ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שידורים חיים מיוחדים לכבוד חג מתן תורה
בית המדרש מדורים חמדת האנציקלופדיה התלמודית

הפרשה בהלכה- התורה חסה על ממונם של ישראל, גיד הנשה - בזכרים ובנקבות.

לחץ להקדשת שיעור זה
התורה חסה על ממונם של ישראל
חמדת האנציקלופדיה התלמודית (83)
רבנים שונים
-28 - הפרשה בהלכה- אין מערבין שמחה בשמחה, אחות אשתו.
-27 - הפרשה בהלכה- התורה חסה על ממונם של ישראל, גיד הנשה - בזכרים ובנקבות.
-26 - הפרשה בהלכה- שלושת חודשי הבחנה, הלבנת פנים
טען עוד
צדיקים אינם פושטים ידיהם בגזל. משום כך שב יעקב על עקביו, ועבר את היבוק על מנת ליטול פכים קטנים שהיו לו שם. מעשה אבות סימן לבנים: גם התורה חסה על ממונם של ישראל, בהניחה שכולנו מקפידים שלא לשלוח ידינו בגזל, ועל כן ראוי להקל עלינו בעניני מצוות ואיסורים במקום שיש הפסד ממון.
משום כך, קודם שמחליט הכהן על טומאתו של בית מחמת צרעת שנגעה בו, הוא מצווה לפנות את הבית מהכלים שבו. כלים שונים במקדש היו עשויים מחומר יותר זול על מנת לחסוך מממוננו – כך הקלפי שבו היו גורלות השעירים של יום הכיפורים עשויה עץ, ולא זהב או כסף; מחתת הקטורת היתה עשויה כסף ולא זהב, וכן פיהם של השופרות שהיו תוקעים בהם במקדש בתעניות.
אף כשנדרש אדם להקריב קרבנות, דרשה התורה שלא יקדיש אדם את כל אשר לו, אלא "מ כל אשר לו" (ויק' כז,כח), ויביא רק "כפי מסת ידו" (דב' טז,י), ואל יפזר למצוות יותר מאשר חומש מממונו.
בכל זאת יש פעמים שהשתמשו בכלל הפוך: "אין עניות במקום עשירות" - אין עושים במקדש דבר בצמצום, אלא מתוך עושר ושררה. משום כך לא היו מתקנים את הכלים במקדש, אלא עושים חדשים; את קרבן התמיד היו משקים בכוס של זהב, ועוד. מסתבר שהדבר תלוי בשיקול דעתם של חכמים, בהתחשב בהפסד, בכבוד העבודה ובצורך.
ע"פ הערך התורה חסה בכרך יא

גיד הנשה - בזכרים ובנקבות
רבי יהונתן אייבשיץ מספר בספרו כרתי-ופלתי (סה,טז) שמנקר אחד, בעל תורה ומומחה מאד, הרעיש את העולם בזמנו, שגיד הנשה שהכל נוהגים לנקרו, איננו הגיד שאליו התכוונה התורה, אלא גיד אחר הוא. מספר ר' יהונתן: "ואני חקרתי ובדקתי את הדבר, ומצאתי שזה הגיד אינו רק בבהמות זכרים, ולא בבהמות נקבות. ואז הראיתי לו סמ"ג [ספר מצוות גדול] שכתב דגיד הנשה נוהג בזכרים ונקבות."
ראייתו של ר' יהונתן תמוהה, שהרי הסמ"ג מתכוון לומר שגיד הנשה אסור הן על בני אדם זכרים, והן על הנקבות, וכלל אינו דן במינן של הבהמות.
כמה תירוצים נאמרו לדבריו של ר' יהונתן אייבשיץ. יש אומרים שהכוונה אינה לסמ"ג, אלא לבה"ג (בעל הלכות גדולות) שכתב: "ודביק [גיד הנשה דבוק] בדכר ונוקבתא", ובוודאי כוונתו לבהמה שבה דבוק גיד הנשה.
בספר כרתי-ופלתי שנדפס בחיי המחבר מצאו תיקון בכתב ידו של ר' יהונתן: במקום בסמ"ג, בסה"נ, והכוונה לספר הניקור שנדפס בטור יו"ד סי' סה, ושם כתוב: "וחותך הזכרות והנקבות". אכן, גם על ראיות אלו מבה"ג ומסה"נ יצאו עוררים, שכן הכוונה לכינויים שונים של גידים - זכר ונקבה - ולא למיני הבהמות.
על כל פנים ראיה יש מרש"י בחולין צ,א ד"ה הנאכלים, שמזכיר קרבן חטאת שנוהג בו איסור גיד הנשה, והרי חטאת לעולם נקבה היא. וגם על כך יש לערער, שמא מדובר בחטאת הציבור, שהיא זכר ולא נקבה.
ע"פ הערך גיד הנשה בכרך ו


רפואה והלכה

קדימויות והעדפות

וַיָּשֶׂם אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה וְאֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַחֲרֹנִים
[בראשית לג ב]

פרשנות המקרא

בראשית רבה, עח: 'ואת רחל ואת יוסף אחרנים' - הדא אמרה אחרון אחרון חביב.

רש"י: 'ואת לאה וילדיה אחרנים' - אחרון אחרון חביב.

אבן עזרא: ושם רחל ויוסף באחרונה אולי ימלטו בעבור אהבתו אותם.

רד"ק: 'וישם' האחרון אחרון חביב, אולי ינוח כעסו בהריגת הראשונים ויניח האחרונים.

רש"ר הירש : אפשר וסדר זה נקבע על פי הרגש ולפי רוב האהבה, אך אין הכרח בדבר. בפסוקים ו-ז נמצא רמזים למניעים אחרים המתקבלים על הדעת יותר.
רש"ר הירש (פסוקים ו-ז): בכך יש לבקש גם המניע לסדר הניתן לעיל - יעקב הקדים את השפחות שכניעתן יתרה, ובאחרונה את רחל ויוסף שכניעתן מועטת.

* * *


מקורות ראשוניים
באופן כללי מצינו בהלכה דיונים רבים הנוגעים לשיקולי קדימויות ביחס לקיום מצוות. יש שהפתרון הוא באמצעות עקרון כללי, ויש שהפתרון הוא בהתאם לנתונים המיוחדים של המצוות או המצבים.

מצינו בהלכה מספר עקרונות לקביעת קדימות, כגון כל התדיר מחברו - קודם את חברו (או תדיר ושאינו תדיר - תדיר קודם) [1]; כל המקודש מחברו - קודם לחברו [2]; מעלין בקודש ולא מורידין [3]; אין מעבירין על המצוות [4]; עשה דוחה לא תעשה [5]; מצוות מן התורה דוחות מצוות מדרבנן; דבר שהוא חובה דוחה דבר שהוא מצווה או רשות [6]; עוסק במצווה - פטור מן המצווה [7]; מצווה עוברת לעומת מצווה שאינה עוברת [8].

