בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • שקלים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

דקלה אלואי ז"ל

מחצית השקל לשעה ולדורות

ענייני מניין בני ישראל בחטא העגל ולדורות באמצעות השקלים

undefined

הרב משה גנץ

10 דק' קריאה
המניין לשעתו
"כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם ונתנו איש כפר נפשו לה' בפקד אתם ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם" (שמות ל', יב) 1 .

הפסוק מדבר על מניין בני ישראל, ומאידך על 'כופר הנפש' כדי להינצל מהנגף.
על דברים אלו כותב רש"י:
"'כי תשא' - לשון קבלה, כתרגומו, כשתחפוץ לקבל סכום מנינם לדעת כמה הם, אל תמנם לגלגולת, אלא יתנו כל אחד מחצית השקל ותמנה את השקלים ותדע מנינם".

דהיינו, שהמניין נעשה באמצעות מטבעות, שכן לפי ההלכה אין למנות את ישראל, כי אם על ידי דבר אחר 2 ; כדרך הזו פירש רש"י גם את האמור במניין בני ישראל שבפרשת במדבר: "'לגלגלתם' - על ידי שקלים" 3 .

האברבנאל 4 חלק על רש"י, והעיר שהלשון "כל העובֵר על הפקודים" (יג) משמעה שהאנשים נמנים בעצמם, כמו "כל אשר יעבר תחת השבט" (ויקרא כ"ז, לב), וכן מהלשון "לגלגלתם". לפי האברבנאל, מניין הנעשה בצווי ה', מותר לעשותו גם במישרין, ואין צורך להשתמש בעזרים.

ניתן להשיג על דברי רש"י מצד אחר: בפסוקים שבפרשתנו נראה שההגנה מפני הנגף אינה מתבצעת על ידי כך שהמניין נעשה בעקיפין, אלא על ידי עצם נתינת 'כופר הנפש'.

ואמנם, לדורות לא נשארה לנו הלכה של מניין עם 'כופר נפש', אלא רק הלכה של ספירה באמצעות דבר אחר, כמבואר בסוגיה במסכת יומא2. ובכל זאת במניין שבפרשת שקלים יש צורך ב'כופר הנפש', זאת, הואיל ויש בו דבר מיוחד. מניין זה עתיד היה להתבצע בעקבות חטא העגל, אף על פי שהצִיווּי עליו היה, כנראה, קודם לחטא העגל. כדרך שכתב רש"י:
"למדת שנצטוה למנותם בתחלת נדבת המשכן אחר מעשה העגל, מפני שנכנס בהם מגפה, כמו שנאמר: 'ויגוף ה' את העם' (שמות ל"ב, לה). משל לצאן החביבה על בעליה, שנפל בה דבר, ומשפסק אמר לו לרועה בבקשה ממך, מנה את צאני ודע כמה נותרו בהם, להודיע שהיא חביבה עליו" (טז, ד"ה ונתת אותו).

ספירת הנותרים ממעשה העגל, כשמידת הדין עודנה מקטרגת, היא שמחייבת 'כופר נפש'. כביכול, כל מי שנמנה עומד שוב לבחינה, האם בדין ניצל מהמגֵפה שנספו בה רבים מחבריו (על דרך פדיון בכורות, שבא בעקבות מכת בכורות). מכסף הכיפורים, שניתן במניין הזה, עשו את האדנים למשכן - הם יסודותיו והם שעומדים לפני ה' לזיכרון, לכפר על נפשות בני ישראל.

לפי דברים אלו, הפרשה מתפרשת כפשוטה, כמצווה חד פעמית - לשעתה. ברם, חכמים דרשו אותה לדורות לדברים נוספים.

