה בך ערוות דבר ושב מאחריך" (דברים כג, י טו).
וכן לאחר הניצחון, בעת שלוקחים את הנשים בשבי, לכתחילה צריך החייל לגדור את עצמו מכל מחשבה זרה. אם למרות זאת חשק באחת השבויות, התירה לו התורה לבוא אליה פעם אחת, בתנאי שיעשה זאת מתוך התחייבות לשאתה אחר כך לאישה אם תרצה. יש מהחכמים שסוברים שבכל אופן, רק לאחר שתתגייר יהיה מותר לו לבוא אליה (דעת רבי יוחנן ושמואל), ומסתבר שזו הייתה ההדרכה לכתחילה; אולם במצב של דיעבד, נפסק להלכה שמותר לחייל לבוא אליה פעם אחת בתנאים האמורים (רמב"ם שם ח, ב, כסף משנה).
וכך הם פרטי הדין: ההיתר לבוא אל האישה הוא רק בסערת הקרב בעת לקיחתה ממקומה אל השבי, אבל לאחר שכבר נלקחה בשבי, אסור לאף חייל לגעת בשום שבויה.
ההיתר הוא בתנאי שיתחייב לשאתה אחר כך לאישה, שנאמר: "וראיתה בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה ולקחת לך לאישה" (דברים כא, יא). לכן מותר לחייל לקחת רק אישה אחת ולא יותר. כמו כן אסור לו לקחת אישה לאחיו או למישהו אחר, אלא רק מי שחשק באישה אחת מסוימת מותר לקחתה לעצמו.
לאחר שיבוא אליה פעם אחת, אסור לו לבוא אליה שוב עד אשר יוסדר עניין נישואיהם. כלומר, אם השבויה תסכים להיכנס תחת כנפי השכינה ולהתגייר ולהינשא לו - יגיירנה מיד.
אם עדיין לא התרצתה להתגייר ולהינשא לו, מניח לה שלושים יום לבכות בביתו על אביה ועל אמה, ועל דתה שהיא צריכה לעזוב. והוסיף הרמב"ם (מורה נבוכים ג, מא) שאף מניח לה לעבוד בפרהסיא את העבודה הזרה שהייתה רגילה לעבוד, בלא לדבר איתה בענייני אמונה בכל אותו חודש.
לאחר אותו חודש, אם האיש כבר לא ירצה לשאתה לאישה, ידרוש ממנה לקבל שבע מצוות בני נח וישחרר אותה לנפשה, ואסור לו לשעבדה לו לשפחה או למוכרה לאחרים, שנאמר: "והיה אם לא חפצת בה, ושילחתה לנפשה ומכור לא תמכרנה בכסף, לא תתעמר בה, תחת אשר עיניתה" (דברים כא, יד). כלומר, אם התברר שהוא אינו רוצה בה, נמצא שבכך שבא עליה בראשונה עינה אותה, וכדי לפצותה עליו לשחררה לחופשי.
ואם לאחר החודש רצה בה ואף היא הסכימה להתגייר ולהינשא לו, מגיירה ונושאה לאישה. ואם לא רצתה להתגייר ולהינשא לו, מניח אותה אצלו עד שנים עשר חודש, שאולי בכל זאת תתרצה לו. אם גם לאחר שנים עשר חודש לא התרצתה, ידרוש ממנה שתקבל על עצמה שבע מצוות בני נח וישחרר אותה לנפשה.


היתר שבדיעבד
מתוך פסוקי התורה למדנו שמדובר בהיתר דחוק בדיעבד, וכפי שאמרו חכמים: "לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע, מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות (ספק איסור) ואל יאכלו בשר תמותות נבילות (איסור ודאי)" (קידושין כא, ב). ואף שהדבר הותר בדיעבד, השתדלה התורה להרחיקנו מזה ככל האפשר, ולכן רמזה לנו שנישואין אלו לא יביאו לברכה, ופעמים שיגרמו לסכסוכים במשפחה ומחלוקות על הירושה, מצבים שהבן הנולד מהם עלול להיות סורר ומורה.
חכמים קראו לזה "עבירה גוררת עבירה" (תנחומא כי תצא א), וכן מובא ברש"י (לדברים כא, יא): "לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע. שאם אין הקב"ה מתירה יישאנה באיסור. אבל אם נשאה, סופו להיות שונאה... וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה, לכך נסמכו פרשיות הללו". וכן מצינו שאירע לדוד המלך בבנו אמנון שאנס את תמר ואבשלום שמרד באביו וביקש להורגו (סנהדרין כא, א, תנחומא שם).


כיום בטל ההיתר
אמנם בארצות ערב ודומיהן עדיין מקובל שחיילים אונסים נשים ורוצחים אנשים, ואף בצבאות המערב חיילים רבים עוברים על החוק ואונסים את נשות העם הנכבש או הנשלט. מכל מקום, מכיוון שכל היתר אשת יפת תואר הוא כנגד יצר הרע, כדי להסדיר את התנהגות החייל בתנאים תרבותיים אכזריים ורעים ולהצילו בכך מאיסורים חמורים יותר, הרי שכיום – לאחר שזכינו ובהשפעתו המיטיבה של מוסר התורה דיני המלחמה בקרב עמי המערב השתנו לטובה, הן מצד מעמד בני האוכלוסייה המנוצחת שנפשם אינה נתונה כרכוש ביד הכובשים, והן מצד שחוקי הצבא נאכפים על החיילים ביתר יעילות - בטל היתר אשת יפת תואר. חזר הדין לקדמותו, שאסור לאיש ואישה לקיים יחסי אישות שלא במסגרת נישואין כהלכה.


העלילה והתיקון
נמצא אם כן שהמעלילים על התורה שתומכת באונס, דומים למעלילים על רופאים שבאו לרפא, שהם גורמים לאנשים להיות חולים בכך שהם מעניקים לגיטימציה למחלתם.
אמנם יסוד גדול למדנו מדין אשת יפת תואר. לא חוכמה לצעוק שדבר מסוים פסול. צריך לדעת כיצד לתקנו על ידי נטיעת יסודות הטוב בתוך המציאות הקשה, האכזרית והמסובכת, וזה דבר שאפשרי דווקא על ידי ישראל.

לתגובות: ravmel@gmail.com



את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il