האור הפנימי שבכולנו יחד
לאחר שעבדיו הפלישתים של אבימלך גזלו וחמסו את בארותיו של יצחק, המוסר הפנימי של אבימלך לא הפריע לו לבוא אחר-כך ולומר ליצחק – "אִם תַּעֲשֵׂה עִמָּנוּ רָעָה כַּאֲשֶׁר לֹא נְגַעֲנוּךָ וְכַאֲשֶׁר עָשִׂינוּ עִמְּךָ רַק טוֹב וַנְּשַׁלֵּחֲךָ בְּשָׁלוֹם וכו". הוא עושה עצמו כאילו כולו אור.כך גם דרכו של עשיו. כשהוא רוצה את הברכה הוא שכח את מכירת הבכורה ליעקב, כשזה נוח לו הוא מתכחש להסכם שביניהם, עכשיו הוא מאשים את יעקב. הוא טוען שזה משהו בשם שלו. "וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי". גם אבימלך וגם עשיו עושים כל עוול אפשרי, ואחר כך, כשהם מראים פני נאורים, טוענים הם על מוסריותם של אחרים. היש מוסר ירוד מזה?
צריך לשים לב שאל מול המוסריות הירודה של אבימלך יצחק עושה להם משתה ומשלח אותם לשלום. "וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ: וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וַיִּשָּׁבְעוּ אִישׁ לְאָחִיו וַיְשַׁלְּחֵם יִצְחָק וַיֵּלְכוּ מֵאִתּוֹ בְּשָׁלוֹם".יצחק לא שופט אותם לרעה למרות שהוא רואה אותה. יצחק יודע שתפקיד עם ישראל הוא להביא להביא ברכה לכל משפחות האדמה. כמו שנאמר לאברהם. להאיר את האור הפנימי. "אור לגויים". אור שבא מתוך אחדות. "ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך".
כשאנו כל אחד בגפו, שרויים ללא איחוד – אנו ככלי שבור. במצב כזה, השפע האלוקי מתפזר. אך כשאנו מאוחדים "כאיש אחד בלב אחד", האור מושפע ישירות אלינו, ואינו הולך לאיבוד, "כי באור פניך נתת לנו ה' אלוקינו – תורה וחיים, אהבה וחסד, צדקה ורחמים, ברכה ושלום". וכל עוד אנו שומרים על האחדות הזו – "וטוב בעיניך לברכנו ולברך את כל עמך ישראל". ה' ממשיך לברך ולברך, עד בלי די.
פרשתנו מלאה ברכות. בהתחלה רבקה מתברכת, כשהיא מגיעה "לדרוש את ה'" בבית שם ועבר. אחר כך יצחק מתברך "וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ". הוא מתברך מברכת הארץ "וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ ה'". אחר כך ה' אומר לו: "אָנֹכִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ אַל תִּירָא כִּי אִתְּךָ אָנֹכִי וּבֵרַכְתִּיךָ וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי". אחר כך הוא מברך את יעקב בעשר ברכות ויתן לך האלוקים מטל השמים ומשמני הארץ ואחר כך הוא מסיים ומברך את יעקב בברכתו של אברהם אבינו "ונברכו בך כל משפחות האדמה", "והיה ברכה".
כדי שיהיה כלי לברכה הגדולה הזו צריך אחדות. אין כלי מחזיק ברכה אלה השלום. לכן בפרשה הבאה נקרא כי יעקב מאחד את שתים עשרה האבנים לאבן אחת, רמז לשניים-עשר שבטי ישראל שיהיו בבית המקדש לעם אחד. עיר שחוברה לה יחדיו. כשהאבנים הם אחת הם יסוד כל כך חזק, ואפשר להציב עליו סולם שראשו מגיע השמימה. סולם שמחבר שמים וארץ. ומעשה אבות סימן לבנים.