מצוות שקלים לדורות
רש"י מביא את דברי חז"ל:
"שרמז להם כאן שלש תרומות, שנכתב כאן תרומת ה' שלוש פעמים אחת תרומת אדנים, שמנאן כשהתחילו בנדבת המשכן ונתנו כל אחד ואחד מחצית השקל... והשנית אף היא על ידי מניין שמנאן, משהוקם המשכן, הוא המניין האמור בתחלת חומש הפקודים: 'באחד לחדש השני בשנה השנית' (במדבר א', א), ונתנו כל אחד מחצית השקל, והן לקנות מהן קרבנות ציבור של כל שנה ושנה, והושוו בהם עניים ועשירים, ועל אותה תרומה נאמר: 'לכפר על נפשותיכם', שהקרבנות לכפרה הם באים. והשלישית היא תרומת המשכן..." (טו, ד"ה לכפר על נפשתיכם).

שלוש תרומות נזכרות כאן: תרומת אדנים, תרומת נדבה למשכן ותרומה לקרבנות ציבור. אנו נניח את תרומת המשכן, שהיא לפי נדבת לבו של כל אחד ואחד, ונתמקד בתרומה לקרבנות שגם היא מ'מחצית השקל'.

ניתן לראות את הפסוק: "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לתת את תרומת ה' לכפר על נפשותיכם" (טו) כמיותר. במיוחד לאור דברי רש"י שהספירה נעשית על ידי מחציות השקלים, אין צורך בהוספה ש"העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט", שהרי כל שינוי ישבש את המניין. גם הנאמר בסוף הפסוק: "לכפר על נפשותיכם" קשה, שכן דברים אלו חוזרים על עצמם בפסוק הבא. אין אלו קושיות גדולות, אבל היה די בהן כדי שידרשו חז"ל מהייתור שמצווה זו היא גם לדורות.

אכן, הם למדו מפסוק זה שיש מצווה לתת בכל שנה מחצית השקל (בלי שום קשר לספירה) - לקרבנות ציבור, ובמצווה זו הושווּ העשירים והעניים. בהקשר זה מוסיף רש"י שמדובר כאן על נתינה "לכפר על נפשותיכם" נתינה לצורך קרבנות ציבור שלכפרה הם באים!

כבר בתנ"ך מצויים רמזים לקיום נתינת מחצית השקל לדורות. בספר מלכים, כשמדובר על הנדבות שמביאים בני ישראל לבית המקדש בימי יהואש, נאמר:
"כל כסף הקדשים אשר יובא בית ה' כסף עובר" (מל"ב י"ב, ה).

הבטוי "כסף עובר" רומז, ללא ספק, למחצית השקל המוזכרת בפרשתנו כ"כל העובר על הפקודים".

בדברי הימים טוען יהואש כנגד יהוידע הכהן:
"מדוע לא דרשת על הלוים להביא מיהודה ומירושלים את משאת משה עבד ה'" (דהי"ב כ"ד, ו).

הרי יש כאן חובת תשלום לבית המקדש: "משאת משה", שהיה צריך לדרוש מבני ישראל.

וגם בספר נחמיה כתוב:
"והעמדנו עלינו מצות לתת עלינו שלישית 5 השקל בשנה לעבודת בית אלקינו" (י', לג).

גם הרמב"ם מנה את הלכה זו לדורות, כמצוות עשה במניין המצוות (שלא כדרך מצוות לשעה שאינן נמנות).

מצווה זו שונה בפרטים רבים מהמצווה של מחצית השקל לתרומות האדנים. היא נוהגת, לדעת הרמב"ם והרמב"ן, מגיל בר מצווה, בניגוד לתרומת האדנים שהיא מגיל שעובר על הפקודים - מבן עשרים שנה ומעלה. מחויבים בה גם הכוהנים, אף על פי שלא נימנו עם בני ישראל 6 ולא השתתפו בתרומת האדנים. נשים אינן חייבות במחצית השקל, כדרשת חז"ל: "'איש' - ולא אשה" 7 . אבל נשים וקטנים רשאים לשקול מחצית השקל בהתנדבות, בתנאי שישמרו גם הם על הכלל "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט".

כמובן שלא היה כך בתרומת האדנים. כי אילו תרמו הנשים והקטנים המניין היה משתבש. גם הגדרת הסכום 'מחצית השקל' - שהיא קבועה במדויק בתרומת האדנים, איננה חד משמעית לעניין מצוות שקלים שלדורות.

