בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • חודש אדר
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

דקלה אלואי ז"ל

"משנכנס אדר מרבין בשמחה"

בירור הלכתי ומחשבתי בענייני החודש וייחודו.

undefined

25 דק' קריאה

פורים




מבוא
אימרת חז"ל: "משנכנס אדר מרבין בשמחה" 1 , משקפת תכונה מיוחדת שיש לחודש אדר, המתגלה מיד עם תחילת החודש, ומאפיינת את החודש כולו. בשונה מחג הפורים שיש בו מצוות מוגדרות, באִמרה זו אין הגדרה לסוג השמחה שיש להרבות בה במהלך החודש. העיון במקור להלכה, מלמד שהיא איננה פשוטה כפי שהיא נראית ממבט ראשון.

ברצוננו לעסוק בשאלות הבאות:
1. האם קביעה זו היא לדעת הכל, או שהיא שנויה במחלוקת?
2. מה הסיבה לשמחה זו?
3. האם זוהי הלכה בעלת השלכות מעשיות מוגדרות, או שהיא הדרכה רוחנית בלבד?
כמו כן, ברצוננו לעסוק בשאלה הכללית: במה נשתנה חודש אדר משאר החודשים שבהם חל מועד, ושלמרות זאת אין מרבים בהם בשמחה מתחילת החודש, אלא במועד עצמו בלבד?

>> שבת זכור (ויקישיבה)
>> הכל על מחצית השקל 
>> תאריך וזמני שבת זכור השנה


א. עיסוק במקור הדין
שנינו במשנה במסכת תענית:
"משנכנס אב ממעטין בשמחה" (פ"ד מ"ו).

בעקבות דברי המשנה, הגמרא מביאה שתי מימרות של שני אמוראים:
" אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה - כך משנכנס אדר מרבין בשמחה. אמר רב פפא:הלכך, בר ישראל דאית ליה דינא בהדי נכרי - לישתמיט מיניה באב דריע מזליה, ולימצי נפשיה באדר דבריא מזליה" (תענית כט ע"א).


נראה שהסוגיה בנויה בדירוג: המשנה עוסקת במיעוט השמחה בחודש אב, וממנה לומד רב יהודה שאם "משנכנס אב ממעטין בשמחה", יש ללמוד שגם "משנכנס אדר מרבין בשמחה". לאור מסקנתו של רב יהודה מסיק רב פפא: אם יש ייחוד לטובה באדר ופורענות באב, בן ישראל שיש לו דין עם נוכרי, כדאי לו להשתדל ולהשתמט ממנו באב ולדון עמו באדר 2 .

אולם בדברי הגמרא יש לדון בכמה היבטים:

מה פשט דברי רב יהודה (משמיה דרב), מהי השמחה שמרבים בה משנכנס אדר? ואם "משנכנס" בדווקא - מתחילת חודש אדר, היכן מצינו שיש מצווה בשמחה יתרה מתחילת החודש, או שיש בו איסור בהספד?



כמו כן יש לשאול: מהו הלימוד מ"משנכנס אב"; האם יש קשר בין הסיבה למיעוט השמחה באב לריבוי השמחה באדר, כפי שניתן להבין, לכאורה, מלשון הגמרא: "כשם" (כששימוש הביטוי הוא לשם השוואה)? ואולי אף להפך, כיצד ניתן ללמוד מ"משנכנס אב" שהייתה בו התגברות של הצרות מיום ליום, ל"משנכנס אדר" שאין ברור מה השמחה שהתגברה בו עד פורים?

ואף זו יש להוסיף: מדוע המשנה לא ציינה במפורש: ש"כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה"? האם ניתן להסיק מכך שרב יהודה הוא שלמד מהתנא של משנתנו שדבריו כוללים גם את אדר; משום שאם "משנכנס אב ממעטין בשמחה" בשל הפורענות, משנכנס אדר, בשל הנִסים והשמחה, לא כל שכן? אולם, לפי זה אולי התנא צריך היה להתנסח הפוך, ולומר את דבר ה'טובה' "משנכנס אדר" ולא את ה'פורענות', ואנו נלמד מכך לעניין "משנכנס אב" 3 ! אם תאמר שבשל הָהֶקְשֵר של המשנה שנמצאת במסכת תענית, העוסקת בדברים שאירעו בי"ז בתמוז ובט' באב, המשנה ציינה דווקא את מיעוט השמחה באב, הרי היא הנותנת: מדוע לא הוזכרה משנה זו במקומה הראוי - במסכת מגילה, "משנכנס אדר" ואחר כך נלמד ממנה על חודש אב! (אמנם, ניתן לתרץ שמשנכנס אב יש מעת כניסתו מיעוט בשמחה, שכן מראש חודש מתגברים מנהגי האבלות. ואילו משנכנס אדר אין דבר שמחה מיוחד שמתחדש עד ליום הפורים עצמו. אולם זה, גופא, מקשה על השוואת הגמרא ביניהם).

שמא ניתן להסיק מכאן שיש מחלוקת בין התנא של משנתנו שסובר שרק באב ממעטים בשמחה, ובין רב יהודה (בשם רב) המסתמך על דעה אחרת שגם באדר מרבים בענייני החודש? אך עדיין צריך עיון.

המאירי ביאר שאין מדובר על ריבוי בשמחה במובן הפשוט, אלא על אזכור המאורע המשמח שהתרחש במהלך אותו החודש, והודיה עליו בזמן התפילה 4 :
"הכל הערה שראוי להתפלל ולהודות לאל בכל עת ובכל זמן כפי הנאות למה שאירע באותו זמן וכן שצריך לברך על הטובה ועל הרעה כמו שהתבאר".

ניתן לומר שהמאירי ביאר את דברי רב יהודה שלא כפשטם, משום שלא ידועה כל שמחה יתרה שמצוּוִים להרבות בה "משנכנס אדר". בכיווּן דומה מבואר בספר 'נימוקי אורח חיים', ומסקנתו שאין הגדרה לשמחה זו, ועל כן: כל אחד ישמח במה שמשמחו 5 :
"ובכל דבר שנוכל להרבות בשמחה - מצוה איכא, וכל אחד ישער בליבו ונפשו, אלא נקט פרטי הדברים לשמחה שאז היה ממעט אחריני איזו דברים, ושהיה משמע רק באלו הדברים ירבה אז בשמחה ובאמת מצוה בכל מה שאפשר להרבות בליבו ועניניו בשמחה של מצוה ולקיים דברי חכמים על כן נקטו סתם כנזכר עכ"ד בשער יששכר".

חובת השמחה שלא הוגדרה למעשה, היא כנראה המקור למנהג של קהילות רבות, שנהגו לתלות מראש חודש אדר טבלאות שכתוב עליהם: "משנכנס אדר מרבין בשמחה" 6 , ויש שנהגו לתלותן במקום שבו השאירו אמה על אמה בלי טיח וסיוד כ'זכר לחורבן' - משום שהוא מזכיר את צער החורבן, ובאדר צריך להסתירו כדי להרבות בשמחה 7 . (לקמן נבאר שריבוי השמחה באדר קשור גם לבניין המקדש והוא בא תחת מיעוט השמחה באב מפני החורבן). אולם יש לשאול - האם ישנה משמעות מעשית נוספת להחלת ענייני החג כבר מ"שנכנס אדר"?

