בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • ראש חודש
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

לאה בת חנה

זמן כפרה וסליחה

ראש חודש זמן של שמחה נסתרת וזמן של תשובה ותיקון; איסור תענית והספד בראש חודש; סעודה- מצווה שאינה חובה; קורבן חטאת כפרה על מיעוט הלבנה; מיעוט הלבנה- ביטוי לחיסרון בעולם; מנהג ישראל לומר הלל בראש חודש; מחלוקת הפוסקים בעניין ברכה על הלל בראש חודש, והמנהג למעשה.

undefined

הרב אליעזר מלמד

אדר ב' תשס"ה
5 דק' קריאה
ראש חודש
ראש חודש הוא זמן טוב להתחדשות, ועל כן יש בו שמחה מיוחדת. אלא ששמחתו אינה נגלית כלפי חוץ כמו שמחת המועדים. והטעם, מפני שבראש חודש אכן נפתח פתח להתחדשות, אבל עדיין אנו צריכים להשתדל להיכנס בפתח כדי לקלוט את קדושת ראש החודש ומתוך כך להמשיך את החודש הבא עלינו לטובה ולברכה.

האם יש חובה לערוך סעודה בראש חודש
ראש חודש נכלל בימים הטובים שראוי לשמוח בהם, שנאמר (במדבר י, י): "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חודשיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם". ומבואר בנביא שהיו נוהגים לערוך בו סעודות (עפ"י שמואל א´ כ). אבל אין בו מצווה מפורשת לשמוח בסעודה ומשתה. לפיכך, מסקנת ההלכה שמצווה להרבות בסעודה בראש חודש, אבל אין בכך חובה (שו"ע או"ח תיט, א).

מצוות סעודת ראש חודש
עיקר המצווה להוסיף לכבוד ראש חודש איזה דבר מאכל מיוחד על מה שרגיל בכל יום. וגם כאשר ראש חודש חל בשבת, מצווה להוסיף מאכל מיוחד לכבוד ראש חודש (מ"ב או"ח תיח, ב, תיט, א-ב).
ואף שאין חובה לערוך את סעודת ראש חודש על פת, מכל מקום מצווה לאכול פת בסעודת ראש חודש (שעה"צ תיט, א).

ולדעת בעל ספר היראים (רכז) חובה לשמוח בראש חודש באכילת בשר ושתיית יין. אולם לדעת שאר הפוסקים אין בזה חובה, אבל יש מצווה, ולכן המהדרים אוכלים בשר ושותים יין בראש חודש. וטוב לערוך את השולחן לכבוד סעודת ראש חודש בדרך כבוד (בא"ח ש"ש ויקרא י).

גם כשחל ראש חודש ביום שישי מצווה להרבות בסעודת ראש חודש. ויש להקדימה, כדי שיהיה לו תאבון בסעודת ליל שבת.

אימתי המצווה
כאשר ראש חודש נמשך שני ימים, מצווה להרבות בסעודה בשני הימים.
עיקר המצווה ביום, אבל בלילה יש אומרים שאין צורך להרבות בסעודה (מ"א, מ"ב תיט, ב). לעומתם יש אומרים שאף שהעיקר הוא להרבות בסעודה ביום, מכל מקום גם בלילה יש מצווה להרבות בסעודה (רמ"ע מפאנו עט, אשל אברהם בוטשאטש).

איסור תענית ואבלות בראש חודש
אסור להצטער בראש חודש, ולכן אסור להתענות בו (שו"ע תיח, א). וכל הנמנע מלאכול אפילו שעה אחת לשם תענית, עובר באיסור, אבל אם באקראי לא הזדמן לו לאכול כמה שעות, אין בזה חשש (באוה"ל תיח ד"ה ´ר"ח אסור´; כה"ח ג). ומצד הדין, אפילו אם אכל פירות בלבד כבר אינו נחשב מתענה ואין בידו איסור, אלא שלא קיים את המצווה להרבות בסעודת ראש חודש.