אכן כך, כשעלו בני ישראל מן הגולה היו שוקלים דרכמונים 8 ; וחזרו לשקול סלעים; ואחר כך חזרו לשקול טבעין - ובלבד שלא ימעיטו ממחצית השקל. מותר לציבור להחליט לשקול יותר, ובלבד שתהיה יד כולם שווה - "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט".

המשותף למצווה לשעה ולמצווה לדורות
לאור דברים אלו, מהפרשה הכתובה נלמדו שתי הלכות שונות בתכלית, הראשונה לשעתה והשנייה לדורות - מהו, בכל זאת, התוכן הפנימי המשותף להן? נראה, שהנקודה המרכזית המשותפת היא - ערכה של הנתינה. שתי המצוות, גם זו שלשעה וגם זו שלדורות, אין עיקרן השגת כסף למקדש, אלא הנתינה כשלעצמה, היא היא ערכן המרכזי.

הדבר מפורש בתורה לעניין תרומת האדנים. הפסוק מדבר על 'כופר הנפש', שבו בוודאי העיקר הוא הנתינה. רק בסוף הפרשה נאמר מה ייעשה ב'כסף הכיפורים'.

דבר זה נכון גם לגבי מחצית השקל של הקרבנות. שאלה עתיקה ומפורסמת היא, מדוע מסכת שקלים נמצאת בסדר מועד ולא בסדר קודשים. וכן, מדוע הרמב"ם קבע את הלכות שקלים בספר זמנים ולא בספר עבודה או קרבנות. שמעתי מהרב אשר וייס, שהמצווה כלל איננה לתת לשם קרבנות ציבור, אלא היא פשוט - 'לתת'. כלשון הרמב"ם בתחילת הלכות שקלים:
"מצות עשה ליתן כל איש מחצית השקל בכל שנה ושנה" (הלכות שקלים פ"א ה"א).

ורק בפרק ד' הרמב"ם מפרש מה יש לעשות בכספי תרומת הלשכה.

גם ב'ספר המצווֹת' של הרמב"ם, וגם בפרטי המצוות שבתחילת הלכות שקלים חוזר אותו לשון: 'לתת', כאשר תכלית השקלים מופיעה רק כתכלית שנייה, אחרי שניתנו. כעת, משלמדנו, שהשימוש בכסף לקרבנות אינו שייך לעיקר המצווה, ניתן להבין, את קביעת המסכת בסדר מועד, הואיל ומצוות מחצית השקל היא בעיקרה מחייבת 'מעשה נתינה', בזמן קבוע, בכל שנה ושנה.

בכך נוכל להצדיק את הלימוד של חז"ל מהפסוק בנחמיה, שבו התחייבו לתת שלישית השקל לעבודת בית ה' - שלא יימנע אדם מלתת שלישית השקל בשנה לצדקה. הואיל ומרכז העניין הוא בעצם הנתינה לשם ה', ההעברה הזאת מתקבלת על הדעת. אין בית מקדש, ואין נותנים מחצית השקל, אבל החובה לתת לה' בעינה עומדת.

אם כן, גם את הפסוק "לכפר על נפשתיכם" שנאמר בקרבנות ציבור - יש להבין על דרך שהבנו את "לכפר על נפשתיכם" הנאמר בכסף הכיפורים. מעשה הנתינה של אדם בכל שנה, הוא שמכפר עליו 9 . אין זה אומר שלא התייחסו אל הנתינה גם מצד צורכי המקדש. אדרבא, למדנו שממשכנים על מחצית השקל, ובנחמיה למדנו "ולא נעזוב את בית אלקינו". כך, בתחילה, כשהיו זקוקים לכסף רב: "היו שוקלים דרכמונים". אבל כל זה, כאמור, אינו אלא שלב שני. המוקד המשותף לשקלים שלשעה ולשקלים שלדורות הוא - הנתינה כשלעצמה, כמעשה המטהר את בני ישראל, ומכפר עליהם.

השקלים כפעולת היכללות בעם ישראל
קיימת נקודה מרכזית נוספת שזהה בין המצווה לשעה והמצווה לדורות: ההיכללות בתוך עם ישראל.