טבעים מבטן ומלידה - "וַיִּתְרֹצְצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי" (כ"ה, כ"ב)
כתב רש"י משם חז"ל: "כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר יעקב רץ ומפרכס לצאת, עוברת על פתחי עבודה-זרה עשיו מפרכס לצאת". והרי יצר הרע אינו בא אלא "לפתח חטאת רובץ" כשיוצא העובר ממעי אמו, והיצר הטוב מגיע בגיל שלש-עשרה, הכיצד זה מבקש ללכת לבתי מדרשות וזה לעבודה זרה? אלא, מלמדים אותנו חז"ל כי זוהי תכונתם הטבעית. יעקב מטבעו גם ללא היצר הטוב נמשך לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועשיו מטבעו, גם בלי היצר הרע, נמשך לעבודה-זרה וכל שכן כשיצאו "ויגדלו הנערים", כי אז יעקב אבינו כ"ש וק"ו למד תורה עם סיוע היצר הטוב ועשיו כ"ש הרשיע והחל בשרירות לבו.

מנוחת הדעת בתשובת הקב"ה - "שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ...וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר" (כ"ה, כ"ג)
הנה יעקב ועשו מתרוצצים בבטנה של רבקה, זה רוצה לצאת למקום תורה, וזה רוצה לצאת למקום טומאה, ורבקה שואלת (כ"ה, כ"ג): "אם כן למה זה אנכי". אומר לה הקב"ה: "ורב יעבוד צעיר", ואז נגמר צערה. ולמה? כשעברה ליד בתי עבודה-זרה, עשיו לא רצה לצאת כי אם יצא הרי הוא ה"רב" והוא יעבוד "צעיר". וגם יעקב לא רוצה לצאת כדי שלא יעבוד הוא את אחיו - ובזה מצאה לה רבקה מנוח מהתרוצצותם.
אבל כשהגיעה עת הלידה, ועשיו ראה את העולם הזה נתגברה בו כל כך התאוה, שכח את "ורב יעבוד צעיר", ותאוותו העבירה אותו על דעתו ומיד ביקש לצאת – בא וראה מה כוחה של תאווה! ואם אמנם, גם יעקב רצה לצאת "וידו אוחזת בעקב עשיו" (כ"ה, כ"ו) – לא מצד התגברות התאווה לבקש את חמדת העולם הזה, אלא מצד שרצה לקיים את המצוות שהן בעולם הזה דווקא וליטול עליהן שכר.

השבעה לי כיום - "וַיּאמֶר יַעֲקב הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּמְכֹּר אֶת בְּכרָתוֹ לְיַעֲקב" (כ"ה, ל"ג)
לאחר שעשו מכר ליעקב את הבכורה הוא אומר לו: "השבעה לי כיום". יש להבין מדוע ביקש יעקב מעשו להשבע?
יש לבאר ע"פ דברי הרמב"ם (פכ"ב מהל' מכירה הל' א') שכתב: שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ולכן אם למשל אמר לחברו מה שתוציא שדה זו מכור לך או שאמר לו עץ זה יוציא פירות בקיץ, והוציאו השדה או העץ פירות, ובא חברו לקנותם, אך בעל השדה חזר בו ממה שאמר – לא קנה חברו כלום.
אך אם אמר לחברו בלשון שבועה, אני נשבע שאמכור לך את הפירות, הוא חייב למכור לו, וזאת מדין שבועה.
ועל פי זה מבואר מדוע מבקש יעקב אבינו מעשו להשבע לו כיון שהבכורה היתה דבר שלא בא לעולם (ועיין לאוה"ח הקדוש בראשית כ"ה, ל"ג). ואי אפשר לבא ולטעון שעשו היה אנוס והוכרח למכור את בכורתו, שכן אחר כך כתוב "ויבז עשו את הבכורה" (כ"ה, ל"ד), ועל כן הקנין שעשה יעקב הוא מוחלט. ולכן אף שעשיו ביקש מיעקב רק מן "האדום האדום הזה" (כ"ה, ל'). נתן לו יעקב גם לחם וגם השקהו, כדי שלא יטען אח"כ עשו שהמכירה היתה בשעת רעב ואנוס הוא והמכירה בטלה, על-כן האכילו והשקהו ושוב האכילו והשקהו, ודווקא בשבעו "ויבז עשיו את הבכורה" (כ"ה, ל"ד), נמצא שעתה אינו יכול לערער עליה, כי מכר את הבכורה בהסכמה גמורה.