מן הדין להתייחס גם לדברי רב פפא: "הלכך, בר ישראל דאית ליה דינא בהדי נכרי - לישתמיט מיניה באב דריע מזליה , ולימצי נפשיה באדר דבריא מזליה ". בפשטות יש בדבריו השלכה מעשית לדין של ריבוי בשמחה "משנכנס אדר", משום שיש בכך סימן שכדאי לדון עם נוכרי באדר מתחילת החודש. אך כבר הקשו הראשונים: כיצד ניתן להסתמך על המזל הרי קיימא לן 8 : "אין מזל לישראל" 9 ?

>> האם ישראל אינם מעל המזל?
>> שמח ואבלות בחודש אדר
>> הקשר בין חודש אדר ומזל דגים

ב. בירור שיטת רש"י

יש לעיין היטב גם בדברי רש"י בפירוש דברי רב יהודה:
"משנכנס אדר - ימי נִסּים היו לישראל: פורים ופסח".

בדבריו יש לדקדק בשני עניינים: מדוע היה צריך להדגיש ש"מרבין בשמחה" משום נס הפורים, הרי זה 'מִלְתא דפשיטא'? ועוד, מדוע קשר את חג הפסח ל"משנכנס אדר", לכאורה, היה מקום להזכיר את פורים בלבד 10 ?

ה'שפת אמת' בחידושיו לש"ס ביאר את דברי רש"י האלה, בדרך הבאה 11 :
"לולי פירוש רש"י משום פורים ופסח, ויותר נראה מהא דתלי לי' באב משום שבאדר היה קיום הקרבנות והמקדש. דבאדר זמן שקלים לחדש בניסן התרומה חדשה, ונדבו בנ"י בשמחה שקלי הקודש וכמבואר כמה פעמים בפסוק כשהתנדבו בנ"י למקדש היה שמחה גדולה בעולם, וכיון שקבלו עליהם בשמחה נדבת הלשכה עדיין השמחה נמצא באדר. וכשקורין פרשת שקלים מתעורר זה".

ה'שפת אמת' מבאר את הדגשת רש"י, שהשמחה היתרה נובעת בשל פורים ופסח. אלמלא הדגשה זו היה מקום לבאר שהשמחה המרובה קשורה דווקא לענייני בניין המקדש והשמחה הכרוכה בו, הואיל ובראשית חודש אדר החלו באיסוף השקלים; שבכל שנה ושנה היו חוזרים ומזכירים את ענייני בניין המקדש, ולאחר החורבן עושים זאת על ידי קריאה ב'פרשת שקלים'. בכך ניתן גם לבאר את הניגודיות שבדברי רב יהודה, שכשם ש"משנכנס אב" ומתגבר החורבן - "ממעטין בשמחה", כך "משנכנס אדר" ומתרבה הבניין - "מרבין בשמחה" 12 .

לעומתו, ה'אליה רבא' פירש את לשון רש"י בכיוון אחר. רש"י מפרש בדברי רב יהודה שחובת ריבוי השמחה כוללת את שני החודשים - באדר מפני הפורים ובניסן מפני הפסח 13 :
" ונ"ל דניסן הוא כאדר שהרי פירש"י 'משנכנס אדר': ימי ניסים היה לישראל פורים ופסח'. וזה נ"ל כוונת רש"י דמה דאמר 'משנכנס אדר' כוונתו נמי אניסן, דקשה לרש"י נימא נמי אניסן 'משנכנס' לכן פירש דבאמת כן כוונתו".

וכן כתב ה'עץ יוסף' 14 . ברם, זהו חידוש גדול לומר שיש חובה לריבוי שמחה גם בניסן. בנוסף, יש לשאול, לפי זה, מדוע אין מזכיר גם בסיוון על מתן תורה וגם בתשרי על הסוכות 15 ?

בשל דברים אלו רבי יעקב עמדין סבר שרש"י התכוון לענות על קושיה אחרת: מדוע דווקא באדר יש להרבות שמחה מתחילת החודש, ובחודשים אחרים שנעשו בהם נִסים ונקבעו בהם מועדים לא מצווים להרבות בהם בשמחה?! וזה לשונו 16 :
"פשוט שהוצרך לכך משום דאי משום פורים גרידא א"כ לימא נמי ניסן וכִסלו אלא ע"כ משום שהתחילו ימי נסים רצופים ותכופים זה לזה. וי"ל עוד שרצה לרמז ג"כ שבשנה מעוברת אין שמחה נוהגת אלא באדר שני. וה"ט משום דימי נסים סמוכים הם. וכדאמרינן (פ"ק דמגילה ו ע"ב) אליבא דרשב"ג דאדר שני עיקר לענין קריאת מגילה, משום דמסמך גאולה לגאולה עדיף".

ומכאן שאין ריבוי של שמחה, בכניסת החודש, אלא באדר ולא בניסן. הסיבה לכך היא שרק חודש שיש בו רצף של נִסים קובע חשיבות לעצמו בריבוי שמחה בתחילתו. לסברא זו יש נפקא מינה להלכה בשנה מעוברת. ריבוי השמחה במקרה כזה יהיה מחויב דווקא באדר שני שיש בו את הרצף עם פסח.

כאן המקום לציין את הערתו של מרן הרצי"ה קוק זצ"ל שהעיר בכתב ידו על גליון הגמרא שלו במסכת תענית 17 :
"ושואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם לפסח שלושים יום".

משמע שאף הוא הבין את דברי רש"י לאור הקשר בין פורים לחג הפסח. השמחה בחודש אדר כוללת את התחלת הדרישה וההכנות לקראת הפסח. זוהי תוספת של שמחה שיש בחודש הזה 18 .

הסבר מקורי נוסף לדברי רש"י, בכיוון זה, הובא בספר 'שערי הלכה ומנהג' לאדמו"ר רבי מנחם מענדל מחב"ד. על פיו מתבאר מדוע דווקא באדר קיימת ההלכה של "משנכנס". באדר יש 'יום זכאי' והוא מה שגרם לקביעת המועד להשמיד, להרוג ולאבד את היהודים דווקא באדר - בנפילת הפור בחודש שמת משה רבנו. אלא שהמן לא ידע שבו גם נולדה והוכשרה גאולתם של ישראל - בפסח. ומשם כך יש בו כפל של שתי גאולות 19 :
"לפי זה נמצא שזה שמרבין בשמחה בחודש אדר הוא עד"ז: 'והוכפלו בו ניסים' 20 והוא 'יום זכאי'... הרי נמצא שבחודש אדר ישנם שני העניינים הנ"ל: זהו חודש שיש בו יום זכאי - ז' אדר; והוכפלו בו הניסים והגאולות - כי יום ז' אדר הוא מקור וסיבה לשתי גאולות: הישועה והגאולה ממצרים וגאולת פורים. וי"ל שזוהי כוונת רש"י בהוסיפו 'פורים ופסח': הגדר ד'משנכנס אדר מרבין בשמחה' אינו רק מחמת שמחת פורים (י"ד אדר) אלא מפני שהחודש הוא חודש זכאי שהביא 'ימי ניסים לישראל' - גם לפסח (וכנ"ל שישועת ישראל בפסח הנה לידתה התחלתה וסיבתה בז' אדר), ולכן תיכף 'משנכנס אדר מרבין בשמחה'" 21 .