שאלת הקדימות בין מצוות מתייחסת לשני מצבים עיקריים:
• כאשר נוצר צורך לקיים שתי מצוות או יותר בו-בזמן, או לבצע פעולות אחדות בו-בזמן, ויש להקדים מצווה אחת או פעולה אחת על פני רעותה, מפאת אי היכולת מבחינת הזמן לקיים את שניהם בבת אחת. השאלה במקרים אלו היא רק לגבי סדר הדברים, והשיקולים הנדרשים הם רק ביחס להקדמת פעולה או מצווה אחת על פני רעותה [9].
• כאשר נוצר צורך לקיים יותר ממצווה אחת או יותר מפעולה אחת, ויש להעדיף מצווה אחת או פעולה אחת על פני רעותה, מפאת אי היכולת לקיים את כולם. השיקולים הנדרשים במקרים אלו מתייחסים לביטול מצווה או פעולה אחת מפני האחרת. סיבות למצבים כאלו יכולות להיות היעדר אמצעים כספיים לרכישת חפצי המצווה, מצוות עוברות מבחינת הזמן שלא ניתן לקיימן אחרי עבור זמנן, הגבלה הלכתית בביצוע אחת המצוות, וכיוצ"ב [10].
מספר נושאים הנוגעים לקדימויות הם בעלי משמעות מיוחדת לנידוננו, שכן הם מתייחסים לקדימויות של בני אדם:
קדימויות לעניין פדיון שבויים [11], קדימויות לעניין צדקה [12], קדימות בין עני, אביון ועשיר בעניין שכר שכיר [13], וקדימות לדין של בעלי דין אצל דיין [14]. מצינו עוד דיון הדומה לקדימויות בעניין שכיב מרע שאמר לתת נכסיו לטוביה, ולא פירש איזה טוביה, ודנו בשלושה קדימויות - תלמיד חכם, קרוב ושכן [15].

קדימויות בענייני הצלת נפשות
קביעת הקדימות להצלת חיי אדם נידונה במקורות ראשוניים אחדים. המדובר במצבים שניתן להציל רק אדם אחד, ללא אפשרות להציל את כל הזקוקים להצלה, והצלת היחיד באה על חשבון אחר או אחרים.
• "האיש קודם לאשה להחיות וכו', כהן קודם ללוי, לוי לישראל, ישראל לממזר, וממזר לנתין, ונתין לגר, וגר לעבד משוחרר; אימתי, בזמן שכולם שווים, אבל אם היה ממזר תלמיד חכם, וכהן גדול עם הארץ - ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ" [16].
על פי משנה זו קנה-המידה להעדפת ההצלה הוא על פי המעמד החברתי-דתי, ריבוי חובת המצוות (כגון איש קודם לאשה), הייחוס הטבעי (כגון כהן קודם ללוי), והמעלה הרוחנית (כגון ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ), והיינו על פי הכלל שכל המקודש מחברו - קודם לחברו [17].

יש מי שכתב, שהכוונה בקדימויות אלו היא דווקא למצב של שביה, וכאשר האיש והאשה רוצים להתאבד בטביעה, שאז מקדימים להציל את האיש, שהוא עושה מתוך צער גדול יותר מהאשה [18]; יש מי שכתבו, שהמדובר כאן דווקא בקדימות לפרנסה, לצדקה ולמזון, ולא בפיקוח נפש ממש [19]; אך רוב הפוסקים התייחסו לקדימויות אלו כפשטות הדברים, שהמדובר במשנה זו גם כאשר השאלה הנידונה נוגעת לפיקוח נפש, דהיינו אם שני אנשים בסכנה, כגון שעומדים לטבוע, וניתן להציל אחד מהם, יש להציל לפי סדר הקדימויות המפורט במשנה [20].

יש מי שכתב, שקדימויות אלו מתייחסות דווקא לאדם שלישי שאינו בסכנה, אלא שהוא בא להציל אחרים בסכנה, אבל אם הוא עצמו בסכנה, הוא קודם לכולם [21].
התלמוד [22] מביא רשימה נוספת של קדימויות להצלה משבי [23].

בנוסף לרשימת הקדימויות המנויה לעיל, מצינו בפוסקים שהוסיפו עוד קדימויות, כגון כל המנויים במשנה קודמים לחרש שוטה וקטן, אפילו שלושה אלו הם ישראלים מיוחסים; חרש וקטן קודמים לשוטה, ועוד [24].
• "שנים שהיו מהלכים בדרך, וביד אחד מהם קיתון של מים, אם שותים - שניהם מתים (שאין המים מספיקים לשניהם); ואם שותה אחד מהם _ מגיע ליישוב. דרש בן פטורא, מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חברו, עד שבא רבי עקיבא ולימד - 'וחי אחיך עמך' [25], חייך קודמים לחיי חברך" [26].
רוב הפוסקים הכריעו כדעת רבי עקיבא [27], אך יש מי שהסתפק כמי ההלכה [28].

לדעת רבי עקיבא - יש מי שכתב, שבעל המים מחוייב להציל עצמו, שכן אין הוא בעלים על גופו לוותר על חייו לטובת האחר, כאשר לפי ההלכה חייו קודמים [29]; ויש מי שכתבו, שלדעת רבי עקיבא בעל המים רשאי לשתות בעצמו, אבל אם רוצה לוותר על המים ולהציל את חברו, רשאי לעשות כן, ואף נקרא קדוש וחסיד [30].
• "נשים שאמרו להם עובדי כוכבים תנו אחת מכם ונטמא אותה, ואם לאו הרי אנו מטמאים את כולכם, יטמאו את כולם, ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל" [31].
בטעם הדבר - יש מי שכתב, שהוא מפני שאין דוחים נפש מפני נפש [32]; ויש מי שכתב, שכיוון שהולכים לטמא את הנשים באונס, אין כאן עבירה כלל, ולפיכך אם יד ישראל לא תיגע בהן, לא נעשה כאן חטא כלל, ואם נמסור להם אחת מהן, הרי אנו עושים חטא בפועל, ולכן אסור [33].

יש מי שכתב, שדין זה הוא אפילו בפנויה, שלא ימסרו אותה להציל את שאר הנשים [34]. ועוד יש מי שכתב, שדין זה הוא אפילו במחוללת כבר [35], אך יש מי שכתב, שאם היא כבר מחוללת - מותר למוסרה [36]. יש מי שכתב, שדווקא למסור להם נפש, ואפילו באמירה שיאמר לו קח לך את זו - אסור, אבל לומר לו קח לך אחת מהן שתרצה - מותר [37].