נותן בערים סימנים – "ויקרא אתה שבעה על כן שם העיר באר שבע עד היום הזה" סיפור –
כשהייתי יושב בבית הדין בבאר-שבע, היו מגיעים לכתוב גיטין מאילת שבדרום ועד קריית-מלאכי שמצפון לבאר-שבע. גיליתי שיש בעיה לכתוב "באר-שבע", כי יש באר-שבע בצפון הארץ, ואפילו מצאתי שיש באר-שבע באמריקה. ובדרך כלל במקרים כאלה כותבים את מקורות המים של אותה העיר, וכך מבדילים אותה מערים אחרות שנקראות באותו שם. כך יש כמה ערים בעולם שנקראות ירושלים, לכן כותבים בגט שנכתב בירושלים "ירושלים די יתבה על מי השילוח ועל מי בורות", בחברון כותבים בגט "די יתבה בה מערת המכפלה". כך צריך למצוא סימן שידעו שהגט נכתב בעיר באר-שבע, שבה יושב בית הדין, ולא יטעו במקום אחר. לשם כך פניתי לראש העיר דאז וביקשתי ממנו שיחפור למען העניין הזה באר מיוחדת, באר-שבע, עיר של בארות, וכך יכולתי לציין מיקום וסימן לבאר-שבע הדרומית שיושבת על בארות מים.

