ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בקראון פלזה עם הרב שמואל אליהו והרב יוני לביא ושבת שירה עם הרב סבתו
בית המדרש בית מדרש קרוב אליך

גליון 154

נושאו הלא־צפוי של ספר בראשית

לחץ להקדשת שיעור זה
אחת השאלות היסודיות ביותר על התורה מתגלה כאחת הקשות ביותר. השאלה היא זו: מהו העיקרון הדתי הבסיסי שמלמדים אותנו סיפורי האבות והבנים בספר בראשית, מפרשת לך לך עד סוף החומש? מהו הדבר הגדול שהם באים להשמיענו? כמובן, אברהם הביא את אמונת־הייחוד לעולם ששכח אותה, אך הקורא בחומש כמעט שאינו נתקל בעניין זה.
פרשות בראשית ונוח עוסקות בבריאה. ארבעת החומשים האחרונים עניינם התגלות וגאולה. אך מה עניינו של רוב ספר בראשית, מפרק יב עד פרק נ?
תאמרו, גילוי האמונה בה'? נכון, אברהם, יצחק ויעקב מכירים בה' ומאמינים בו. אבל כך גם גויים כגון מלכיצדק, בן זמנו של אברהם, המתואר כ"כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן" (בראשית יד, יח). אפילו פרעה מכיר בה', ואומר על יוסף "הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱ־לֹהִים בּוֹ?" (מא, לח). ה' מדבר אל אברהם, אל יצחק ואל יעקב, אבל גם אל אבימלך מלך גרר (כ, ג־ז) ואל לבן הארמי (לא, כד). מה מיוחד אם כן באבות?
נכון, נושא מרכזי בסיפורי האבות הוא הבטחות הארץ והזרע שה' חזר ונתן להם. אך ה' מבטיח הבטחות דומות גם לישמעאל ולעשו, והתורה כמו יוצאת מגדרה לספר לנו שהן התגשמו עוד לפני שהתגשמו הבטחות לבני בריתו של ה' (ראו בראשית כה, יב־יח, על ילדיו של ישמעאל; ובפרק לו על צאצאי עשו).
השאלה היא, אם כן, אמתית ומביכה. מה שונה באבות? מה הם חידשו בעולם? במה הייתה אמונת־ה' שלהם שונה מאחרות בזמנם? יש לכך תשובה – והיא אינה מן הצפויות. יש נושא אחד המופיע בחלק זה של התורה שש ואולי שבע פעמים. בכל פעם שאחד מבני משפחת הברית ובנותיה עוזב את מקומו ואת ביתו ובא בשערי העולם החברתי החיצון, הוא נתקל בעולם של פריצות והפקרות.
שלוש פעמים נאלצים אברהם (פרקים יב ו־כ) ויצחק (פרק כו) לעזוב את ביתם בגלל רעב. שניהם יורדים לגרר, ואברהם גם למצרים. בכל שלושת המקרים, הבעל ירא פן ירצחוהו כדי לקחת את רעייתו לארמונו של השליט. בכל שלושת המקרים הוא מספר שהיא אחותו. זהו שקר, או במקרה הטוב חצי־אמת. בכל המקרים השליט מוחה על כך כשהאמת מתגלה. ברור שאלמלא הייתה הסכנה אמתית לא היו האבות בוחרים בדרך המרמה.
במקרה הרביעי, אצל לוט בסדום, תושבי העיר מתגודדים סביב בית לוט ודורשים לאנוס את אורחיו (פרק יט). לוט מציע להם כתחליף את בנותיו הבתולות. רק פעולתם המהירה של האורחים, המלאכים, שהיכו את האנשים בסנוורים, מצילה את משפחתו של לוט מהאלימות.
במקרה החמישי, שכם, בנו של נשיא ארץ שכם, אונס וחוטף את דינה שיצאה "לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ" (פרק לד). הוא מחזיק אותה כבת ערובה, וגורם לשמעון ולוי לרמות את תושבי העיר ולשפוך את דמם כדי להצילה.