יש מי שכתבו, שאם ייחדו אשה אחת לטמאה - יש מי שכתבו, שלכל הדעות מותר למוסרה כדי להציל את שאר הנשים, מפני שדין טומאת הנשים שונה מדין הריגה [38]; ויש מי שכתבו, שגם בדין טומאת נשים באנו למחלוקת אם מותר למסור מי שייחדוה, כמו לעניין הריגה [39].
• "סיעה של בני אדם שאמרו להם גויים תנו לנו אחד מכם ונהרגהו, ואם לאו הרי אנו הורגים את כולכם - ייהרגו כולם, ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל; אבל אם ייחדוהו להם, כגון שייחדו לשבע בן בכרי [40] - יתנו להם, ואל ייהרגו כולם. אמר רבי יהודה, במה דברים אמורים [41], בזמן שהוא מבפנים והן מבחוץ (היינו כשהיחיד שדורשים אותו נמצא מבפנים לחומה, והגויים נמצאים בחוץ, שיש סיכוי שלא יכבשו את העיר, ואז יינצלו כולם, וגם היחיד יינצל, ולפיכך אף אם ייחדוהו - לא ימסרוהו) [42], אבל בזמן שהוא מבפנים והם מבפנים, הואיל והוא נהרג והן נהרגין - יתנוהו להם (היינו אם ייחדוהו אף אם אינו חייב מיתה), ואל ייהרגו כולם, וכן הוא אומר 'ותבא האשה אל כל העם בחכמתה וגו' [43], אמרה להם, הואיל והוא נהרג ואתם נהרגים - תנוהו להם, ואל תיהרגו כולכם. רבי שמעון אומר, כך אמרה להם, כל המורד במלכות בית דוד - חייב מיתה" [44].
• עולא בר קושב נתבע ממלכות רומי, שנידון על ידה למיתה, ברח והלך לו ללוד אצל ר' יהושע בן לוי, באו חיילי המלכות והקיפו את העיר, אמרו החיילים לאנשי לוד, אם אין אתם נותנים אותו לידינו, נחריב את העיר, עלה רבי יהושע בן לוי אל זה שנתחבא אצלו, פייס אותו ומסרו לידי הגויים, והרגוהו. והיה אליהו הנביא זכור לטוב רגיל להתגלות אצל רבי יהושע בן לוי, ומאותו מעשה ואילך לא נתגלה אליו עוד. צם רבי יהושע בן לוי כמה צומות עד שחזר אליהו ונתגלה לו. הסביר אליהו לרבי יהושע, וכי למוסרים ולמלשינים אני מתגלה, אמר לו רבי יהושע בן לוי, וכי לא נהגתי לפי מה שנאמר במשנה [45], אמר לו אליהו, וזו משנת חסידים [46].
יש מי שכתב, שמעיקר הדין נהג רבי יהושע בן לוי כהלכה, אלא שחסידים לא נוהגים כן [47]; ויש מי שכתב, שלפי עיקר הדין היה מותר למוסרו לכל הדעות, שהרי התחייב מיתה בדיניהם, אלא שאין זו משנת חסידים, הכוונה שאין הקב"ה מזמין דבר כזה לחסידיו, ואם הזדמן דבר כזה לחסיד, הרי הוא צריך להתפלל שיצילהו ה' [48].
• "כיוון שעלה נבוכדנצר להחריב את ירושלים, עלה וישב לו בדפני של אנטוכיא (היינו בפרבר של העיר אנטיוכיה), ירדה סנהדרי גדולה לקראתו, אמרו לו, הגיע זמנו של בית זה ליחרב? אמר להם, לאו, אלא יהויקים מרד בי, תנוהו לי ואלך, באו אצלו ואמרו לו, יהויקים, נבוכדנצר רוצה אותך, אמר להם, כך עושים, דוחים נפש מפני נפש, דוחים נפשי ומקיימים נפשותיכם? כתיב [49] 'לא תסגיר עבד אל אדניו', אמרו לו, לא כך עשתה זקנתך לשבע בן בכרי? כיוון שלא שמע להם, עמדו ונטלוהו ושלשלוהו לו" [50].
מספר מעשים ומאורעות במקרא מהווים יסוד לדיון הפוסקים והמפרשים בשאלה של העדפה בדיני נפשות:
• מעשה יעקב בפגישתו עם עשו בפסוקנו. וטעם הדבר היה משום שאחרון אחרון חביב, אולי ינוח כעסו של עשו בהריגת הראשונים, ויניח לאחרונים. לכאורה יש בזה מסירת חלק מהאנשים להריגה, כדי להציל חלק אחר [51].
• במעשה יוסף ואחיו, שאמר להם יוסף 'אחיכם אחד יאסר בבית משמרכם' [52], והם לא מסרו אחד, אלא יוסף הוא שבחר את שמעון [53].
• הפלשתים ייחדו את שמשון למוסרו להם, אחרי ששרף את שדותיהם בלפידים שהצמיד לשועלים, ובני יהודה אכן אסרוהו ומסרוהו לפלשתים [54]. יש מי שכתב, שבני יהודה נהגו כשורה, שכן שמשון נחשב כמחוייב מיתה למלכות, ולכן כשייחדוהו, מותר היה למוסרו [55]; יש מי שכתב, שהדבר היה מותר רק בגלל ששמשון הסכים, והיינו שאם האיש מהסיעה שייחדוהו מסכים שימסרוהו לגויים - מותר [56]; ויש מי שכתב, ששמשון לא היה חייב מיתה כשבע בן בכרי, ובכל זאת נהגו בני יהודה כשורה, כי הוא היה בבחינת רודף כלפיהם, כי במעשיו העמיד את בני יהודה בסכנה [57].
• במעשה פילגש בגבעה [58], שבני ישראל דרשו להסגיר לידיהם את בני הבליעל שאנסו את הפילגש, ובני בנימין סרבו להסגירם, ונלחמו אלו באלו [59].


פרטי דינים
קדימויות בין חולים שיש בהם סכנה
לצורך הדיון ההלכתי יש להבדיל בין מצב שבעל האמצעים להצלה זקוק בעצמו לאותם דברים כדי להציל את נפשו (מצב נדיר בימינו), לבין מצב שבעל האמצעים להצלה הוא אדם שלישי או הציבור כולו (המצב השכיח בימינו).
• אמצעי ההצלה שייכים לאחד מהאנשים שבסכנה:
כאשר אנשים נמצאים במצב של סכנה, ואמצעי ההצלה (כגון מים או תרופה) שייכים לאחד מהם - נפסקה ההלכה, שחייו קודמים לחיי האחרים, והוא רשאי או חייב להציל את נפשו, גם אם בכך ימותו האחרים [60], ובמצב כזה הוא קודם לכולם, אפילו אם יש שם אנשים שעל פי דירוג הקדימויות במשנה הם קודמים לו [61].

אם שנים טובעים בנהר, ויש חגורת הצלה שיכולה להציל רק אחד מהם - יש מי שכתב, שלכל הדעות כל המחזיק בחגורת ההצלה חייב להציל את עצמו, ולא אומרים מוטב ימותו שניהם ואל יראה האחד במיתת חברו [62].

יש מי שכתב, שכאשר אמצעי ההצלה שייך לאחד, אין האחר רשאי לגזול את אמצעי ההצלה מבעליו, שאף שרשאי אדם להציל עצמו בממון חברו, מכל מקום כאן זה בבחינת גוזל נפשו של חברו [63].

כאשר בעל המים חלש יותר מחברו, וההנחה היא שגם אם ישתה מהמים יוותרו לו רק חיי שעה, בעוד שאם חברו ישתה מהמים, יש לו סיכויים לחיי עולם - יש מי שכתבו, שאף על פי כן רשאי בעל המים להעדיף את חיי השעה שלו, או ספק ההצלה שלו, על פני חיי העולם של חברו [64]; ויש מי שכתב, שבשום מקרה אין להניח שימותו שניהם כשאפשר שאחד יחיה, ולכן על בעל המים לוותר עליהם לטובת חברו שיש לו סיכוי לחיי עולם [65].

כאשר אמצעי ההצלה שייך לשני האנשים הזקוקים לכך, לכל הדעות יחלקו ביניהם, ואל יראה אחד במיתת חברו [66].
• אמצעי ההצלה שייכים לאדם שלישי או לציבור:
שני בני אדם או יותר הזקוקים לטיפול מציל חיים, והגיעו בבת אחת, וניתן לטפל רק באחד מהם, ואמצעי ההצלה שייכים לשלישי או לציבור, קבעו הפוסקים סדרי קדימויות בהתאם לנתונים של החולים או הפצועים כדלקמן:

אם יש שם אחד, שסיכוייו הרפואיים להפיק תועלת מהטיפול להצלתו טובים יותר מהאחרים, הוא קודם לאלו שהסיכויים הרפואיים שלהם קלושים, אפילו הוא עם הארץ, ולא הולכים לפי סדר הקדימויות שבמשנה [67]. לפיכך, בריא ומסוכן - בריא קודם [68], והיינו ש"הבריא" הוא מי שצריך טיפול רפואי ויש לו סיכויים טובים; חיי עולם וחיי שעה - חיי עולם קודם [69]. וכל זה הוא דווקא אם החולה בחיי שעה לא יודע את מצבו, שאם לא כן יש חשש שדעתו תיטרף עליו כשיראה שמעדיפים חולה אחר על פניו, ויהא זה עבורו רמז שמצבו חסר תקווה [70]. כמו כן יש עדיפות למי שזקוק יותר לטיפול מציל החיים, לפיכך וודאי מסוכן וספק מסוכן - הוודאי דוחה את הספק [71].