מצוה גוררת מצוה – יקם אבי ויאכל מציד בנו בעבר תברכני נפשך" סיפור
סיפר הרב זצ"ל על אדם אחד, עשיר גדול, שהגיע מחוץ לארץ כדי לבקר את הבבא סאלי זיע"א. עשיר זה היה רחוק מכל דבר שביהדות, והיה אוכל שקצים ורמשים כבדרך שיגרה. כשהוא בא לפני הבבא סאלי, הוא ביקש להשאיר אצלו מתת יד מכובדת והגונה, אך למרות הפצרותיו של אותו עשיר, הבבא סאלי לא רצה לקבל זאת ממנו. לבסוף אמר לו הבבא סאלי, שהוא לא יקבל בשום אופן, אבל אם הוא מתעקש, אזי יפקיד את הכסף בידי אחיו הבבא חאקי זיע"א. שם אותו עשיר פעמיו לכיוון ביתו של הבבא חאקי. בינתיים התקשר אליו הבבא סאלי ומסר בידו הנחיות מדויקות. כשבא אותו עשיר לבבא חאקי, כיבדו בכבוד גדול וערך לכבודו סעודה כיד המלך. כולם התפלאו על כך. אחר כך לקח הבבא חאקי את העשיר ואשתו לחדר אחד ואמר להם שהוא מבקש מהם בקשה אחת. אמר לו העשיר: "אל תבקש ממני לשמור מצוות, אני לא בשל עדיין". אמר לו הבבא חאקי שיש לו רק בקשה קטנה. הסכים העשיר לשמוע, ואמר לו הבבא חאקי שהוא מבקש ממנו ליטול ידיים לפי שהוא אוכל לחם. זהו. העשיר חשב שהוא יוצא בזול והבטיח לבבא חאקי שיעשה כך. אמר הבבא חאקי לאשתו של העשיר כי היא תהיה אחראית על כך, והסכימה. אחרי כמה ימים חזר העשיר לצרפת במטוס של חברת "אייר פראנס" במחלקה ראשונה, והגישו לו לאכול שרימפס ושאר שקצים ורמשים. לקח אותו עשיר את המטפחת, שם על החולצה, תפס בסכין ובמזלג היוקרתיים והחל לנעוץ אותם במטעמים שלפניו. "רגע", אומרת לו אשתו, "התחייבת לרבי יצחק אבוחצירא ליטול ידיים לפני שאתה אוכל". "אבל לא במטוס", התקומם העשיר. "אין פה מקום ליטול ידיים". אשת העשיר קראה מיד למלצרית וביקשה בקבוק של מים. העשיר הרגיש קצת נבוך, אבל לא יכול היה לעמוד מול אשתו. לקח את המים ונטל ידיים בכיור המהודר של המחלקה הראשונה. אחר כך הוא חזר לשבת מול הצלחת שלו, אבל הוא כבר לא היה יכול לאכול את המאכלים הטרפים שבצלחת. "אפשר אולי לקבל מנה צמחונית?", פנה למלצרית. "האם האוכל לא טעים?" שאלה המלצרית בבהלה. "הכול בסדר, בבקשה מנה צמחונית".
סיפר הרב זצ"ל, כי כשהגיעו העשיר ואשתו לביתם, הם הבינו שלאכול טרף זה כבר בלתי אפשרי. ולאכול כשר בכלים טרפים זה לא בא בחשבון. האשה רבת הפעלים חגרה בעוז מותניה והחליפה את כל כלי המטבח בכלים חדשים ויפים, טבולים וכשרים למהדרין. בבית שלה יאכלו רק כשר. העשיר מצדו התחכם ולמד כי כשלא אוכלים לחם – לא צריך ליטול ידיים. כך הוא היה אוכל כרצונו במסעדות כל מיני טרפות ונבלות, רק לא אוכל אותן עם לחם. בבית זה כבר סיפור אחר. כנראה שהאוכל הכשר משפיע גם על הנפש. אחרי כמה שבתות רואה העשיר כי אשתו מסדרת שולחן שבת. היא אומרת לו: "אם כבר אוכלים כשר בבית, למה לא נעשה קידוש?". "לא יודע איך עושים קידוש", אמר העשיר. "חשבתי על זה וקניתי לך סידור", אומרת אשתו, "וגם גביע ומפה לחלות". וכך לאור הנרות הדולקים חוגגים העשיר ואשתו את השבת הראשונה שלהם. אחרי זמן, אמרה האשה לבעלה: "אם אתה כבר עושה קידוש ויש לך סידור, למה שלא תלך להתפלל בליל שבת בבית הכנסת? בדקתי, ומתחילים ערבית בשעה פלונית. השכן שלנו הולך, תוכל ללכת יחד אתו. הנה, כבר קניתי לך כיפה. בית הכנסת קרוב. נמצא ברחוב הסמוך". כך הולך העשיר לבית הכנסת הקרוב. בתחילה רק ערבית. אחר כך גם שחרית. אחר כך גם בחגים. ואחרי שנה הוא מגיע לבית הבבא חאקי ומבקש ממנו שימליץ לו על סופר סת"ם. הוא רוצה לקנות את התפילין המהודרות ביותר.