גם בנוגע לבניין המקדש, וגם בעניין הקרבת הקרבנות יש לנו כלל גדול, שהם אינם נעשים משל אנשים פרטיים, כי אם הפרטים הם שצריכים למסור את נדבתם לציבור "יפה יפה".

הצדוקים סברו, שקרבן ציבור יכול לבוא משל יחיד, אך חכמי ישראל חלקו עליהם, ואף עשו יום טוב כשניצחו אותם 10 .

לא זו בלבד שאין קרבנות ציבור באים משל יחיד, הם אינם באים גם משל שותפים. רבי יוחנן בן זכאי אומר 11 שכהנים חייבים במחצית השקל, אבל הם אינם שוקלים, בגלל דרשת הפסוק: "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל" (ויקרא ו', טז), אילו הייתה לכהנים שותפות בקרבנות, אסור היה לאוכלם; אבל יש בכך שגיאה, כי אין דין ציבור כדין שותפות. בשותפות ישנם מרכיבים שונים בַּבּעלות - בציבור אין מרכיבים, הציבור הוא אחד. וכשכהנים שוקלים, ומשתתפים עם הציבור, הקרבנות הם, בסופו של דבר, של עם ישראל ככלל, ואין לפרטיו בתור פרטים, דבר בהם 12 . לפיכך הם נאכלים, על אף השתתפות הכהנים.

יש כאן חידוש גדול בענייני בעלות. היום אנו מכירים ב'משפט החילוני' מציאות של בעלויות פיקטיביות למיניהן. אפשר להקים גוף משפטי, שיקראו לו עמותה או אגודה או 'חברה בע"מ', והגוף הזה יעמוד בפני בית המשפט כבעלים לכל דבר, במנותק לגמרי מהאנשים הפרטיים ש'המציאו' אותו. בדרך כלל, מקובל שאין בדיני ישראל מקום לדבר כזה 13 .

למרות כל זאת, קיים חריג, וזהו המונח 'כלל ישראל'. 'כלל ישראל' הִנוֹ מושג בעל משמעות רוחנית, אבל הוא גם בעל משמעות ממונית מוגדרת ומנותקת מן הפרטים המרכיבים את ציבור זה. כפי שאמרנו - מנחות ציבור אינן נחשבות ל'מנחת כהן' אף על פי שגם הכהנים שוקלים 14 .

כדי שהקרבנות יהיו קרבנות ציבור, אנו זקוקים לכך שמחציות השקל יימסרו לציבור 'יפה יפה' 15 . פירוש הדבר - שאין אדם נותן מחצית השקל לבית המקדש; אלא, הוא נותן את מחצית השקל לציבור, והם שמעבירים אותה לבית המקדש. רק קרבנות שנקנו מכספו של הציבור יכולים להיות קרבנות ציבור.

לפי זה ניתן להבין מדוע אין מעילה במחצית השקל משעת הפרשתה, שלא כשאר ענייני הקדש, (שבהם משעה שאדם קרא לו שם קודש, יש בו מעילה), דין מחצית השקל כדין הקדש רק משעה שתרמו את הלשכה.

תרומת הלשכה היא כשכהן מטביע כלי לתוך השופר (שלתוכו נאספו מחציות השקלים), ומעלה משם את הכלי מלא מטבעות, על מנת לקנות בהם קרבנות ציבור. 'תרומה' זו היא למעשה עִרְבּוּב של השקלים. של אלה שנגבו ושל אלה שעתידים להיגבות.

כביכול, בתרומה זו הכהן 'מושך' משהו מכל המחציות שישנם ושיהיו, והוא עושה מהתערובת - תרכובת. כעת נעשו כל השקלים (גם אלה שהורמו וגם אלה שנשארו בחוץ) ממון הציבור, הוא ניתן מִינֵיהּ וּבֵיהּ למקדש, ורק מעכשיו יש בהם מעילה. ניתן להבין זאת לאור דברינו לעיל: לפני כן, הכסף טרם הוקדש, זאת משום שאילו הוקדש הוא היה נעשה ממון פרטי, ולא היה ראוי לקנות ממנו קרבנות ציבור. לאחר הערבוב השקלים פקעו מפרטִיּוּתם ונהיו של הציבור, ומהם ניתן להשתמש לצורך קרבנות הציבור.