יש מי שכתב, שאם חולה עם סיכויים יותר קטנים לשרוד כבר מחובר למכשיר הנשמה, אין להעביר ממנו את המכשיר לאחר, אף שסיכוייו גדולים יותר, אבל אם לדעת הרופא אין כבר סיכוי כלל לראשון, מותר להעביר את מכשיר ההנשמה לאחר שיש לו סיכויים לשרוד [72]. ועוד יש מי שכתב, שאם חיברו את מכשיר ההנשמה למי שסיכוייו קלושים עם שעון חשמלי שמפסיק באופן אוטומטי את תיפקוד המכונה, מותר אחר כך להעבירה למי שסיכוייו גדולים יותר, וכן מותר לכתחילה להימנע מלחבר מכשיר הנשמה למי שסיכוייו לשרוד קלושים ביותר, כדי שאפשר יהי להשתמש במכשיר למי שסיכוייו גדולים יותר [73].

אם הסיכויים הרפואיים של כולם שווים, מעיקר הדין יש לתת את אמצעי ההצלה על פי רשימת הקדימויות שבמשנה [74].

אכן, אף שמעיקר הדין היה צריך לקבוע את הקדימויות לפי הסדר שנקבע במשנה, הרי שבמציאות המנהג הוא שלא להקפיד על קדימויות אלו [75]. בטעם הדבר ניתנו מספר הסברים כדלקמן:
• לעניין הקדמת איש לאשה - יש הסבורים, שלא נוהגים כך כיום [76], והדבר נובע מכך, שלא תמיד יודעים אנו למי זכויות גדולות יותר [77]. אכן טעם זה הוא קשה, שהרי הוא היה שייך גם בתקופת התנאים והאמוראים, ובכל זאת קבעה המשנה שאיש קודם לאשה; ויש מי שכתב, שדין זה נכון גם בימינו [78].
• לעניין כהן קודם ללוי ולישראל, מנהג העולם שלא להקפיד על כך, ויש מי שכתב [79], שהדבר נובע מכך, שאין אנו בקיאים ביחוסי כהונה [80].
• לעניין תלמיד חכם קודם לעם הארץ, מנהג העולם שלא להקפיד על כך, ויש מי שכתב [81], שהדבר נובע מכך, שאין אנו יודעים לשקול בין התורה והמצוות של יהודי אחד כנגד השני [82], ובזמן הזה אין לנו דין תלמיד חכם [83]; ויש מי שכתב, שמנהג זה נכון על פי ההלכה דווקא אם בא התלמיד חכם אחרי שהרופא כבר הגיע למרפאה, אבל אם באו אנשים בבת אחת, או שבאו לפני שהגיע הרופא, ויש ביניהם תלמיד חכם, יש חובה גם כיום להקדים את התלמיד חכם, שכן רוב הפוסקים סבורים שלעניין זה יש דין תלמיד חכם גם בזמן הזה [84], ואם מדובר בחכם מופלג ובעל מעשים, יש להקדים הטיפול בו אפילו כשבא אחרי הרופא, ואפילו בזמן הזה [85].
דין הקדימות במשנה הוא דווקא כשבאו בבת אחת, אבל אם באו בזה אחר זה המנהג הנפוץ הוא לטפל במי שבא קודם לפי התור, וכל הקודם זכה [86]. לפיכך, מי שיש לו תרופה להצלת חיים, ויש רבים הזקוקים לה, יש לתת אותה לכל הבא ראשון לרופא [87].

אם עומדת הברירה בין הצלת רבים להצלת מעטים, וכולם שווים מבחינה רפואית ומבחינה מעמדתית, יש להעדיף את הצלת הרבים על פני הצלת המעטים [88].

אם אין שם אחד שסיכוייו הרפואיים להפיק תועלת מהטיפול להצלתו טובים יותר מהאחרים, וגם אין ביניהם הבדלים המתאימים לקדימויות החברתיות-מעמדיות - יש מי שכתבו, שיטפל במי שרוצה [89]; ויש מי שכתב, שכאשר לא ידוע מי חשוב יותר ממי, או מי בסיכון גדול יותר ממי, הדרך העדיפה, היא לחלק על פי גורל [90].

כאשר יש כמות קטנה של מסכות נגד התקפת אב"כ, ומספר אנשים גדול הזקוק למסכות כאלו, דרך אחת היא לקבוע לפי הקדימויות שבמשנה; דרך אחרת היא להעדיף את אלו שדרגת הסיכון שלהם גבוהה יותר, כגון זקנים וחולים לעומת צעירים ובריאים; והדרך העדיפה, כשלא ידוע מי חשוב יותר ממי, או מי בסיכון גדול יותר ממי, היא לחלק על פי גורל [91].

בזמן מלחמה או פציעה המונית יש לטפל קודם בפצועים בינוני, ולדחות את הטיפולים בפצועים קשה ובפצועים קל. שכן, הפצוע קשה, היינו מי שזקוק להנשמה ולטיפול צמוד של הרופא, יגרום לכך שהרופא יהיה קשור אליו, ורבים אחרים ימותו מחוסר טיפול, בעוד שהטיפול בפצוע בינוני הוא בדרך כלל טיפול קצר ומציל חיים, כגון עצירת שטף דם, ויוכל הרופא להציל את חייו ויחד עם זאת להתפנות לטיפול ולהצלה של פצועים נוספים [92].

אמנם בכל מקרה שהרבים צריכים לו, הוא קודם לאחרים, גם אם הרופא פגע תחילה בפצוע אחר, וגם אם הוא פצוע קשה ויש אחרים שפצועים בינוני, שבדרך כלל יש להעדיפם, אבל אם יש לזה שהרבים צריכים סיכויים להינצל - הוא קודם [93].

רופא המתלווה לקבוצת חיילים במשימה צבאית, ואחד החיילים נפצע קשה, וצריך לפנותו לעורף, והפינוי צריך להיעשות על ידי מלווה רפואי, כגון שהוא זקוק להנשמה בדרך - יש מי שכתב, שהרופא לא יעזוב את הקבוצה הלוחמת, כי בעת פעולה צבאית דינם כחולה לפנינו, והרופא נשתעבד להציל את כלל החיילים והופקד עליהם, ואם יעזבם - יש חשש שחלק מהם ייפצעו וייזדקקו לעזרתו הרפואית, ולכן עדיף שהחובש יתלווה לפצוע בפינויו לעורף, והרופא יישאר עם הקבוצה הלוחמת [94].