אסור לעשות בראש חודש דבר שמעורר צער. לפיכך אין מספידים את המת בראש חודש. ואם המת תלמיד חכם - מספידים אותו בפניו (שו"ע או"ח תכ, א, ומ"ב א; שו"ע יו"ד תא, ה).

הליכה לבית הקברות בראש חודש
נוהגים שלא ללכת לבית הקברות בראש חודש, כדי שלא לעורר צער בראש חודש. וקרובים של נפטר שיום השנה או השלושים שלו חל בראש חודש, יקדימו לפקוד את קברו בערב ראש חודש. ואם אינם יכולים ללכת בערב ראש חודש, יילכו לאחר ראש חודש.
אבל לקברי צדיקים מותר ללכת בראש חודש, כי אין בהליכה לקבריהם צד של אבל או צער.

הקרבן המיוחד של ראש חודש
ביטוי מופלא נאמר בתורה על השעיר שהקריבו בראש חודש, שהוא "לחטאת לה´". ויסוד העניין מבואר בתלמוד (חולין ס, ב), שבתחילה ברא הקב"ה שני מאורות גדולים, השמש והירח; אלא שבאה הלבנה וטענה לפני ריבונו של עולם, איך אפשר ששני מלכים ישמשו בכתר אחד? בכוונתה היה שיקטין ה´ את השמש כדי שהיא תמלוך לבדה. אולם הקב"ה אמר ללבנה: "לכי ומעטי את עצמך". אמרה לפניו: "לפי שאמרתי לפניך דבר הגון אמעיט את עצמי"? ניחם אותה ה´ בזה שישראל ימנו על פיה את החודשים, וגם הצדיקים ייקראו על שמה, ולא התנחמה. "אמר הקב"ה: הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח". ולכן נאמר "ושעיר עיזים אחד לחטאת לה´" (במדבר כח, טו).

משמעותו של ראש חודש
ועניין זה עמוק מאוד. ובפשטות אפשר לומר כי מיעוט הלבנה מבטא את החיסרון שישנו בבריאה; את הירידה שיורדת הנשמה בהגיעה לעולם הזה, ואת כל הנפילות שיש לאדם בעולם. וכל הירידות והחסרונות הללו הם לצורך עלייה, שמתוך ההתמודדות עם הקשיים נזכה להגיע לבסוף למדרגה גבוהה יותר. וכדברי רבי אבהו: "מקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם עומדים" (ברכות לד, ב). אולם בינתיים יש חטאים שגורמים צער רב בעולם, וכדי להפיג את הכאב ולתקן את החיסרון, צווה הקב"ה שנקריב את השעיר לחטאת. וזה עניינו של ראש חודש, להראות איך מתוך התמעטות הלבנה, שנגרמה בעטיו של החטא והקטרוג, צומחת התחלה חדשה. ולכן ראש חודש הוא זמן טוב להתחלות חדשות ותשובה, ויש בו שמחה עמוקה, אולם עד שהעולם ייגאל מכל חסרונותיו, עדיין שמחת ראש חודש נסתרת קמעה ואינה מתגלה בשלמות.

מנהג אמירת הלל בראש חודש
מנהג ישראל לומר הלל בראש חודש. ואמנם מצד הדין אין חובה לאומרו בראש חודש, כי רק בימים שנקראים מועד ואסורים בעשיית מלאכה חייבים לומר הלל, ואילו ראש חודש אמנם נקרא מועד אבל מותר לעשות בו מלאכה, ולכן אין חיוב לומר בו הלל. אלא שנהגו ישראל לומר הלל בראש חודש, כדי לבטא את קדושתו של ראש חודש, שמתוך קדושתו אפשר להתרומם בו למדרגה של אמירת הלל לה´. וכדי שיהיה ברור שהלל נאמר בראש חודש מצד המנהג ולא כחובה, מדלגים על שני חלקים מתוך הלל השלם (מתוך פרקים קיג-קיח בתהלים, מדלגים: קטו א-יא; קטז א-יא).