דין זה זהה בכלי המקדש, ומן הסתם, גם באדנים. אין עושים את כלי המקדש משל יחיד, אלא הוא צריך להימסר לציבור "יפה יפה". את הבטוי "יפה יפה" יש להסביר, לפי מה שכתב הרב קוק 16 , שהכוונה היא - שאין מדובר כאן בשותפות אלא 'בבעלות של ציבור', מושג שהוא עָדִין להבנה.

שמא, לאור דברים אלו, אפשר לפרש את הביטוי "ויקחו לי תרומה" (שמות כ"ה, ב). רבו הדרשות בביאור בטוי זה, אבל ייתכן שלפי פשוטו, הנאמר כאן הוא, שיש לדבר אל בני ישראל שיקחו את התרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו. כלומר, לא שאדם יתנדב לתת תרומה למשכן, אלא, שבני ישראל יקחו ממנו את התרומה, וכך, בסופו של דבר תהיה זו תרומת בני ישראל.

המשמעות הרוחנית
המשמעות הרוחנית מכל האמור לעיל היא: הנותן מחצית השקל לתרומת האדנים, וכן הנותן לקרבנות הציבור, מבטא בכך לא רק שותפות עם אחיו - בני ישראל, במפעל הקדוש, אלא שבנתינתו הוא כביכול, 'נבלע' בתוך 'כלל ישראל'. הוא תרם את חלקו, אבל פרטיותו לא תיראה כלל. מי ש'מתחבא' יפה כל כך בתוך כלל ישראל, יש לו בכך כפרה.

הדברים מזכירים את האמור בזוהר 17 על פשר דברי האישה השונמית, ששאל אותה אלישע: "היש לדבר לך אל המלך" (מל"ב ד', יג) - האם לבקש עבורך משהו ממלכו של עולם? והיא ענתה - "בתוך עמי אנכי יושבת" (שם) - אל תבקש עבורי דבר מיוחד, כשאני בתוך עמי - זאת ההגנה הכי חשובה עבורי.

ובמדרש 18 הזכירו, שלכך נקבע זמן השקלים לתחילת אדר, כדי שיִקְדְמוּ שקלינו לשקליו של המן הרשע. השקלים שלנו מבטאים את אחדותנו, והיא כפרת נפשנו, שבזכותה אנו עומדים מול קִטרוג המן. המן בדבריו - מדגיש את הפיזור והפירוד של עם ישראל. אבל אנו מבטאים בשקלינו (וכשאין שקלים בפועל אזי 'נשלמה פרים שפתינו'), את האחדות הפנימית של עם ישראל.