ג. מחלוקת הבבלי והירושלמי בנוגע להקדמת קריאת המגילה
אנו מוצאים מחלוקת בין התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי שמשמעותית מאוד לענייננו. התלמודים נחלקו לגבי אפשרות ההקדמה של קריאת המגילה לראש חודש. המשנה קובעת, לכאורה, בצורה מוחלטת, שאין אפשרות להקדים:
"מגילה נקראת באחד עשר, בשנים עשר, בשלשה עשר, בארבעה עשר, בחמשה עשר, לא פחות ולא יותר..." (מגילה פ"א מ"א).

על פי דברי המשנה ניתן להקדים, במקרים מסוימים, את קריאת המגילה עד לי"א באדר, אולם ניתן להסיק ממנה שלא ניתן להקדים מעבר לכך 22 . מקור דברי המשנה שנוי במחלוקת אמוראים בתלמוד הבבלי 23 :
"מגילה נקראת באחד עשר... היכא רמיזא? אמר רב שמן בר אבא אמר רבי יוחנן, אמר קרא: 'לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם' (אסתר ט', לא) 24 - זמנים הרבה תקנו להם... ורבי שמואל בר נחמני אמר, אמר קרא: 'כימים אשר נחו בהם היהודים' (אסתר ט', כב) 25 , ימים כימים - לרבות אחד עשר ושנים עשר... רבי שמואל בר נחמני מאי טעמא לא אמר מ'בזמניהם'? - זמן זמנם זמניהם לא משמע ליה. ורב שמן בר אבא, מאי טעמא לא אמר מ'כימים'? - אמר לך: ההוא לדורות הוא דכתיב".

בעוד שבדברי הבבלי אין מקום להקדמת הקריאה לפני י"א, בירושלמי מובאת דעתו של רבי נתן ש"משנכנס אדר" ניתן לקרוא את המגילה, ו"כל החודש כשר לקריאת המגילה". מכך למדנו, שיש לעניין שמחת החודש השלכה הלכתית:
" תני בשם רבי נתן 'כל החדש כשר לקריאת המגילה' מה טעמא? 'והחדש אשר נהפך להם מיגון לשמחה וגו'. אמר רבי חלבו ובלבד עד חמשה עשר 26 דאמר רבי אבהו בשם רבי לעזר 'לא יעבור' ולא יעבור. רבי יצחק בר נחמן בשם שמואל 'לא יעבר' ולא יעבר הדא דאת אמר לקריאת המגילה, אבל לעשות סעודה אינן עושין אלא בארבעה עשר ובחמשה עשר ואין מחלקין לעניים אלא בארבעה עשר ובחמשה עשר - אין עיניהם של עניים תלויות אלא בארבעה עשר ובחמשה עשר. 'ויהיו' אילו לקריאה ואילו לסעודה, רבי חלבו רבי חונה בשם רב: 'והימים האלה נזכרים ונעשים'. 'נזכרים' - בקריאה 'ונעשים' - בסעודה. זאת אומרת שמגילת אסתר ניתנה להדרש" (מגילה פ"א ה"א).

רבי דוד פרנקל בפירוש 'שיירי הקרבן' 27 התייחס לבעיה שמתעוררת בדברי רבי נתן, שלכאורה, סותרים את מסקנת המשנה. תשובתו היא, שדברי המשנה הם לכתחילה, ואילו רבי נתן העמיד את דבריו בדיעבד, כשאין ברירה אלא להקדים.

אולם קשה עליו מלשון המשנה: "לא פחות ולא יותר", שמשמע שגם בדיעבד הדין הוא שלא ניתן להקדים. ועוד שהתוספתא עצמה מביאה דוגמה של דיעבד שגם בה, לכאורה, אין אפשרות להקדים 28 :
"היוצאין בשיירה ומפרשין בספינה קורין בארבעה עשר".

על פי דברי ה'בית יוסף', שיובאו לקמן, ניתן לומר שיש כאן מחלוקת, ואולי אף 'רגליים לדבר' שקיימת מחלוקת תנאים בעניין. שאם לא כן, כיצד יחלוק רבי נתן על משנה מפורשת? דברי רבי נתן בירושלמי מבוססים, כאמור, על פסוק שהביא כמקור לדבריו:
"כימים אשר נחו בהם היהודים מאויביהם והחדש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלח מנות איש לרעהו ומתנות לאבינים" (אסתר ט', כב).

פסוק זה יכול להתבאר כך - שהגזירה הייתה על החודש, לא פחות משהייתה על הימים המסוימים בו. לאחר הנס והמהפך נהפך להם "החודש" כולו "מיגון לשמחה", ועל כן ניתן להחשיב את מי שקרא מתחילת החודש כקורא את המגילה בזמנה, משום שהוא עדיין בזמן הנס 29 . כמובן, שגם לדעת רבי נתן, עדיף, לכתחילה, לקרוא בי"ד.

על פי זה "משנכנס אדר מרבין בשמחה" משום שהנס, ביסודו, חל על החודש כולו, וענייניו מתחילים מראשית החודש 30 .

ניתן אמנם להפריך את ההתבססות על פסוק זה לאור הפסוק שלפניו, שבו הודגשה השמחה בימי הפורים שבחודש דווקא, ולא כל החודש, כדכתיב:
"לקים עליהם להיות עשים את יום ארבעה עשר לחדש אדר ואת יום חמשה עשר בו בכל שנה ושנה" (שם כא) 31 .

אלא שמהפסוקים על הגזירה והפור אנו לְמֵדִים שיש עניין מיוחד בחודש כחודש עצמו:
"בחדש הראשון הוא חדש ניסן בשנת שתים עשרה למלך אחשורוש הפיל פור הוא הגורל לפני המן מיום ליום ומחדש לחדש שנים עשר הוא חדש אדר" (אסתר ג', ז).

בראשית, הפיל המן את הפור על החודש - ועלה בגורל חודש אדר, והדבר נשא חן בעיניו, ורק אחר כך הפיל פור על היום בחודש. כפי שמפרש רש"י שם:
" הוא הגורל - הכתוב מפרש ומהו הפור הוא גורל הפיל הגורל באיזה חדש יצליח. מיום ליום - באיזה יום בחדש שיצליח".

הגמרא מבארת את העניין המיוחד שהמן מצא בחודש עצמו:
"'הפיל פור הוא הגורל', תנא: כיון שנפל פור בחדש אדר שמח שמחה גדולה, אמר: נפל לי פור בירח שמת בו משה. ולא היה יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד" (מגילה יג ע"ב).

במקום שהגמרא קיצרה, המדרש האריך. הוא מתאר לפרטים את תהליך הפלת הפור שביצע המן.
"בחדש הראשון הוא חדש ניסן וגו', תני: כשאמר המן הרשע לאבד את ישראל אמר היאך אני שולט בהן הריני מפיל גורלות, ורוה"ק צווחת (יואל ד', ג) 'ואל עמי ידוּ גורל', אמר לו הקדוש ברוך הוא: רשע בן רשע גורלך עולה להצלב, הפיל פור הוא הגורל, עליו נפל הגורל, למה - 'כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים' (תהלים קכ"ה, ג)... בתחלה הפיל פור בימים שנאמר 'מיום ליום', הפיל פור ביום אחד בשבת עמד שרו לפני הקדוש ברוך הוא ואמר: רבש"ע בי נבראו שמים וארץ וכו'.. הפיל פור ביום שני ועמד שרו לפני הקדוש ברוך הוא וכו'..." (אסתר רבה ז, יא).