מחלוקת הראשונים אם מברכים על ההלל
נחלקו הראשונים בעניין הברכה על ההלל. לדעת הרמב"ם ורש"י, כיוון שאמירת הלל בראש חודש יסודה במנהג בלבד, אין מברכים עליו, שאין מברכים על קיום מנהג. ולדעת ר"ת, הרא"ש והר"ן, על מנהג חשוב כקריאת הלל מברכים.

למעשה יש בזה שלוש דעות בראשונים. א) לדעת רש"י והרמב"ם אין מברכים על ההלל של ראש חודש. ב) לדעת הרבה ראשונים יש לברך על ההלל של ראש חודש, וכך דעת בעל הלכות גדולות, רי"ץ גיאת, ראב"ד, ר"ת, רא"ש ור"ן. ג) לדעת רב האי גאון, ר"ח ותלמידי רבנו יונה, אם אומרים את ההלל בציבור מברכים על ההלל, אבל כשאין שם מניין אין מברכים על אמירת ההלל.

המנהג למעשה
למעשה נתקבלו בישראל שלושה מנהגים. מנהג האשכנזים ידוע ומפורסם, שמברכים על ההלל בראש חודש, וגם יחיד שאומרו לבדו מברך עליו.

אולם לגבי מנהג ספרדים יש חילוקי מנהגים. בעבר אמנם נהגו בספרד עצמה לברך על ההלל בראש חודש, כפי שכתבו הר"ן והמגיד משנה. אולם כיום מוסכם שהיחיד אינו מברך על ההלל בראש חודש, אולם כאשר אומרים אותו בציבור יש שמברכים עליו יש שאין מברכים עליו.

השולחן ערוך (או"ח תכב, ב) כתב שמנהג הספרדים שחיו בסביבות ארץ ישראל שלא לברך על ההלל בראש חודש. אולם מנהג רוב הספרדים שחיו בצפון אפריקה, ובכללם יושבי מרוקו וטוניס וג´רבה, לברך על ההלל כאשר אומרים אותו במניין. והמנהג הרווח היה שהחזן מברך לפני ההלל ואחריו ומוציא בברכתו את כל הקהל. וכך נהגו גם בטורקיה. וכך כתב הרב משה חלפון הכהן אב"ד ג´רבה (ברית כהונה או"ח ר, ה). וכך כתב גדול רבני טורקיה בדורו, הרב פלאג´י (כף החיים סו"ס לג), וכך כתבו בספרים: שלמי חגיגה דף רכד; חסד לאלפים תכב, ב; שער המפקד; וכך נהגו בטוניס, כמו שכתב בשו"ת שואל ונשאל ב, ס, ובשו"ת מקוה המים ג, כד. וכך כתב למעשה הרב שלום משאש (רבה של ירושלים) בתבואות שמש או"ח סח. והוא עצמו נהג לברך בלחש עם החזן. ולמעשה ראוי ונכון שכל עדה תמשיך במנהגה.

בני עדות שונות שמתפללים ביחד
כאשר בני עדות שונות מתפללים יחד, טוב שגם כאשר החזן אינו נוהג לברך, אחד מאלו שמנהגם לברך על ההלל בראש חודש יאמר את הברכות שלפני ההלל ואחריו בקול רם ויכוון להוציא בברכותיו את כל השומעים, וכך יוכלו עולי צפון אפריקה לצאת בברכותיו כמנהגם.

ואף אלו שאינם נוהגים לברך על ההלל יענו אמן, וייצאו בזה ידי כל הפוסקים, שכבר למדנו שדעת רוב הראשונים שצריך לברך על ההלל בראש חודש. ואמנם ברור שהנוהגים שלא לברך צריכים להמשיך במנהגם, שהם נשענים על הרמב"ם ורש"י ומסורת אבותיהם, אולם כאשר הם נמצאים עם חברים שנוהגים לברך, טוב שישמעו את ברכתם ויענו אמן, ובזה ייצאו ידי כל הדעות. וכך שמעתי ממו"ר הראשל"צ הרב מרדכי אליהו שליט"א (ולא חשש למה שמובא ביחו"ד ד, לא).

------------------
פורסם גם במדור "רביבים" מהעיתון 'בשבע'.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il