^ 1 הפניה סתמית לפסוקים מכוונת לספר שמות פרק ל'.
^ 2 יומא כב ע"ב.
^ 3 א', ב, ד"ה לגלגלתם.
^ 4 ל', יא, ד"ה השאלה הא'.
^ 5 הרמב"ן (יב, ד"ה צווה) מסביר שמחצית השקל התחלפה כאן בשלישית, מפני שהמטבעות שלהם היו גדולים פי אחת וחצי מאלה שהיו בזמן משה.
^ 6 אמנם לפי דעת הרמב"ן, במניין הזה נמנו גם הלויים, מפני שעדיין לא הובדלו לעבודת ה'. אבל ייתכן שהכהנים לא נמנו, שהרי כהונתם של אהרן ובניו נקבעה כבר בפרשת בגדי הכהונה שבפרשת 'תצוה'.
^ 7 שקלים פ"א מ"ג, עיין בפירושו של רבי עובדיה מברטנורה.
^ 8 שקלים פ"ב מ"ד.
^ 9 בנוסף למה שדרש רש"י: שהקרבנות באים לכפרה.
^ 10 מנחות ס"ה ע"א. כפי שמבאר הרב קוק זצ"ל: "כיצד יכולה עבודת ה', הנעולה באלפי עזקאין בעד שכלו הרציונלי של האדם - להיות יסוד ציבורי? כך היתה הטענה הצדוקית... אבל נצח ישראל נצח וינצח - 'ואיתוקם תמידא', כי אמנם לא דבר פרטי הוא התוכן של עבודת הקודש בישראל, כי אם דבר ציבורי וכללי ודבר העומד ברום חיי הלאום ומחייה את הלאום כולו..." ('מאמרי הראי"ה', עמ' 179).
^ 11 שקלים פ"א מ"ד.
^ 12 חז"ל פירשו את תפילת משה על אנשי קורַח - "אל תפן אל מנחתם" (במדבר ט"ז, טו) - שלא תאכל האש את החלק שיש להם בקרבנות הציבור - לפי דברינו אין טעם לבקשה זאת. ברם, ייתכן שזו בקשה מה' שירמוז באופן כזה לעם, שהחולקים על אהרן אינם רצויים לפני ה', ואין צורך ללמוד מכך דבר על מהות הבעלות על הקרבן.
^ 13 אילו היינו דנים למשל את ה'קיבוץ' כיֵשוּת משפטית עצמאית, היה לנו לומר שהצאן שלהם פטור מדיני בכור. שהרי לא חייבה התורה בדיני בכור אלא בהמת ישראל. ואילו קיבוץ אינו יהודי ולא גוי, הוא אינו אדם כלל; אבל אנו מחייבים את בהמות הקיבוץ בדיני בכור - מפני שאנו מתייחסים אליו לא כמציאות עצמאית, אלא כשֵם, שמתחתיו מסתתרים השותפים שבנו אותו. אמנם אין זו שותפות רגילה, אבל בכל זאת היא נחשבת לשותפות, והשותפים הם בני ישראל, ועל כן דיני בכור חלים על ממונם.
^ 14 ב'תשובות רבי עקיבא איגר' ט הוא נוטה לומר, (בעקבות שו"ת 'בשמים ראש'), שנשים פטורות מתפילת מוסף מכיוון שאינן שוקלות ולפיכך אין להן חלק בקרבנות ציבור. על פי זה דן רבי ברוך הלוי עפשטיין ב'תורה תמימה' (יג, ס"ק כב), שמי שלא מלאו לו עשרים שנה לא יעבור לפני התיבה בתפילת מוסף, מפני שלדעת ה'חינוך' והגר"א הוא אינו שוקל. לפי סברתנו במושג 'ציבור', כמבואר גם ב'משפט כהן' קכד, כל זה אינו. קרבנות ציבור שייכים לציבור - לכלל ישראל, ולא ל'שותפים' ששקלו בפועל. נשים פטורות מלשקול, ולדעת הגר"א, גם מי שלא הגיע לגיל עשרים, אבל הם בכלל הציבור, וקרבן הציבור שייך לציבור כגוף אחד.
^ 15 ראש השנה ז ע"ב, עיין בהמשך, הסבר לביטוי זה.
^ 16 'משפט כהן' קכד.
^ 17 "רבי אלעזר אמר: תא חזי בשעתא דדינא שריא בעלמא לא ליבעי ליה לאיניש דידכר שמיה לעילא (קמי דקודשא בריך הוא בעלמא), דהא אי אדכר שמיה ידכרון חובוי (כלהו) וייתון לאשגחא ביה, מנלן? - משונמית, דההוא יומא יום טוב דראש השנה הוה וקודשא בריך הוא דאין עלמא וכדין אמר לה אלישע: 'היש לדבר לך אל המלך' (מל"ב ד', יג) דא קודשא בריך הוא דכדין אקרי מלך, מלך הקדוש מלך המשפט, 'ותאמר בתוך עמי אנכי יושבת' לא בעינא דידכרון לי וישגחון בי אלא בתוך עמי, מאן דעייל רישיה בין עמא (כלא) לא ישגחון עליה למידן ליה לביש בגיני כך אמרה: 'בתוך עמי'" (זוהר נ"ח, סט ע"ב).
^ 18 'ילקוט שמעוני', 'כי תשא', רמז שפו.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il