יש מי שכתבו, שביחידה לטיפול נמרץ מותר לקבל החלטה עקרונית שלא לחבר למכונת הנשמה חולה שיש לו סיכויים רק לחיי שעה, כיוון שיש סבירות גבוהה שיגיעו חולים שיש להם סיכוי לחיי עולם, ואם יחובר חולה הצפוי לחיי שעה למכונת הנשמה, אזי לא יהיה להם מקום ביחידה לטיפול נמרץ, והלוא הם קודמים לחולה שיש לו רק סיכוי לחיי שעה [95]; יתר על כן, יש מי שכתב, שבבית חולים ציבורי, אם עשה הרופא שלא כדין, שהכניס ליחידה לטיפול נמרץ חולה שיש לו רק חיי שעה, כשלפניו היה חולה שיש סיכוי להצילו לחיי עולם, אין להחלטתו של הרופא שום תוקף, ומותר להוציא את החולה בחיי שעה, כדי לתת את המיטה לחולה שיש לו סיכוי לחיי עולם. ומכל מקום צריך לדאוג לטיפול מתאים לחולה שהוציאו מהיחידה לטיפול נמרץ. אכן, אם יש חשש שהוצאת החולה מהיחידה תביא אותו לטירוף דעת, שיבין שהוא במצב חסר תקווה - אסור להוציאו [96]; ויש מי שכתב, שצריך לטפל בכל הבא ראשון, גם אם הוא טריפה, כל עוד אין לפנינו שלם שזקוק לאותו טיפול [97].

הקרבת אחד עבור אחר או אחרים
באופן עקרוני אין להקריב אחד עבור השני [98], ואפילו אם יש בתוך הסיעה אנשים לפי סדר הקדימות במשנה, אין למסור אותם להריגה כדי להציל את השאר, כי סדר זה הוא רק לעניין הקדימות, אבל לא לעניין מסירת אחד מהם בידיים להריגה [99].
אכן, אם אחד ביניהם הוא רשע, שמתקוטט עם הנכרים, והרג אחד מהנכרים ובגלל זה כולם בסכנה - יש מי שכתב, שמותר למסור אותו לנכרים כדי להציל השאר, שהרי הוא שם את עצמו ואת האחרים בסכנה [100].






הפוסקים דנו במצבים מיוחדים, שבהם תיתכן אפשרות של מסירת אחד להצלת אחרים:

יש שמצב הסכנה נובע מאסון טבע, או אסון אחר הפוגע במידה שווה בכולם, ועל ידי הקרבת האחד יש סיכוי שיינצלו האחרים, ודנו הפוסקים במצבים מיוחדים אם בהם מותר הדבר.

יש מי שכתבו, שגם על פי גורל אסור למסור אחד למיתה, כדי להציל את השאר [101], וכן יש מי שכתבו, שאסור למסור אשה אחת מתוך סיעה לטומאה אפילו על ידי הטלת גורל [102]; יש מי שכתב, שעל פי הגורל אפשר למסור אחד מהם [103]; ויש מי שכתב, שסתם בני אדם אין להם רשות להכריע על פי גורל, אלא דווקא כשהדבר נעשה על פי הנבואה, אבל אם כולם הסכימו להפיל גורל, וזה שנפל עליו הגורל מוסר עצמו, הדבר מותר, שהרי מותר ליחיד למסור עצמו כדי להציל את כולם [104].

חץ ההולך להרוג רבים, או מכונית שנוסעת במורד ההר, והנהג איבד את הבלמים [105], או רימון המתעופף באוויר [106], ויש לפניו קבוצה גדולה של אנשים, שאם הדבר המזיק (חץ, מכונית, רימון) ימשיך ישר בדרכו ייפגעו הם וייהרגו, ולעומת זאת אם מטים את הדבר המזיק הם יינצלו, אך אדם בודד עומד בכיוון שאליו משנים את מעופו של הדבר המזיק והוא ייהרג, או במקרה שיורים טיל לכיוון מקום יישוב גדול, ואפשר ליירט את הטיל לפני שיגיע ליעדו, אך הוא יפול במקום אחר שבו יש פחות אנשים [107] - יש מי שהסתפק בדין זה [108]; יש מי שכתב, שבמצבים של הריגה וודאית אין חילוק בין יחיד לרבים, ולכן במקרים כגון אלו שיש ספק כיצד לנהוג, אומרים "שב ואל תעשה", ואף על פי שבדרך זו ימותו רבים ויינצל רק אחד [109]; ויש מי שכתב, שמותר להסיט את הדבר המזיק, אם על פי החישוב ממעטים באבידות בנפש [110].

שנים שעומדים בשורה, ונזרק חץ או רימון כלפיהם, יש מי שהסתפק אם מותר לראשון להטות עצמו כדי להינצל, שכן בכך יביא למותו של חברו העומד מאחוריו [111].

כאשר מתמוטט בנין, ויש הרבה אנשים הלכודים בקומות התחתונות שלו, ומעט אנשים הלכודים בקומות העליונות [112], וכדי להציל את הרבים יש צורך לעלות בדחפורים על ההריסות, ועל ידי זה מאד יתכן שיהרגו את הלכודים בקומות העליונות - יש מי שכתבו, שמותר לעשות כן, כדי להציל את הרבים, ומה שהמעטים נהרגים אין זה דין הרג אלא תוצאה מדין הצלה [113]; ויש מי שכתבו, שאסור להרוג בקום ועשה, אפילו אם מדובר בהריגת מעטים לצורך הצלת רבים [114], ובפרט שהריגת המעטים היא וודאית, בעוד שהצלת הרבים שבקומות התחתונות היא מסופקת [115].