כך המדרש מונה את הימים כולם, ובכולם לא עלה הגורל בידו, משום שבכל יום נדחה על ידי שָׂרוֹ של אותו היום 32 . משום כך החליט המן להפיל פור על החודשים. בכל חודש הוא נפגש בזכותם של ישראל, חוץ מבחודש אדר:
"כיון שראה אותו רשע שאין הגורל נופל בו בימים חזר לחדשים, התחיל בחדש ניסן ועלה בו זכות פסח, באייר זכות פסח קטן וזכות המן... עלה ראש חדש אדר ולא מצא בו שום זכות התחיל הרשע לשמוח".

לאחר שהפיל פור על החודשים הטיל פור על המזלות, וגם שם עלתה זכות לכל מזל, למעט מזל דגים, מזלו של חודש אדר:
"חזר ובדק במזלות טלה זכות פסח... בא לו מזל דגים שהוא משמש בחדש אדר ולא נמצא לו זכות, ושמח מיד ואמר אדר אין לו זכות ומזלו אין לו זכות ולא עוד אלא שבאדר מת משה רבן, והוא לא ידע שבאחד באדר מת משה ובאחד באדר נולד משה, ואמר: כשם שהדגים בולעין כך אני בולע אותן, אמר לו הקדוש ברוך הוא: רשע, דגים פעמים נבלעין ופעמים בולעין ועכשיו אותו האיש נבלע מן הבולעין".

נמצינו למדים, שיש סגולה מיוחדת לחודש הזה. בפנימיותו זהו זמן שמחה וגאולה לישראל, על אף שבחיצוניותו הוא מראה פנים לשונאי ישראל, כאילו הוא זמן פורענות לישראל. המן עצמו גילה על ידי הפור שיש בחודש עצמו עניין מיוחד, אלא שטעה לחשוב שעניינו של החודש הוא פורענות לישראל. הקב"ה חשף את טעותו והפך את מחשבתו - והתגלה היסוד השמח של החודש, שאינו מצטמצם ביום מסוים. אולם, לפי זה, הפור על היום בחודש - הוא הקביעה באיזה יום יתגלם העניין הכללי של החודש בצורה הטובה ביותר 33 . על כן, לדורות, כבר משנכנס החודש יש לציין את הנס, ולהרבות בו בשמחה 34 .

דברי הירושלמי אף הובאו להלכה ב'בית יוסף', ודקדוק בדבריו מראה שסבר שיש מחלוקת עקרונית בין הבבלי לירושלמי גם ב'שעת הדחק', ובפסיקה למעשה, במקרה של 'שעת הדחק', פסק כירושלמי 35 :
"ונ"ל דההיא דירושלמי דכל החדש כשר לקריאת מגילה לא ס"ל לתלמודא דידן מדלא מייתי לה. ומכל מקום בשעת הדחק שאי אפשר בענין אחר כלל, כדאי הוא הירושלמי לסמוך עליו".

וכן הביא גם ב'שולחן ערוך' בשם 'יש אומרים' 36 , שעוברי דרכים יכולים, בדיעבד, לקרוא מתחילת החודש. והרמ"א שם הוסיף: "והכי נהוג".

בנוסף לדין של קריאת המגילה מתחילת החודש, הוסיף המהר"י אסאד ולמד מדברי הירושלמי, שאף ניתן לשלוח 'משלוח מנות' מתחילת החודש, במקום שאינו יכול לשלוח בזמנו 37 :
"ועוד הרי איתא בירושלמי כל החדש כשר לקריאת המגילה שנאמר והחדש אשר נהפך וכו' והכי קימ"ל 'בשולחן ערוך': 'המפרש בים ויוצא בשיירא ואינו מוצא מגילה להוליך עמו וא"א להמתין עד י"א וכו' קורא אפילו מתחילת החדש ' ('אורח חיים' תרפ"ח, ז), וה"נ נזכרים ונעשים כתיב איתקשו אם א"א להמתין יקיים משלוח מנות מתחלת החודש ומאז שפיר מקרי מלתא דמצי עביד לה השתא ומצי שפיר משוי שליח לשלחו ע"י בי"ד מתחלת החודש".

על פי זה ניתן לבאר שהמחלוקת בין הבבלי לירושלמי היא למעשה בעניין "משנכנס אדר": לפי הירושלמי יש השלכה מעשית לכך שחלק מענייני החג מתחילים מתחילת החודש, ואילו לפי הבבלי ענייני החג, כולם, מתחילים רק בסמוך לחג.

ד. שיטת הרמב"ם בעניין "משנכנס אדר"
הרי"ף 38 הביא את דברי רבי יהודה בסוגייתנו, וגם הרא"ש הזכיר אותם בפסקיו להלכה 39 . אולם הרמב"ם פסק להלכה בהלכות תעניות רק את דברי המשנה: "משנכנס אב ממעטין בשמחה" 40 , אך השמיט את דברי ר' יהודה ורב פפא ולא הזכירם להלכה כלל. לעומתו, הטור וה'שולחן ערוך' הזכירו את הדין של אב והשמיטו בנוגע לאדר, אך בשונה מהרמב"ם - הזכירו גם את ההלכה של להשתמט מִדִּין עם הגוי באב 41 .

לעומתם, ה'מגן אברהם' 42 הזכיר את דין "משנכנס אדר" להלכה, וכך גם ה'משנה ברורה' 43 :
"משנכנס אדר מרבין בשמחה ומי שיש לו דין עם עכו"ם ישפוט באדר" 44 .

על כך שהרמב"ם, הטור ו'השולחן ערוך' השמיטו דין זה הקשה ה'חתם סופר' 45 . בהסברו לשיטת הרמב"ם, הוא מראה שיש מחלוקת אמוראים עקרונית בנוגע לדין של 'משנכנס אב' ו'משנכנס אדר'.

זהו סיכום שיטתו:
א. רב יהודה ביאר את הסוגיה אליבא דרב. לרב שיטה עקבית לגבי אב ואדר שענייניהם מתחילים מראש חודש. לפי שיטה זו ניתן להבין את הביטוי "כשם שמשנכנס אב..." שיש התאמה ודמיון ביניהם. אולם דין זה שנוי במחלוקת מפורשת ביחס לחודש אב, ומכלל זה המחלוקת היא גם לענייני חודש אדר.

ב. הרמב"ם לא פסק כרב, אלא כמאן דאמר שדיני האבילות (תספורת, כיבוס ואכילת בשר) חלים רק בשבוע שחל בו תשעה באב ולא מראש חודש; המיעוט בשמחה שיש "משנכנס אב" - הוא רק ב'בניין של שמחה' (כגון חתונות). על כן הוא סבר שכשם שלא פסקנו אליבא דרב בענייני חודש אב, כך אין לפסוק על פיו באדר שיש להרבות בשמחה מתחילת החודש.

ג. ניתן לומר, לדעת רב יהודה, ש"משנכנס אדר..." יש מצווה לשמוח ואיסור להספיד - אלא שלא נפסקה הלכה כמותו.

ד. גם את דברי רב פפא הרמב"ם לא פסק להלכה, משום שהם תלוּיִים בדברי רב יהודה שלא נפסק כמותו 46 .