משא ומתן עם גויים "ויאמר אלי מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אתי ותשלחוני מאתכם" (כ"ו, כ"ז)
אבימלך ופלשתים זכו לטובה רבה, למעיינות מים ואילנות נותנים פירות. אך מעת שגירשו את יצחק מארץ פלשתים יבשו המעיינות והבארות והאילנות לא נתנו פירות. אז ידעו שהכול נעשה בזכות יצחק אבינו ע"ה (עיין תרגום יונתן בן עוזיאל כ"ו, כ"ח). לפיכך, הולכים אבימלך ומרעיו לבקש מיצחק אבינו שיחזור לגור במקומם לאחר שגירשוהו, בטענה שהם לא עשו לו כל רע אלא אדרבה הטיבו עמו, "ונשלחך בשלום", וכדברי חז"ל (הובא בדעת זקנים כ"ו, כ"ט) כל טובם וטובתם היא שלא הרגו את יצחק אבינו, ובזה הם משתבחים וחשובים בעיניהם (כמשל האריה שעמדה עצם בגרונו). תקיפותו של יצחק היא הוראה לדורות למנהיגי ישראל: "מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אותי", הרי אני לא עשיתי לכם רע. בארות חפרתי ובאתם עליי בעלילות רשע, פשוט הוא שיש לכם שנאה כלפי ללא כל סיבה. כך אומר 'אזרח גר' למלך פלשתים - הוא ידע לא להתרפס ולא להיכנע לגויים, אמנם יש לכבד אותם, אך לא להתנהג אתם בכפפות של משי.
הם מנסים לנהל משא ומתן כדי למשוך אותו ובינתיים לסחוט ממנו עוד ועוד דברים. עלינו ללמוד מגבורתו של יצחק אבינו ע"ה שהיא סמל ומופת - לא להתרפס, כי אם לעמוד איתן על כבוד עם ישראל וארצו (ועיין בדברי אור החיים הקדוש בראשית כ"ו, כ"ז).

טועמיה חיים זכו
סיפר רבי יהודה מוצפי, כי בהיותו עם הרב בלונדון התארחו בשבת אצל תלמיד חכם גדול. בליל שבת, אחרי שלא אכלו כל היום, ישבו לסעודה שהייתה כיד המלך. מעדנים על שולחן מלכים, ודג משובח וטעים מאוד. נטלו ידיים, הרב אכל מפרוסת "המוציא" ומייד כיבד את רבי יהודה, "בכבוד תאכל מהדג", ומפציר בו פעם אחר פעם, עד שרבי יהודה גמר את מנת הדג. אז אמר לו הרב: "רבי יהודה, תחליף את הצלחת שלי בשלך מהר וקח לך עוד מנה של דג". וכל הסעודה לא אכל הרב, כי אם פרוסת "המוציא" וירקות חיים, וכן בסעודת שחרית. סעודה שלישית נעשתה ברוב עם, בבית הכנסת, והיה בטוח רבי יהודה, שהנה הרב יאכל עתה לפחות ביצים קשות, והרב לא אוכל: "איני יודע, אלה ביצים ששהו קלופות כל הלילה ואנחנו מחמירים בכך". ולמה לא אכל הרב מהדג? אמר לו הרב: "איני יודע, ואולי יש איזה משרת גוי שנכנס למטבח והדליק, איני יודע! איך אוכל?" וככה כל השבת הרב אכל רק חלה וירק חי.
הרב קיים את דברי ה"אור החיים" הקדוש: "כי חסידים הראשונים היו שומרים חמישים שערי היתר לבל ייכשלו בשער האיסור"

קדושת השם
סיפר הרב, שבהיכנסו לאחת הכיתות ללמד ראה שנכתב שם ה' על לוח הכיתה. הרב הקדיש את השיעור כולו ללמד על הלכות קדושת שם ה' ועל איסור מחיקת שם ה'. בדיוק באותו שיעור נכנס המפקח לכיתה, וכנראה לא בדיוק הבין בהלכות אלו ושאל את הרב לאיזה שיעור הוא מכניס לימוד זה. ענה לו הרב: זה שייך לשיעור תפילה, שאסור לומר את שם ה' לבטלה, וכן אסור למוחקו.

לרפואת כל חולי ישראל וצה"ל ובתוכם רבקה בת טאוס.אילנה בת אסתר.עזיז בן גוהר. נעם אלעד דרור בן אביטה יוכבד רבקה. איתי אהרון בן אילנה. תמר בת אורנית מרדכי חי בן ברכה יהודית . ידדיה בן טובה . יהודה יצחק בן איריס. יהונתן בן מלכה. רוני תחיה בת טובה. ינון דוד בן טובה גיטל . שלום בן טאוס .תמר בת עירית .
לרפואת מלכה רג'ינה חיה בת שמחה רות בת אורנית


שבת שלום