מקורות והערות
[1] ברכות נא ב; פסחים קיד א; סוכה נד ב; שם נו א; מגילה כט ב; הוריות יב ב; זבחים פט א; ירושלמי שקלים ח ד. וראה באריכות בט"ז או"ח תרפא סק"א; [2] הוריות שם; זבחים פט א; [3] ברכות כח א; שקלים ו ג; מנחות צט ב. וראה טושו"ע או"ח כה א; [4] יומא לג א. וראה באריכות באנציקלופדיה תלמודית, כרך א, ע' אין מעבירין על המצות, עמ' תרסה ואילך; [5] שבת קלב ב; ביצה ח ב; כתובות מ א; רמב"ם ציצית ג ו. וראה שד"ח מערכת העי"ן כלל לז-מג; [6] ראה תוס' ברכות כו א ד"ה טעה, בעניין תפילת ערבית; [7] סוכה כה א; סוטה מד ב; טושו"ע או"ח לח ח. וראה שד"ח מערכת העי"ן כלל מה, וכלל סז; [8] קידושין כט ב; [9] להלן מספר דוגמאות למצוות שהזדמנו יחד, ואפשר לקיים את שניהם, אך לא בבת-אחת, והשאלה היא מי קודם למי: עטיפת טלית והנחת תפילין (טושו"ע או"ח כה א); תפילין של ראש ותפילין של יד (מנחות לו א; רמב"ם תפילין ד ה; טושו"ע או"ח כה ה); דיני קדימה בברכת הנהנין (ברכות מ ב; רמב"ם ברכות ח יג; טושו"ע או"ח ריא א); דיני קדימה בפת (ברכות לט ב; רמב"ם ברכות ז ד; טושו"ע או"ח קסח א); סדר ברכות ההבדלה (ברכות נב ב; רמב"ם שבת כט כד; טושו"ע או"ח רצו א); סדר ברכות הבדלה וקידוש ביום טוב שחל להיות במוצאי שבת (פסחים קג א; רמב"ם בת כט כב; טושו"ע או"ח תעג א); ברכת סוכה וברכת הזמן (סוכה נו א; רמב"ם סוכה ו יב; טושו"ע או"ח תרמג א); נר חנוכה וקידוש, או נר חנוכה והבדלה (טושו"ע או"ח סי' תרעט, וסי' תרפא ב); ספירת העומר והבדלה, או מקרא מגילה והבדלה (ט"ז או"ח סי' תרפא סק"א); הוא ללמוד תורה ובנו ללמוד תורה (קידושין כט ב; רמב"ם ת"ת א ד; טושו"ע יו"ד רמה ב); פדיון הבן של עצמו (אם לא נפדה) ופדיון בנו (קידושין כט א; בכורות מט ב; רמב"ם בכורים יא ג; טושו"ע יו"ד שה טו); פדיון הבן ועליה לרגל (קידושין כט ב); ניחום אבלים וביקור חולים (רמב"ם אבל יד ז; רמ"א יו"ד שלה י); מת, כלה ומלך שפגעו זה בזה בדרך (כתובות יז א; רמב"ם אבל יד ח; טושו"ע יו"ד סי' שס, ואבהע"ז סה ד); הוצאת המת והכנסת כלה (רמב"ם אבל יד ח); שני מתים כאחת _ מי קוברים ראשון (אבל רבתי פי"א; רא"ש מו"ק פ"ג סי' פב); אבדתו, אבדת אביו ואבדת רבו (ב"מ לג א; רמב"ם תלמוד תורה ה א, ואבידה יב ב,ח; טושו"ע יו"ד רמב ד, וחו"מ רסד א-ב); קדימות בגביית חוב (כתובות צד א; רמב"ם מלוה ולוה ב א; טושו"ע חו"מ קד א); שתי ספינות או שני גמלים במעבר צר (סנהדרין לב ב; רמב"ם רוצח יג יב; טושו"ע חו"מ רעב יד); שיר של ראש חודש ושיר של שבת (סוכה נד ב; רמב"ם תמידין ומוספין ו י); קדימויות של קרבנות (הוריות יג א; זבחים פט א-צא א; רמב"ם תמידין ומוספין פ"ט); [10] להלן מספר דוגמאות למצוות שהזדמנו יחד, ואי-אפשר לקיים את שניהם, כגון שאין ידו משגת לקנות את שניהם, והשאלה היא מי עדיף ודוחה את מי: טלית ותפילין (ראה באה"ט או"ח סי' כה סק"א); תפילין ומזוזה (ירושלמי סוף מגילה; טושו"ע או"ח לח יב; רמ"א יו"ד רפה א); יין לקידוש בליל שבת, סעודות שבת, וקידוש היום (פסחים קה א; רמב"ם שבת כט ד; טושו"ע או"ח רעא ג); לולב ותפילין או לולב ומזוזה (שו"ת רעק"א סי' ט; שו"ת בית הלוי ח"א סי' ד; הליכות שלמה ח"א במילואים אות ח); נר חנוכה וקידוש (שבת כג ב; רמב"ם חנוכה ד יד; טושו"ע או"ח רסג ג, רצו ה, תרעה); פדיון עצמו (אם לא נפדה) ופדיון בנו (קידושין כט א; בכורות מט ב; רמב"ם בכורים יא ג; טושו"ע יו"ד שה טו); תלמוד תורה ומצוות עוברות שונות (ראה מגילה ג א-ב); טומאת כהן בבית הקברות ומצות השבת אבדה (ב"מ ל א; רמב"ם גזלה ואבדה יא יח; טושו"ע חו"מ רעב ב); זקן ואינו לפי כבודו ומצות השבת אבדה (ב"מ שם; רמב"ם שם יג; טושו"ע חו"מ רסג א); הוצאת המת, או הכנסת כלה ותלמוד תורה (כתובות יז א; רמב"ם אבל יד ט; טושו"ע יו"ד שסא א); [11] הוריות יג א; רמב"ם תלמוד תורה ה א, ומתנות עניים ח י-טו; טושו"ע יו"ד סי' רנב. וראה רלב"ג סוף ס' שופטים, בעניין פילגש בגבעה שכתב: "התועלת העשירי הוא להודיע כי כשיכריח הכרח להיתבע לחטא המשגל האיש והאשה, מתירין האשה לזה קודם לאיש, ואף על פי שהיתה אשת איש, ולזה התיר זה האיש פילגשו להם קודם שיתיר עצמו להם"; [12] רמב"ם מתנות עניים ח יז-יח; רמ"א יו"ד רנא ג; שם ט; פת"ש שם סק"ג-ד; [13] ב"מ קיא ב. ופלא שהפוסקים לא הביאו כלל דיני קדימות אלו; [14] סנהדרין ח א; רמב"ם סנהדרין כ י; טושו"ע חו"מ טו א. וראה שבועות ל א ותוס' שם ד"ה למישרי; [15] כתובות פה ב. וראה במצבים שונים בנידון ברש"י ובתוס' שם ד"ה שודא; רמב"ם זכיה ומתנה יא ב; טושו"ע חו"מ רנג כט. וראה עוד בשיטמ"ק ובנו"כ ברמב"ם ובטושו"ע במחלוקת זו. אמנם דיון זה שונה במקצת משאלת הקדימויות הרגילה. וראה בקובץ שיעורים כתובות שם אות שי, שלדעתו בכל המצוות שבין אדם לחברו _ תלמיד חכם קודם לקרוב. וראה עוד בשו"ת חכ"צ סי' ח. ויש להעיר, שלא דנו במקרה זה בדוגמאות אחרות של קדימויות, כגון אם יש הבדל בין שני ה'טוביה' בעניין כהן, לוי, ישראל; עני ועשיר; וכיו"ב; [16] משנה הוריות יג א; רמב"ם מתנות עניים ח יז-יח; טושו"ע יו"ד רנא ח-ט. וראה עוד בב"ב ח א, בעניין העדפת תלמיד חכם על פני עם הארץ להחיות בשנת בצורת. וראה במהרש"א ח"א שם ד"ה אבל; [17] הוריות שם; זבחים פט א; [18] לבוש שם רנב ח. וראה בברכ"י שם, שתמה על פירוש זה; [19] המאירי הוריות שם; עיון יעקב על עין יעקב הוריות שם; החיד"א בשער יוסף על הוריות שם; פני משה ומראה הפנים ירושלמי הוריות ג ד; צפנת פענח על רמב"ם מתנות עניים ח טו; שו"ת ציץ אליעזר חי"ח סי' א אות