ה. ניתן להראות על פי ה'חתם סופר' שהרמב"ם דחה באופן עקיב את דברי רב יהודה ורב פפא להלכה; לעומתו, הטור וה'שולחן ערוך' פסקו כרב פפא לגבי אב, ורק לגבי אדר לא הזכירו את דברי רב יהודה ולא את דברי רב פפא. את שיטתם הוא מתרץ בכך שהם הזכירו את ענייני אב מדין שונה, שהם חוששים באב ל'סכנתא', ובאדר אין סכנה. ה'נימוקי אורח חיים' 47 חולק על ה'חתם סופר' ועל מסקנותיו לגבי סוגייתנו. לדעתו, הסיבה שלא הזכירו הרמב"ם וה'שולחן ערוך' את הדין של "משנכנס אדר" לעומת איזכור "משנכנס אב", תואם, לכאורה, לכללי הרמב"ם שאינו מזכיר להלכה יסודות שאין בהם השלכות מעשיות. ובאמת, בהלכה של "משנכנס אב" קיימות הגדרות מדויקות מה הם הדברים שיש למעט, לעומת זאת ב"משנכנס אדר" אין דברים המוגדרים לריבוי שמחה; אולם, למסקנה, הוא דוחה את התירוץ הזה, ונשאר בשאלה מדוע הרמב"ם לא הזכירו, ובעִקבותיו גם ה'שולחן ערוך'. אולם, למרות שה'נימוקי אורח חיים' נשאר בצריך עיון, לדעתו, דברי רב יהודה: "משנכנס אדר" הם לכולי עלמא, והם אינם שנויים במחלוקת כלל, כפי שמשתמע מפשט הסוגיה.

ה. ביאור דברי רב פפא בסוגייתנו
רב פפא מסיק מדברי רב יהודה שיש השלכה מעשית ל"משנכנס אדר" 48 :
" הלכך, בר ישראל דאית ליה דינא בהדי נכרי - לישתמיט מיניה באב ד'ריע מזליה', ולימצי נפשיה באדר דבריא מזליה'".

רב פפא לומד שיש 'סימן' לכך שהחודש כולו מתאים לדון עם הנוכרי, והתאמה זו מתחילה כבר מתחילת החודש.

אולם, כפי שהזכרנו לעיל, כבר הריטב"א 49 הקשה על משמעות ייחודיות זו של החודש, משום שבכך מסתמכים על 'מזל' מיוחד שיש בזמן זה, והרי קיימא לן 50 : "אין מזל לישראל" 51 ?!

הריטב"א (שם) תירץ, שהמימרא בסוגייתנו מתיישבת על פי מימרא אחרת שמובאת במסכת שבת, שבכל השנה "אין מזל לישראל" אך שני חודשים אלו יוצאים מן הכלל.

על פי תירוץ זה דברי רב פפא מתבססים על שני דברים: האחד - שיש מזל מיוחד לישראל בחודש אדר, שבגללו מרבים בשמחה, ודנים בו עם גויים. והשני - יש להגביל את דברי הגמרא בשבת, וללמוד שהעיקרון של "אין מזל לישראל" תלוי בזמן, והוא חל באב ובאדר.

הריטב"א מציע דרך נוספת לפתרון:
"ואפשר עוד ד'מזל' לאו דוקא, אלא הגזירה קרי מזל בלשון בני אדם".

תירוץ זה מתבסס על הבחנה בין שני מושגים: בין 'מזל' ל'גזירה' ואכמ"ל.

לעומת זאת המהרש"א 52 פירש את דברי הגמרא במסכת שבת כפשוטם ש"אין מזל לישראל", ואין אף פעם קביעה דטרמיניסטית של 'גורל' על עם ישראל; אלא שאירועים של זכות וחובה, שאמורים להתרחש ממילא על פי ההשגחה, וללא קשר למזל, מתגלגלים לתאריכים התואמים למהותם:
"גם שאמרו 'אין מזל לישראל' מכל מקום מגלגלין זכות ליום זכאי 53 וחובה ליום חובה כדאמר לעיל 54 ".


דבריו של המהרש"א מתיישבים עם פירוש התוספות לדברי רב פפא 55 :
"פירוש משום דאמר לעיל מגלגלין חובה ליום החייב".

המהרי"ל 56 הסביר בעניין זה שאין בהשלכות ההלכתיות של "משנכנס אדר" משום האיסור 'לנחש ולעונן'. הוא מחלק ומבדיל בין 'ניחוש' לבין 'סימן טוב', ודבריו מבוססים על דברי הגמרא:
"תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: בית תינוק ואשה, אף על פי שאין נחש יש סימן " (חולין צה ע"ב).

דברי הגמרא מתבארים ברש"י שם:
" בית תינוק ואשה - בנה בית או נולד לו בן או נשא אשה. אע"פ שאין נחש - שאסור לנחש ולסמוך על הנחש. יש סימן - סימנא בעלמא הוי מיהא דאי מצלח בסחורה ראשונה אחר שבנה בית או שנולד התינוק או שנשא אשה סימן הוא שהולך ומצליח ואי לא אל ירגיל לצאת יותר מדאי (=מדי) שיש לחוש שלא יצליח".

המהרי"ל משווה את הגמרא שם לסוגייתנו ומסיק ש"משנכנס אדר" הוא 'סימן' ולא 'ניחוש':
"הא ודאי אסור לנחש ולעונן... וסימן טוב הוא... 'ואמר מר בית תינוק ואשה אע"פ שאין נחש יש סימן' ודומה להא דאמר רב: 'משנכנס אדר מרבין בשמחה'".

ה'חתם סופר', בסוף התשובה שהוזכרה לעיל 57 , מעלה כיווּן נוסף בדברי רש"י, שתואם את היסוד של המהרי"ל. לדעתו, רש"י בפירושו השיב ב'חדא מחתא' על הקושי בדברי רב יהודה (מדוע דווקא "משנכנס אדר") ורב פפא (מדוע אין בכך משום 'ניחוש'). לשיטתו, נס שנעשה בפעם אחת הרי הוא 'נחש', ואילו נס שחזר ונשנה הוא בתורת 'סימן'. לרש"י, רציפות שני הנִסּים היא אשר מורה על 'סימן' מיוחד שיש בחודש זה:
"א"נ י"ל בהא, עפ"י מה שהרגיש מהרש"א והאריך ג"כ ראנ"ח פ' תצא אהא דרב פפא דאמר: "בריא מזליה" הא קיי"ל 'אין מזל לישראל'. ולע"ד משום הכי כתב רש"י (תענית כט ע"א, ד"ה משנכנס) 'ימי נסים היו לישראל פורים ופסח', וביעב"ץ (ח"ב סי' פח) נתעורר בזה מה רצה רש"י להוסיף פסח, ולפי הנ"ל י"ל דס"ל אע"ג דאין מזל לישראל, מ"מ אחז"ל (חולין צה ע"ב) אע"ג דאין ניחוש יש סימן והוא דאתחזק, וס"ל הכא אתחזק תרי זימנא עכ"פ פורים ופסח, וקיי"ל ב' זימני הוה חזקה ".

ה'חתם סופר' מעלה כיוון נוסף לתירוץ רב יהודה ורב פפא כאחד. כפל הנִסים שהתרחשו כנגד שתי אוּמוֹת שונות בפורים ובפסח, מלמד שיש בתקופה זו 'סימן טוב' מצד עצמה, ולא מזלה של אומה פלונית הוא שגרם:
"א"נ ס"ל בחד זימנא איכא למימר שמא ריעא מזלא דעמלקים גרם ולא בריא מזלא ישראל דאין מזל להם, אבל השתא דאירע ע"י ב' אומות שונות רצופים עמלק ומצרים שמע מינה יש סימן טבא דבריא מזלא דישראל ועכ"פ יש סימן, זה נ"ל דעת רש"י" 58 .