ישנו עוד מקרה גבולי, פרשת יהודה ותמר (פרק לח), שהוא מסובך מן האחרים ושונה מהם. וישנו, לבסוף, המקרה השישי שבפרשת השבוע שלנו, שבו מנסה אשת פוטיפר לפתות את יוסף, ומִשהוא נמלט ממנה היא מאשימה אותו באונס וגורמת למאסרו.
כללו של דבר, בפרקי האבות והבנים בספר בראשית שזור נושא מתמשך: ניגוד בין בני בריתו של אברהם אבינו לבין שכניהם, ניגוד שעניינו איננו אמונה, במובנה השגור של המילה. מחוץ לבית הברית שוררות מתירנות, הפקרות ופתיינות.
מכאן דרך חדשה להבין מהי אמונת אברהם. המילה "אמונה" מתפרשת בדרך כלל, ודאי בתרגומיה הלועזיים אך גם בשפת היומיום שלנו, כמערכת של תפיסות, עקרונות וידיעות לא מוכחות, שבסיסה אינו רציונלי. אך לא מכאן באה המילה הזו. "אמונה" קשורה ב"נאמנות", ב"אמונים" וב"אמון". אמונה היא יושר, היא כיבוד מחויבויות, היא עמידה בהבטחה, היא התנהגות המעוררת אמון. האמונה מתקיימת במערכות יחסים, ובראש ובראשונה בנישואים.
בתפיסתה של התורה, מקומו הנכון של הקשר הפיזי הזה הוא במסגרת הנישואין; והנישואין הם במקרא תיבת התהודה המובהקת של רעיון הברית. הנישואים הם פעולה הדדית של התחייבות, שבה שני אנשים, המכבדים את ההבדלים ביניהם ומוקירים איש את יחידותו האנושית של רעהו, מצרפים את גורלותיהם יחדיו בקשר של אהבה וסוללים עתיד של צוותא. כשהנביאים רוצים לדבר על יחסי הברית בין אלוקים לבין עמו, הם משתמשים תמיד במטפורת הנישואים.
אלוקי אברהם הוא אלוקי האהבה והאמון, שאינו כופה את רצונו בכוח הזרוע אלא מדבר אלינו בעדינות המזמנת אותנו להחזיר לו אהבה ואמון. הטיעון של ספר בראשית נגד עבודת האלילים, טיעון שכוחו הרטורי טמון דווקא בכך שהוא מבוטא בעקיפין, באמצעות סדרת סיפורים, הוא כזה: האלילות יוצרת עולם של יצריות בלתי מרוסנת, של היעדר קוד מוסרי של שליטה עצמית, ושל סגידה לכוח – וצירוף זה מוביל לאלימות ולניצול.
אלימות וניצול במשפחה קיימים גם כיום, גם בקרב יהודים דתיים, וזוהי חרפה נוראה. אל מולה עומדת עדותו של ספר בראשית כי אמונה באלוקים משמעה המחייב הוא גם נאמנות ואמון בנישואים. האמונה – זו שבין אדם למקום וזו שבין אדם לחברו – מחייבת אהבה, נאמנות וריסון יצרים. סיפורי האבות והאימהות מלמדים אותנו שאמונה איננה מערכת קדם־מדעית או פסבדו־מדעית המבקשת להסביר מדוע עולם הטבע הוא מה שהינו. אמונה היא שפת היחסים, היא הכוריאוגרפיה של האהבה.
חברה שאיבדה את האמונה, סופה שהיא זונחת את עצם הרעיון של המוסר, והתוצאה בטווח הארוך היא אלימות וניצול החלשים בידי החזקים. נשים סובלות. ילדים סובלים. האמון נשבר דווקא במקום שהוא חיוני. כך היה בעולם בימי האבות. לצערנו, כך הוא גם כיום. היהדות, מנגד, מקדשת מערכות יחסים, ובראשן זו שבין איש ואשתו – שבהביננו אותה אנו מתקרבים, ככל שיכול אדם להתקרב, להבנת אהבתו של אלוקים כלפינו.




עוד בנושא קרוב אליך
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il