ה; [20] תוס' נזיר מז ב ד"ה והתניא; ב"י יו"ד סי' רנא; ש"ך שם סקי"א; רמ"א שם רנב ח; ט"ז שם סק"ו; תוס' יו"ט ומלאכת שלמה על משנה הוריות ג ז; באר שבע על הוריות שם. וראה תוס' הרא"ש נזיר מז ב ד"ה והתניא שמביא את שני הפירושים _ גם פיקוח נפש וגם מזון; [21] שו"ת משפט כהן סי' קמד אות טז; [22] הוריות שם; [23] ויש להעיר, שלא נימנו ברמב"ם שם כל החילוקים הללו; [24] בעיקר הרחיב בנידון היעב"ץ בספרו מגדל עוז, פרק אבן בוחן, פינה א; [25] ויקרא כה לו; [26] תו"כ פר' בהר פרשתא ה, ברייתא ג (בשינויי גירסא); ב"מ סב א. וראה ריטב"א ב"מ שם, ורמב"ן עה"ת ויקרא כה לו; [27] קיצור פסקי הרא"ש ב"מ שם (אע"פ שהרא"ש עצמו מביא את שתי הדעות); העמק שאלה, שאילתא קמז סק"ג; מנ"ח מ' רצו; שבט מיהודה שער א פ"ח. אמנם ברמב"ם ובטושו"ע לא נזכר עניין זה כלל; [28] שו"ת משפט כהן סי' קמד. וראה בשו"ת בנין ציון שם, שלדעתו לא הכריע הרמב"ם הלכה כמאן; [29] שבט מיהודה שער א פ"ח; [30] שו"ת משפט כהן סי' קמד אות טו; הגר"י ויינברג, קובץ יד שאול, עמ' שצא ועמ' שצג בהערות. וכתב שם, שאם החמיר על עצמו, ומסר נפשו להציל את חברו, מיקרי קדוש וחסיד; [31] משנה תרומות ח יב; רמב"ם יסודי התורה ה ה; טושו"ע יו"ד קנז א; [32] הרע"ב משנה תרומות שם; [33] שו"ת משפט כהן סי' קמג; [34] ס' חסידים סי' תרצט. וראה שם, שבימי החשמונאים טעו בעניין זה, וראה בפירוש החיד"א שם; [35] כס"מ שם, בשם הרשב"א; [36] דגול מרבבה יו"ד שם. וראה עוד בנידון בקובץ על הרמב"ם שם; שו"ת נובי"ת חיו"ד סי' עד; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' ס ענף א; [37] משנה ראשונה, תרומות שם; [38] תפא"י תרומות שם. וכן משמע ממה שכתב בשבט מיהודה, שער א, פי"ב, וכן הסיק בשו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סוסי' ס; [39] ט"ז שם סק"ט. וראה בשו"ת אגרות משה שם, ענף א, שכן משמע גם שיטת הר"ש תרומות שם, וב"י יו"ד שם. וראה ר"ן על הרי"ף יומא פב ב ד"ה ומיהו, שהשווה את שני המצבים; [40] שמו"ב כ כא-כב. שבע בן בכרי מרד בדוד, יואב וצבאו רדפו אחריו, והוא נמסר על ידי אנשי העיר שיואב צר עליהם, כדי להציל את אנשי העיר. יש אומרים, שהיה חייב מיתה מדין תורה - ראה כנה"ג יו"ד סי' קנז אות לט, בשם המאירי; ברכ"י יו"ד סי' קנז; ויש אומרים, שמדין תורה לא היה חייב מיתה, רק מצד חוק המלכות שמרד בדוד - ראה ט"ז יו"ד סי' קנז סק"ח; [41] ראה בחזו"א יו"ד סי' סט אות א, ובחזון יחזקאל תוספתא תרומות ז כג, שדברי ר"י במה דברים אמורים וכו' מתייחסים לייחדו דווקא, ואפילו אז הדין הוא דווקא אם אינו יכול להציל עצמו, וכן משמע מפירש"י שמו"ב כ כב, ורש"י סנהדרין עב ב ד"ה יצא; [42] וראה גירסאות אחרות בהגהות הגר"א ובתוספתא כפשוטה; [43] שמו"ב כ כב; [44] תוספתא תרומות ז כג; ירושלמי תרומות ח ד; בראשית רבה צד ט. בירושלמי שם לא מובאת מחלוקת ר"י ור"ש, אך מובאת מחלוקת ריש לקיש ורבי יוחנן, אם דין זה הוא דווקא כשהאיש חייב מיתה כשבע בן בכרי (דעת ר"ל), או אפילו כשאינו חייב מיתה (דעת ר"י). ובמתנות כהונה על בראשית רבה שם כתב, שמחלוקת ר"י ור"ש בתוספתא היא מחלוקת ר"י ור"ל בירושלמי, עיי"ש; [45] היינו בתוספתא לעיל; [46] ירושלמי תרומות ח י, ובראשית רבה צד ט, בתרגום מארמית. וראה בט"ז יו"ד סי' קנז סק"ז, שדן בשאלה מה בעצם היה חטאו של רבי יהושע בן לוי, עיי"ש. וראה בביאור כל העניין הזה בשו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' ס ענף ד; שו"ת משיב מלחמה ח"א עמ' כה ואילך; [47] כס"מ יסודי התורה ה ה; [48] חזו"א יו"ד סי' סט אות א; [49] דברים כג טז; [50] בראשית רבה צד ט; ויקרא רבה יט ו. וראה שם, אם שלשלו אותו חי או מת; [51] ראה מה שכתב בנידון בשו"ת ציץ אליעזר חי"ח סי' סט אות א, ושם חכ"ב סי' ט אות ז. ומה שהעביר יעקב את בני ביתו את הנחל (בראשית לב כג), כתב הרמב"ן שם, שאין מוקדם ומאוחר בפסוק זה להצלה; [52] בראשית מב יט; [53] וראה משך חכמה שם, שנהגו כדין הירושלמי לעיל; [54] ראה שופטים טו א-יד; [55] מלבי"ם שם יב; [56] רד"ק שמו"ב כ כב; [57] אור שמח יסודי התורה ה ה; שו"ת מגיא ההרגה סי' ב; [58] שופטים פרקים יט-כ; [59] ראה בנידון ברמב"ן עה"ת בראשית יט ח; אברבנאל, שופטים שם; [60] ראה לעיל. וראה בשו"ת בנין ציון ח"א סי' קעה; שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' כח אות ג; [61] שו"ת משפט כהן סי' קמד אות טז; [62] שבט מיהודה שער א פ"ח; [63] חזו"א יו"ד סי' סט אות ב; [64] הרב מ.ש. שפירא, בס' ר' משה שמואל ודורו, תשכ"ד, עמ' 285; שבט מיהודה שער א פ"ח; שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' כח אות ג; [65] הגר"מ קליין, בשבילי הרפואה, ח, תשמ"ז, עמ' טז ואילך; [66] מהרש"א ח"א ב"מ סב א. וראה שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' קמה ד"ה ובא ר"ע; [67] שו"ת אגרות משה חחו"מ ח"ב סי' עג אות ב; שו"ת מנחת שלמה ח"ב סי' פב אות ב. וכן כתב הגרש"ז אויערבאך במכתבו שפורסם בחוב' אסיא, נט-ס, אייר תשנ"ז, עמ' 48, שצריך להתחשב בקביעת הקדימויות בעיקר עם גודל הסכנה ועם הסיכויים להצלה; שו"ת שבט הלוי ח"י סי' קסז; [68] באה"ט או"ח סי' שלד סקכ"ב; חי' רעק"א יו"ד סי' שלט ס"א; [69] שו"ת ציץ אליעזר חי"ז סי' עב אות טו ואילך; שו"ת אגרות משה חחו"מ ח"ב סי' עג אות ב; [70] שו"ת אגרות משה, שם; [71] פרמ"ג או"ח סי' שכח במשב"ז סק"א; [72] שו"ת מנחת שלמה ח"ב סי' פב אות ב; [73] שו"ת תשובות והנהגות ח"א סי' תתנח. וראה