סיכום שלוש השיטות שהובאו לתירוץ דבריו של רב פפא - מלמד על מכנה משותף שלהם. לריטב"א - חודש אדר יוצא מן הכלל של "אין מזל לישראל". ויש בו 'מזל' מיוחד; למהרש"א - חודש אדר אמנם בכלל "אין מזל לישראל" אולם הוא בתורת 'יום זכאי' יותר משאר החודשים; למהרי"ל - בחודש אדר יש 'סימן טוב' יותר משאר החודשים.

לשלוש השיטות יש בחודש אדר כולו, מתחילתו, מצד תכונתו העצמית, בחינה סגולית מיוחדת, שמייחדת אותו משאר החודשים. בחינה זו היא הגורמת לריבוי שמחה בחודש כולו, ויישומה המעשי הוא בכך שיש בה יתרון לישראל בהתדיינות עם הנוכרי.

נחתום את עיוננו בעיסוק בבחינה המיוחדת של חודש אדר שמתבאר כיסוד מרכזי בדברי המהר"ל, עניין שעמד עליו מספר פעמים בפירושו על המגילה 59 :
"'והחודש אשר נהפך להם' (אסתר ט', כב) וגו' מה שתולה זה בחודש, כי המן היה אומר כי אדר שהוא סוף החדשים מורה על שישראל יש סוף להם, ונהפך חודש זה לשמחה, כי אדרבא בו קיום ישראל מצד הש"י אשר הוא מקיים את ישראל, כי הוא יתברך הצורה האחרונה לישראל כמו שהתבאר למעלה".

חודש אדר הוא חודש פוטנציאלי לגזירה משום שהוא 'סוף' לחודשי השנה. כשם שיש בחודש זה פוטנציאל סופני, בדרך הטבע, מתגלה בו שורש הקיום הנִסי של עם ישראל, שקיומו מצד ד' יתברך. זהו גם המקור לשמחה היתרה שמתגלה בחודש זה מתחילתו, שמחה על האלוקיות המוטבעת בעם ישראל ומקיימת אותו. יסודות אלה התבארו ביתר ביאור בפירושו של המהר"ל במקום אחר:
"ומה שנפל הגורל על חודש אדר, אל תאמר שלא היה בגורל הזה ממש כאשר לא היה מקוים מחשבת המן, כי זה אינו 60 . וכך הוא באמת, כי בודאי יש לישראל סוף ותכלית מצד עצמם, רק מצד הש"י יש להם קיום, אבל מצד עצמם אין להם קיום. ודבר זה שאין לישראל הקיום רק מצד שהש"י, מורה זה כי שם 'אל' בסוף השם של ישראל. כי בסוף שלהם שיש להם מצד עצמם, נותן הש"י להם קיום. אבל מצד עצמם של ישראל יש להם סוף. ולכך נפל הגורל בחודש י"ב שהוא סוף החדשים. כי יש לישראל סוף מצד עצמם. והמן הרשע כאשר נפל הגורל בחודש י"ב שמח, כי סבור היה כי מאחר שנפל בחודש י"ב מורה זה על הסוף. ולא ידע כי יש להם סוף מצד עצמם רק כי קיום שלהם הוא מצד הש"י. וכל האומות קיומם שלהם מצד עצמם יותר מן ישראל, ואין להם הקיום מצד הש"י. ולפיכך סוף שלהם שיהיו בטלים רק ישראל. ולפיכך כתיב: 'הפיל פור... מיום ליום ומחדש לחדש שנים עשר הוא חדש אדר' כיון שהפיל הגורל עד י"ב חודש ולא נפל הגורל על חדשים הראשונים רק נפל הגורל בחודש אדר. ומ"מ קשיא למה לא כתב בפירוש כי נפל הגורל בחודש י"ב הוא חודש אדר ולא היה לו לומר כי הפיל הגורל מחודש אל חודש רק היה לו לומר כי נפל הגורל בחודש אדר? ויראה כיון שלא היה הגורל אמת שהרי לא היה כלום בגורל לפי מחשבת המן, ואדרבא הגורל נהפך על המן, לכך לא כתיב בפירוש שנפל הגורל הוכחה בפירוש לגמרי, רק שהיה מורה הגורל לכאן ולכאן, ואין דבר בפירוש. וכן דרשו בפירוש במדרש (אסתר רבה ז, יא) 'הפיל פור הוא הגורל' עליו נפל הגורל. יראה שדרשו כך מדכתיב (שם) 'הפיל פור הוא הגורל' ולא כתיב שנפל הגורל בחודש י"ב אלא בחודש י"ב אלא שבא לומר כי הוא הפיל הגורל אבל הנפילה עצמה עליו היה ומ"מ צריך לומר כמו שאמרנו כי לכך היה הגורל בחודש אדר שהוא סוף לחדשים כי זה על סוף ישראל ולא ידע המן כי לכך יש לישראל סוף כי מצד הסוף הוא קיום ישראל מצד הש"י ואל"כ לא היה בגורל ממש כלל רק בודאי יש בו ממש ולכך הסוף שלהם בחודש אדר וחודש אדר מחובר לחודש ניסן כי כאשר הסוף שלהם בחודש אדר שהוא מחובר לחודש ניסן ובזה נראה שאין כאן סוף גמור רק שהוא שב אל הש"י " ('אור חדש' עמ' קלג-קלד).

התפיסה הסופנית של המן סברה שסוף השנה, מהווה קץ בזמן וממילא מתאים לעשיית קץ לישראל, רחמנא ליצלן. המן לא ידע, שבמהותם, הזמן והשנה הם תופעות מעגליות ומחזוריות, ושסופם מחובר לתחילת השנה המתחדשת. לעיל, הזכרנו את דברי רש"י על אודות השמחה באדר, והקשר בינה ובין פסח. בדברי המהר"ל מתבאר פן נוסף לקשר זה: חג הפסח ונס הגאולה האלוקית הוא ערובה שהסוף של אדר אינו כליה. זהו שלב ביניים לקראת הגאולה המתגלה בניסן, שבה נגאלו ושבה עתידים להיגאל.


^ 1 תענית כט ע"א.
^ 2 לקמן נרחיב בביאור מסקנה זו.
^ 3 קיימא לן: "מדה טובה מרובה ממדת פורענות", סנהדרין ק ע"ב; וכן יומא עו ע"א, וכן סוטה יא ע"א, ובמדרשי חז"ל במכילתא בא ועוד. עיין ב'עיון יעקב' על 'עין יעקב' מסכת תענית שם, שהקשה בדרך דומה; ותירץ על פי דיוק ברש"י שמכיוון שמדובר בשני נסים לא ניתן היה ללמוד מכך על פורענות אחת, עי"ש.
^ 4 'חידושי המאירי' על הסוגיה במסכת תענית.
^ 5 'נימוקי אורח חיים' לר"א שפירא סימן תרפ"ו. ובספר 'אשל אברהם' כתב שכל חודש אדר הוא בכלל השמחה כדכתיב: "והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה".
^ 6 ספר 'ילקוט אברהם' סימן תרפ"ו. עיין גם בספר 'ימי הפורים דינים ומנהגים' לרב יצחק מאיר ליברמן, אדר תשנ"ט, פרק ג', א, ובהערות שם. ובספר 'אדר ופורים' לרב יואל שוורץ - הוצאת 'דבר ירושלים' תשמ"ג, פרק א', ובהערות שם.
^ 7 'ילקוט אברהם' שם. ובספר 'ימי הפורים דינים ומנהגים' המוזכר בהערה הקודמת. ועיין לקמן במה שהובא מחידושי ה'שפת אמת' על תענית כט ע"א, שכתב גם הוא שהיה מקום לומר שביטויו של רב יהודה "כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה" הוא בגלל החורבן, ו"משנכנס אדר מרבין בשמחה" הוא בשל ההתעסקות בבניין המשכן ואיסוף השקלים. ועיין שם בהערה 12 בדבר מרכזיות עניין בניית בית המקדש החרב בגזירת המן ובנס פורים.
^ 8 שבת קנו ע"א.
^ 9 הריטב"א בחידושיו על תענית כט ע"א, ועוד יתבאר לקמן.
^ 10 כך גם הקשה רבי יעקב עמדין בשו"ת 'שאילת יעב"ץ' ח"ב סימן פ"ח, ועיין ב'עיון יעקב' על 'עין יעקב' תענית כט ע"א, שביאר במה התקשה רש"י שהוסיף את שניהם.
^ 11 תענית שם.
^ 12 למרות מסקנת ה'שפת אמת' ניתן לומר שהגזירה ונס הפורים קשורים לבניית חורבות בית המקדש - בבית שני, כמשתמע ב'ספרי דאגדתא' על אסתר: מדרש אבא גוריון ג; וכן מדרש פנים אחרים נוסח ב פרשה א, וב'אוצר המדרשים' לאייזנשטיין, עמוד נא פרשה א, התיקון לחורבן הבית על ידי נבוכדנצר בא בהעברת ושתי, נכדתו של נבוכדנצר, ממלכותה והעמדת אסתר ומרדכי שיבנו את בית המקדש. גם יישוב הארץ על ידי שבי ציון, שבנו חורבותיה לאחר גלות בבל, הוא יסוד מרכזי בנס הפורים כפי שביאר הרמב"ן בחידושיו על מסכת מגילה ב ע"א.
^ 13 על 'אורח חיים', תרפ"ה, ז.
^ 14 על 'עין יעקב' תענית כט ע"א.
^ 15 עיין בספר 'רסיסי לילה' לרבי צדוק הכהן מלובלין (אות נג), שהקשה בדרך זו על דברי הגמרא: "ענין משנכנס אדר מרבין בשמחה (תענית כט ע"א) והרי בניסן עיקר גאולת ישראל ובסיון קבלת התורה ובסוכות זמן שמחתינו ולא נאמר על ידי זה על כלל החודש מרבין בשמחה. וגם מהלשון מרבין משמע דיש שמחה תמיד אלא דאז מרבין בה ואיזה שמחה תמידית יש לישראל בהיותם בגלות ונאמר: 'אל תשמח ישראל אל גיל...'".
^ 16 בשו"ת 'שאילת יעב"ץ' ח"ב, סימן פ"ח.
^ 17 הופיע בגמרא תענית, הוצאת מכון "הלכה ברורה".
^ 18 אולם טרם זכיתי להבין את הערתו במלואה, שכן קשה לי מדוע השמחה היא בכל החודש וכן מאיזה טעם היא מתחילה "משנכנס אדר", הרי חובת הדרישה של ענייני הפסח מתחילה שלושים יום לפני החג ולא מתחילת החודש? ואולי כוונתו שמשום כך הם שייכים זה לזה כמו שביאר המהר"ל ב'אור חדש' עמוד קלב: "ואמר כל שלשים שלפני הפסח הם שייכים לפסח, שהרי שואלין ודורשין בהלכות פסח שלשים יום" (פסחים ו ע"א).
^ 19 'שערי הלכה ומנהג' הוצאת 'היכל מנחם', עמ' רפ"ב-רפ"ח. תודה לידידי ועמיתי הרב נתנאל אריה (ר"מ בישיבת הגולן) שהסב את תשומת לבי למקור זה.
^ 20 עי"ש בהקבלת העניין לחודש אב שבו הוכפלו צרות.
^ 21 ועי"ש הערה 26 על השייכות של פורים לפסח הואיל וביום ב' של פסח בסעודת אסתר נתלה המן. ועוד שגם עכשיו: "טוב לעשות איזה דבר בסעודה ביום ב' לזכר זה" ('מגן אברהם' 'אורח חיים' ת"צ. וכן שולחן ערוך 'אבן העזר' שם ס"ב)".
^ 22 ובטור 'אורח חיים', תרפ"ח, הסיק מכאן שאין להקדים מי' בחודש: "שדרו ממתיבתא היכא דנפיק בשיירא או נפיק בספינתא קורא בי"ד וכל תקנה שיכול לעשות כדי שיקרא בי"ד יעשה ואם אין יכול לעשות קורא אותה בי"א, בי"ב, בי"ג, אבל בעשירי ומי' ולמטה אינו יכול לקרותה וכ"כ רע"ם ז"ל".
^ 23 מגילה ב ע"א.
^ 24 אמנם בפשטות, בפסוק מדובר על הזמנים המובאים בפסוק כז, שהם שני הימים בלבד אך הגמרא דרשה את ריבוי הזמנים מצורת הלשון המיוחדת "זמניהם".
^ 25 לקמן נראה שהלימוד בירושלמי החולק על הבבלי הוא מחלקו השני של אותו הפסוק.
^ 26 יש לציין שדברי רבי חלבו מגבילים את דברי רב נתן עד לט"ו, בעוד שבדברי רב נתן עצמו נאמרו הדברים באופן כולל על כל החודש. כך או כך נמצא, שיש מקור הלומד מהפסוק שקריאת המגילה שייכת לכלל החודש.
^ 27 על הירושלמי שם.
^ 28 מגילה פ"א ה"ב, ועיין עוד ב'הגהות מימוניות' על הרמב"ם בהלכות מגילה, פ"א ה"ו, באות ט, שהביא מדברי הראבי"ה שהדין שאי אפשר להקדים מי"א הוא רק לכפרים המקדימים ליום הכניסה, ואילו המפרש בספינה יכול להקדים לראש חודש. ניתן לומר שדברי התוספתא הם לכתחילה אם אפשר, אולם היא לא קבעה במפורש שאם אי אפשר אסור להקדים. וכן עיין ב'בית יוסף' תרפ"ח, ז.
^ 29 בדרך זו ניתן לבסס את דברי רב יהודה לא רק מהלימוד מהמשנה "משנכנס אב", אלא גם מהפסוק. וכך משמע שהסביר גם ה'חתם סופר', לקמן, את מקורו של רב יהודה.