שם שהביא כן בשם הגר"י זילברשטיין ביחס לשעון חשמלי; [74] שו"ת אגרות משה חחו"מ ח"ב סי' עה אות ב; שו"ת מנחת שלמה שם. וראה להלן כיצד נוהגים בפועל; [75] ראה שו"ת אגרות משה חחו"מ ח"ב סי' עה אות ז, שאפילו כשהגיעו בבת אחת, ואין עדיפות רפואית לאחד מהם, קשה לעשות מעשה על פי המשנה בהוריות בלא עיון גדול. וכן כתב בשו"ת מנחת שלמה ח"ב סי' פב אות ב, שבזמננו קשה מאד להתנהג לפי כללי הקדימויות של המשנה; [76] נשמת אברהם ח"ד חיו"ד סי' רנא סק"א. ויש להעיר שאכן הרמב"ם בהל' מתנות עניים, והטור יו"ד סי' קנא, לא מנו כלל את קדימות האיש לאשה. וכבר העירו על כך בצפנת פענח על רמב"ם מתנות עניים ח טו; החפץ חיים בספרו נתיב החסד על אהבת חסד הע' לב; שו"ת ציץ אליעזר חי"ח סי' א. לעומת זאת הב"י יו"ד סי' קנא והרמ"א יו"ד קנב ח, על פי באר הגולה, ביאור הגר"א וברכ"י שם, הביאו דין זה להלכה; [77] ראה תענית כג א, במעשה אבא חלקיה; כתובות סז ב, במעשה מר עוקבא; [78] שו"ת שבט הלוי ח"י סי' קסז; [79] שו"ת ציץ אליעזר חי"ח סי' סט אות א; [80] ראה מג"א סי' רא סק"ד; יעב"ץ במגדל עוז אבן בוחן פינה א סקפ"ט; [81] נשמת אברהם ח"ד חיו"ד סי' רנא סק"א; [82] ראה ב"ב י ב, ובתוס' שם ד"ה עליונים; [83] ראה רמ"א יו"ד רמג ב; שם ז; ש"ך יו"ד סי' רנא סקט"ז; פת"ש שם סק"ב; מ"ב סי' תקמז סקי"ב; [84] ראה אורים ותומים חו"מ סי' טו סק"א; פת"ש שם סק"א; פתח הדביר או"ח סי' רכד; [85] שו"ת ציץ אליעזר חי"ח סי' סט אות' ה-ו; [86] שו"ת שבט הלוי ח"י סי' קסז. וראה נשמת אברהם ח"ד חיו"ד סי' רנא סק"א; [87] כן פסקו הגרי"א הרצוג והגר"מ פיינשטיין סמוך לתקופת המצאת הפניצילין, כאשר היה מחסור בתרופה זו להצלת החולים הרבים שנזקקו לה - ראה הרב מ.ד. טנדלר, ס' כבוד הרב, עמ' 169. יש לציין, שצבאות בנות הברית במלחמת העולם השניה החליטו להעדיף מתן הפניצילין המועט שהיה באותו זמן לחיילים שלקו במחלות מין, לעומת חיילים פצועים. זאת על סמך ההנחה שהטיפול בפניצילין במחלות מין יחזיר את החיילים מהר יותר לשדה הקרב מאשר אותו טיפול בחיילים פצועים. ואמנם במצב מלחמה שאני, וכדמשמע ברש"י הוריות יג א ד"ה להחיותו; [88] שו"ת חוות בנימין ח"א סי' יח; א. וורהפטיג, תחומין, ד, תשמ"ג, עמ' 144 ואילך; [89] שבט מיהודה שער א פ"ח; הרב מ. הרשלר, הלכה ורפואה, ד, תשמ"ה, עמ' פב ואילך; [90] שו"ת אגרות משה חחו"מ ח"ב סי' עה אות ב; במראה הבזק עמ' 96, בשם הגר"ש ישראלי; [91] במראה הבזק עמ' 96, בשם הגר"ש ישראלי; [92] שו"ת נס להתנוסס סי' סז; [93] נס להתנוסס, שם. וכן משמע מדברי רש"י הוריות יג א ד"ה להחיותו, שמשוח מלחמה קודם לסגן, משום שהציבור צריך למשוח המלחמה יותר מהסגן; [94] הגרי"ש אלישיב, הובאו דבריו בס' נס להתנוסס סי' סז; [95] שו"ת ציץ אליעזר חי"ז סי' עב אות כ, וכן שם סי' י (וראה שם אות יד, שהמצב שבו יש שכיחות גדולה של חולים מסוכנים שנזקקים לטיפול נמרץ נחשב כאילו יש לפנינו חולים כאלו); הגרש"ז אויערבאך הסכים לפסק זה (הובאו דבריו במאמרו של הגר"מ קליין, בשבילי הרפואה, ח, תשמ"ז, עמ' טז ואילך), וכתב שהחלטת ביה"ח נכונה היא אם באמת כדבריהם שיום יום מצילים בה יהודים שלמים לחיי עולם, ואפילו אם נימא שאינו פשוט וברור כ"כ החלטתם, מ"מ כיוון שיתכן שצודקים בהנהגתם, נראה שלא רק שליכא חיוב על הרופא לגזול המכונה שלא ברשות ולהניח על הטריפה, אלא אפשר דאסור לו, דשב ואל תעשה עדיף וכו', כל זמן שלא ברור שטועים הם בתקנתם שב ואל תעשה עדיף עכ"ל. ולכאורה דבריהם תמוהים, שכן מעשים בכל יום שמטפלים ביחידות לטיפול נמרץ בחולים המוגדרים כטריפה או כחיי שעה לפי ההגדרה ההלכתית, היינו שסיכוייהם לחיות פחות מי"ב חודש, והאם כל אלו לא צריכים לקבל טיפול ביחידה לטיפול נמרץ? וצ"ע; [96] הרב י. זילברשטיין, בשיעוריו לרופאים; [97] הגר"מ קליין, בשבילי הרפואה, ח, תשמ"ז, עמ' טז ואילך; [98] כמבואר לעיל. ונאמרו על כך טעמים אחדים - ראה כס"מ יסודי התורה ה ו; שו"ת משפט כהן סי' קמג-קמד; הרב מ.צ. נריה, שנה בשנה, תשכ"ב, עמ' 149 ואילך; א. וורהפטיג, תחומין, ד, תשמ"ג, עמ' 144 ואילך; [99] שו"ת משפט כהן סי' קמג; שו"ת ציץ אליעזר חי"ז סי' עב אות טו; שו"ת חוות בנימין ח"א סי' יח; [100] ס' חסידים סי' תש; [101] ס' חסידים סי' תשא; כנה"ג יו"ד סי' קעג אות ג; שו"ת יביע אומר ח"ו חחו"מ סי' ד אות ב; [102] משכנות הרועים מערכת ג, ע' גורל; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' ס ענף א; [103] תפארת למשה יו"ד קנז א, הובאו דבריו בפת"ש שם סקי"ג. וראה בשו"ת יביע אומר שם, מה שדחה שיטה זו; [104] חזו"א יו"ד סי' סט אות א; [105] שמעתי שזה היה המעשה האמיתי שאליו התייחס החזו"א בדוגמא של חץ; [106] הרב ש. דיכובסקי, דיני ישראל, ז, תשל"ו, עמ' מה ואילך; [107] נס להתנוסס סי' סו; [108] חזו"א סנהדרין סי' כה; הנ"ל יו"ד סי' סט אות א; [109] שו"ת ציץ אליעזר חט"ו סי' ע. וראה בשו"ת חוות בנימין ח"א סי' יח; [110] נס להתנוסס סי' סו; [111] דמשק אליעזר בהגה"ה שבהקדמה; [112] סיפור שקרה בצור במלחמת שלום הגליל - ראה פרטי המקרה והדיון עליו בתחומין, ד, תשמ"ג, עמ' 144 ואילך; [113] א. ורהפטיג, תחומין, ד, תשמ"ג, עמ' 144 ואילך; נס להתנוסס, סי' סו; [114] שו"ת חוות בנימין ח"א סי' יח, והגר"ש ישראלי, תחומין, ד, תשמ"ג, עמ' 136 ואילך; [115] הרב ש. דייכובסקי, מלילות, א, תשנ"ח, עמ' 345 ואילך.







עוד בנושא חמדת האנציקלופדיה התלמודית
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il