^ 30 יש לחקור האם על פי זה, לדעת רבי נתן, מי שקרא מראש חודש קורא בברכה? וצ"ע. ובספר 'דרכי חיים ושלום' סימן קצא כתב על דברי ה'שולחן ערוך' שבימים הראויים לקריאה, דהיינו מי"א, אין אומרים תחנון, ובהמשך לדבריו יש לחקור לשיטת ר' נתן האם לא יאמרו תחנון מר"ח? וצ"ע. ועיין בדברי ה'חתם סופר' בתשובה קס, שיובאו לקמן, שמשמע ממנו דלרב יהודה שסובר "משנכנס אדר...", אכן אין אומרים תחנון מראש חודש.
^ 31 עיין ב'אבן עזרא' שם, שהתקשה בדבר הזכרת החודש בפסוק, והסביר שהוא מוסב על קיום הפורים באדר שני.
^ 32 עיין ב'אור חדש' למהר"ל עמ' קלד, שם פירש את דברי חז"ל אלו.
^ 33 עיין דברי המהר"ל ב'אור חדש' עמ' קלב; ועיין ב'יערות דבש' ח"ב, דרוש י"ג, שכתב שהגורל ליום י"ג היה קשור דווקא למִיתתו של משה.
^ 34 ובפירוש ה'אבן עזרא' (שם) דחה את הפירושים על נפילת הפור על פי הסגולה המיוחדת של הימים והמזל של ישראל.
^ 35 'אורח חיים' תרפ"ח, ז; ועיין בשו"ת 'חתם סופר' חלק או"ח סימן קצ"ג שביאר את דברי המשנה ביחס לדברי הירושלמי.
^ 36 תרפ"ח, ז, ועיין ב'משנה ברורה' שם בס"ק כב.
^ 37 בשו"ת 'יהודה יעלה' ח"א, 'אורח חיים' רד.
^ 38 בדפי הרי"ף ט ע"ב.
^ 39 פרק רביעי סימן לב.
^ 40 פ"ה ה"ו.
^ 41 תקנ"א, א.
^ 42 תרפ"ו, ס"ק ה.
^ 43 תרפ"ו, ג, ס"ק ח.
^ 44 וכן פסק הגר"ש גאנצפריד ב'קיצור שולחן ערוך' (קמ"א, א): "משנכנס אדר מרבים בשמחה, וישראל שיש לו דין ודברים עם אינו יהודי ישפוט עמו בחודש זה". וכן ב'ערוך השולחן' סימן תרפ"ו, ו.
^ 45 שו"ת 'חתם סופר', 'אורח חיים' קס.
^ 46 ועיין לקמן שהבאנו את חלקה השני של תשובתו, ושם תירץ שהרמב"ם לא פסק כך הואיל ולשיטתו "אין מזל לישראל".
^ 47 תרפ"ו.
^ 48 מסקנה זו נובעת מעצם מבנה הסוגיה, וגם מהעובדה שרב יהודה היה אמורא בבלי שחי בתפר שבין הדור השני והשלישי של אמוראי בבל, ואילו רב פפא היה מהדור החמישי של אמוראי בבל. וכן, מהעובדה הבולטת ללומדי הש"ס, שרב פפא הקפיד לבסס את דבריו על דברי אלה שקדמו לו, ולומר: "שמע מיניה...". לדוגמה: פסחים מח ע"א; ושם קטו ע"א; יומא כח ע"ב; סוכה מט ע"ב; חגיגה טז ע"ב; יבמות קג ע"א; כתובות לו ע"ב; בבא מציעא נב ע"א; שם פ ע"ב; בבא בתרא עה ע"ב; שם פד ע"א; סנהדרין יח ע"ב; שם יט ע"א; שם צג ע"א; מנחות לד ע"א; שם נה ע"א; חולין נח ע"א; ערכין יט ע"ב; תמיד כז ע"א; נדה יג ע"ב ; ושם כו ע"א.
^ 49 בחידושיו על תענית כט ע"א. בדומה לכך, הקשה המהרי"ל, על קביעה זו של רב פפא, שהרי אסור לנחש ולעונן.
^ 50 שבת קנו ע"א.
^ 51 עיין ביבמות מט ע"ב, ושם מחלוקת ר' עקיבא ורבנן על הפסוק: "את מספר ימיך אמלא". ובתוספות שם שסובר שזכות גדול מועיל לשנות המזל, "מיהו לא שכיח שישתנה". ועיין עוד בתוספות שבת קנו ע"א; ובגמרא מועד קטן כח ע"א; ובזוהר פנחס רט"ז, ב; וכן דן בכך בשו"ת הרשב"א בח"א סימן קמ"ח וסימן ת"ט; ושם בח"ה סימן מ"ח; וברבנו בחיי בפירושו לספר בראשית ט"ו, ה; ולספר דברים ח', יח. ושם מבואר שלַכְּלל "אין מזל לישראל", אבל ליחיד יש מזל ואפשר לבטלו, ושיש הבדל בין 'בני, חיי ומזוני' לבין שאר דברים. ועיין עוד בספר 'דעת תבונות' לרמח"ל קסח. וב'נפש החיים' שער ד' פי"ח. מקורות אלה ואחרים התבארו בהרחבה ב'גליון הש"ס לרעק"א מכתי"ק' לאחרונה יצא בהוצאת 'בני תורה', בפרק: "אין מזל לישראל", עמ' צ ואילך. 'שו"ת מהרי"ל חדשות' סימן צב, ועיין שם בשאלה שנשאל לגבי עריכת נישואין בזמן מילוי הלבנה. ושם פסק על פי ההבדל בין ניחוש לסימון: "ז"ל הב"י יו"ד סימן קע"ט, על מה שנהגו שלא לישא נשים אלא במילוי הלבנה שכתבתי בשם הנ"י כתוב גם בתשובת הרמב"ן סימן רפב שאינו ניחוש אלא כשם שמושחין מלכים על המעיין דתמשוך מלכותן כן עושים במילוי ולא בחסרון, וסימנא טבא הוא כדרך שמושכין יין בצינורות לפני חתנים ואין בו משום דרכי האמורי".
^ 52 תענית כט ע"א.
^ 53 עיין בספר 'שערי הלכה ומנהג' לאדמו"ר מנחם מענדל מלובביץ', שהוזכר לעיל, עמ' רפב ואילך, שמבאר במערכה ארוכה את ייחודו של חודש אדר מצד שהוא בתורת 'יום זכאי'.
^ 54 כוונתו לדברי הגמרא (תענית כט ע"א): "ובשניה, מנלן? דתניא: מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב". וברש"י שם: "וחובה על ידי חייב - היינו תשעה באב, דרגילין להיות בו רעוֹת".
^ 55 תוספות כט ע"ב, ד"ה אמר; ועיין ב'חתם סופר' לעיל שביאר את התוספות כך שדברי רב פפא אינם מופנים לסוגייתנו ולדברי רב יהודה - אלא לסוגיה דלעיל.
^ 56 ראה לעיל בהערה 51.
^ 57 ראה לעיל, הערה 45.
^ 58 ועיין עוד שם בסוף הסימן שכתב: "ומ"מ הש"ע הוה ס"ל דרב פפא אפשר ס"ל "יש מזל לישראל" ואנן קיי"ל שלהי מסכת שבת (קנו ע"א) כהני אמוראי ותנאי דש"ס ד'אין מזל לישראל', וא"כ בשלמא באב איכא למיחש דבריא מזלא דאומות העולם, אבל באדר מהכ"ת לימצי לי', דנהי דריעא מזלא דעמלקים, דשארי אומות מי ריעא, ולענין בריאות מזלא דישראל הא אין מזל לישראל, כנלענ"ד במעט עיון".
^ 59 'אור חדש' עמ' ריג. והתבארו דבריו באריכות שם בעמ' קלב-קלח; וכן שם עמ' קמד; ובעמוד רה; עקרון זה התבאר גם בספרו 'דרך חיים' בהקדמה, עמ' יב.
^ 60 ועיין בדברי 'יערות דבש' חלק שני, דרוש י"ג, שכתב בכיוון דומה.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il